על הפרדתה של דוקטרינת החסד הנוצרי מרוח הקפיטליזם

על הפרדתה של דוקטרינת החסד הנוצרי מרוח הקפיטליזם

ביום שלישי15  בינואר 2019 נפגשו האיקונומוס דמטריוס סמרא והאב אגביוס אבו סעדה מהכנסייה הקתולית, האב דרייר והאב יוסף יעקוב מהכנסייה הארמנית, האב עבדו מהכנסייה הלטינית, האב חתם מהכנסייה האנגליקנית, ראש העיר חיפה עינת קליש וסגנה וממלא מקומה נחשון צוק. מטרת הפגישה הייתה בקשת מנהיגי הקהילות הנוצריות בעיר חיפה לבטא את מורת רוחם לנוכח הצגת ארבע עבודות אמנות המתארות לדידם את דימויי הקדושים ישו ומריה אמו בדרך שפוגעת ברזי אמונתם, שכן הם מוצגים כחלק מתרבות הצריכה החומרית (רשי 2019). אלו התרכזו בארבע יצירות: עבודתם של הזוג הארגנטינאי פול ומריאנלה (Pool & Marianela) ברבי: דת הפלסטיק, הכוללת את דמותם של קן כישו וברבי כמריה האם, עוררה זעם רב כבר בעת הצגתה בבואנוס איירס בשנת 2014 (מאלוני 2014; קאיוואנו 2014). בהדפס הדיגיטלי של ניק שטרן (Nick Stern) ישו עם שקיות קניות, הוחלפו מסמרי הסטיגמטה בנעלי קונברס מדממות ובשקיות קניות. בבשורה ממני מס׳ 5 של ואנאנה בוריאן (Vanane Borian) מריה האם מוצגת חשופת חזה ולראשה הילה אדומה מעוטרת במילה "קפיטליזם". יצירות אלו היו חלק מסלע המחלוקת בין חופש הביטוי של האמנות ובין הפגיעה העמוקה ברגשות קהילת המאמינים הנוצרית. ואולם רק העבודה מק׳ישו של האמן הפיני יאני לינונן (Jani Leinonen) זכתה לתהודה  בתקשורת והוסרה מן התערוכה במוזיאון חיפה. בעבודה זו המיר לינונן את הצלוב בדמותו של הליצן רולנד מקדונלד, המותג המסחרי של רשת המסעדות האמריקנית.

לפני פנייתם לבית המשפט המחוזי בחיפה באמצעות באי כוחן של הכנסיות, עורכי הדין קייס נאסר ותומס דאמיאנוס, בבקשה להסיר את היצירות מן התערוכה בגין פגיעתן בקהילה הנוצרית (סיריווטי 2019; כהן 2019), הסביר יועץ התקשורת של מועצת הבישופים בישראל, ודיע אבו נאסר, כי ״נבהיר ונמליץ לא לעשות שימוש בסמלים דתיים במסגרת מחאה אמנותית. אנחנו חיים בישראל ובמזרח התיכון – לא באירופה. לאוכלוסייה כאן יש השקפת עולם אחרת, מסורתית יותר, וסמלים דתיים עדיין נהנים מכבוד שיש לשמור עליו״ (לב שגב, 2019). בעתירה המינהלית נכתב כי הבקשה לצו מניעה מוגשת בדחיפות מפאת ״פגיעה גסה וחמורה ברגשי הציבור הנוצרי, כאשר בחומרים מוצגים דמותם של ישוע המשיח ומרים הקדושה, שהם הדמויות הקדושות ביותר בנצרות, בצורה מבזה וגסה, ובצורה המקוממת את רגשותיהם של המבקשים ושל כלל המאמינים הנוצרים״ (עת״מ 32347-01-19, 1). הגנאלוגיה של הצגת העבודות מעלה כי בתחילת דרכה הפומבית בבואנוס איירס הייתה סדרת בובות הברבי מושא לביקורת נוקבת מצד הממסד הכנסייתי ואף לאיומים ישירים על האמנים, אך מאז הוצגה פעמים מספר בארגנטינה ובפריז, ובשנת 2016 אף העניקו האמנים בובת ברבי אחת מן הסדרה, גבירתנו מלוז׳אן (Our Lady of Luján), לאפיפיור פרנסיס, וזו נמצאת באוסף הקדוש שבוותיקן (La Luz de Jesus, 2018). תצלומו של ניק שטרן ישו עם שקיות קניות הוא מחווה להדפס של באנקסי (Banksy) ישו הצרכן (Consumer Jesus, 2004), אשר כבר בגרסת המקור שכללה שמונים-ושניים דימויים חתומים, התקבל כביקורת על גלי הצרכנות שהציפו את בריטניה בחג המולד באותה השנה. הדימוי של ישו הצלוב נושא סלי הקניות עורר שיח ער על כך שבעידן המודרני הפך היום הקדוש בשבוע מיום שמאופיין בערכי הנתינה, האהבה, הצדקה והחמלה של הנצרות הטהורה ליום שמתמקד בפרקטיקה קפיטליסטית טמאה.1 המתנה הישועית המגולמת בקורבן הבן היא נתינה אין-סופית ללא רווח לאנושות כולה. לעומתה, תרבות הצריכה מתקיימת כסתירה פרוורטית לנתינה האבסולוטית, שכן, תכליתה הרווחית נשענת על הפטישיזם של העבודה האנושית, המגולמת באובייקט שהוא מוצר הצריכה.

