הסביבה וחיי היומיום - היבטים אסתטיים

הסביבה וחיי היומיום - היבטים אסתטיים

אסתטיקהאסתטיקה סביבתיתאסתטיקה של היומיוםאיכויות אסתטיותאיכויות פני השטח

אסתטיקה של היומיום:

הנגשת מאמרה Everyday Aesthetics1 של יוריקו סאיטו (Saito) לקורא העברי נועד למלא את הצורך בהרחבת המחקר האסתטי המסורתי באמצעות העיון בתנאי החוויה האסתטית בחיי היומיום. סאיטו ידועה כחוקרת מובילה בתחום המחקר של האסתטיקה הסביבתית. מחקריה מתאפיינים בבחינה מדוקדקת של החוויה האסתטית שמקורה ביומיומי, השיגרתי והטריוויאלי.

טענתה המרכזית של סאיטו היא כי על אף מגמת התרחבותו של חקר האסתטיקה אל תחומי מחקר נוספים, כגון הטבע, הסביבה והאמנות הפופולרית, נשמרה הנטייה להתמקד בתכונות אסתטיות השייכות לתחומי האמנות. נטייה זו הובילה להדרתן ולהזנחתן של תכונות אסתטיות הבאות לידי ביטוי בחיי היומיום של האדם. לכן, מנגד, מבקשת סאיטו לעמוד על תנאיה של החוויה האסתטית שמקורה ביומיומי.

במאמרה מגדירה סאיטו את החוויה האסתטית אל מול אובייקטים שאינם נמנים עם אובייקטים אמנותיים כחוויה "נטולת מסגרת" שאינה נקלטת אך ורק באמצעות "חושים נעלים", כמו ראיה או שמיעה, ואשר אינה מוציאה מכלל האפשרות "חפץ עניין" בתהליך ההערכה.2 שלא כמו באמנות, החוויה היומיומית נעדרת לרוב תחימה ברורה או מושא קבוע המאגדים את כל רכיבי החוויה. לכן, במהלך השיפוט האסתטי בתחום היומיומי, כל נתוני החושים מצטרפים לחוויה שאיננה מבודדת מן ההקשר הסביבתי.3

ספרה של סאיטו, שיצא מאוחר יותר לאור תחת אותה הכותרת Everyday Aesthetics הוא תולדה של עמידתה על הצורך בניסוחן של תכונות אסתטיות המתאימות לתיאור חוויות השייכות לתחומי היומיום. בספר היא מבקשת לבחון את הדרכים השונות בהן אנו מעורבים בהיבטיו השונים של העולם, באופן אסתטי.4 היות שלדעתה האסתטיקה של האמנות אינה יכולה להציע מודלים מקיפים עבור השיפוטים האסתטיים של היומיומי, היא מקדישה את עבודתה לניסוח מודל אסתטי-אנליטי, בלתי תלוי באמנות.

סאיטו יוצאת מנקודת הנחה כי החוויות היומיומיות השיגרתיות מהוות פלח ניכר מסך חוויותינו האסתטיות, במידה רבה אף יותר מן החוויות "הבלתי רגילות" ומן החוויות אותן מספקת האמנות. לפיכך, מבקשת היא להציע מבחר תכונות השכיחות בשדה היומיום, המחוללות, לדעתה, את החוויה האסתטית של היומיומי, ואותן היא מחלקת לשתי קבוצות. בקבוצה הראשונה היא כוללת תכונות שהינן פועל יוצא של הארעיות של כל היצורים החיים והאובייקטים הדוממים בעולמנו, ומגדירה אותן באמצעות שמות תואר כמו מיושן, בשל, משופשף, מנוון, דועך, מזדקן, מקולקל, פגום".5 אלו אינן תכונות ראשוניות השייכות לאובייקט בלבד, וכן לא תכונות משניות הנתפסות על ידי החושים באופן ישיר, מכיוון שהן מורות על אופן הקליטה הפרספטואלי על ידי הסובייקט. למעשה, אלה הן, לדעתה, תכונות אסתטיות או תכונות מדרגה שלישית. הקבוצה השנייה מובחנת על ידי סאיטו כתכונות אסתטיות השייכות לתהליכים המייצרים אי־סדר וחוסר ארגון, והמניעות אותנו "לנקות", "ליישר", "לארגן", "להחזיר את הסדר לקדמותו".6 מכאן, התכונות אשר, לפי הגדרתה, הינן המרכזיות בהשפעתן על החוויה האסתטית של היומיומי הן, בין היתר: נקי, מלוכלך, מסודר, מבולגן, מאורגן.

