ספירות ורשתות: שתי דרכים לפרש מחדש את הגלובליזציה

ספירות ורשתות: שתי דרכים לפרש מחדש את הגלובליזציה

מאמר זה הוא למעשה הרצאה שנתן לאטור בבית הספר הגבוה לעיצוב של אוניברסיטת הארוורד בשנת 2009. לאטור תוהה באילו תנאים יהפוך עולמנו "הגלובלי״, הסובל ממשבר אקלים, ראוי למחייה וכיצד עלינו להכשיר אדריכלים ומעצבים לעתיד. לאטור מבקש לגשת למשימה זו באמצעות אימוץ שני מושגי מפתח: האחד, מושג "הספירות" מבית מדרשו של הפילוסוף פטר סלוטרדייק (Sloterdijk), והשני, מושג "הרשתות" של לאטור עצמו. על פי לאטור, המערכות המושגיות של סלוטרדייק ושלו נובעות, כל אחת בדרכה, מתוך דיאלוג ביקורתי עם פילוסופים מן העבר, בייחוד עם לייבניץ והיידיגר, והתפתחו בתגובה לתהום ההולכת ומתרחבת בין טבע לחברה. לאטור וסלוטרדייק מבקשים לבחון לא רק את ההוויה העירומה, את ההיות בעולם, אלא גם את מה שיש לנו ואת מה שמאפשר לנו היות בעולם. לאטור מציע להיפרד מן האופוזיציה ״טבע-חברה״, ובמקום זאת לחשוב במונחים של ״קולקטיב״. הוא מציע מבט ביקורתי כלפי המחשבה המדעית המודרנית מאז דקארט, שהבחינה בין ״עצם חושב״ ל״עצם מתפשט״ ודמיינה את העצם המתפשט בחלל באופן סטרילי, כמו שרטוט על נייר. למעשה, לאטור מבקש לבחון מחדש את מושג ה״חלל״ באופן שנובע מן היישים או האורגניזמים שמרכיבים אותו וזאת, באמצעות המערכות המושגיות של "הספירות" ו"הרשתות". מושגים אלה, על פי לאטור, יוכלו לשמש בסיס להחלפת החלל המודרני־גלובלי המדומיין בחללים מצומצמים יותר, אך כאלה התפורים למידותיהן של צורות החיים המתפרסות בהם.

 

 

אני סלוטרדייקיאני מבטן ומלידה. לפני שלושים שנה, כשעבדתי על ההגהות של חיי מעבדה, כללתי בין התמונות (למרבה זעזועם של המדענים שאיתם עבדתי) תצלום שחור־לבן של מכשיר מיזוג אוויר במכון סולק, שבו ערכתי את עבודת השטח שלי. "איך זה קשור למדע שלנו?" הם שאלו, ועל כך יכולתי לענות רק: "בכל מובן אפשרי". מבלי לדעת, תמיד הייתי "ספירולוג", כפי שגיליתי בערך עשרים שנה לאחר מכן, כאשר נחשפתי לעבודתו של פטר סלוטרדייק (Sloterdijke) במקום קרוב וממוזג אחר: בבית הספר שלו בקרלסרוהה, מרחק חצר אחת מהמרכז לאמנות ולמדיה, שבו הייתה לי ההזדמנות להתנסות פעמיים במיצבים ובתערוכות, במה שאני ופטר וייבל (Weibel) מכנים Gedanke Ausstellung או "תערוכה מחשבתית" – המקבילה האמנותית של "הניסוי המחשבתי" במדע.

נאספנו כאן הלילה לשם ניסוי מחשבתי אחר, שעניינו לדמיין באיזה תנאים יהפוך העולם לראוי למחייה (habitable) בעידן של גלובליזציה – כל המטאפורות העכשוויות האלה חשובות היום: בר־קיימא, עמיד, נושם, ראוי למגורים – וגם לבחון מה יהיו תכנית הלימודים או בית הספר האידאליים להכשרת אדריכליו ומעצביו (ו"עיצוב" מוזכר כאן במובן הרחב ביותר של המילה, משום שכפי שאנחנו יודעים מפטר, Dasein ist design).