כעת התמקד סלע המחלוקת במק׳ישו של לינונן, וכפי שטען ודיע אבו נאסר, הסירוב לאפשר ליצירה להיכלל בשיח הלגיטימי כרוך בהשקפת עולם נוצרית-רגיונלית, שהרי, ״אנחנו חיים בישראל [...] לא באירופה״. מדוע חשובה קביעה זו, בייחוד לאור התקבלותה של העבודה באהדה רבה כבר בהצגתה המוקדמת כחלק מן הפרויקט של לינונן שכותרתו אסכולת אי-הציות ((School of Disobedience, אשר הוצג בגלריה הלאומית של פינלנד (2015–2016) וחלקים ממנו אף נרכשו לאוסף הקבוע, ומשם המשיך למוזיאון לאמנות באורהוס, דנמרק (2016).

מאז 2010 משתמש לינונן בדמותו של רולנד מקדונלד באופן ביקורתי הקורא למאבק אקטיביסטי נגד הערך העודף של כלכלות ההון והדת. במסגרת זו מק׳ישו היא עבודה היברידית אחת מני רבות המעצבות את מותג המסעדות האמריקני כמק׳בודהה, מק׳פרעה, מק׳סרקופג מצרי, מק׳לנין (כולן מתוארכות לשנת 2011). בסרטון וידאו בטלוויזיית בית הספר ( (School TVמככב רולנד מקדונלד כרקטור המודאג מן הרצון הפסיבי של תלמידיו לקחת חלק בחברה שאינה אלא מכונה המכתיבה את ציווייה ממעל: ״למן הכנסייה, הממשל, בית הספר, ומוריכם; ממעל. הבעיה של החברה שלנו אינה אי-ציות. היא ציות. המושאים הרעים ביותר, טבח, מלחמות ועבדות – אינם תוצאותיו של אי-הציות – אלא של הציות״ (Leinonen 2015).