סאיטו ממשיכה וטוענת כי מצב הדברים הנחשב כאופטימלי בסביבתנו היומיומית יתבטא תדיר בשמות תואר כגון "חדיש", "נקי", ו"טהור". תכונות אסתטיות של היומיומי כגון "חדש", "מסודר" או "מזוכך" מבטאים העדפה ברורה למאורגן, לנקי ולקוהרנטי. היא מצרה על כך שלמעט בתחומי השימור והשיחזור באמנות, וכן במקרים בהן האמנות עוסקת בתופעות של זיהום הסביבה הטבעית ובתופעות של "התיישנות", תכונות כגון "נקי", "מלוכלך", "שרוי באי־סדר" נזנחו בשיח האסתטי המסורתי על אף מרכזיותן בחיי היומיום.7

הערכה ביקורתית של הסביבה המיידית של האדם באה לרוב לידי ביטוי במונחים כגון "נקי", "מאורגן", "נוח","שרוי באי־סדר", "חדש", שהוזכרו לעיל, והיפוכם. סאיטו מכנה ביטויי הערכה כגון אלו - "שיפוטים אסתטיים המניעים לפעולה" וזאת, היות שהם מלווים ברצון לתקן, לנקות או לסדר.8 סאיטו מביאה לדוגמה תמונות מוכרות מחיי היומיום: אבק הנערם על מדפי הספרים, פירורים על משטחי המטבח, כתמי יין על השטיח, ניירות וספרים הפזורים על השולחן בסוף יום העבודה, צעצועים שלא הוחזרו למקומם - כל אלו מניעים אתנו לנקות, ליישר, לסדר את החללים והחפצים המקיפים אתנו. גישתה זו מדגישה את היותו של השיפוט האסתטי מבוסס על חוויית המעורבות של האדם בסביבתו. כאשר השיפוט האסתטי מופנה אל המושאים המשמשים אותנו באופן יומיומי ואל הסביבות המקיפות אותנו באופן קבוע, הוא מניע אותנו לפעולה.

לדעתה של סאיטו, המונחים "נקי" ו"מסודר", המשמשים להגדרתם של סביבות או של אובייקטים במצבם האופטימלי, הינם פרדיקטים אסתטיים המצביעים על תוצאותיהן של פרקטיקות יומיומיות שהינן מספקות מעצם ביצוען. וזאת, על אף שהורגלנו לחשוב כי המניע להערכות אלו הינו פונקציונלי בלבד. בחיי היומיום אנו מגיבים ל"לכלוך" ול"אי־סדר" באמצעות פעולות "מייצרות סדר" או - פעולות המבקשות "לפתור" או "למחוק" כל ביטוי לאי־סדר. סאיטו מנסחת כאן את אחד המניעים הבולטים לפעולתו היומיומית של האדם, במיוחד במרחב הפרטי, היכן שעומדים לרשות הפרט חופש הפעולה ויכולת ההשפעה המירביים.9

לדעתי, אחד החידושים החשובים במשנתה של סאיטו מצוי באיתורם של קשרי גומלין בין החוויה האסתטית ובין הפעולות היומיומיות (כאמור - לסדר, לנקות, לרכוש, להשליך, ועוד). בהגדרתה את הדרך בה פועלת האסתטיקה בחיי היומיום, מצביעה החוקרת על הרחבה והעשרה בתחומה של האסתטיקה בכלל. היא אף מכנה את האדם Homo purgens10 ומכאן קצרה הדרך אל ההיבטים האתיים של הקיום האנושי, ובפרט אלו המצויינים באמצעות מושגים נפוצים כגון "טוהר", "זיהום", "טומאה" ועוד.

כאן המקום להזכיר כי תכונות אסתטיות כדוגמת "מנוון", "מזוהם", "מלוכלך" הינן תלויות תרבות ותלויות הקשר. בספרה טוהר וסכנה: ניתוח של המושגים זיהום וטאבו11 פורשת מרי דגלס (Douglas) בצורה רחבה את התלות הקיימת בין תפיסות תרבותיות ובין תפיסות חברתיות של היגיינה גופנית וסביבתית. מה שמוגדר כ"מלוכלך" אינו מצביע על תכונה, או איכות קבועה וכוללת של הדבר, אלא מורה על דבר "שאינו במקומו". הוא מציין הפקעה מן ההקשר ומן התבנית המקובלת התלויים בתפיסות אתיות ובקטגוריות תרבותיות, ועלול לגרור סנקציות חברתיות בניסיון להשיב את הסדר על כנו.12

