האסתטיקה של היום־יום

האסתטיקה של היום־יום

במאמרה מצביעה יוריקו סאיטו על הטווח המוגבל של השיח בענף האסתטיקה, שאינו כולל התייחסות לתופעות וחפצים יומיומיים. לטענתה, עלינו לפתח את הרגישות האסתטית שלנו ולהרחיב את טווח השיח כך שיכלול תופעות יומיומיות, שבניגוד לאמנות פלסטית ממוסדת, נגישות לכל בני האדם ומשפיעות על כל אורחות חיינו. סאיטו קושרת את ההדחקה של היומיומי עם הגישה המערבית שביססה את צורות ההתבוננות על נורמות והרגלים של הצגת אמנות ממוסדת, ומכאן - על בידוד החפץ מכל המקיף אותו. היא מציעה להתבונן בתרבויות המזרח, ובתרבות יפן בפרט, כמקור השראה בו אפשר למצוא שפע של דוגמאות לחוויה אסתטית כוללת הפונה אל הגוף ואל הנפש גם יחד. אסתטיקה כזו פונה גם אל החושים ה״נמוכים״, כמו חוש הריח וחוש המישוש, שלרוב מודחקים בשיח האסתטיקה המערבי מאז קאנט שהניח ״צופים ללא חפץ עניין״. סאיטו מצביעה על הבדלים נוספים בין הגישה האסתטית המערבית לזו היפנית: למשל, העובדה שהתרבות היפנית מדגישה את הזמן החולף ואת ההשתנות של כל אלמנט בחוויה האסתטית. זאת, בניגוד לתרבות המערבית שעושה מאמצים רבים לשמר חפצי אמנות ב"מצבם המקורי״. סאיטו קושרת נטייה זו במורשת המטפיזית הדומיננטית במערב, שמאז אפלטון מעדיפה את הפרמננטיות, היציבות והקיים, כמאפיינים מובהקים של המציאות, על פני השינוי, הארעיות, חוסר הקביעות וההתהוות המאפיינים את ההשקפה הבודהיסטית והטאואיסטית.

 

הדעה הרווחת היא שחפצים אסתטיים אינם עומדים כקבוצת חפצים מיוחדים בפני עצמם אלא תלויים בגישות ובחוויות שלנו. אחת ההשלכות של השקפה זו היא, במילותיו של ג'רום סטולניץ (Stolnitz), ש"כל דבר, בין אם הוא מורגש או נתפס, בין אם הוא פרי הדמיון או תולדת מחשבה מושגית, יכול להפוך למושאה של בחינה אסתטית".1 פול זיף (Ziff) מבטא גם הוא את אותה ההשקפה בטענה "כל מה שאפשר לראותו בעין הוא אובייקט ראוי לבחינה אסתטית", אפילו "תנין המשתזף על תלולית גללים יבשים".2

לאור תמימות דעים זו, מעניין להתעכב על העובדה שאסתטיקה עכשווית עוסקת בעיקר באמנות. כפי שמציין תומס לדי (Leddy) "למרות שאסתטיקנים רבים מתעקשים שאיכויות אסתטיות אינן מוגבלות רק לתחום האמנויות, אפילו הפילוסופים האלה על פי רוב מציבים במוקד הדיון שלהם את האמנויות".3 ואכן, הנושאים הרווחים בשיח האסתטי העכשווי הם הגדרת האמנות, מבע אמנותי, כוונת האמן, יחסי אמנות־מציאות, אמנות ואתיקה וסוגיות הנוגעות למדיום אמנותי ספציפי. כתוצאה מכך, האסתטיקה של הלא־אמנותי נדחקת לשוליים, וזוכה להתייחסות רק כאשר אנחנו דנים ביופי ובחוויה אסתטית. 

