'רשימות סרוגות': הסריגה כפעולה מצפינה*

במאמר זה אני מבקשת לבחון את הסריגה כפעולה מצפינה בעבודותיהם של שבעה אמנים ישראלים. הרעיון להתבונן בסריגה כפעולה מצפינה ולראות בסריג טקסט רב–שכבתי עלה מקריאת ספרו של צ'רלס דיקנס בין שתי ערים, שעלילתו מתרחשת בימי המהפכה הצרפתית. בספר זה דיקנס מייחד מקום מרכזי לנשים הצרפתיות הסורגות ברחובות פריז ומספר לקוראיו על הרגשות והתחושות שהוצפנו בעבודות הסרוגות ועל המסרים חורצי הגורלות שקודדו לכתב סתרים בתוך הסריגים. תיאוריו שונים לחלוטין מהדימויים השגורים שהשתרשו לאורך הדורות בתרבות המערבית בנוגע לסריגה, שנתפסה כמלאכת יד נשית הנעשית בשעות הפנאי במרחב הביתי. בשלהי שנות השישים וראשית שנות השבעים של המאה העשרים, חדרה הסריגה, כמו מלאכות יד נשיות נוספות, לשדה האמנות, כחלופה לזרם המרכזי וכמשקל נגד לו. הסריגה גילמה את מה שנעדר מכתב היד הקנוני — הגברי והמערבי: חזרתיות עמלנית, דגמיות, אורנמנטיקה ועודפות כדימויים נרדפים לרכות, לחמימות, לביתיות ולסגולות נוספות דומות, אך התעלמה מאיכויות אחרות הטבועות בה. במאמר אצביע על פעולת הסריגה בהקשרים נוספים, החורגים מהשיח המגדרי המקובל, גם אם אינם מנותקים ממנו לחלוטין.

 

* שם המאמר הוא כשמה של התערוכה שאצרתי ביולי 2013 בגלריה הלימודית של המרכז לאמנות עכשווית (cca) בסיום לימודי האוצרות, בתכנית הבין–לאומית המשותפת למרכז לאמנות עכשווית ולסמינר הקיבוצים.  התערוכה הוכנה בהנחייתם של לאה אביר וסרג'יו אדלשטיין. תודות ללאה אביר על הצעתה לשם התערוכה.

למאמר המלא יש ללחוץ כאן

רותי חינסקי

רותי חינסקי אמיתי, אוצרת, בעלת תואר שני בתולדות האמנות מאוניברסיטת תל אביב. למדה לימודי תעודה בתכנית הבין–לאומית לאוצרות המשותפת למרכז לאמנות עכשווית (cca) ולסמינר הקיבוצים. בוגרת החוג ללימודי ארץ ישראל, מכללת בית ברל.