סאיטו מציגה את הקשר בין האסתטי לאתי, שיכול לבוא לידי ביטוי באופן שבו השיפוט המוסרי נשען, לעיתים, על שיקולים אסתטיים. היא מכנה שיפוט כגון זה "שיפוט מוסרי־אסתטי". השיפוט אסתטי כל עוד הוא תוצאה של חוויה חושית והוא מתקיים במסגרת קלט חושי. הערכתם של "המאפיינים המוחשיים", יכול, לעיתים, להתגבש לכדי שיפוט מוסרי (כמו, למשל, במקרה של הערכת הופעתו של אדם מסויים, שתוצאותיה - קשירת איכות הופעתו החיצונית לרמתו המוסרית).13 באותה מידה נמצא כי ההערכה האסתטית בחיי היומיום קושרת בין ההופעה החזותית ובין השיקולים הפרקטיים הנוגעים לחפץ או לסביבה.14 אופן קליטתו האסתטית של האובייקט באמצעות החושים ומידת הפונקציונליות שלו הינם מאפיינים בלתי ניתנים להפרדה והם תנאיה של "החוויה הלא ממוסגרת" המאפיינת את האסתטיקה היומיומית, ונכללים תחת ההגדרה של שיפוט מוסרי־אסתטי. במילים אחרות, הסביבה היומיומית מהווה מרחב בו השיפוטים האסתטיים קשורים למאפיינים פונקציונלים וכפופים לשיקולים אתיים. חוויתו של האדם בסביבתו הינה חוויה של מעורבות - אסתטית, פונקציונלית ואתית.

לקראת אסתטיקה של מעורבות:

סאיטו מנסחת את המודל האסתטי שלה על רקע פריחתו של השדה המכונה "אסתטיקה סביבתית", המציין מיפנה במחקר האסתטי המסורתי. חוקרים הפועלים בתחומה של האסתטיקה הסביבתית מתמקדים בחוויה החושית מתוך הכרת הזיקה בינה ובין מגוון דיסציפלינות אחרות, כמו פילוסופיה, אנתרופולוגיה, גיאוגרפיה, עיצוב סביבתי ופסיכולוגיה. מבין ההוגים השונים, הפועלים בשדה מחקר זה, אציג להלן את המודל התיאורטי אותו הגה ארנולד ברלנט (Berleant), שהיה בין חלוצי הדיסציפלינה.

בספר The Aesthetics of Environment מבקש ברלנט להציע עמדה אלטרנטיבית לתורת האסתטיקה המודרנית ולבחון מחדש את העיקרון המבסס את "הרוחק הנפשי" כתנאי העומד במרכזה של התיאוריה האסתטית המודרנית.15 במקומו מציע ברלנט נקודת מבט אינטגרטיבית לפיה אין להפריד בין האדם וסביבתו, אלא יש להציג את הסביבה - בין אם זו הטבעית ובין אם היא מעשה ידי אדם - כמרחב פעולתו של האדם וכחלק מעצמיותו. בצורה זו ממיר ברלנט את הרוחק האסתטי (aesthetic distance) במעורבות אסתטית.16

במאמרו Beyond Disinterestedness17 מפרט ברלנט את הבעייתיות הכרוכה בהנחת הדיסאינטרסנטיות שמקורה בתנאי "העדר חפץ עניין", אותו קבע קאנט (Kant) כמאפיינה המרכזי של התודעה האסתטית.18 הניסיון לניתוקה של ההערכה האסתטית מן הפנים האחרים של החוויה החושית מכשיל, לדברי ברלנט, את הניסיון לתאר מציאות רבת פנים המאפיינת את עולמו של האדם, ובכך מוביל לבידודה של החוויה האסתטית וניתוקה ממאפיינים הפרקטיים של הקיום.19

את שאיפתו לערער את עיקרון הדיסאינטרסנטיות של האסתטיקה הקנטיאנית מציג ברלנט באמצעות דוגמה הבוחנת את החוויה המתקיימת במרחבי ההתנהלות היומיומיים - כדוגמת בניין אשר בתפקודו הנכון לנוחות יושביו, מגביר את ההערכה האסתטית החיובית.20 אי לכך, הוא מבקש להרחיב את טווח התנאים המניעים את החוויה האסתטית, תוך שהוא מציין שלעיתים מזומנות יהיה הערך האסתטי שזור בהערכת מידת הפונקציונליות של האובייקט.