פטר ואני הצענו להציג, כל אחד בדרכו, שני מערכי מושגים – האחד מתחום הספירות והשני מתחום הרשתות. והרשו לי לומר לפני שאני מתחיל, שאני חייב להסכים עם פטר שמה שבדרך כלל מכונה רשתות הוא חיבור "אנמי" בין שני קווים מצטלבים, שאפילו פחות מתקבל על הדעת מן המרחב הגלובלי העצום של א־חלל שהן מתיימרות להחליף. למרבה המזל, האופן שבו אני חושב על רשת, או על שחקן־רשת, לקוח יותר מלייבניץ ומדידרו מאשר מן האינטרנט, ובמובן מסוים, אפשר לומר שהספירות של פטר והרשתות שלי הן שתי דרכים לתיאור מונאדות: ברגע שמוציאים את אלוהים מן המונאדות של לייבניץ, אין להן יותר מדי ברירה אלא להפוך מצד אחד לספירות ומצד שני לרשתות. ברצוני לבחון את שני המושגים האלה כדי לראות האם נוכל להתחיל להגיע מהם לאיזושהי מסקנה ניתנת לבחינה – זכרו, ניסוי מחשבתי הוא ניסוי לכל דבר ועניין, וגם אם אינו מעשי, עליו להיות מסוגל להכריע בין טיעונים.

לספירות ורשתות אולי אין הרבה במשותף, אולם שתיהן התפתחו כנגד אויב כלשהו: התהום העתיקה, ההולכת ומתרחבת, שבין הטבע לחברה. פטר שאל את מורו ורבו היידגר את השאלות הממזריות: "כאשר אתה אומר שה־Dasein, ההיות־שם, מושלך לתוך העולם, לאן בדיוק הוא מושלך? מהן מעלות החום שם, צבע הקירות, החומר שנבחר, הטכנולוגיה שבאמצעותה מסולקת הפסולת, עלות מיזוג האוויר וכן הלאה?" האונטולוגיה הפילוסופית העמוקה לכאורה של "ההוויה כהוויה" מקבלת כאן תפנית שונה למדי. פתאום אנו מבינים שלמעשה " השאלה העמוקה" של ההוויה נבחנה באופן שטחי מדי: ל־Dasein אין בגדים, אין סביבת מחייה, אין ביולוגיה, אין הורמונים, הוא אינו מוקף באטמוספירה, אין לו תרופות, אין לו מערכת תחבורה שמסוגלת להוביל אותו אפילו עד לבקתה המפורסמת ביער השחור. ה־Dasein מושלך לתוך העולם אבל הוא כה עירום עד שסיכויי ההישרדות שלו שואפים לאפס.

כאשר מתחילים להציג את השאלות הממזריות האלה, היחסים שבין עומק ושטחיות בבת אחת מתהפכים על ראשם: אין סיכוי קל שבקלים להבין את היש, את ה-Being, ברגע שהוא מנותק מן המספר העצום של beings, ישים קטנים, שטחיים וקלי ערך לכאורה, שבזכותם הוא מתקיים מרגע לרגע – או מה שפטר מכנה "מערכות תומכות חיים". באבחה אחת, המסע הפילוסופי אל ה"הוויה כהוויה" מצטייר כתוכנית מחקר מיושנת. כפי שצפה הסוציולוג־פסיכולוג גבריאל טארד (Tarde) לפני מאה שנה, הפילוסופים בחרו לפסוע בנתיב הלא נכון: "יש" במובן "היות" לא הוביל אותם לשום מקום מלבד לחידה המלודרמטית של זהות אל מול הכלום. הדרך שבה היה עליהם לבחור אינה "יש" במובן של "להיות", “to be”, כי אם יש במובן "יש לי", to have”". או אז, מציין טארד, אף אחד לא יוכל לנתק את הקשר הדו־כיווני שבין שתי המשמעויות הללו של "יש" (קשה לדמיין קהל היושב מרותק לטרגדיה של המלט המתלבט "יש לי או אין לי. הנה השאלה").

אותו היפוך בין עומק לשטחיות התחולל כאשר המחקר המדעי החל "לשבץ" את הפרקטיקה של המדע – שעד לנקודה זו הובנה כהישגים הבלתי אפשריים והמסתוריים ביותר של מקבץ מוחות בלתי נראים וחסרי גוף הצפים במכל – במכלים גדולים יותר, נראים יותר, יקרים יותר, מקומיים יותר ומציאותיים בהרבה, שהן המעבדות, או מוטב לומר, רשתות של מעבדות הקשורות זו לזו. ברגע שהדי הזעזוע של ההבנה שהמדע, שעד כה יכול היה לשוטט בחופשיות במרחבים העצומים של זמן וחלל מבלי לשלם על כך מחיר או אפילו מבלי להתגלם בגופו של בן אנוש יחיד מסוים, הפך פתאום לתחום ומוגבל לרשתות קטנות, שבריריות ויקרות של פרקטיקות, שאליהן כבר לא יוכל לברוח מבלי לשלם את המחיר המלא של הרחבתו החומרית – ברגע שהדי הזעזוע הזה שככו, התברר עד מהרה שהמדע מצא לעצמו קרקע בטוחה וברת קיימא בהרבה. גם האובייקטיביות מצאה לעצמה מערכות תומכות חיים; היא הושתלה מחדש במערכות אקולוגיות מתקבלות על הדעת. תנאי האמת, שאותם חיפשו האפסיטמולוגים לשווא בהיגיון, התמקמו לבסוף במפעלי אמת ספציפיים להפליא.