אבל אפילו דיונים שעוסקים בחפצים ופעולות לא־אמנותיים לעיתים קרובות מתמקדים בדמיון בין אלו לאמנות, תוך שהם מתיכים יחד אמנות ואסתטיקה. כך לדוגמה, כשהוא נדרש למופעים אסתטיים בספורט, כותב אחד תהה "האם ישנה הצדקה להתייחס לכל סוגי הספורט באשר הם כאל צורת אמנות".4 כותב אחר הנגיד בין אמנים אשר "אינם משווים בין אמנות לבישול... וכן אינם... מעריכים בישול ברמה התיאורטית" לבין "שפים, שלאורך המאות החשיבו עצמם כאמנים".5 

במידה רבה, לא מפתיע שהדיון האסתטי בחפצים ובפעולות לא־אמנותיים מפרש אותם דרך ההקבלה לאמנות, וזאת משום שלטוב ולרע, מסגרת ההתייחסות שלנו היא האסתטיקה של האמנות. עם זאת, בהשוואות מעין אלה טמון גם סיכון מסוים. יש נטייה לחשוב על חפצים לא־אמנותיים כעל חפצים אשר "שואפים" להיות אמנות ופשוט לא מצליחים לעמוד ברף של מאפייני האמנות, כמו לכידות צורנית, מבע, גילום רעיון, יצירתיות ומקוריות. בהמשך לכך, חפצים לא־אמנותיים נתפסים במקרה הטוב, כמשהו "דמוי אמנות" או כאמנות סוג ב'. בעיני, המהלך ההיררכי שמשתמע מתפיסה זו הוא בעייתי. בחינה והכלה של גיוון, במיוחד בהקשר של השיח האסתטי, יכולות לשאת יותר פירות מתפיסה מצמצמת של מה ראוי להיחשב כאובייקט אסתטי. כשם שפול זיף מזכיר לנו את "המבטים" השונים שנדרשים ליצירות אמנות שונות, כך אני מאמינה שמגוון חפצים אסתטיים תובעים גיוון בגישות ובפרשנויות.6

ההתעלמות מהמגוון העשיר של חפצים אסתטיים מצמצמת את המנעד האסתטי בשני מובנים. ראשית, היא מייצגת עמדה קרתנית למדי וייחודית לתיאוריות אסתטיקה מודרניות מערביות, שמניחות מראש את קיומו של עולם אמנות ממוסד ושל תנאים תרבותיים וכלכליים מסוימים.7 שנית, היא מגבילה יתר על המידה את טווח הנושאים האסתטיים, ברמזה שרק נושאים שקשורים לאמנות הם נושאים ראויים לניתוח תיאורטי. בעמודים הבאים אבקש להתייחס למגבלות אלה.

המגבלה הראשונה מבוססת על התבוננות. רוב הפעולות והחפצים הלא־אמנותיים קשורים לחוויות היום־יום שלנו כגון אכילה, לבישת בגדים, מגורים, ניקיון והתמודדות עם איתני הטבע. בניגוד לעולם האמנות הממוסד, אלה הם דברים שכן משותפים לכולם באופן גורף. בתרבות כמו שלנו, שבה קיים עולם אמנות מובחן, חוויית האמנות לרוב שמורה למועדים מיוחדים שנקבעים במיוחד למטרה זו, למרות שלא לכולנו יש גישה לידע או היכרות עם עולם האמנות. לעומת זאת, כולנו עוסקים בפעולות יום־יומיות ומתנהלים אל מול חפצים לא־אמנותיים. ארנולד ברלנט (Breleant) מציין ש"המנהג של בחירת חפץ אמנותי ובידודו מסביבתו...גובר במיוחד החל מהמאה השמונה־עשרה שהציגה את עקרונות האסתטיקה ללא חפץ עניין. אולם מנהג זה עומד בסתירה לאסתטיקה שרווחה במערב בתקופות אחרות ועודנה שכיחה בתרבויות לא מערביות".8 כותבים אחרים הצביעו גם הם על העובדה שבתרבויות הבלינזית והאינואיט לא קיימות תפיסות מערביות של אמן ואמנות, שכן בני תרבויות אלה משלבים את העיסוק האסתטי בכל מה שהם עושים ויוצרים.9 באופן דומה, התרבות היפנית המסורתית מתאפיינת באסתטיזציה של חפצים, תופעות ופעולות יום־יומיים, ומספקת קרקע פורייה לבחינת סוגיות אלה, שנדחקות לקרן זווית באסתטיקה שמציבה במרכזה את האמנות.