משמעותן של קביעותיו של ברלנט היא שהקטגוריות והמודלים, אשר נוסחו בהקשר של האמנויות המסורתיות, נכשלים לעיתים קרובות בהצגתה של הסיטואציה האסתטית שמקורה בסביבה המיידית. המחקר האסתטי הסביבתי וחקר האסתטיקה של היומיום מתארים את הערך האסתטי כמצוי בחוויה הקיומית עצמה, ואינו מהווה מאפיין או מצביע על איכות של אובייקט מסויים, או של הצד המעריך.21 בכך הוא מצביע על קיומה של חוויה פרספטואלית מקיפה בהרבה ממה שהורגלנו לחשוב, היא היא חווית המעורבות האסתטית.22 אם עד כה שפתנו השימושית טרם אימצה מונחים שיבטאו את דפוס ההכללה וההמשכיות בין האדם לסביבה המיידית המקיפה אותו, ולרוב נמצא כי היא תומכת בהגדרתו של "הנוף הסובב" כמושא "הנתון למבט", הרי שברלנט מביע את התקווה כי נאמץ את התפיסה האינטגרטיבית עד שתהפוך לשגורה ומקובלת. לכן, נדרש הוא לניסוח מונחים כוללניים יותר שישרתו אותו בהטמעתה של תפיסתו. מתוך כך מייחס ברלנט חשיבות מיוחדת לרשת ההקשרים הענפה של תנאים סוציאליים, פסיכולוגיים ותרבותיים, שהם פועל יוצא של ההבנה החדשה.23 ברלנט מציין כי מרגע שנפנים את טבעו הכוללני של הקיום, נוכל לפעול לטובת עיצוב עולמנו וסביבתנו בצורה נכונה יותר.24

מודלים אפשריים של האסתטיקה של היומיומי: "השגרתי" ו"היוצא מן הכלל"

גם אם חוקרי האסתטיקה הסביבתית והאסתטיקה של היומיום מסכימים כי החוויה האסתטית הינה חוויה של מעורבות שאינה דיסאינטרסנטית, הרי דעותיהם חלוקות בנוגע לתנאים הדרושים להיווצרותה של החוויה האסתטית ביומיום ובסביבה המיידית. בחלק זה אציג שתי גישות שונות של החוקרים את האסתטיקה של היומיומי, המנסחים את התנאים ואת אופני היווצרותה של החוויה האסתטית בחיי היומיום.

כפי שפרטתי לעיל, רשימת התכונות האסתטיות, אותן מונה סאיטו במחקרה ומסקנותיה ביחס להשפעתן על הניסיון היומיומי, מעידים כי היא בוחרת להאיר את החוויה האסתטית בתוך השגור והבנאלי, הרגיל והרוטיני. מנגד, חוקרים אחרים בתחום מבקשים להגדיר תנאים ייחודיים להיווצרותה של הסיטואציה האסתטית בתוך היומיומי. לדעתם, התנהלות האדם בתחום בו שולט הרגיל, השגור והמעשי, מעלה שאלות מהותיות ביחס לאפשרות קיומה של החוויה האסתטית ולאופן הערכתה. כדי להאיר גישה זו, אציג את התיאוריות של שניים מבין החוקרים החולקים הנחות יסוד משותפות - ארטו האפלה (Haapala) וקווין מלכיאון (Melchionne).

לשיטתו של האפלה, המשמעויות של הסביבות ושל המראות בהם נתקל האדם ביומיום, כמו גם פעולותיו, בחירותיו ותגובותיו הינן קבועות ושגרתיות לרוב. בדרך כלל הן צפויות מראש, בנאליות, ולרוב אף תואמות את ייעודן הפונקציונלי. כדי להותיר פתח לאסתטי, צריכים להתקיים תנאים שיאפשרו לחוש את הסובב באופן חדש, מחדֵש. או אז, יווצרו התנאים שיסללו את הדרך לחוויה האסתטית של האדם בסביבתו. בדרך זו יהפוך האדם את "המוכָר" ל"מוזר" ול"יוצא מגדר הרגיל".25

יש להניח כי נדרש גורם כלשהו אשר בכוחו לנתק את האדם מהתנהלותו הרגילה, משיגרת יומו, שבכוחו להצביע כי הנה ניצב לפניו עניין שיש לבחון אותו מחדש, או דבר־מה שאינו עונה על ציפיותיו, או שיש בו כדי ליצור עימות עם המובנים הבנאליים; דבר שיעורר השתאות או פליאה, התפעלות, השתוממות, הפתעה ואולי אף תמיהה ותהייה. לשם כך דרוש מניע אשר יעורר את התעניינותו של האדם, ירכז את תשומת ליבו ויעורר בו רגישות אסתטית. לא מדובר, בהכרח, באלמנט שיהיה חדש לגמרי, אלא במתח שנוצר במפגש בין מרחב שהוא מוכר ובין אלמנט חדש שיזוהה בתחומו. יש בכוחה של ההשתאות לייצר את המניע למיקוד תשומת הלב, החשוב לתהליך ההערכה האסתטית. מכאן הזיקה בין העניין המתעורר בעקבות ההשתאות ובין האפשרות לזהות קטגוריות אסתטיות בתוך המוכר. לפי האפלה זהו תנאי הכרחי להיווצרותה של החוויה האסתטית בגבולותיו של מה שהוא כה מוכר, לכאורה.