כעת אבקש מכם לחשוב על שני מהלכים שונים בעת ובעונה אחת, משום שכאשר הם נבחנים בנפרד הם מובילים לפתרון הגרוע ביותר שנוכל להעלות על הדעת: אם אתם מבינים את מה שפיטר עשה ל־Dasein כזניחה של היידגר ושל הפילוסופיה בכלל (משום שחיבר מחדש את בן האנוש העירום למערכות תומכות חיים), הרי שבלבלתם בין החיבור למערכות תומכות חיים לפלישת "הטבע". כאילו אמר: "די כבר עם הפנומנולוגיה. בואו נטבען את האנושי כולו באמצעות התגליות האחרונות במדעים המדויקים: נוירולוגיה, ביולוגיה, כימיה, פיזיקה, טכנולוגיה, כולם!" מאידך, אם אתם חושבים שעל ידי תחימת המדע בהא הידיעה למקומות הקטנטנים של מעבדות מבוזרות, אנו, תלמידי המדע, הפכנו אותו לבן ערובה של גחמות האנושי, אז זה אומר שבלבלתם את הפרויקט שלנו עם פניה ל"חברה", כאילו אמרנו "די כבר עם האמונה בנקודת מבט אובייקטיבית משום מקום. בואו נפרק את המדע ונהפוך אותו לנרטיב בתוך נרטיב בתוך זרם נרטיבים".

האסטרטגיות המנוגדות זו לזו של טבעון (נטורליזציה) וחיברות (סוציאליזציה) עלולות להוביל למבוי סתום משום שתמיד חושבים עליהן בנפרד. אולם ברגע שמשלבים את שני המהלכים מבינים שטבע וחברה הם בעלי ברית שההתנגדות אליה מגוחכת, ושמה שפיטר ואני עשינו, כל אחד בדרכו, היה להיפטר משניהם גם יחד, ואז לנסות משהו שזר לטבעון כשם שהוא זר לחיברות – או גרוע מכך, ל"הבנייה חברתית". בעינינו, ספירות ורשתות מאפשרות לתבוע מחדש את "הישים" הקטנים שמהם מורכבות מערכות תומכות חיים, ללא הציפוי המבריק שהעניקה להם הפילוסופיה של מדעי הטבע: החזרה של המדע אל המקומי (רה-לוקליזציה) ואל המוחשי מאפשרת לנו "למצות את הרעל" האפיסטמולוגי מן הדבש המתוק של האובייקטיביות המדעית. אפשר להשליך את ה־ Dasein לתוך העולם על ידי חלוקה מחדש של תכונותיו, רק אם העולם שלתוכו הוא מושלך אינו העולם של "הטבע". והדרך היחידה שבה עולם זה יכול להיות אמיתי, אובייקטיבי וחומרי מבלי להיות "טבעי" היא באמצעות חלוקה מחדש ורה-לוקליזציה של המדע. כפי שאנשי האלטר־גלובליזציה והאנטי־גלובליזציה קוראים בצדק רב: "יכול להיות עולם אחר". יתכן, אבל רק בתנאי שכבר לא נוגבל למנות הקרב הדלות של טבע וחברה.

כאשר אנו מבקשים לחשוב כיצד אפשר להפוך את העולם הגלובלי לראוי למחיה – שאלה חשובה במיוחד לאדריכלים ומעצבים – כיום אנו מתכוונים לכך שהוא ראוי למחיית מיליארדי בני אנוש וטריליוני יצורים אחרים, שכבר לא יוצרים טבע, או כמובן, חברה, אלא – אם להשתמש במונח שלי – קולקטיב אפשרי (בניגוד לרעיון הכפול של טבע־וחברה, הקולקטיב עוד לא התקבץ, ולאף אחד עוד אין מושג קלוש ממה יהיה מורכב, או אפילו אם יורכב, או אפילו אם הוא צריך להתכנס לאחד). אולם מדוע הפך העולם ללא ראוי למחיה מלכתחילה? ליתר דיוק, מה עומד מאחורי המחשבה ששאלת היותו ראוי למחיה היא השאלה היחידה שאותה עלינו לשאול? אני משוכנע יותר ויותר שהתשובה לכך טמונה בנוסחה הקצרה הבאה: חוסר מקום. באופן פרדוקסלי, כל הפרויקט של הספירות והרשתות – שבמבט שטחי עשוי להראות כצמצום, כתחימה לסצנות מקומיות זעירות – הוא למעשה חיפוש אחר חלל, אחר מרחב שיהיה הרבה יותר נוח ומתאים למחיה. כאשר אנחנו מדברים על הגלובלי, על גלובליזציה, אנו תמיד נוטים להגזים בגישה שיש לנו לספירה הגלובלית הזו: למעשה, אין אנו עושים יותר ממחוות יד שטווחה לעולם לא יעלה על גודלה של דלעת ממוצעת. לפטר יש גרסה אפילו יותר רדיקלית לטיעון הדלעת שלי: אין גישה לגלובלי מהטעם הפשוט שאתה תמיד נע ממקום אחד למשנהו דרך מסדרונות צרים, מבלי להיות בחוץ בשום שלב בדרך. בחוץ ללא ספק תמות, ממש כמו הקוסמונאוט שבדומה לקפטן האדוק המפורסם פשוט החליט לצאת מתחנת החלל ללא חליפת חלל. שיחות גלובליות הן במקרה הטוב נקודות לדיונים מצומצמים בחדרי מלון מחוממים מדי בדאבוס.