בחוויית האמנות הפרדיגמטית שלנו, רכיבי החוויה האסתטית נקבעים בעיקר על יסוד הסכמה קונבנציונלית ושליטתו של האמן בחומר. ההתבוננות בציור, לדוגמה, מתבצעת בעמידה ומוגבלת לאלמנטים החזותיים שנמצאים בצדו האחד של הבד אשר תחום על ידי מסגרת. ריח הצבע הטרי והיחסים שלו עם הטפט שמקיף אותו או עם צדו האחורי של הבד, מסקרנים ככל שיהיו, מוצבים בכוונה במאמר מוסגר. באופן דומה, החוויה שלנו בסימפוניה מורכבת מהצלילים שמפיקים הנגנים על הבמה בהתאם לתווים. גם כאן, שאון התנועה בחוץ, שיעולי הקהל, תחושת הרוח שנושבת מן המזגן על פנינו והמגע בפני המושב שוב זוכים להתעלמות מכוונת, כאילו אינם חלק מן החוויה שלנו. חרף המחלוקות ביחס למה שכן או לא נחשב לחלק מיצירת האמנות, ככלל, אובייקט האמנות מציג עצמו בפנינו פחות או יותר במסגרת קבועה.

לעומת זאת, בהעדרן של מוסכמות מקבילות, החפץ הלא־האמנותי הופך ל"חפץ חסר מסגרת" ויוצרו הופך לחלק מן החפץ האסתטי. כפי שמציין רונלד הפבורן (Hepburn), נוכל לפצות על המחיר האסתטי שאנו משלמים על אופיים חסר המסגרת של חפצים לא‏־אמנותיים, כמו למשל העדר עיצוב מאחד, באמצעות הדמיון והיצירתיות שלנו ולכונן את החפץ האסתטי כראות עינינו.10 כך לדוגמה, ההערכה האסתטית של משחק בייסבול עשויה לכלול גם את צעקות העידוד של האוהדים, את השמש החמה המכה בעורפנו ואת ריח נקניקיות בנוסף לאלמנטים הכמו־אמנותיים כגון תנועת גופם של השחקנים, הריגוש ביריבות שבין הקבוצות והדרמה שמלווה כל הבקעת השער או שבירת שיא. באותה המידה, אי אפשר לנתק את "תחושת המקום" של העיר ניו יורק מריח פרעצל וערמונים קלויים, הרעידות והאדים שעולים מתחת לאדמה וצרמוניית צופרי המוניות – למרות שאנחנו כן יכולים לבחור להתעלם מכל אלה ולהתרכז אך ורק באדריכלות שלה. אנחנו פוגשים בחפצים ובחוויות לא־אמנותיים גם בקנה מידה קטן בהרבה. בהערכה האסתטית של ריחו וטעמו של תה ירוק, אני עשויה לכלול גם את החוויה החזותית והטקטילית של קערת התה, כמו גם את צליל הלגימה.

החוויה האסתטית היום־יומית שלנו אינה נמסרת לנו כחבילה ארוזה בקפידה, שמורכבת אך ורק מאותן תכונות שאותן אנו קולטים באמצעות "החושים הנעלים" של ראיה ושמיעה כצופים ללא חפץ עניין.11 אנו יושבים בשקט בזמן קונצרט מוזיקה קלאסית או הצגת תיאטרון ואנחנו מתבוננים בציור או בפסל מבלי לגעת או להחזיק בהם. אבל הדברים ההולמים או המתגמלים ביותר מבחינה אסתטית כאשר אנחנו מתבוננים בציור או מאזינים לסימפוניה אינם בהכרח הדברים ההולמים או המתגמלים ביותר כשמדובר בפעולות יום־יומיות. אסתטיקת האמנות הנוכחית שלנו, שממוקדת בקשר שבין האמן לצופה, אינה נותנת מענה מספק לחוויה האסתטית הלא פחות חשובה של החפצים והפעולות היום־יומיים שלנו, שכמעט תמיד מפעילים אותנו פיזית.