כדי לגלות אפשרויות נוספות להיווצרותן של סיטואציות בעלות פוטנציאל אסתטי במרחב ההרגל, ניתן לפנות למחקרו של קווין מלכיאון. במאמרו Living in Glass Houses: Domesticity, Interior Decoration and Environmental Aesthetics בוחן מלכיאון את הפוטנציאל האסתטי של הסביבה היומיומית.26 הוא מדגים את טיעוניו באמצעות "בית הזכוכית" של פיליפ ג'ונסון (Johnson), מבנה אשר כפוף כל כולו לשיקולים אסתטיים - בית מגורים השייך ל"אסתט קיצוני" - המורה שככלות הכל, ההתנהלות היומיומית בתוך כל בית יכולה להיחקר כפרקטיקה אמנותית. את הפעולות "השיגרתיות" בתחומי הבית מפרש מלכיאון כמקור להנאה אסתטית שאינה נובעת רק ממילוי הפונקציות הפיזיות, אלא קשורה להיותה פעילות אמנותית. המרחב היומיומי, לדעתו, יכול להיחקר במונחים השייכים לתיאוריה של האמנות בזכות ההרגל. הוא מזקק את העמל הביתי לדרגת שלמות אלגנטית ובזכותו, עמל זה נראה כ"נעדר מאמץ". כך נוצר אורח חיים אלגנטי, או צורת חיים מעודנת, הטומנת בחובה הנאה. אלה מולידים ניהול רגיש של הבית המצליח לשלב בין העמל וההנאה האסתטית. המוצר הדומסטי, שהוא התוצאה של עמל זה, מגביר את רגש ההנאה באופן ניכר.27

בדומה לסאיטו, גם מלכיאון עוסק בחוויה אסתטית מעורבת המניעה לפעולה. הוא מתייחס לתכונות אסתטיות של הסביבה הביתית כדי להסביר את מעורבותו האסתטית של האדם בשיגרת יומו. אך, אבחנותיו לגבי התכונות האסתטיות של היומיום שונות מאלו של סאיטו. מלכיאון מונה את התכונות האסתטית הרלוונטיות לתחום הביתי: "חן" ו"גרציה". ביטויין תלוי באפשרות לזקק את העמל הביתי לדרגת שלמות אלגנטית. תכונות נוספות שהמחבר מזכיר בהקשר למרחב הביתי, כגון – "סימטרי", "אחדותי", "הרמוני" - שאולות, ללא ספק, מתחומה של תורה אסתטית מוכוונת־אמנות. טענתו המרכזית של מלכיאון היא שניתן לראות את ההתנהלות השיגרתית בתוך הבית כפרקטיקה אמנותית.28

בדומה לברלנט ולסאיטו, מלכיאון מגדיר מחדש את ההנאה האסתטית בכך שהוא מצרף את הגוף אל החוויה האסתטית, מעניק חשיבות למעורבות חושית טוטאלית ודוחה בכך את ה"ריחוק האסתטי". הוא מצביע על חוויה רבת ממדים שאינה תלויה בהתבוננות בלבד. אולם, שלא כמותם, מלכיאון מפענח את החוויה האסתטית של היומיום באמצעות מונחים שמקורם בביקורת האמנות. מלכיאון טוען שלפעולות יומיומיות, כניקוי הבית וסידורו, ישנה זיקה למעשה האמנות, בין אם מן "ההיבט האוצרותי", התחזוקה של הסדר הנקבע ובין אם מן "ההיבט היצירתי", כאשר הדייר עורך שינויים בסדר הראשוני ובכך מאפיין את הסטטוס של הבית כ -.“work in progress” אם ננסח זאת במילים אחרות, לדעתו של מלכיאון, המניע את האדם לארגון סביבתו המיידית, הוא הרצון לייצר קומפוזיציה הרמונית.

השוואתן של מלאכות הארגון והניקיון של הבית לפרקטיקות אמנותיות הינה הנקודה המעניינת שיש להתעכב עליה. בניגוד לטענתה של סאיטו כי יש לנסח מודל אסתטי שיהיה בלתי תלוי באמנות, מלכיאון מציע השקה בין היומיומי והאמנותי. השוואתן של אותן המלאכות השיגרתיות לפרקטיקות אמנותיות מסייעת בידו להגדיר את הקשר בין האסתטי והיומיומי־הביתי, ולהציע את גירסתו לאפשרות של חוויה אסתטית ביומיום.

האם ניתן להבין מכך כי מלכיאון והאפלה מאמצים ערכים השייכים לאסתטיקה מוכוונת־אמנות אל חיק התיאוריות האסתטיות העוסקות ביומיומי? הרי גם אם עיקרי התורה האסתטית שלהם עולים בקנה אחד עם כללי היסוד של האסתטיקה הסביבתית, כפי שאלו באים לידי ביטוי במשנתם של סאיטו וברלנט, נראה כי ההאפלה ומלכיאון מפענחים את החוויה האסתטית של היומיומי באמצעות הקבלתה והשקתה אל החוויה האמנותית.

כדי להאיר מגמה זו, אבקש להזכיר את המונח "ארטיפיקציה" (artification), שהתגבש במסגרת חקר האסתטיקה של היומיום.29 מונח זה מכוון לתחומים המצויים בעולמנו ובחיינו, שאינם נחשבים לאמנות במובן המסורתי, אולם נחקרים במונחים או באופנים המושאלים מן הפרקטיקה ומחקר האמנות לשם חשיפת הפוטנציאל האסתטי הטמון בהם.30 כמו כן, משמש המונח להמשלת הפרקטיקות המארגנות בתחומים שונים לפרקטיקות אמנותיות, המהוות אב־טיפוס לעקרונות מסדירים יצירתיים. לדעתם של סאיטו ונאוקארינן (Naukkarinen), ארטיפיקציה כקונספט עכשווי הינה פנומן תרבותי חשוב ומהותי, המשפיע על הצורה בה אנו חושבים, בוחנים וחוקרים יצירות אמנות ותופעות יומיומיות בעידן העכשווי.31

סאיטו מבקרת את הניסיון לארטיפיקציה של חיי היומיום. היא מצביעה על אי הסבירות בניסיון לתחזק את "החוויה האמנותית" בסיטואציות יומיומיות לאורך זמן, לצד הפרקטיקות השגורות של האדם. לטענתה, גישה כזו אינה מותירה מקום ל"רגיל" ומבכרת את החוויות האסתטיות "היוצאות מגדר הרגיל" על פני יתר האספקטים של חיי האדם. מחקרה מדגיש את העדפתה להתמקד באספקטים שונים של "השיגרתי" כדי לדלות את התכונות האסתטיות הטמונות בהם.

היא מצטרפת לדעתו של תומס לדי (Leddy) שבמאמרו ”Everyday Surface Qualities: 'Neat', 'Messy', 'Clean', “'Dirty'32 הצביע על ההדרה, מתוך המחקר האסתטי האקדמי, של מה שהוא מכנה "תכונות אסתטיות של פני השטח" בשל העדר "עומק פרספטואלי", לכאורה, המצוי בתכונות אסתטיות המשמשות לשיפוטי ערך של האמנות כגון: "מאוחד", "אלגנט","מאוזן".33 את "התכונות האסתטיות של פני השטח", כמו "נקי", "מסודר'", "מלוכלך", הוא מייחס לתחום האסתטיקה של היומיומי. על פי לדי, תכונות אלו נחשבות לבעלות מניעים פונקציונליים ופרקטיים או, לכל הפחות, כמשלבות מניעים פרקטיים בהערכה האסתטית. באופן מסורתי נקשרות תכונות אלו למה שמכונה "עבודות נשים", או למלאכתם של עובדים שמעמדם נמוך בסולם החברתי (כגון: מנקים, אוספי הזבל, גננים, משרתים וכד') ומכאן נובעת (לכאורה) נחיתותם. מאידך, חשיבותן של תכונות אלו בהיותן נרכשות ומופנמות עוד בשלבי הילדות המוקדמים. הן המהוות את הבסיס לחינוכו של האדם, להיותו בן תרבות, וכן משמשות בגדר מצע או בסיס להבנתן של תכונות אסתטיות מורכבות יותר. רבות מן החוויות האסתטיות הראשונות של האדם הינן תוצאה של הפנמת תכונות אסתטיות של פני השטח. תכונות אסתטיות, המשמשות באסתטיקה מוכוונת־אמנות, דורשות לדעתו של לדי, הבנה מעמיקה יותר כך שנגישותן או יכולת האבחנה בהן, תלויה בהיכרות תרבותית מוקדמת ואף מותנית, לעיתים, בהכשרה מסויימת.

בניגוד ללדי, שטען כי תכונות אסתטיות של פני השטח מהוות אך בסיס לתכונות אסתטיות מורכבות יותר, ובהזדמנות אחרת ביקש אחר "אאורה" (aura) כתנאי לאפשרות של הערכה אסתטית של היומיומי,34 מבקשת סאיטו לקדם את הדיון על אודות חשיבותן ומשמעותן של תכונות אלו במרכז המודל האסתטי המחקרי. לצד החוקרים שהזכרתי לעיל, המחפשים אחר "ההרמוני", "החינני", "הדרמטי", "האלגנטי" בחיי היומיום, בוחרת סאיטו להתמקד ב - "נקי", "טהור", "מסודר" כתכונות אסתטיות הרלוונטיות, לדעתה, לחוויה האסתטית של היומיום. היא מבקשת לציין שעל אף שהתכונות האסתטיות של היומיומי נחשבות לבסיסיות, בהשוואה לתכונות אסתטיות המקובלות בעולם האמנות (מנקודת מבט סטרוקטורלית), קיימת בהן מידה רבה של מורכבות, ולו בשל העובדה שהן מתגלות כתלויות הקשר ומסתירות מערכות הקשרים מסועפות הרבה יותר משנראה לכאורה.

מכאן שניתן לזהות מחלוקת בין האפלה ומלכיאון לבין סאיטו בנוגע לפירושה של החוויה האסתטית בהקשר היומיומי. הראשונים טוענים שהשיפוט של האסתטיקה בחיי היומיום מקושר, דומה ומשיק לשיפוטים אסתטיים של האמנות ומעיד (לפי מלכיאון) על שיווי המשקל בין הרגיל לספקטקולרי בתחומי היומיום,35 ולפי האפלה - על נוכחותו של "היוצא מן הכלל" בתוך השגרתי.36 לעומתם, סאיטו טוענת שההשקה של האסתטיקה של היומיומי לזו של האמנות סותרת, למעשה, את היומיומיות של היומיום, או, את השיגרתיות של היומיום. בשעה שארטו האפלה מקדם את האסטרטגיה הדורשת להקטין את הפמליאריות של החוויה היומיומית כדי לזהות את הפוטנציאל האסתטי שבה, במילים אחרות - כשהוא מבקש להפוך את הרגיל לבלתי רגיל לצורך הכללתו בדיון בתחומו של האסתטי - חוזרת יוריקו סאיטו ומדגישה את האספקטים האסתטיים של הרגיל, השכיח וזה שאינו יוצא מן הכלל, וטוענת כי האסתטיקה מוכוונת האמנות, ואף האסתטיקה של היוצא מגדר הרגיל, אינן יכולות להציע מודל מקיף ומניח את הדעת לשיפוטים אסתטיים של היומיומי.37

סיכום:

התיאוריה של האסתטיקה הסביבתית צמחה מתוך עניין בטבע והתרחבה אל הסביבה האנושית היומיומית. העוסקים בתחום זה ביקשו להפוך את חוויית המעורבת בסביבה לפרדיגמה של החוויה האסתטית, ומתוך כך,להציע נוסחה מתאימה יותר לבחינתו של מכלול החיים העכשווי מהזוית האסתטית. האסתטיקה מופיעה במשנתה של סאיטו כתורת ערך של הסובב את האדם, כקנה מידה המאפשר הערכה ביקורתית מכל סוג שהוא וחושפת ביתר שאת את קשרי הגומלין שבין האסתטי, הפרגמטי והאתי. שותפים לדעה זו ברלנט, לדי ואחרים. כמוה, מקדישים חוקרים אלו פרקים נרחבים למקומו של האתי בתיאוריה האסתטית של הסביבה ושל היומיומי.

הראיתי בקצרה, באמצעות הצגת דעות החוקרים בתחום, כי האסתטיקה מהווה מרחב של הערכה ביקורתית המתקיימת בתחומים רחבים יותר ממה שניתן היה לחשוב תחילה. סבורני כי ההבנות הללו מצמיחות מגוון רחב של סוגיות תיאורטיות, החל משאלות בדבר חשיבותה ומקומה של הרגישות האסתטית בחיים הרציונליים, המשמעות העומדת מאחורי הקשר בין הממד האסתטי והקיום האתי, וכלה באופני גיוסן של התיאוריות האסתטיות לטובת ההבנייה של התרבות והחברה האנושית. אין ספק כי ההקשרים המתקיימים בין החוויתי־אישי ובין האוניברסלי הוא נושא הראוי להתמקדות מיוחדת. אבל, גם אם לא הרחקתי לכת במסגרת מאמר קצר זה, תקוותי היא שהעיסוק בחוויה האסתטית של "הרגיל והשגרתי", וכן המחקר של "היוצא מגדר הרגיל" המצוי בשיגרה, ישמש בבוא העת להבנה מעמיקה יותר של תופעות ופרקטיקות היומיום.

* מאמר זה הוא עיבוד של פרק מתוך עבודת מחקר "עיר הנצח או העיר החדשה: מודלים אסתטיים של ירושלים:עיון בדיוני 'ועד ירושלים' 1978-1968 " שהוכנה בהדרכת ד"ר מדלן שכטר במסגרת עבודת תזה לתואר מוסמך של אוניברסיטת תל אביב. 

  • 1. Yuriko Saito, "Everyday Aesthetics", Philosophy and Literature, 25/1(2001), pp. 87-95.
  • 2. להרחבה אודות התנאי להעדר חפץ עניין בתהליך ההערכה האסתטית ראה: עמנואל קאנט, ביקורת כוח השיפוט, תרגום: שמואל הוגו ברגמן ונתן רוטנשטרייך (ירושלים: מוסד ביאליק, תשס"ח), עמ' 50-37.
  • 3. שם.
  • 4. Yuriko Saito, Everyday Aesthetics (New York: Oxford University Press, 2007), p. 52.
  • 5. שם, עמ' 149.
  • 6. שם, עמ' 150.
  • 7. שם, עמ' 152.
  • 8. שם, עמ' 149–205.
  • 9. שם, עמ' 152-151.
  • 10. שם.
  • 11. מרי דגלס, טוהר וסכנה: ניתוח של המושגים זיהום וטאבו, תרגום: יעל סלע, (תל אביב: רסלינג, 2010).
  • 12. שם, עמ' 132.
  • 13.  Saito, "Everyday Aesthetics”, p. 93; Saito Everyday Aesthetics, pp. 207-213.
  • 14. שם, עמ' 92; שם, עמ' 211–213.
  • 15. Arnold Berleant, The Aesthetics of Environment (Philadelphia: Temple University Press, 1992).
  • 16. שם; Arnold Berleant, Sensibility and Sense: The Aesthetic Transformation of the Human World (Imprint Academic, 2010), pp. 30,87.
  • 17. Arnold Berleant, “Beyond Disinterestedness”, British Journal of Aesthetics, 34/3 (1994), pp. 242-254.
  • 18. קאנט, ביקורת כוח השיפוט.
  • 19. Berleant, “Beyond Disinterestedness”, pp. 247-248.
  • 20. שם, עמ' 249.
  • 21. Berleant, Sensibility and Sense, p. 157.
  • 22. Berleant The Aesthetics of Environment, p. 60.
  • 23. שם, עמ' 41.
  • 24. שם, עמ' 9.
  • 25. Arto Haapala, “On the Aesthetics of the Everyday: Familiarity, Strangeness, and the Meaning of Place”, in A. Light & M.S. Jonathan (eds.), The Aesthetics of Everyday Life, (New York: Columbia University Press, 2005) p. 50.
  • 26. Kevin Melchionne, “Living in Glass Houses: Domesticity, Interior Decoration and Environmental Aesthetics”, The Journal of Aesthetics and Art Criticism, 56/2 (1998), pp.191-200.
  • 27. שם, עמ' 97.
  • 28. שם.
  • 29. Ossi Naukkarinen and Yuriko Saito, “Introduction“, Contemporary Aesthetics (CA), special volume: Artification, 4(2012).. נדלה ב – 15.8.19 מ-http://www.contempaesthetics.org/newvolume/pages/article.php?articleID=634
  • 30. Yuriko Saito, “Everyday Aesthetics and Artification”, Contemporary Aesthetics (CA), special volume: Artification, 4(2012).. נדלה ב – 15.8.19 מ-http://www.contempaesthetics.org/newvolume/pages/article.php?articleID=640
  • 31. Naukkarien & Saito, “Introduction”.
  • 32. Thomas Leddy, “Everyday Surface Qualities: 'Neat', 'Messy', 'Clean', 'Dirty'“, The Journal of Aesthetics and Art Criticism, 53/3(1995), pp.259-268.
  • 33. שם, עמ' 261,267.
  • 34. Thomas Leddy, The Extraordinary in the Ordinary: The Aesthetics of Everyday Life, (Peterborough, Ontario: Broadview Press 2012), p.130.
  • 35. Melchionne “Living in Glass Houses”, p. 197.
  • 36. Haapala, “On the Aesthetics of the Everyday”, p. 50.
  • 37. Saito, Everyday Aesthetics, p. 54.

לנה דובינסקי

מרצה במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל ובעלת סטודיו לעיצוב. עבודותיה של לנה הוצגו בתערוכות עיצוב במילנו, פריז, ברלין, קופנהגן, בריסל, סינגפור ועוד. לנה היא דוקטורנטית ב"בית הספר מנדל ללימודים מתקדמים" בפקולטה למדעי הרוח ובמעבדה לארכיאולוגיה ממוחשבת באוניברסיטה העברית, ירושלים.