הפרדוקס הגדול של שני הפרויקטים שלנו הוא שספירות ורשתות הן דרכים לבצע ראשית כל לוקליזציה של הגלובלי, במטרה לספק במהלך השני יותר חלל מאשר ה"חוץ" המיתולוגי, שהומצא על ידי המיתולוגיה של טבע־וחברה.

אנתרופולוג של המודרניים כמוני לא יכול שלא להבחין פעם אחר פעם עד כמה בלתי אפשריים, לא נוחים וצפופים היו המקומות שעיצבו עבורם האדריכלים המודרניים – וכאן אני לא חושב רק על אדריכלים מן המניין, אלא גם על אנשים כמו ג'ון לוק ועמנואל קאנט או מרטין היידגר. אירוני שכל כך הרבה אנשים בשמאל, לפחות באירופה, מתלוננים שאנו חיים בתקופה שבה מדוכאי העולם כבר אינם כמהים לאוטופיה כלשהי. בעיני, ההיסטוריה של המודרניים כולה היא שמציעה את האוטופיה הרדיקלית ביותר במובן האטימולוגי: למודרניים אין מקום, אין טוֹפּוֹס, אין לוֹקוּס שבו אפשר לשבת ולשהות. משמעותו של המבט משום מקום, הרווח במחשבה המדעית הישנה, היא שלאלו שמחזיקים בו גם אין שום מקום שבו יוכלו להתגורר באופן מציאותי. האם תוכל לשרוד דקה כמוח בצנצנת המופרד מרחק גדול מן "המציאות"? ואולם, זו העמדה שאותה אנו אמורים לאמץ על מנת לחשוב באופן לוגי. האם תוכל לשרוד הרבה יותר זמן אם תהפוך תודעתך למוח דמוי מחשב? למודרניים אין שום מקום, שום נקודת חיבור שממנה אפשר לרתום את התגליות המדעיות לגבי המשמעות של היות חומרי ואובייקטיבי. מרשל סהלינס לימד אותי את הבדיחה הבאה: "המציאות היא מקום שנחמד לבקר בו, אבל אף אחד לא רוצה לחיות שם" – זוהי ללא ספק בדיחה של המודרניים: מציאותיות היא לא הצד החזק שלהם.

כיצד נוכל להסביר כהיסטוריונים, כאנתרופולוגים וכפילוסופים את חוסר המקום הזה, חוסר מקום כה רדיקלי עד שהמודרניים נאלצו לנדוד לאוטופיה משתנה ומתחדשת חדשות לבקרים? אפשרות בולטת אחת היא הבלבול שבין מרחב או חלל לנייר. אדריכלים מכירים מקרוב את המניפולציה של שרטוטים, ומניפולציה זו נמצאת כעת בקצות אצבעותיו של כל משתמש מתחיל בתכנת העיצוב CAD או אפילו ב־מפות Google‏. כוח המשיכה של המניפולציה של צורות גיאומטריות כה גדול עד שהוא עשוי לגרום לאנשים – בולט מביניהם בן ארצי רנה דקארט – לדמיין שזוהי גם הדרך שבה דברים חומריים נעים ונמצאים בחלל. הטיעון שלי הוא שה­־res extensa, ה"בחוץ", או "העצם המתפשט", החומר, המרחב – שמיוחס "לעולם החומרים" ונחשב עד לאחרונה לדבר שממנו עשוי "הטבע" –הוא בלבול מצער בין תכונותיהן של הצורות הגיאומטריות על הנייר הלבן לאופן שבו ישים חומריים עומדים בעולם.

עלינו לנקוט פה משנה זהירות: אני לא אומר שנפש ורוח שמגולמות בהתכוונות אנושית אף פעם אינן מתבוננות בעולם החומרי על פי חוקי הגיאומטריה. (ביקורת זו הועלתה לא פעם; הפנומנולוגיה כולה כבר חקרה את הנתיב הזה). אני אומר שאפילו האובייקטים הפיזיים החומריים שמרכיבים את העולם אינם עומדים בעולם בהתאמה למה שהיינו מצפים אם היינו משליכים אותם לתוך ה־res extensa. במילים אחרות, חוסר ההוגנות של "ראיית העולם המדעית" כלפי ההתכוונות, הערכים הרוחניים והממדים האתיים של האנושי אינו מטריד אותי במיוחד: אני מתעניין הרבה יותר בשאלה האם הוא עוד פחות הוגן ביחס לדרכים המשונות שבהן לאלקטרונים, סלעים, אמבות, כינים, עכברושים, צמחים, בניינים, קטרים, מחשבים, טלפונים ניידים וכמוסות יש מעמד ודריסת רגל בעולם הזה. שום דבר, באופן מוחלט, אינו שוכן ב־res extensa – לא תולעת, לא קרציה ולא גרגר אבק – אבל המוני ישים שורטטו במיומנות על הנייר הלבן, נצרבו בנחושת, צולמו על לוחות כסף, מודלו בתוכנות מחשב וכו' – ביניהם גם תולעים, קרציות וגרגרי אבק. res extensa מתייחס לתולדות האמנות, להיסטוריה של מכונת הדפוס, להיסטוריה של המחשב, להיסטוריה של הפרספקטיבה, להיסטוריה של גיאומטריה פרויקטיבית ולדיסציפלינות רבות נוספות, אבל הוא ללא ספק אינו חלק מן ההיסטוריה של הטבע. אחד המאפיינים המתמיהים במיוחד של המודרניים הוא הקושי שלהם להיות מטריאליסטים: מה שהם מכנים "חומר" אפילו היום אינו אלא הקרנה אידיאליסטית למדי.

אם לא היה מדובר בכזה בזבוז זמן משווע, יכולנו לשאוב שעשוע מסוים מניסיונותיהם של "הספיריטואליסטים" להציל מן המבול את הקשת הקטנה של הנשמה האנושית שצפה באוקיינוס עצום וגואה של res extensa במשך שלוש מאות שנה, מבלי להבין שאוקיינוס זה אינו אלא זרזיף של טכניקות מקומיות במיוחד שמאפשרות על גבי הנייר – ומאוחר יותר על גבי המסך – לתמרן דמויות באמצעות שמירה על מספר נתון של קבועים. ההישגים שאני מכנה רישומים ואלמנטים ניידים ברי צירוף ובלתי משתנים אכן ראויים לציון, אבל אין לבלבל אותם לא עם המבול ההרסני ולא עם ההתקדמות המופלאה של התבונה על פני כדור הארץ. הם בהחלט אינם הדבר שממנו עשוי העולם – ולפיכך שממנו על ה-res cogitans, "העצם החושב", לברוח רחוק ככל הניתן – אלא בסך הכול הרכיבים שמוכלים בתוך העולם של הספירות והרשתות. הגלובלי הוא צורה של תפוצה בתוך אתרים אלה ולא מה שמסוגל להכיל אותם. האטימולוגיה הלטינית של res extensa כוללת ללא ספק את אפשרות ההתרחבות, ה־extensibility שגובלת בהתפרצות מידבקת, אבל זו אינה סיבה מספקת לאפשר לה לחרוג אל מעבר לגבולות הצרים של פרקטיקות רישום – ואפילו פחות מכך, לדמיין שזהו תיאור כה מימטי של העולם שעל כל העולם האמיתי של האורגניזמים החיים לנדוד אל מחוץ ל־res extensa, שכעת נקרא כ־"חלל", כדבר היחיד שבאמת עומד. ההגדרה הזו, המורחבת באופן אבסורדי, של ה־res extensa, היא ככל כנראה המקור הסמוי ביותר אך החזק ביותר לניהיליזם. שוו בדמיונכם – העולם האמיתי הוחלף בטעות עם המרחב הלבן של פיסת נייר!

קרוב לוודאי שאין הבדל מובהק יותר בין הוגים מעמדתם ביחס לחלל: האם חלל הוא מה שבתוכו שוכנים אובייקטים וסובייקטים? או האם החלל הוא אחד מן הקשרים הרבים שנוצרים בין אובייקטים לסובייקטים? במסורת הראשונה, אם אתה מרוקן את החלל מכל היישים, נשאר משהו: החלל. בשנייה, מכיוון שהיישים, ה־beings, מייצרים את החלל שלהם (או אולי מוטב לומר את החללים שלהם) בעודם מדשדשים קדימה בדרכם, אם תוציא את היישים, לא יוותר דבר, במיוחד לא חלל. ספר לי מהי עמדתך בנושא חלל ואומר לך מי אתה: אני חושד שזוהי אבן בוחן שתקפה לא פחות גם ביחס לפילוסופים, לאדריכלים, להיסטוריונים של האמנות ואחרים.