מבחינה זו, התרבות היפנית המסורתית מציעה שפע דוגמאות לחוויה אסתטית המתווכת על ידי הגוף והנפש. אלה כוללות רגישות ושימת לב לחילופי העונות ולתנאי מזג האוויר כפי שאלה נחווים בחושים; את הדיסציפלינה הפיזית והרוחנית של אמנויות לחימה; ואת "התחושה החושנית של רווחה, של הרמוניה עם סביבתך ועם עצמך" בזמן הטבילה באמבט יפני, ש"חורגת אל מעבר ליעילות ומתעלה אל מעבר לניקיון פיזי".12 יתרה מכך, על אף שהוכר כמדיום אמנותי, טקס התה הוא חוויה אסתטית שנושא אופי של חוויה חסרת מסגרת, אשר מעודד את המשתתף להרכיב את החוויה האסתטית מהרבה אלמנטים שונים. אלה כוללים אלמנטים נתונים מראש כמו ביתן התה, הכלים, סידורי הפרחים והתקרובת לצד מאפיינים אחרים שנמצאים מעבר לשליטתנו כמו מזג האוויר, ציוצי הציפורים או טפיפת הגשם על הגג והשיחה הספונטנית שנרקמת בין המארחת לאורחים. מדיום אמנותי זה גם תובע מן המשתתפים פעולות גופניות – הליכה בגן התה, ניקוי הידיים והפה, כניסה לביתן התה, אחיזה בקערית התה, לגימת התה ואכילת התקרובת.

מאפיין נוסף הייחודי לטקס התה מוביל אותנו להבדל השני שבין אמנות מערבית פרדיגמטית לחפצים ופעולות יום־יומיים. האסתטיקה של טקס התה מדגישה את חד־פעמיותו של כל מאורע, שמגולמת במושג איצ’י גו איצ’י אה (Ichi-go ichi-e) שאפשר לתרגמו כ"פעם אחת, פגישה אחת". כלומר, מושא ההערכה האסתטית אינו קבוע, תכונה שלעיתים קרובות מאפיינת את מושאי ההערכה האסתטית היום־יומית שלנו. המזון נעלם, הלכה למעשה, בתוך מספר דקות, מזג האוויר משתנה תדירות, בגדים מתחלפים כמעט מדי יום, גופים לא מפסיקים להזדקן (למרות ניסיונותינו הנואשים לעצור את התהליך), וחדרים נשטפים ומסודרים דרך קבע. כפי שמציין קווין מלכיאון (Melchionne) בהקשר של אסתטיקה דומסטית, "בניגוד לצורות אמנות פרדיגמטיות כציור או שירה, חללי פנים אינם קופאים במקום אחרי השלמתם, ונותרים ללא שינוי במשך מאות שנים. חיים בהם, עובדים בהם ועליהם וכך הם משתנים, אפילו אם רק מעצם השימוש היום־יומי".13 אמנם, נוכל למנות רק מתי מעט חפצים יום־יומיים שאנחנו "מקפיאים" ו"משמרים כפי שהם" כמו היו יצירות אמנות, למעט דברים שבעצמם דומים מאוד ליצירות אמנות ביתיות כגון ריהוט עתיק, אגרטלי בדולח ותכשיטים יקרים.

לעומת זאת, אמנות נשארת קבועה יחסית. גם אם פרשנויות והערכות עלולות להשתנות במרוצת הזמן, זהות האובייקט לכשעצמו אמורה להישאר ללא שינוי. כך, הסימפוניה החמישית של בטהובן נשארת קבועה, למרות שהביצוע שלה משתנה מעת לעת וממנצח למנצח. חפצים פיזיים כמו ציורים ופסלים מתיישנים ומתבלים, אבל על פי רוב אנחנו עושים מאמצים לשמר אותם במצבם "המקורי" באמצעות בקרת אקלים, שימור ושחזור.

שורשי האובססיה לפרמננטיות באמנות, לדעתי, נעוצים במורשת המטפיזית הדומיננטית במערב, שמאז אפלטון מעדיפה את הפרמננטיות, היציבות והקיים כמאפיינים מובהקים של המציאות על פני השינוי, הארעיות, חוסר הקביעות וההתהוות. עם זאת, זיהויה של המציאות עם פרמננטיות אינו מוסכמה מקובלת באופן גורף בכל העולם. מסורות לא־מערביות רבות מאמצות את ההשקפה ההפוכה: שהמציאות מושתתת על השתנות מתמדת, ארעיות וחוסר קביעות. בודהיזם וטאואיזם הם דוגמאות מובהקות לתפיסה זו.