סדרת בובות הברבי הקדושות של האמנים הארגנטינאים הפועלים בבואנוס איירס, הרומית-קתולית בעיקרה, תצלומיו של ניק שטרן הבריטי, הפועל בלוס אנג׳לס לא רק כצלם חדשות אלא גם כאמן מחאה השותף לקהילת ישו הפלסטי (Plastic Jesus), ושימושו האקטיביסטי האנטי-קפיטליסטי של יאני לינונן בדמותו של המשיח הנוצרי מאירים את היחסים המורכבים בין שתי כלכלות הנתפסות אפריורית כנפרדות: כלכלת ההון הקפיטליסטי וכלכלת הדת הנוצרית. על מנת להבין את הביקורת של הכנסייה על כלכלת ההון אאיר את יחסי התלות המורכבים בין השתיים על ידי התמקדות בדוקטרינת החסד באתיקה הקתולית, הדוחה את השיטה הקפיטליסטית, ובאתיקה הפרוטסטנטית, שהייתה כר פורה לצמיחת כלכלת ההון. כבר בחיבורו האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם (1904-5) טען מקס ובר כי צמיחת הקפיטליזם נטועה בהגות הסכולסטית, בייחוד בהגות של תומס אקווינס, אשר ביססה את התשתית התיאורטית למשטור הרציונלי של החיים הכלכליים. הקתוליות הטיפה לכלכלה פרודוקטיבית, אסרה על כלכלת נשך, כלומר, מסחר בהלוואות שתכליתו רווח כספי גרידא, ודחתה את הרציונל המודרני הקפיטליסטי על ידי הנגדת טבעה הבלתי נתפס של האמונה אל מול המציאות החומרית – עמדה שהתחדדה בעיקר במלחמתה העיקשת אל מול התיאולוגיה הפרוטסטנטית (Weber [1905] 2005).

המושג הומו אקונומיקוס (סוכן הכלכלה, homo economicus), שנטבע על ידי אבות הכלכלה הפוליטית, סימן את תלותן של פעולות כלכליות ביחסים חברתיים, תרבותיים ומוסריים. ג׳ון סטיוארט מיל בחיבורו על הגדרת הכלכלה הפוליטית ועל מתודת המחקר הראויה לה טען כי הרציונל הכלכלי האנושי מבוסס על עקרון ההתנהגות של האדם, המתאווה לרכוש הון (Mill [1836] 1967). דיוקן ההומו אקונומיקוס הוא של אדם רציונלי, שתכליתו האישית, כלומר האינטרסנטית, היא עבורו ערך עליון, ועניינו כיצרן טמון בהשגת רווח מרבי, בעוד תכליתו כצרכן היא בניצול מרבי של ערך הקנייה של חפצים ושירותים. ההומו אקונומיקוס שמעניק קדימות לרצון הסובייקט להשיג עושר ונוחות היה לרועץ לערכי הקתוליות של אירופה הלטינית, אך היווה מושא אתי אשר הכתיב כללי התנהגות ויחסי חיברות ראויים באירופה הצפונית הפרוטסטנטית (Tribe 1995).

הרוח הקפיטליסטית (Geist) הוגדרה על ידי הסוציולוג והכלכלן הגרמני ורנר סומברט כ-auri sacra fames"", כלומר, תשוקה ותאווה לזהב המושתתת על הרציונל של הדחף לרווח, אשר גיבש את ערכי העבודה החופשית, העצים את כוח הייצור וחיזק את זכויות הקניין (Sombart 1915; Giddens 2005). רוח זו התעצמה כתשתית וכמתן תוקף לאורחות החיים המודרניים ולתכליתם. איוויים אלו, טען ובר, מניעים את רוח הקפיטליזם, אשר ״במקומות שהיא מופיעה ופועלת, היא מייצרת את הקפיטל שלה עצמה ואת אמצעי הייצור על מנת לייצר את עצמה״ (Weber [1905] 2005). מופע טרנסצנדנטי זה של רוח הקפיטליזם הוא מושא איווי המשותף לה ולרוח האמונה הדתית. למעשה, המרת התשוקה לרוח הטרנסצנטדנטלית באיווי לרוח הקפיטליסטית היא מושא הדחייה של הכנסייה. הכלאת דימויו הקדוש של ישו עם מושא התשוקה הקפיטליסטי מאירה שותפות זו ומגולמת בעמדה הביקורתית של האמנות האקטיביסטית, מזה, ובסירובה המוחלט של הכנסייה להכלאה זו, מזה. צליבתו של מותג הליצן המסחרי רולנד מקדונלד יש בה כדי להאיר על דחייתה של הכנסייה את הקשר שבין קפיטליזם לאמונה. הכלאת האיווי לקורבן הישועי הצלוב עם מושא האיווי הקפיטליסטי המגולם בליצן המסחרי מעצימה את רוח הקפיטליזם על ידי ניכוס והטמעה של מושא האיווי הדתי בתהליך הפקת העונג של תרבות הצריכה. כלומר, הפקת העונג מהצריכה מתעצמת לא רק כאתוס אלא גם כמניע להתפשטות הרוח של הקפיטליזם. עם זאת, רוח הקפיטליזם חומקת מכל הגדרה ברורה, וכך משמרת את טבעה הטרנסצנדנטי.   

בעיניים קתוליות, ביזוי דימויי הקדושים מצביע לא רק על הסטייה מייצוגם המסורתי, אלא נתפס כמבזה את המניע הראשון והאלוהי, המשמש כעת כמניע של הקפיטל. המניע הראשון המגולם בישו האלוהי, הוא היוצר והגואל, הוא האלפא והאומגה, נטמע באופן אינטרסנטי כמושא איווי להשגת התכלית של הקפיטליזם – הגדלת ההון. בניגוד להטמעה היברידית זו, התיאולוגיה הפרוטסטנטית רואה את המניע היצרני של הקפיטליזם כהתמסרות להתמחות מקצועית ולעבודה מאומצת אשר נענות לציווי האלוהי. ייעודו של המאמין המתאווה לקראת אלוהיו הוחלף עתה בהתמסרות לחובה המוסרית של ייעודו המקצועי. ערך תיאולוגי זה חדר לכלכלת חיי היום-יום והעניק את התוקף לעבודה פורייה, שהייתה למטרה בפני עצמה (Hart 1995). ייעוד קפיטליסטי זה ביטל את הצורך במתן צדקה ובקבלת מתנות כמנהג הקתולים, אשר נתפסו כטומנים בחובם גאולה, שכן על פי הפרוטסטנטיות, עבודה יצרנית מאפשרת את מילוי החובה כלפי האחר ופיתוח יחסי חיברות קהילתיים מבוססי ייצור. ניתוק הבטחת הגאולה ממתן צדקה מקורה בדוקטרינת החסד הקאלוויניסטית, שהורתה כי החסד האלוהי ניתן על ידי חסדו ומלכותו של האל באופן בלתי תלוי בפעולותיהם של בני האדם, שכן בין הנתינה האנושית לשיפוט האלוהי ישנו פער בלתי ניתן לגישור (Pearson 2018). בדרך זו הובטח כי הרציונל האנושי ישמש לניהול העצמי של האנושות וייוותר מרוחק ומנותק מן האל הטרנסצנדנטי. עיקרים אלו היוו מניעים להתפתחות הכלכלה הקפיטליסטית  ובו בזמן היוו זרזים למשבר בין הקתוליות לפרוטסטנטיות. דוקטרינת החסד הקאלוויניסטית, שהבדילה לגמרי את העולם האלוהי מן העולם הגשמי, הותירה את המאמינים הארציים ללא כל יכולת להבטיח את מקומם בעולם הגאולה. כל שנותר לאדם החוטא מלידה הוא להתמסר לייעודו המקצועי אל מול כבוד המלכות השמיימית. ובר כינה משטור רדיקלי זה "סגפנות רציונלית" של פרקטיקת המקצועות, וטען כי כך נעשתה האתיקה הפרוטסטנטית הרמונית לרוח הקפיטליזם (Weber [1905] 2005). ברוח זו, משמוע התנהגותי פרטי מחליף את התלות בסוכני אמונה ומייתר את תפקידה של הכנסייה הקתולית. נוסף על כך, כל פרט מחויב מלכתחילה לעשייתו הייעודית, ויחסי החיברות, עמוקים ככל שיהיו, יישאו אופי אובייקטיבי וניטרלי, שהרי הם פונקציונליים בעיקרם.

לעומת התפתחות זו של האתיקה הפרוטסטנטית, הקתוליות שימרה את ערך הנתינה בדוקטרינת החסד כתכלית לקראת הגאולה, והיא מעודדת יחסי גומלין אישיים המעוגנים במתן צדקה, בנדיבות ובחמלה ללא רווח. דימויו של ישו כקורבן המגלם את הנדיבות, הכניעה והוויתור המוחלטים אינו מתיישב עם הדימוי ההיברידי של ישו הקניין של שטרן או הליצן הצלוב של לינונן. תיאוריו המסורתיים של ישו במחזורי הפסיון כישו המולקה, הקורס תחת עול הצלב, הכנוע, המסתגף והמדמם, מדגישים את הייסורים שבהקרבת חייו. למעשה, קורבנו של ישו מסמל את המתנה האלוהית הטומנת בחובה לא רק את הגאולה, אלא גם ברית ומחויבות להכרה בקורבן ולהכרה בקריאה ליחסי פולחן המתעלים מעל האנושות, אך ניתנים לכל באיה ומאחדים אותם. קורבנו של ישו נתפס כמתנה האין-סופית של האל, שאין ביכולתו של האדם להשיב לה. מצב אסימטרי זה של מתנת האל מדגיש את הפער הבלתי מתפשר בין האלוהי לאנושי. הפרוטסטנטיות תדגיש פער זה, וכך תאפשר את צמיחת הקפיטליזם. לעומתה, כלכלת הצדקה הקתולית מוצאת סכנה בכלכלת שוק ההון, המנוגדת לאמות המידה הטובות של נדיבות וחמלה כדרכים להשגת הגאולה.

חוסר הסימטריה בין המתנה האלוהית למתנה האנושית מדגיש את ההפרדה וההבדל בין יחסי החליפין האנושיים ובין הסדר האלוהי, שיכול להתקבל רק באמצעות האמונה. האתיקה הפרוטסטנטית העצימה הפרדה זו ורוקנה את ערכי מתן המתנות, וכך עודדה את רוח הקפיטליזם (Henaff 2003). הקהילה הפרוטסטנטית היא קהילה גשמית הנענית ללוגיקת החליפין היצרני, החוזי והניטרלי כהכרח תיאולוגי. עם זאת, לטענת ברתולומי קלאוורו, גם ביחסי הצדקה הקתוליים אפשר למצוא תשתית קפיטליסטית. יחסי הנדיבות של מתן הצדקה מוגדרים על ידו כיחסים אינטנציונליים וטבעיים, משום שהם שייכים לאותו סוג של יחסי חסד ונדיבות שבין האדם לאלוהיו (Clavero 1991). ואולם יחסים של מתן צדקה מכוננים כלכלה של הכרת תודה. המעניק (מתנה או הלוואה) עושה זאת ללא ציפייה לרווח, אך מקבל המתנה משיב בעודפות, שכן הוא מכיר תודה לנדיבותו של המעניק. כך מתרגמת התיאולוגיה הקתולית את ההלוואה למתנה ואת הריבית להכרה תודה על ידי מתנת-נגד (antidora). רעיון זה מאפשר את קידודם מחדש של יחסי נתינה מוסריים ליחסי רווח קפיטליסטיים. מכאן נבין את שבריריותה של כלכלת מתן הצדקה והחסד, אשר בקלות עלולה להיעשות קפיטליסטית. הבדל דק זה שבין כלכלת הצדקה הטהורה ובין הכלכלה הרווחית מהותי לרוח הנוצרית-לטינית ולטבען של קהילותיה.

אל מול המיומנות הקפיטליסטית הגלובלית המוצגת בייצוגי צריכה כרולנד מקדונלד, קן-ישו או ברבי-מריה, נדרש אימון תדיר לכלכלת חסד ללא רווח. כוונת התעשייה, בין שמדובר בתעשיית המזון המהיר או בתעשיית הבובות, היא לבסס את הדחף לצורכי הגוף ולצורכי החיברות על ידי משחק. דמות הליצן וחלוקת המתנות בכל ארוחת ילדים, הפרפורמנס התיאטרלי, המעוצב בתפאורות יקרות ערך (כספי) בכל מסעדה ברשת הגלובלית, ובובות הברבי על אריזותיהן המהודרות נהנים מקו התפר הדק שבו יחסי הדדיות נעשים סוכנים בחליפין-פיננסי. הליצן הנדיב והמשעשע רולנד מקדונלד אינו מונע מן האינטנציונליות הנדרשת לסדר הצדקה. למעשה, נדיבותו היא פיתוי מכוון להגדלת רווחים, ולכן הוא שייך לסדר הקפיטליסטי. מושג הכוונה הוא הנקודה הארכימדית להבדל בין יחסים-משפטיים וכלכליים ובין יחסי נדיבות וחברות, והוא מטושטש לחלוטין בעבודות הנדונות.

הכלאת הקפיטליזם, המיוצג בדמותו של רולנד מקדונלד, והחסד הקתולי, כפי שהוא מיוצג בצליבה, מטשטשת שני סוגים שונים של צדק: האחד הוא צדק החוק הקפיטליסטי, שתכליתו שימור איזון פורמלי על ידי יחסים א-פרסונליים שמטרתם רווח; האחר הוא צדק הסדר של מתן הצדקה הנדרשת לאמת מידה טובה וטבעית של הסדר האלוהי. למי מן השניים הקדימות? יחסי נדיבות טהורים אינם מספיקים לסדר הרווח הקפיטליסטי, ולכן לא יכולה להתכונן פשרה בין האתיקה הקתולית לאתיקה הפרוטסטנטית. לדברי לינונן, "כיום כל הדימויים קפיטליסטיים. הקפיטליזם משלב הכול בתוכו ולכן הוא מערכת אפקטיבית [...] האימון הקפיטליסטי לצדקה אנונימית, למיחזור פחיות קוקה קולה, גורם לנו להרגיש טוב. עלינו לשנות את כל המערכת. באקטיביזם, פוליטיקה ואמנות איננו זקוקים לגיבורים על מנת להביא לשינוי, אנו זקוקים לתנועות, למסות של אנשים שמחוללים שינויים קטנים״ https://twitter.com/einatkalisch/status/1085629665220456449.

מעניין לציין, שלינונן האקטיביסט ביקש להיענות לקריאה הפוליטית של תנועת ה- BDS להחרים את התערוכה (מילאנו, 2019). היענות זו היא היענות לקריאתו של האחר המוחלש, כלומר, כמוה כהיענות לאמת מידה טובה. אך לינונן לא היה יכול להיענות לקריאה זו, שכן הצגת העבודה אינה עוד בחירה של האמן אלא מחויבת להיענות אך ורק לכלכלת החוזים הקפיטליסטית שבין המוסדות המוזיאליים.  פרט מעניין נוסף הוא, כי בסיכום הראשון עם ראשי הכנסיות צייצה ראשת העיר חיפה עינת קאליש-רותם כי ״היות וחוזה ההשאלה של הפסל מק׳ישו מסתיים בימים אלה, היצירה תוסר ותוחזר בהקדם. ללא כל קשר, אנו מאמינים בחופש הביטוי כחלק מאבני היסוד של הדמוקרטיה״ https://twitter.com/einatkalisch/status/1085629665220456449. מדברים אלו ברור כי תוקף הכוח הפוליטי גבר על יחסי נדיבות לשם מתן ביטוי כלשהו לקהילת שוחרי האמנות. כוונתי כאן למשתתפי הקהילה המבוזרת, חסרת השם, המשותפת לכל היוצרים והמבקרים, צרכני האמנות, אשר עבורם הערך הראשון של האמנות כולל את חופש הביטוי. לבסוף, אולי נצליח להקיש וללמוד מפסק הדין שנוסח על ידי נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה רון שפירא, סגנו אברהם אליקים והשופטת בטינה טאובר, אשר הדגישו את ערכי חופש הביטוי, חופש הבחירה לצפייה וחופש הבחירה האוצרותית, ומהפשרה שהושגה: ״פשרה דורשת כבוד הדדי (mutual respect)", הם כתבו, ״הסדרת היחסים בין הצדדים צריכה להיות מונעת מתוך כבוד אותו רוחשים הצדדים לאוטונומיה של האחר [...]״ (עת״מ 67938-01-19, 8).

 

ביבליוגרפיה

 

כהן, ב' (2019, 10 בינואר). בקשה למתן צו מניעה נגד העירייה ומוזיאון חיפה. כלבו חיפה והצפון. https://www.colbonews.co.il/haifa-news/48415/ נדלה (28.8.21018)

לב שגב א' (2019). הזווית המוזיאלית של פסק דין מק׳ישו. בצלאל, כתב עת לתרבות חזותית וחומרית, 5.

מילאנו, ר' (2019). לצנזר ולהעניש: המוזיאון הישראלי בין פיקוח לחרם. בצלאל, כתב עת לתרבות חזותית וחומרית, 5.

סיריוטי, ד' (2019, 11 בינואר). "מק ישו'": נוצרים נגד מוזיאון חיפה. ישראל היום. https://www.israelhayom.co.il/article/623787  נדלה (28.8.21018)

 Clavero, B. (1991). Antidora. Antropologia Catolica de la Economia Moderna. Milan: Dott. A. Editore.

Giddens, A. (2005). Introduction. The Protestant Ethic and the Spirit of Capitalism (vii-xxiv). Trans. Talcott Parsons. London and New York: Routledge.

Hart, I. (1995). The Teaching of Luther and Calvin about Ordinary Work. 1. Martin Luther (1483-1546). EQ, 67, 1, 35-52.

Henaff, M. (2003). Religious Ethics, Gift Exchange and Capitalism. European Journal of Sociology. XLIV, 3, 293-324.

Leinonen, J. (2015). School of Disobedience. School TV. Helsinki: Kiasma, Finish National Gallery.

Mill, J. S. [1836] (1967). On the Definition of Political Economy and on the Method of Investigation Proper to it. In J.M. Robson (Ed.), Collected Works, Vol. IV (pp. 309-339). Toronto: Toronto University Press.

Pearson, L. (2018). Troeltsch on Protestantism and Modernity. In C. Adair-Toteff (Ed.), The Anthem Companion to Ernst Troeltsch (pp. 37-54). London and New York: Anthem Press.

Perelli M. Paolini, P. (2016). Pool & Marianela Plastic Religion. https://laluzdejesus.com/pool-marianela/ Retrieved (20.8.2018)

Tribe, K. (1995). Strategies of Economic Order: German Economic Discourse, 1750-1950. Cambridge: Cambridge University Press.

Sombart, W. [1915] (2013). The Quintessence of Capitalism: A Study of the History and Psychology of the Modern Business Man. Trans. Meir Epstein, London: Adelphi Terrace.

Weber, M. [1930] (2005). The Protestant Ethic and the Spirit of Capitalism. Trans. Talcott Parsons, London and New York: Routledge, 2005.

Tzortzi, E.Z. (1 September 2015). Jani Leinonen, The Art of Disobedience/ Interview. EX_POSURE, – online resource: http://elzimaraki.gr/jani-leinonen-the-art-of-disobedience/

עדי לוריא חיון

ד"ר עדי לוריא חיון היא חוקרת ומרצה בחוג לתולדות האמנות שבאוניברסיטת תל אביב. מחקריה מתמקדים בבעיות של ייצוג, אחרות, ידע וידיעה באמנות ובאסתטיקה בתקופה המודרנית והעכשווית. חיבוריה התפרסמו, בין השאר, ב:Leonardo Music Journal ,AfterimageZeitschrift für ÄsthetikDe Gruyter