במקרה של פטר ושלי, אני מקווה שברור שאנו שייכים לאותו צד של המתרס: ספירות ורשתות הומצאו בכדי לשאוב פנימה את ה־res extensa, להחזיר אותו למקומות, לעיסוקים, לכלים ולמדיומים ספציפיים ולאפשר לו לחזור ולהסתובב אבל מבלי לאבד פעימה במה שעולם התעשייה מכנה "העקיבות" (traceability) שלו. פטר אפילו הצליח להקדיש כרך שלם בטרילוגיה שלו Sphären לרה־מטריאליזציה ולרה־לוקליזציה של הגלובלי עצמו, ותודות לתיאורו המדוקדק, אפילו ה"מבט משום מקום" המפורסם מצא לעצמו מקום, אדריכלות ספציפית, לרוב זו של כיפות ואולמות וציורי קיר, תאורה מסוימת, תנוחה מסוימת. כיום הופכת ההיסטוריה של המחשבה לחלק מתולדות האמנות, האדריכלות, העיצוב, של הטכנולוגיות האינטלקטואליות – בקיצור, ענף של ספירולוגיה. הגלובלי הוא חלק מההיסטוריות הלוקליות.

אסור להתעלם מתפנית כה חשובה בהיסטוריה של הרציונליות: בעוד שבתקופות מוקדמות יותר, התקדמות התבונה נחזתה על בסיס האוטופיה הלא מקומית, הלא ממוקמת והלא גשמית של רוח וחומר, כעת אפשר לגרש את השדים הללו ולצפות בהם נעים לתוך ספירות ורשתות ספציפיות. בכל אופן, כעת אנו יכולים להיות קצת יותר מציאותיים כאשר אנו ניגשים לשאלה: "איך זה להיות מושלכים אל תוך העולם ומחוברים לאובייקטים?". "תרדמת התבונה" אולי "מולידה מפלצות" אבל לצידם גם חלומות מתוקים: לקח קצת זמן עד שהתבונה סוף כל סוף הקיצה גם מאלה.

אני מודע לכך שבתחילה זה עשוי להצטייר כסתירה משונה: כיצד אנו יכולים לטעון שספירות ורשתות מספקים יותר חלל כאשר האפקט הראשוני שלהן הוא צמצום כל מה שהיה בחוץ ולא ממוקם לתוך זירות תחומות בקפידה? אין ספק כי ההשפעה הביקורתית ניכרת בבירור: הגלובלי מלווה חזרה לחדרים שבהם נוצר; חוקי הטבע שוכנים בתוך "פרלמנטים" שבהם הם עומדים להצבעה, ואף אחד לא יכול לקפוץ החוצה כאילו קיים מקום ללא מקום. אבל כיצד נוכל להמשיך ולהעמיד פנים שפרויקט זה של צמצום מספק בסופו של דבר יותר חלל לעולם שבו נוכל לחיות בנוחות, שזה אינו רק מהלך ביקורתי, אמצעי פיקחי אך בסופו של דבר שלילי, שחיציו מכוונים ליוהרת המטריאליסטים והספיריטואליסטים גם יחד?

ובכן, על מנת להבין מדוע אין זו סתירה או פרדוקס, או אפילו מהלך ביקורתי, אבקש מכם לחשוב על האלטרנטיבה: חוץ כה עצום ולא ממוקם עד שהוא הופך לבלתי אפשרי לחלוטין, שהבחירה היחידה שיש לתושביו היא בין שתי צורות של א־אנושיות: האחת בחסות הטיבעון (בן אנוש שמורכב מחלקים אידאליים שנגזרו מכל הדיסציפלינות המדעיות ואשר מוצג כחומר), והשנייה בחסות החיברות (בן אנוש שמנותק ממערכות תומכות חיים ומיזוג אוויר שמאפשרות את המשך קיומו).

הבחירה אינה בין טבע לחברה – שתי דרכים של להיות לא אנושי. הבחירה האמיתית היא בין שתי חלוקות שונות לחלוטין של תנאים מרחביים: האחת שבה יש חוץ עצום וחלל אינסופי, אבל שבה כל אורגניזם דחוס ולא מסוגל להתפרס עם כל צורות החיים שלו; השנייה שבה יש רק פנים קטנטן, רשתות וספירות, אבל שבה התנאים המלאכותיים להתפרסות צורות החיים מסופקים במלואם.

האם זה משנה? ברור שכן. האם אתם מבינים שהאורגניזמים נותרים חסרי בית גם בקריטריונים של המודרניזם? שאנו עדיין לא מסוגלים להגדיר מהו כלי, מהי טכניקה ומהי טכנולוגיה מבלי להתנדנד בין התלהבות מוגזמת לנוסטלגיה? שעדיין אין מרחב שבו אפשר להבין את מיליארדי הנדידות שמגדירות את העולם "הגלובלי", שבעצם אינו כל כך גלובלי? שכפי שהתברר בסתיו האחרון, אחרי מאתיים שנה של כלכלה עדיין אין בידינו דיוקן מציאותי אפילו במידה מסוימת של הכלכלה, של התופעה הפשוטה ביותר של בטחון, אמון וקרדיט? שאין אנו יכולים למצוא לאלים מקום אחר מאשר להציבם בביב השופכין של המוח האנושי? שהפסיכולוגיה היא עדיין נווד שמחפש אחר מקום מחסה אפשרי? בצרפת, מדי חורף אנו מתמודדים עם אותו crise du logement, משבר הדיור. ובכן, crise du logment בממדי ענק מתבטא בחוסר היכולת המוחלט שלנו למצוא מקום לחסרי הבית של המודרניזם. אכן, המודרניזם עצמו חסר בית, ומכריח את דייריו לחלום על מקום מגורים שאינו ראוי למחיה – ארהיב עוז ואומר – בשל בניה. מה שנחוץ לנו הוא יותר מקום לסוג חדש של נדלן מציאותי. (באופן משונה ולמרות העיסוק הרחב באדריכלות מודרניסטית, אפילו עוד לא התחלנו למתוח את הקשרים שבין המודרניזם לאדריכלות – ובאופן מוזר יתכן שזו הסיבה שבגינה אנשי רוח רבים, לאחר עיקוף קטן דרך המחלקות לשפות רומאניות בשנות השמונים, עזבו לאחרונה את המחלקות הנטושות לפילוסופיה לטובת בתי ספר לעיצוב ולאדריכלות).

ישנה דחיפות מסוימת בסיכום הניסוי המחשבתי שהזמנתי אותכם לעשות, משום שהחוץ גם כך נמצא היום בחסר. אין זה מקרה שספירות ורשתות הופיעו כאלטרנטיבה לבעיה של טבע־וחברה בדיוק ברגע שבו החל המשבר האקולוגי לערער על עצם המחשבה על חוץ כלשהו. כפי שאנו כבר יודעים, המושג "סביבה" עלה לתודעת הציבורית בדיוק ברגע של ההבנה שאף פעולה אנושית כבר לא תוכל לסמוך על סביבה חיצונית: אין שמורה חיצונית שבה ההשלכות הלא רצויות של הפעולות הקולקטיביות שלנו תוכלנה לשהות ולהישכח. אין שום חוץ, פשוטו כמשמעו, אין décharge שאליו נוכל לסלק את פסולת הפעילות שלנו. הנוסחה שהזכרתי קודם באופן פילוסופי למדי, שהבעיה היא "חוסר מקום", מקבלת כעת משמעות הרבה יותר קיצונית, מעשית, מילולית ודחופה: כבר אין חוץ. לא נותר כל חוץ. כרגיל, לפטר יש דרך מרשימה לנסח את זה, כשהוא אומר שכדור הארץ הוא סוף כל סוף עגול: כמובן שידענו זאת כבר קודם, אבל הכדוריות של כדור הארץ עדיין הייתה תיאורטית, גיאוגרפית, לכל היותר אסתטית. היום היא מקבלת משמעות חדשה משום שההשלכות של פעולותינו מקיפות את הכדור הכחול וחוזרות לרדוף אותנו: לא רק הספינה של מגלן חוזרת אלא גם הפסולת שלנו, העודפים הרעילים וההלוואות הרעילות, אחרי אי אלו פניות וסיבובים. עכשיו אנו מרגישים את זה, אנו סובלים: כדור הארץ יישאר עגול לנצח. מה שהכנסיות מעולם לא הצליחו לגרום לנו להרגיש – שהחטאים שלנו אף פעם לא ייעלמו – קיבל משמעות חדשה: אין שום דרך להתחמק ממעשינו. התפכחות צורבת כמו אש הגהנום!

ההיעלמות של החוץ היא ללא ספק התכונה המכוננת של תקופתנו. אנו מנסים לקבץ מיליארדי בני אנוש ואת טריליוני נספחיהם לתוך אתרים צפופים, ואין מקום. ואפילו מטריד מההעדר המקום הוא העדר המיקום, ההתמקמות.

הכול קורה כאילו המשבר האקולוגי תפס את המודרניים בהפתעה מוחלטת: אין סיכוי קל שבקלים שהטבע־והחברה יוכלו להתמודד עם התקבצות האורגניזמים שזועקים למקום שבו יוכלו להיערך ולקיים את צורות החיים שלהם. המודרניזם טוב בהתקה, בהגירה לאוטופיות שונות, בביטול ישים, בריקון, בהתנתקות מן העבר ובתביעה לצאת החוצה, אבל אם תבקשו ממנו למקם, להחליף, לשמר, ללוות, להזין, לטפל, להגן, לשמר, להתמקם – בקצרה, לשכון ולהתפרס – לא תהיה לנו יותר מדי תועלת באף אחד מן הרפלקסים שלמדנו מההיסטוריה שלו.

גרוע מכך, המודרניזם נושא השלכה נוספת, מסוכנת עוד יותר במצב העניינים הנוכחי, של זיהוי הטעם למגורים עם העבר, עם התמים, עם הטבעי, עם הלא סלול, כך שברגע שבו הדבר שנחוץ לנו היא תיאוריה של בנייה, תחזוקה ופיתוח מלאכותיים של חלל מעוצב בקפידה, אנו נשאבים לאוטופיה אחרת – ריאקציונרית הפעם – עבר מיתי שבו הטבע והחברה חיו יחד באושר ועושר ("באיזון", כמו שאומרים, ב"קהילות קטנות שבהן כולם מכירים" ללא צורך בעיצוב מלאכותי). גרוע מכך, המודרניזם שיכר את המיליטנטיים מבין פעילי הסביבה (אלה שאפשר היה לחשוב שיהיה להם האינטרס הגדול ביותר לחשוב מחדש על המשמעות של להתמקם ולמקם) עד כדי כך שהם הציעו לחזור לטבע־וחברה, הפעם כדי "להציל את הטבע" ולהבטיח לנו עתיד שבו יהיה עלינו להיות אפילו "יותר טבעיים!" מה שאומר, אם אתם עוקבים אחרי, אפילו פחות אנושיים, אפילו פחות מציאותיים, אפילו יותר אידאליסטיים, אפילו יותר אוטופיים. אני בעד מיחזור, אבל אם יש דבר אחד שצריך לא למחזר, הרי שזהו הרעיון של "טבע"!

קשה להבין שהבעיה עם הטבע קשורה לתפיסה של החלל שנובעת מן הבלבול – שמתגלם ב־res extensa – בין האופן שבו אנו מכירים דברים לבין האופן שבו הדברים עומדים לכשעצמם. במובן רדיקלי למדי, ספירות ורשתות הן שתי דרכים לביטול הרעיון של res extensa: ספירות משום שהן תוחמות למיקום ספציפי את הסביבה (Umwelt) שעשויה לשמש כעריסה שבה יוצבו הדברים לכשעצמם, ורשתות משום שהן מאפשרות לנו לכבד את האובייקטיביות של המדעים מבלי שיהיה עלינו לקנות גם את המטען האפיסטמולוגי שכובל את רגליהם. בפעם הראשונה מאז הסתעפות המדע (ביטוי שהציע ווייטהד [Whitehead] לציון החלוקה המשונה של מאה השבע־עשרה בין איכויות עיקריות לאיכויות משניות), יתכן שיש בידינו דרך להשליך את ה־Dasein לתוך העולם מבלי ליפול לתיאור מסולף של ה־Dasein או של העולם שלתוכו הוא מושלך.

 

מאנגלית: מאיה שמעוני

  

* Bruno Latour, “Networks and Spheres,” in Harvard Design Magazine, Spring/Summer, 30 pp. 138-144, 2009.

הטקסט הועבר תחילה כהרצאה בבית הספר לתואר השני בעיצוב של אוניברסיטת הרווארד ב־17.2.2009.

ברונו לאטור

ברונו לאטור (Latour) הוא חוקר משפיע וזוכה פרסים בתחומי הפילוסופיה, היסטוריה אנתרופולוגיה וסוציולוגיה, ומשמש גם כאוצר-חוקר. תערוכתו הבאה, אזורים קריטיים (Critical Zones), שתוצג במרכז לאמנות ומדיה (ZKM) בקרלסרוהה (Karlsruhe), גרמניה, תיפתח במאי 2020. לאטור הוא פרופסור אמריטוס במכון ללימודים פוליטיים בפאריס (Sciences Po Paris). הוא כתב וערך יותר מעשרים ספרים ופירסם כמאה וחמישים מאמרים שתורגמו לשפות רבות. לאטור התמחה בניתוח עבודתם של מדענים ומהנדסים, עסק במדיניות של המדע, באקולוגיה פוליטית ובמשבר האקלים, ופירסם ספר על הפילוסופיה הפוליטית של הסביבה והטבע. בספריו בחן לאטור את ההשלכות של עבודת המדע על תחומים מסורתיים במדעי החברה כמו דת, תיאוריה חברתית, משפט וחוק. בנוסף, הוא פיתח, עם כמה מעמיתיו בפאריס, תיאוריה חברתית משפיעה המכונה ״תיאוריית שחקן־רשת״.