בהמשך לכך, ארעיות וחוסר קביעות הן תכונות שמוערכות במיוחד במסורות אסתטיות מסוימות. גם כאן יש לרגישות האסתטית היפנית מקום מרכזי. לפי האסתטיקה היפנית, ההערכה של יופיו של דבר מסוים נגזרת בדיוק מהיותו בר חלוף. וכך, הסמלים הפופולריים ביותר ליופי הם אלה המבטאים את ארעיות הקיום, כמו נשירת פריחת הדובדבן, ערפל, גשם, שלג ורוח; עלי הסתיו וחומרים אחרים מסמלים את השפעות ההזדקנות. ההשתנות וחוסר הקביעות של רבים מהחפצים ומהפעולות היום־יומיים שלנו, אם כן, לא בהכרח פוגמים בערך האסתטי שלהם; הם עשויים דווקא להגביר את מודעותנו ולהעצים את החוויה שלנו.

חפצי אמנות שונים מחפצים ופעולות יום־יומיים גם בהיבט הזה: למרות שלעיתים קרובות הם ממלאים תכלית מעשית, בראש ובראשונה הם נוצרים ומוערכים בזכות המשמעות האסתטית שלהם. אולם מלבד הצפייה במשחקי ספורט וצורות אחרות של בידור ובילוי, רוב החפצים והפעולות היום‏־יומיים שלנו נוצרים, משמשים ומתקיימים קודם כל לשם מטרות שאינן אסתטיות. אנחנו מנקים את המטבחים וחדרי האמבטיה שלנו מטעמים היגייניים, מבשלים ואוכלים מזון לצורך הזנה ובוחרים את בגדינו לשם הגנה ונוחות. כלים ורהיטים נוצרים, משמשים וזוכים להערכה בזכות השימוש הפונקציונלי שלהם.

בנקודה זו, חסידי התיאוריה האסתטית שנשענת על אמנות עשויים להזכיר לנו שאם נתרחק מעניינים יום־יומיים פרקטיים, אם נאמץ גישה ללא חפץ עניין, נוכל לעסוק בערכים האסתטיים של חפצים ופעילות יום־יומיים. אין לי ספק שאנו יכולים ולעיתים אף עושים זאת. אני יכולה, למשל, לבחון את הסכין שלי כאילו מדובר בעבודת פיסול. עם זאת, בכך אצמצם את הערך האסתטי שלה על ידי הגבלה מופרזת של הקלט החושי העשיר שהוא חלק מחוויית השימוש היום־יומית שלנו בחפץ זה. הערך האסתטי של הסכין מורכב לא רק מן האיכויות הוויזואליות שלה ומן האופן שבו אנו חשים כשאנחנו אוחזים בה – שמושפע מטקסטורת פני השטח, משקל והאיזון שלה, אלא מעל הכול מאיכותה של פעולת החיתוך בעזרתה. לחלופין, חשבו על החוויה האסתטית של פתיחת חבילה יפנית. הצעדים השונים שמעורבים בפתיחתה משתלבים לחלוטין במטרות הפונקציונליות של הגנה והסתרת תוכן החבילה ועם הפיתוי האסתטי שגלום בחשיפה הדרגתית של החפץ שנמצא בפנים. כוח המשיכה האסתטי שלו יכול להתגלות רק על ידי פתיחת החבילה.14

כפי שדוגמאות אלה ממחישות, אי אפשר להפריד לגמרי בין האסתטי לפרקטי. כך, למרות שמטרות פרקטיות ושימושיות שונות נשזרות בחוויה היום־יומית שלנו, אין בכך בהכרח כדי לגרוע מהערך האסתטי. בעיני יש משהו לא נכון בהכרה בערך האסתטי של חפצים ופעולות יום־יומיים רק בתנאי שהם מבודדים זמנית מן ההקשר היום־יומי שלהם וזוכים ליחס של חפצי אמנות שנוצרו אך ורק עבור מטרות אסתטיות.  

העובדה שחפצים ופעולות יום־יומיים משרתים תכלית שימושית בעיקרה נושאת השלכות נוספות. כיוון שהם נוצרים או מבוצעים בעיקר לשם מטרות מעשיות, הם לא מעבירים או מביעים רעיון, השקפה, תפיסת עולם וכו', כפי שעושות רוב יצירות האמנות. למרות הדיונים הנצחיים על כוונת האמן, אי אפשר להכחיש שיצירת האמנות היא כלי שדרכו מבקש האמן להעביר או להביע חזון, תפישה, גישה או רעיון מסוימים.

עם זאת, בחינה מדוקדקת יותר תגלה לנו שמסרים ומבעים חשובים מתבצעים גם דרך חפצים ופעולות יום־יומיים. אכן, מדהים עד כמה הממד האסתטי נוכח בכמה מענייני היום־יום שאינם אסתטיים לכאורה. לדוגמה, מגוון טקסים כגון חתונות ולוויות מבטאים מחויבות דתית, תפיסת עולם וקשרים אנושיים באמצעות בחירת צבעוניות, מוזיקה, תלבושות, אתר, ארגון הטקסים וכן הלאה. גם אם אנו סבורים שהדגש על אסתטיקה בטקסים אלה מוגזם ושטחי, כך או כך לאסתטיקה יש תפקיד מהותי בשלל מנהגים תרבותיים.

חשבו גם על האופן שבו לעיתים קרובות השיפוט המוסרי של אדם מסוים נשען על שיקולים אסתטיים. בין אם הדבר רצוי או לא, חכם או לא, נכון או לא, אנו נוטים לחרוץ את אופיו של אדם על בסיס שיפוט של מראהו החיצוני. אנו חורצים דין, לעיתים אולי בחופזה ושלא בצדק, כשאנו רואים אדם עם פנים לא מגולחות, שיער מוזנח ובגדים מלוכלכים, בלויים ומקומטים, במיוחד אם יש לנו סיבה להאמין שהוא יכול להרשות לעצמו להראות אחרת, או אם הוא מגיע כך לראיון עבודה. אולם, בהקשר אחר אנחנו עשויים לראות במראה החיצוני שלו "ביטוי עצמי". באופן דומה, האם איננו שופטים לרעה את בעלת הבית אם החצר שלה לא מטופחת וביתה מבולגן ומלוכלך? לחילופין, לפעמים האופן שבו אנו שופטים אדם אינו מתבסס כל כך על מה שהוא אומר או עושה כמו שהוא מתבסס על איך שהוא מתנהג, נימת הדיבור והבעות הפנים ועל הצורה שבה הוא עושה פעולות פיזיות כמו לפתוח ולסגור דלת. אמנם, המידה שבה אנו שופטים אדם מסוים על בסיס אסתטיקה חיצונית אינה מגיעה לעומק ולהיקף שבהם ערכו המוסרי של אדם נשפט אך ורק על בסיס היכולת והרגישות האסתטית שלו/ה בתקופת החצר הקיסרית העתיקה ביפן.15 יחד עם זאת, אני סבורה שמעניין לראות עד כמה מושרש הנוהג שלנו לאמוד את טיבם, מעלותיהם המוסריות, יכולותיהם והשקפותיהם של אנשים אחרים דרך ההופעה האסתטית שלהם.

על אותו משקל, אפשר להביע ערך מוסרי מסוים דרך חפצים. חשבו על דרך ההגשה של אוכל ביפן, שעקרונות העיצוב שלו נגזרים ברובם מהאסתטיקה של טקס התה. הטעם, הטקסטורה והסידור שלו גם מגלמים כבוד לטבע באמצעות העצמת המאפיינים הטבעיים של המצרכים וגם התחשבות באחר דרך הזמנת האורח ליהנות בעודו מחליט על בחירת הרכיבים באמצעות מקלות אכילה. באופן דומה, אריזה יפנית מכבדת את התכונות המקוריות של החומר ומשעשעת את מקבלה, שצריך להשלים מספר שלבים כדי לפתוח אותה.

כשאנחנו מפרשים אמנות, אנחנו מקפידים להפריד את שיפוט יצירת האמנות משיפוט האמן, למרות שבמובנים רבים חיי האמן רלבנטיים ונחוצים להבנת האובייקט. ואולם, התקשורת והמבע שהזכרתי קודם בהקשר של חפצים ופעולות יום־יומיים כן נתפסים כהתגלמות אופי אישי ולא סביר לתבוע שנגביל למאמר מוסגר את העניין שלנו באדם האחר כחלק מן החוויה האסתטית שלהם. במילים אחרות, חפצים ופעולות יום־יומיות מספקים דרך אחרת שבה פני השטח האסתטיים פועלים ככלי לתקשורת ולהבעה, השונה מהאופן שבו אמנות משמשת ככלי כזה.

אני רוצה לסיים בהפניית תשומת ליבנו לחשיבות מיוחדת שכרוכה בחקר האסתטיקה של היום־יום. הרגישות האסתטית שאנו מפתחים והשיפוט שנגזר ממנה לגבי חפצים והאסתטיקה של היום־יום לעיתים עשויים להיות בעלי השלכות רציניות שמשפיעות על חיינו. אחת מהשלכות אלה היא האופן שבו הם משפיעים על הגוף האנושי, כפי שבחנתי בספרי Beauty Matters שיצא לאור לאחרונה.16

השלכה נוספת היא ההשפעה האקולוגית שיש להעדפות האסתטיות שלנו על הטבע והסביבה. לעיתים קרובות מדענים שמתמחים בבעיות אקולוגיות מתלוננים על נטייתו של הציבור הרחב להעדיף להגן על אותם החלקים בטבע שניחנים במשיכה אסתטית, כמו דובי פנדה, לוויתנים, כלבי ים ועצי סקוויה אבל לא על דגי בקלה, חרקים, ערבות וביצות, שיש מקום לטעון שהצורך שלהם בהגנה דוחק יותר. בכנס שנערך לאחרונה בנושא נוף ואקולוגיה, קבוצה של מתכנני נוף הציגו מחקר אמפירי אשר להפתעתם מצא שהחלטותיהם של חוואים במערב התיכון של ארה"ב לגבי שימוש בקרקע הושפעו בעיקר משיקולים אסתטיים, ולא משיקולים כלכליים או מעשיים.17 לבסוף, בסימפוזיון עיצוב בר קיימא נוסף שנערך לאחרונה, מעצב שעובד עם כמה מהחברות הגדולות בתעשייה כמו נייקי ושטיחי Interface הראה כיצד המכשול הגדול ביותר שניצב בפני קבלה ציבורית של עיצוב בר קיימא הוא ההיבט האסתטי.18 בעיני, דוגמאות אלה מצביעות על כך שההעדפות והבחירות האסתטיות היום־יומיות שלנו נושאות השלכות רציניות ומרחיקות לכת וללא ספק הבשיל הזמן שאסתטיקנים יקדישו להם את תשומת הלב שלה הם ראויים.

בית הספר לעיצוב של רוד איילנד

 

* Yuriko Saito, "Everyday Aesthetics," Philosophy and Literature 25, 2001, pp. 87-95. Project MUSE, doi:10.1353/phl.2001.0018.

גרסה קודמת של מאמר זה הוצגה בכנס השנתי של האגודה האמריקאית לאסתטיקה בשנת 1999 בוושינגטון הבירה. ברצוני להודות לדניס סאטון, עורך כתב עת זה, על תמיכתו ולדבורה נייט, עורכת עמיתה, על הצעות העריכה. 

להמשך קריאה בנושא האסתטיקה של היומיום ראו
מסתה של לנה דובינסקי

  • 1. Jerome Stolnitz, Aesthetics and the Philosophy of Art Criticism, reprinted in Introductory Readings in Aesthetics, ed. John Hospers (New York: The Free Press, 1969), p. 27.
  • 2. Paul Ziff, “Anything Viewed,” reprinted in Oxford Readers: Aesthetics, ed. Susan L. Feagin and Patrick Maynard (Oxford: Oxford University Press, 1997), p. 29, 23.
  • 3. Thomas Leddy, “Everyday Surface Aesthetic Qualities: ‘Neat,’ ‘Messy,’ ‘Clean,’ ‘Dirty,’” Journal of Aesthetics and Art Criticism 53 (1995): 259.
  • 4. David Best, “The Aesthetic in Sport,” reprinted in Philosophic Inquiry in Sport, ed. William J. Morgan and Klaus V. Meier (Champaign: Human Kinetics Publishers, 1988), p. 487.
  • 5. Barbara Kafka, “Pleasing the Palette: Food, Cooking and Making Art,” Art News 88 (October 1989): 163. ברצוני להודות לסטודנטית שלי, בוני פייזלי, על הפנייה זו.
  • 6. Paul Ziff, “Reasons in Art Criticism,” in Philosophy and Education, ed. Israel Scheffler (Boston: Allyn and Bacon, Inc., 1958).
  • 7. לרלבנטיות של המעמד הכלכלי ראו: Kathleen Higgins’s introductory remarks on “Popular Culture and Everyday Life” in Aesthetics in Perspective, ed. Kathleen M. Higgins (Fort Worth: Harcourt Brace College Publishers, 1996), p. 592, and Thomas Leddy’s “Sparkle and Shine,” British Journal of Aesthetics 37 (July, 1997): 259–73.
    לסוגיות מגדר ראו: Leddy’s “Everyday Surface” and Kevin Melchionne’s “Living in Glass Houses: Domesticity, Interior Decoration, and Environmental Aesthetics,” Journal of Aesthetics and Art Criticism 56 (Spring, 1998): 191–200.
  • 8. Arnold Berleant, The Aesthetics of Environment (Philadelphia: Temple University Press, 1992), p. 157.
  • 9. ראו: Melvin Rader and Bertram Jessup, Art and Human Values (Englewood Cliffs: Prentice-Hall, 1976), p. 116, and Victor Papanek, The Green Imperative: Natural Design for the Real World (New York: Thames and Hudson, Inc., 1995), p. 233.
  • 10. Ronald Hepburn, “Contemporary Aesthetics and the Neglect of Natural Beauty,” in “Wonder” and Other Essays: Eight Studies in Aesthetics and Neighboring Fields (Edinburgh: University Press at Edinburgh, 1984).
  • 11. ראו: Arnold Berleant’s The Aesthetics of Environment as well as his Art and Engagement (Philadelphia: Temple University Press, 1991).
  • 12. Peter Grilli, Pleasures of the Japanese Bath (New York: Weatherhill, 1992), p. 22.
  • 13. Melchionne, op. cit., p. 199.
  • 14. ראו מאמרי:  “The Japanese Aesthetics of Packaging,” Journal of Aesthetics and Art Criticism 57 (Spring, 1999): 257–65.
  • 15. המקור הראשוני הטוב ביותר לרגישות האסתטית בחצר היפנית העתיקה הוא ספר הכרית מאת סיי שונאגון )965?-1020): Sei Shonagon, The Pillow Book, trans. Ivan Morris (Hammondsworth: Penguin Books, 1982).
    למקורות משניים ראו: Ivan Morris, The World of the Shining Prince: Court Life in Ancient Japan (New York: Kodansha International, 1994); Donald Keene’s “Feminine Sensibility in the Heian Era,” in Japanese Aesthetics and Culture, ed. Nancy Hume (Albany: SUNY Press, 1995); and Barbara Sandrisser’s “On Elegance in Japan,” in Higgins’s Aesthetics in Perspective.
  • 16. Beauty Matters, ed. Peg Zeglin Brand (Bloomington: Indiana University Press, 2000).
  • 17. Robert Ryan and R. DeYoung, “Understanding Farmers’ Motivations for Improving Ecological Health,” presented at the Fifth World Congress for the International Association for Landscape Ecology, 1999.
  • 18. The Rhode Island School of Design Colloquium on Ecology and Design, October 1999.

יוריקו סאיטו

יוריקו סאיטו היא פרופסור לפילוסופיה בבית הספר לעיצוב של רוד איילנד. סאיטו נולדה וגדלה ביפן, למדה לתואר ראשון באמנות באוניברסיטה הנוצרית הבינלאומית בטוקיו, והשלימה את לימודי הדוקטורט שלה באוניברסיטת ויסקונסין-מדיסון בארה״ב. סאיטו מרצה, כותבת, עורכת ומקדמת שיח אקדמי העוסק באסתטיקה ואחריות סביבתית. היא פירסמה מספר ספרים ומאמרים העוסקים באסתטיקה של היומיום, באסתטיקה סביבתית ובאסתטיקה יפנית. מאמר זה מבוסס על ספרה, אסתטיקה של היומיום, שפורסם בשנת 2008 בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד.