חשאיות בשלוש מערכות

חשאיות בשלוש מערכות1

חוק הריגול: ביון־חבלה־אמירה

בשעה 13:18 ב־6 באפריל 1917, השליך הקונגרס האמריקאי את ארצות הברית אל ליבו של הקונפליקט האירופאי הגדול בהיסטוריה, שבנקודה הזו בזמן התחולל כבר כמעט שלוש שנים: "בזאת מוכרז רשמית מצב מלחמה בין ארצות הברית לקיסרות הגרמנית, שנכפה על ארצות הברית" (National Center). ביוני של אותה שנה העביר הקונגרס את חוק הריגול – הראשון בסדרת חוקים שעניינם הגדרת סודיות ושבמאה השנה האחרונות מילאו תפקיד מרכזי בעיצוב דוקטרינת הסודיות האמריקאית המודרנית.2 חוק זה ועימו שני חוקים דומים שעברו בעשורים הבאים – חוקי האנרגיה האטומית של 1946 ו־1954 וחוק הפטריוט מ־2001 – מסמנים את נקודות המפנה בתהליך ההרחבה המתמדת של הגדרת הסודיות מהגנה על מערך הכוחות ולשכות גיוס דרך שדה שלם של מדעים פיזיקליים ועד לממשל ולחברה האזרחית כולה כמעט. שלושת החוקים האלה, ולצידם מערך מקיף של הוראות, צווים, חוקים ומדיניות, מבססים את העולם המודרני של הסודיות בשם ביטחון המדינה.

בעמודים הבאים אבקש להתחקות, גם אם משימה זו תישאר בהכרח בקווים כלליים, אחר ההיסטוריה של הסודות במאה השנה האחרונות, תוך שימוש בדיונים ובמקרים הקשורים אליהם על מנת להבין טוב יותר את העקרונות שקובעים מהו המידע שאותו יש להסתיר. איזה סכנות זיהתה כל תקופה במה שצריך להיות סודי? מהם התכונות והכוח שייחסו לסודות אלו? מה, בסופו של דבר, נוכל להגדיר כסוד כהלכתו? בקצרה, ברצוני להשתמש בחוקים כדי לעמוד על טיבם של הסודות: אונטולוגיה של סודות, המשתנה לאורך ההיסטוריה ממלחמת העולם הראשונה, דרך המלחמה הארוכה (ממלחמת העולם השנייה ועד למלחמה הקרה) ובסופו של דבר למלחמה בטרור, העימות חסר הגבולות של ימינו.

הראשונה מבין שלוש נקודות המפנה שייבחנו כאן היא חוק הריגול 1917, אשר אסר בדיוק את מה שהיינו מצפים שיאסור: החוק מטיל עונשים חמורים על כל מי שהורשע בגניבת סודות שנוגעים לביטחון המדינה בכוונה לגרום נזק לארצות הברית. בחלקים 1 ו־2 של החוק מפורטות בדיוק רב הפעילויות החשאיות שעליהן מרמזת כותרתו: כניסה לתוך או טיסה מעל שטחים אסורים במטרה להשיג מידע על כלי שיט, כלי תעופה, נמלים, תחנות טורפדו, עבודות ביטחוניות, תעלות, מפעלים, מחנות, מרכזיות תקשורת, או תנועת חיילים. עבירות ברות ענישה אחרות הן העתקה, לקיחה או יצירת רישומים, תצלומים, מסמכים, שרטוטים, ספרי קודים או מודלים של חומרים ביטחוניים לשם גרימת נזק לארצות הברית. הרס או שימוש לא נכון עלול לגרור שנתיים מאסר וקנס של 10,000 דולרים. למשל, במקרה של העברת צילום סודי לנמען זר, ההשלכות חמורות בהרבה. העבירה החמורה ביותר תהיה מסירה מכוונת של חומרים כאלה לסוכני אויב בזמן מלחמה – פשע שדינו מוות (חוק הריגול 1917; חוק ההסתה 1918).

על מנת להגן על סודות הצבא והצי מעיניים בולשות, העניק הקונגרס לנשיא את הכוח להגדיר כל אתר כשטח אסור. כותרות אחרות בחוק הריגול התייחסו לאיום של פעילות חבלנית – כמו למשל הצתת אש במפעלי תחמושת או הטמנת פצצות על ספינות. במקום שבו האויב עורך תצפיות לא חוקיות, קרוב לוודאי שנזק הרסני ממתין מעבר לפינה. נקודה מפתיעה – וגורלית – יותר עבור אזרחים מן השורה היא העובדה שבסעיף 3 ממשיך חוק הריגול ומפרט אמירות – פעולות דיבור או כתיבה שיפריעו לגיוס, יפגעו בהצלחת כוחות הצבא, או בעת מלחמה, יעודדו אי ציות, מרד, אי נאמנות או התרשלות במילוי תפקיד. מהלך זה  לצנזורה נתקל בהתנגדות. במכתב מיום 25 באפריל 1917 לעורך עיתון הניו יורק טיימס ארתור בריסביין, הנשיא וודרו וילסון עצמו טען כי

אני מעריך בכל ליבי את הכנות של מכתבך המעניין מיום ה־20 באפריל לגבי למה שמכונה חוק הריגול שממתין בימים אלה לאישור הקונגרס. אני תומך בחקיקה זו אבל אין צורך לספר לך, או לכל אדם אחר המעוניין בנושא זו, שתהא אשר תהא החלטתו של הקונגרס, בכל הנוגע לי אישית לא אצפה או ארשה לכל חלק מחוק זה לחול עלי או על פעולותיי הרשמיות בתפקיד, או שאלה ישמשו בכל דרך כחיץ בפני ביקורת. איני יכול לדמיין עוול גדול יותר למדינה מהקמת מערכת צנזורה שתשלול מבניה של רפובליקה חופשית כמו שלנו את זכותם הלא מעורערת לבקר את פקידי הציבור שלהם. בזמן שאני פועל מתוקף הכוח העצום שגלום במשרה שבה אני מחזיק, בעת משבר כמו זה שבעיצומו אנו נמצאים, אצטער עד מאוד אם יאבד לי היתרון של ביקורת פטריוטית ונבונה.

בזמנים קשים אלה, אדם יכול לבטוח רק במניעיו הוא, שאותם עליו לבקש לנקות מכל שמץ אנוכיות ולהמתין בסבלנות לשיפוטם של עתות שלוות יותר, שיצדיקו את המסלול שבו ביקש להתקדם במסירות (Woodrow Wilson 1917).

איזה סוג אמירות הועמדו לדין? ווס הול (Hall) היה חוואי מאזור רוזבאד שבמונטנה. בינואר 1918 הוא עמד בפני השופט המחוזי הפדרלי ג'ורג' מ. בורקין (Bourquin) בתביעה מטעם עוזר התובע המחוזי הומר ג'י. מרפי (Murphy) בהאשמת הפרת חוק הריגול: התערבות בפעולות צבאיות, הפרעה לגיוס, סיוע לאויב. מפרוטוקול בית המשפט: "בזמנים שונים ובנוכחות אנשים שונים, שכמה מהם נרשמו לגיוס, הצהיר [הול] שיברח על מנת להתחמק מלצאת למלחמה, שגרמניה תביס את ארצות הברית, ושהוא מקווה שכך אכן יקרה, שהנשיא הוא כלי שרת של וול סטריט, שהשתמש בכוחות ארצות הברית במלחמה משום שהיא כלי שרת של הבריטים, שווילסון הוא הנשיא המושחת (מילה מצונזרת) בהיסטוריה של ארה"ב; שהוא האדם העשיר ביותר בארצות הברית". מאבקו של מרפי בחוואי היה מר ונחרץ (Nelles 1918: 6; Gutfield 1968: 168).

בתביעה קיבל מרפי תמיכה מלאה מהעיתונות, שהייתה בבעלותן של חברות הכרייה הגדולות. שופט בית המשפט הפדרלי המחוזי ג'ורג' מ. בורקין הדף את הלחץ, הן מתעשיית הכרייה הן ממשרד המשפטים עצמו – וסירב להרשיע "משתמטים" המתנגדים למלחמה. במקרה של הול, מצא ברקין שהבחור עם הפה הגדול אכן אמר את האמירות שייוחסו לו, אבל עשה זאת בכפר בן 60 תושבים, מרחק 60 מילין ממסילת הרכבת ואלפי קילומטרים מחזית הצבא והצי, שבהם מילותיו פגעו כביכול: "ההצהרות נאמרו בעל פה, כמה מהן בשיחה ידידותית עם בעלת המלון במטבחה, כמה בפיקניק, כמה ברחוב, כמה בוויכוח מסבאה סוער" (Nelles 1918: ). בגין העדרם הבולט של צי ימי או צבא גדולים במונטנה, פסק השופט שלא נראה שלהול הייתה כל כוונה להתערב בפעילותם. לדידו של בורקין, אי אפשר להרשיע אדם שירה באדם אחר באמצעות אקדח 22 מ"מ ממרחק 3 מילין בניסיון רצח – ואותו עקרון תקף גם במקרה של הול; המתקפה המילולית שלו הייתה כה רחוקה ממטרתה, שאי אפשר לטעון באופן מתקבל על הדעת שהייתה בה משום התערבות בגיוס או בפעולות הצבא (Gutfield 1968: 168-169).

בורקין הוסיף ואמר כי יותר סיכויו של הול להטביע פתאום את צי ארצות הברית קטן בהרבה מסיכויו "לשבור את הראש" בקטטת מסבאה: "חוק הריגול לא נועד למנוע דברי ביקורת או גינוי, נכונים או מלעיזים, בנאום או בדברי רכיל, בוויכוח או בשיחה קלילה", אלא למנוע שיבוש או פגיעה ממשיות בצבא. הרעיון, סיכם, שדיבור מלעיז או לא נאמן עשוי להעמיד את אומרו בפני תובע ארצות הברית "מוטעה". בית המשפט זיכה את הול, למרות שלא ללא ביטויי מורת רוח בעיתונות הלאומנית והדחת אחד מעדי האופי של הול, השופט צ'רלס ל. קראם (Nelles 1918: 6-8; Gutfield 1968: 163).

התביעה נחלה הצלחה גדולה יותר באוקטובר 1917, עם הרשעת 27 חוואים סוציאליסטים במחוז האצ'ינסון שבדרום דקוטה, בתביעה שנקבה בשמו של עמנואל בלצר (Baltzer) כנאשם הראשי. הנאשמים שלחו עצומה לשריף, גזבר ומבקר מחוז האצ'ינסון ולמושל המדינה, בטענה שהעם מתנגד לגיוס, שמכסת הגיוס המחוזית נקבעה באופן לא הוגן ושיש צורך לקיים משאל עם על המלחמה והגיוס. התעלמות מעצומה זו, טענו החוואים, "משמעה תבוסה ודאית לכם ולמפלגתכם". האשמה במקרה זה הייתה שהנאשמים הפריעו במכוון לפקידי הציבור במילוי תפקידם בניהול הגיוס. השופט אף. איי. יומנס (Youmans) הורה לחבר המושבעים לקבוע האם הייתה קנוניה של הנאשמים והאם פעולותיהם ביקשו בכוונה להכשיל את פעולות הגיוס. חבר המושבעים הרשיע את הנאשמים, אבל החלטת בית המשפט המחוזי בוטלה בערכאה גבוהה יותר ב־16 בדצמבר, 1918 (Nelles 1918: 17-18).

ב־29 באוגוסט 1917, במחוז הדרומי של ג'ורג'יה, ביקש מנהל הדואר למנוע זכויות שליחת דואר מעיתון הג'פרסוניאן במסגרת חוק הריגול. הוגשה לבית המשפט עתירה להסרת המניעה. בית המשפט קרא את חוק הריגול והתפעל מ"קרניו...של חוק תקף וחיוני" שהאירו את חשכת הדפים חורשי הרע של הג'פרסוניאן. לנוכח חתרנותם של עמודים אלה, דחק התובע בבית המשפט לחשוב על "אלפי מפקדי צבא אמריקניים [אשר היו] על אדמת צרפת". בהמשך הופיע המנון פטריוטי: "בכל דקה נתונה אפשר לשמוע את שאון הרובים ורעמי התותחים בתביעה והגנה על חירות האדם, ספינת מלחמה אמריקאית שנושאת על סיפונה אמריקנים חוצה במהירות את הימים שבהם מנעו מאיתנו אויבנו לסחור, תרה בכל זרם אחר כלי השיט הקטלני האורב בו". כל אמריקאי עז לב התגייס למטרה: "נערים [נו]עזים מכל מדינה אמריקאית התאספו סביב הדגל, רכישה מאסיבית של אג"ח חירות.... רוח ההקרבה העצמית של הנשים... בנות ארצנו לא נפלו כהוא זה מבניה" (Nelles 1918: 31). אל מול פטריוטים אלה, הציג התובע כמה פסקאות פוגעניות שפורסמו בג'פרסוניאן:

"ידוע לכול כי הגברים שגויסו לצאת לאירופה משולים לנידונים למוות".

"האם כמו החזירה שחוזרת לדשדש בבוץ והכלב החוזר לקיאו, אנו חוזרים לשלטון ימי הביניים הפרסונלי, שבו דברי האפיפיור שולטים בכנסיה ודברי המלך שולטים במדינה? מדוע לא לכנות את וודרו וילסון בשם מלך, או קייזר, או צאר..."

"ומה לגבי מטענו של קרון רכבת של סבון גרמני שעשוי מנערינו? מה לגבי דישון שדות גרמניים בנערינו האמיצים והאבסת חזירים גרמניים במבחר איכותי של גבריות אמריקנית? גידלתי את בני שיגדל ויהיה חייל, מספר השיר הידוע, אבל האם אימו גידלה אותו שיגדל וישמש כמספוא חזירים?"

אם ירשה מנהל הדואר לתעמולה שכזו להמשיך בדרכה באמצעות הדואר, טען התובע, הוא יתרום לתבוסה העקובה מדם של הצבא אמריקאי שהמורל שלו התערער. העולם יחזה בהשפלת אמריקה, "קריסתה תחת אש" בדומה לתבוסה המבישה של הצבא הרוסי, שביסודה "שיטות דומות... להרס המוסדות [האמריקנים והעלמות הממשל הפופולרי מעל פני האדמה". השופט הסכים; איסור משלוח הדואר שהוחל על הג'פרסוניאן נותר על תילו (Nelles 1918: 32-3).

מקרים כמו אלו של הול, בלצר והג'פרסוניאן כולם כרוכים באמירות רבות עוצמה שנחשבו כוזבות, מזידות ולא נאמנות. אולם אפילו טווח רחב זה לא הספיק: הצנזורה תשלוט אפילו במקום שבו אמיתות האמירה לא הועמדה בספק, כלומר במקרים שבהם באופן ברור לא הייתה הפרה של סעיף 3 (הצהרה מכוונת של אמירות כוזבות). כזה הוא המקרה מנובמבר 1917 של רוברט גולדשטיין (Goldstein), בעל חנות תחפושות יהודי בן 34, שבשנת 1917 הפיק את הסרט The Spirit of ’76. השופט בנג'מין פרנקלין בלדסו (Bledsoe) מדרום קליפורניה, הסכים שהסרט הפגין שימוש מצוין בפרקים היסטוריים בולטים וראויים לשבח כמו פול רוויר הדוהר על סוסו או חתימת הצהרת העצמאות. אבל The Spirit of ’76 הציג גם כמה דברים לא הולמים כלל וכלל: הטבח בעמק ויומינג (1778 בוויומינג שבפנסילבניה), למשל. גרוע מזאת, הוא הציג חיל בריטי "משפד תינוק הישן בעריסתו על כידון ומנופף את התינוק המשופד סביב ראשו". נאמני המלוכה יורים בצעירה תמימה, וכשהם מתכוונים לבצע מעשים "שהס מלהזכירם" המעילים האדומים נראים על המסך "גוררים, לעיתים בשיער ראשן... נערות אמריקאיות צעירות" (Slides 1993: 207-208). עכשיו, סבר בלדסו, כאשר ארצות הברית נתונה בעיצומו של "מצב החירום הגדול ביותר שאי פעם עמדנו... בפניו", השעה לא יפה לדברים שעלולים לפגוע ביעילות המטרה. ותיאור בוגדנותו של הצבא הבריטי היה דבר כזה בדיוק. "ההיסטוריה היא ההיסטוריה והעובדות הן העובדות. אין כל ספק בכך... הלחימה שלנו נגד בריטניה בתקופת המהפכה היא עובדה, וכל מה שהתרחש בה עומד ושריר ונכתב בדפי ההיסטוריה, גם אם יש מי שעשויים להיפגע מן החזרה או ההיזכרות בה". אולם גם לעובדות, התעקש בלדסו, יש זמן ומקום. זריעת מחלוקת, יצירת איבה או ערעור האמון בין בעלות ברית – העמידו סכנה ממשית שכן "אלה מחלישים את מאמצינו, מחלישים את סיכוי הצלחתנו, פוגעים בסולידריות שלנו ומערערים את כוח ההשפעה של החיים שאנו מקריבים למען הסיום הקרב של מלחמה זו והשאיפה לשלום שבקרוב ישרור בקרבנו". התוצאה: The Spirit of ’76 הוחרם וגולדשטיין נכלא. הוא נלחם לטיהור שמו ואכן זכה בחנינת הנשיא ווילסון לאחר המלחמה. ועדיין, את שארית חייו בילה במאבק להשתקם. בשנות השלושים נסע גולדשטיין לגרמניה בחיפוש אחר מימון לסרט וקרוב לוודאי נספה בשואה, משום שלא השיג את תשעת הדולרים שנדרשו לחידוש דרכונו האמריקאי (Slide 1993: 209-2010; Noah 2000).

כל המקרים הללו (הול, בלצר, הג'פרסוניאן, גולדשטיין) התרחשו בין אוגוסט 1917 לינואר 1918. המלחמה העקובה מדם המשיכה והלאומנות הרחיבה את טווח השגתה. ב־15 באפריל 1918, נשא התובע הכללי האמריקאי תומס ווט גרגורי (Gregory) נאום בפני לשכת עורכי הדין האמריקנים, אשר מספר שבועות לאחר מכן הוקרא לפרוטוקול הקונגרס. לינץ', אמר התובע הכללי, היה הפחדני שבפשעים, ואדם שנחשד בתמיכה בגרמנים והיה קורבן ללינץ' לא היה אשם בדבר. מותו היה תולדה של אספסוף מתוסכל בעקבות מה שראו כחוסר המעש של הממשלה. התובע הכללי חידד מול לשכת עורכי הדין: "כדי לתת לכם מושג לחוסר היעילות של [חוק הריגול] אני מתייחס למקרה המפורסם שהוכרע לאחרונה על ידי שופט מחוזי [בורקין] בארצות הברית, כדי שתוכלו להבין עד כמה בלתי אפשרי לאכוף אותו בכמה מחוזות". מקרה זה – זה של ווס הול – נתפס על ידי התובע הכללי כעלבון, עדות לכך שאי נאמנות יכולה לחמוק מעונש. אפילו גרמני, הכימאי ולטר ט. שילה (Scheele), שזמם להטביע כלי שיט בלב ים באמצעות חומרי נפץ לא קיבל עונש חמור יותר מקנס של 2000 דולר. "מוות בתלייה היה עונש לא מספק לפשע זה, שכן על סיפונם כלי שיט אלה היו נשים וילדים חסרי ישע". לגבי מיליון וחצי גברים זרים ממדינות אויב מעל גיל 14, רמז התובע הכללי שכל גבר או צעיר כזה היה שייך למשפחה בת שלוש נפשות לפחות, וכך, סיכם, יש ארבעה וחצי מיליון "אויבים בקרבנו. זה נותן לכם מושג על היקף בעיה". הוא המשיך להטעים, בין דיווח להתססה, "מכל קצות המדינה עולה הזעקה לשפוט את הלא נאמנים והמסיתים בבתי דין צבאיים ולהעמידם לאלתר מול כיתות יורים". "זה" אמר התובע הכללי "עשוי להיות מוגזם. בתי משפט אזרחיים יעמדו במשימה זו אם עורכי הדין יתגייסו למצב החירום הלאומי שבו אנו נתונים" (כל הציטוטים בפסקה מתוך Congressional Record 1918: 6233-6234).

התגובה לזיכויו של ווס הול הייתה האירוע המכונן של העברת תיקון מאי 1918 לסעיף 3 של חוק הריגול. הרחבה זו נודעה בשם חוק ההסתה ונותרה בתוקף עד לביטולה ב־1920. שפה מסוכנת העמידה איום משמעותי עוד יותר כבעיה מרכזית – שפה מדוברת, מודפסת, כתובה או מפורסמת. דוגמאות מתוך הסעיף המתוקן של חוק הריגול כללו:

  • כל מי שבזמן שארצות הברית נתונה במלחמה "יבצע או יעביר במכוון דיווחים או הצהרות כוזבים בכוונה להתערב" בפעילות הצבא;
  • כל מי ש"יבצע או יעביר דיווחים או הצהרות כוזבים... בכוונה להציב מכשול בפני מכירת אג"ח ארצות הברית";
  • כל מי ... שיאמר, ידפיס, יכתוב, או יפרסם במכוון כל שפה בוטה, זדונית, או פוגענית או לא נאמנה כלפי ממשלת ארצות הברית;
  • כל מי שיאמר, ידפיס, יכתוב או יפרסם "כל שפה שמטרתה לשים את צורת הממשל של ארצות הברית, או את חוקת ארצות הברית, או את כוחות הצבא או את הצי של ארצות הברית, או את דגל ארצות הברית.... ללעג, בוז, זלזול, או גנאי".
  • כל פקיד או עובד של ממשלת ארצות הברית "הנוקט בשפה לא פטריוטית או לא נאמנה, או שמבקר את צבא או את צי ארצות הברית או את דגל ארצות הברית בדרך פוגעת ואלימה". (Nelles 1918: 1-2(.

ואכן, בתי המשפט האזרחיים נענו לקריאה. וולטר נלס (Nelles), מרצה למשפטים מייל ופציפיסט שאסף ואיגד מקרים שונים שנשפטו במסגרת חוק הריגול, דיווח שהיו 877 הרשעות במסגרת החוק בין ה־30 ביוני 1917 ל־30 ביוני 1919. אין ספק כי נגרם להם נזק משמעותי וכך גם במקרים רבים אחרים שנשפטו ללא הרשעה. אבל ב־The Nation מדצמבר 1920, נלס מביע חשש שהנזק האמיתי הרחיק לכת עוד יותר: החוק הוביל ל"ציות באמצעות הפחדה". על אף שעד דצמבר 1920 החוק הפך ללא פעיל, נלס גילה שגיוס התודעה עבד טוב מדי, עד ל"אובדן יכולת חשיבה עצמאית" והחוק הותיר מורשת של "חוקים מעורפלים וחסרי מתום" שאפשרו לתבוע אנשים לא על פגיעה אמיתית בצבא, בצי או בלשכות הגיוס, אלא על הבעת מחשבותיהם. רבים מבין אלו שנכלאו לא אמרו משהו חמור יותר מהדברים שאמר הנשיא וילסון עצמו בסנט לואיס ב־5 בספטמבר 1919:  "אמרו לי אחי האזרחים, האם יש ביניכם גבר או אישה שאינם יודעים כי זרע המלחמה בעולם המודרני הוא יריבות תעשייתית ומסחרית? מלחמה זו הייתה מלחמה מסחרית ותעשייתית. לא הייתה זו מלחמה פוליטית" (Nelles 1920: 684). נלס ביקר את בית המשפט העליון על תמיכתו בתביעות במסגרת חוק הריגול, אפילו כאשר לא היה "נזק ניכר ומוחשי" או הוכחה "לאחריות סיבתית". זה, הזהיר נלס, עומד בשורה אחת עם החלת העבירות האנגליות הישנות של דיבה חתרנית ובגידה כהלכה בארצות הברית. תביעה באשמת "יסוד להאמין" הציבה, המשיך וסיכם, איום מהותי לתיקון הראשון לחוקה.

במבט ראשון, חוק הריגול מציג בפנינו תעלומה: כיצד מוצב ריגול קלאסי (צילום שטח אסור או תפיסת ספר קודים) בכפיפה אחת עם גינוי הנשיא וילסון ככלי שרת בריטי או האמירה שגורלם של צעירים אמריקאים יהיה לשמש כדשן בשדות הקרב בצרפת? אולם ריגול חבר לחבלה בפשעים האפלים של סוכני האויב; וחבלה בפועל התרחבה לכלילת התבטאויות שלטענת המדינה, באופן סיבתי או בסמיכות, הערימו קשיים בפני גיוס או לחימת כוחות הצבא.  

עתים סוערות: הקונסול הגרמני בסן פרנסיסקו, פרנץ בופ (Bopp), הואשם בקנוניה לפוצץ ספינות תחמושת אמריקניות. ביום שנפתח משפטו של הקולנוען רוברט גולדשטיין, פרסם הלוס אנג'לס טיימס בעמוד הראשי צילום של שלט הפרסומת לסרט The Spirit of ’76, שבעקבות נזקי הרוחות הפך ל־Spi ’76. מעל הצילום העמיד העיתון תמונות של גולדשטיין ובופ תחת הכותרת "מפוצץ ספינות התחמושת הוא 'המלאך הגואל' של גולדשטיין?" הגדרת התחום של ידע מסווג, כזה שאין להעלותו על דל שפתיים, הלכה והתרחבה. בניסוח וביישום חוק הריגול, מילים הופכות למעשים, ועומדות למשפט ממש כאילו מדובר בחומרי נפץ.3 אם תכוון למטרה קרובה עם נשק וכוונה, עשויים להרשיעך בניסיון רצח; אם תכוון למטרה רחוקה ורחבה, אתה עשוי לחמוק מעונש.

בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, בהתחלה ריגול אולי היה עניין של מרגלים במעילי גשם שבכיסיהם מצלמות מזעריות ומחבלים שבידיהם בקבוקי תבערה. אולם עד מהרה הפך הריגול להרבה יותר מזה: המבצע הבטחוני הגדול ביותר לאיתור מילים מסוכנות, מבצע שבמסגרתו נתבעו אלפי מקרים, ושהוביל את הדיכוי הפוליטי הראשון, גם אם לא האחרון, בקנה מידה גדול תחת אצטלה של ריגול נגד. למרות שהחריגות לחלק 3 המורחב בוטלו בשנת 1920, המבנה הרחב יותר של חוק הריגול נותר ללא שינוי, תוקן פעמים רבות עם הופעתם של טכנולוגיות חדשות ואיומים חדשים – ונותר על כנו גם במאה העשרים ואחת.

חוק האנרגיה האטומית של 1946 (1946, תוקן 1954)

במלחמת העולם הראשונה הוכרעו הקרבות על ידי גורמים רבים: סדר כוחות, עמידות, מזג אוויר, מכונות יריה, ולמרות שבמקרים נדירים ממה שנהוג לחשוב, גם לוחמת גז. אבל על פי רוב, מלחמת העולם הראשונה לא הייתה מלחמה טכנולוגית, לפחות לא בהשוואה למלחמה הבאה שפרצה ב־1939. אם לוקחים בחשבון את התקציב, כוח האדם או כלי הנשק, מלחמת העולם השנייה הייתה קרב טכנולוגי ומדעי הרבה יותר ממלחמת העולם הראשונה. הרדאר מילא בה תפקיד מרכזי, הן בהכוונת מפציצים למטרותיהם הן בהגנה על מטרות אלה מתקיפות. אבל למרות "קרב הקרניים" הסוער, כפי שכונה, סודיות הייתה עניין קצר מועד. מדענים בריטים וגרמנים עקפו וחסמו את זה את זה כל הזמן: הרדאר, שבשנת 1943 ניצב בחזית, בשנת 1944 כבר נחשב מיושן לחלוטין ולא הצדיק הגנה.

למרות שפרויקט מנהטן עצמו פעל במהלך מלחמת העולם השנייה בחסות חוק הריגול, מספר שבועות בלבד לאחר הירושימה ונגסקי נפתח הדיון לגבי סוג החשאיות שצריכה לחול על כל הנוגע לנושא האטום. יותר מבכל טכנולוגיה אחרת, בתחום החשאיות סביב נושא הגרעין אנו עדים להופעה של היקף, קנה מידה ואפילו אונטולוגיה חדשים לחלוטין. מדענים רבים תבעו פתיחות לגבי העולם החדש של גרעינים כבדים ותכונותיהם. אנריקו פרמי (Fremi) העיר כי "אם המחקר לא יהיה חופשי ומשוחרר מפיקוח, תאבד ארצות הברית את עליונותה בתחום המדע (Hewlitt 1981: 20).4

מבחינת הפוליטיקאים, ובמיוחד הפוליטיקאים השמרנים ששלטו בדיוני הקונגרס, החשש העיקרי היה שטכנולוגיות נשק גרעיני יגיעו לידי האויב. בחלק שכותרתו "הפצת מידע" בחוק לאנרגיה אטומית של 1946, ביקש החוק לפצל שני תחומים אלה. סנטור בריאן מקמהון (McMahon), שבעיניו הפצצה האטומית הייתה "הדבר הגדול ביותר מאז ישו", קידם גישה מגבילה ובנוסח החוק המקורי שלו התעקש שחומרים בקיעים יעברו לידי הוועדה לאנרגיה אטומית תוך פיצוי הממציא במקרים הרלבנטיים. סעיף 9 ("הפצת מידע") בחוק המקורי הבטיח שמידע מדעי בסיסי על אנרגיה אטומית יופץ בספריות ובפרסומים עם "מידע טכנולוגי רלבנטי" שנקבע שאינו פוגע בביטחון המדינה. אבל אפילו אינפורמציה שלא התקבלה לגביה קביעה כזו, לא נחשבה להפרה אוטומטית של חוק הריגול.

ככל שהחוק המשיך והתקדם בדיונים השונים, כך הפך ליותר ויותר מגביל. "שליטה במידע" (סעיף 10) החליפה את השאיפה הקודמת "להפצה". ולמרות שהחוק לא השתמש במונח "סודי מלידה" (born secret) המאוחר יותר, החוק כפי שהועבר קידם את הקטגוריה "מידע מסווג", שכללה כל מידע שנועד לייצור או שימוש בחומרים בקיעים, בכלי נשק גרעיניים או בכוח גרעיני – למעט אם סיווג המידע בוטל על ידי הוועדה לאנרגיה אטומית. מחאות המדענים נפלו על אוזניים ערלות. הוועדה תמכה בתפיסה כוללנית של חשאיות, שהפרתה נשאה עונשים חמורים. העונש על הפצת מידע לכל אומה זרה במטרה לפגוע בארצות הברית היה "עונש מוות או מאסר עולם" (Hewlitt 1981:20-21).

באופן ספציפי, איזה שימושים לא הולמים במידע מסווג יגררו ענישה? כל מי שמעביר, מוסר או מסגיר נתונים מוגבלים במטרה לפגוע בארצות הברית או להעניק יתרון לאומה זרה עלול לעמוד בפני עונש מוות או מאסר עולם. כל מי שמעביר מידע מסווג עם "יסוד סביר להאמין שהמסירה, ההעברה, או החשיפה שלו יפגעו בארצות הברית או יבטיחו יתרון לאומה זרה עשוי לעמוד בפני מאסר של עד 20 שנה ו/או קנס של עד 20,000 דולר. מוות או מאסר עולם עשויים להיות העונש גם במקרה של קנוניה להשגת מידע מסווג בכוונה לפגוע בארצות הברית – כמו גם כל ניסיון לשנות, לפגום או להרוס מסמכים או חומרים שמשמשים בייצור חומרים בקיעים (Atomic Energy Act 1975; Newman 1946-1947: 781-782).

בכורכו יחד ידע שמקורו בפיזיקה גרעינית תיאורטית ויצירת מכשירים להפרדת איזוטופים, שחק החוק לאנרגיה אטומית של 1946 את ההבחנה בין מדע טהור למדע יישומי. דרך חוק פטנטים הוא גם החל לכרסם בהבחנה שבין סודות רשמיים לסודות פרטיים (Newman 1946-1947: 781-782). למרות שבדיעבד זה עשוי לעורר תמיהה מסוימת, פרויקט הפצצה האטומית התחבט בשאלת הפטנטים מראשיתו. המשרד לפיתוח ומחקר מדעי השתמש בשני סוגי חוזים. הראשון קצר – לא היה צורך בפירוט רב במיוחד, משום שהוא העביר לידי המדינה סמכות מלאה על הזכויות של תגליות והמצאות. כאשר טופס הוויתור המלא נתקל בהתנגדות מגופים מרכזיים בתעשייה, ניסחה הממשלה טופס ארוך יותר, שהשאיר בידי הקבלן את הכותרת אבל מסר לידי המדינה את זכויות השימוש בשם ביטחון המדינה. עם התרחבות פרויקט מנהטן, הסכימו הקבלנים הגדולים – סטנדרד אויל ובהמשך אוניברסיטת קולומביה, חברת קלוג, דופונט ואחרים – לחתום על הנוסח היותר קצר וישיר של שליטת המדינה.

אבל ויתור מלא זה היה זמני. כאשר שככו הדי התותחים, הפטנטים, זכויות היוצרים וההבטחה של צמיחת תעשייה גדולה חדשה עוררו מחדש את הדיון בשאלת הקניין הרוחני. ב־11 בפברואר, 1946, התקיימו דיונים בפני ועדה מיוחדת לאנרגיה אטומית של הסנאט. סרן רוברט א. לוונדר (Lanvender, יועץ פטנטים ראשי למשרד פיתוח ומחקר מדעי) הגיב על שאלות הסנאט:

יו"ר: אם אדם או חברה עובדים בתחום האנרגיה האטומית במימון עצמי, לא תהיה שום דרך שבה תוכלו לקבל את [הפטנט]?

סרן לוונדר: יש בחוק הריגול חלק שדורש שמידע שכרוך בביטחון המדינה יהיה בהמשך לכך קשור באופן כלשהו למדינה. המדינה יכולה לגשת לממציא ולהחיל עליו את חוק הריגול, ואז הוא לא יהיה רשאי לחשוף את המצאתו.

בפועל, נציב הפטנטים אמור לדווח על הפטנט לוועדה לאנרגיה אטומית, ולוועדה לאנרגיה אטומית יש סמכות לרכוש אותו או להשתלט עליו בדרך אחרת. לוונדר: "זוהי למעשה החרמה של ההמצאה והגבלת הממציא באמצעות כוח משטרתי (Senate Hearings on Atomic Energy 1946: 11; “Atomic Bomb Patents” 1946: 30-31). הסמכות להחרים והכוח המשטרתי המגביל הדליקו נורות אדומות אצל רבים. גם אם היית זהיר מספיק להימנע מפרסום כדי להימנע מהעברת ההמצאה הגרעינית לאומות זרות באופן שיעניק להן יתרון, או חמור מכך, יפגע בארצות הברית. עדיין, לא רק שתאלץ להגן על הערכים שלך, על הכוונות שלך, תאלץ גם לפקח על האנשים שאותם שיתפת ברעיונותיך בתחומי ארצות הברית. מסיבה זו בלבד, חוק האנרגיה האטומית של 1946 התקבל בתדהמה על ידי רבים בקהילה המשפטית. ג'יימס ר. ניומן (Newman), ששימש כיועץ לוועדה המיוחדת לאנרגיה אטומית של הסנאט, הזהיר בביטאון המשפטי של ייל ש"אתה חייב להעריך את הנאמנות, הפטריוטיות ושיקול הדעת של אלו שעימם אתה נמצא בקשר ולהסתכן במאסר אם הערכתך מתבררת כשגוייה" (Newman 1946-47:787). ניומן המשיך: "ההסבר היחיד להוראות חסרות התקדים שבעתות שלום מטילות עונש מוות על עברה כמו "השחתת" "שרטוט" שקשור למחקר אנרגיה אטומית שממומן בחלקו על ידי קרנות פדרליות יכול להיות רק אימה לא רציונלית. הפחד מהפצצה האטומית טבעי ומובן – אולי אפילו בריא; אבל האימה מלאבד את "הסוד" היא פחד שבטי אשר ברגע שנעניק לו מקום מרכזי בתודעתנו, באופן בלתי נמנע יוביל להחלשת במקום לחיזוק חוסן ההגנה שלנו כאומה" (782-783).

בהדרגה, במהלך 1946, 1947, ו־1948, נכנסו לפעולה תהליכי ביטול הסיווג. קטגוריות מסוימות של סודות פרויקט מנהטן נפתחו ואפשרו לעולם החיצוני להציץ פנימה אל ההתקדמות נעשתה בניצול אנרגיית הגרעין, טכניקות מתמטיות, מאיצי חלקיקים, תהליכים כימיים, מחקרי רפואה ובריאות "ותכונות של אלמנטים מתחת לתשעים". באופן זה, תכונותיהם של האלמנטים הבסיסים ביקום היו נגישות לכול – לפחות אלו שהשתרעו מעל מימן והליום דרך פרנציום (87), רדיום (88) ואקטיניום (89). אבל הוועדה קבעה את הגבול הקיצון של הטבלה המחזורית מיד מימין לאקטיניום: מעבר לו השתרע השטח המוגבל של תוריום (90), פרוטקטיניום (91), אורניום (92), נפטוניום (93) ופלוטוניום (94). אולם מעטפת החשאיות הדרקונית שכיסתה את פרויקט מנהטן – וגובתה במספר דרכים על ידי חוק 1946 – החלה להיפרם בשנים שמיד לאחר המלחמה כאשר מדענים, תעשיינים וכוחות זרים החלו להשקיע עצמם באטום. שימועים בשנות החמישים הובילו לשינוי משמעותי בחוק בשנת 1954.

הבעיה בניסוח החוק משנת 1954 הייתה אותה הבעיה שעימה ניסה הקונגרס להתמודד במשך שנים. המדינה מצאה את עצמה לכודה בין הפטיש לסדן: מצד אחד היא בקשה לעודד מדענים ותעשיינים לקדם טכנולוגיה ומדע שקשורים לאנרגיה אטומית. במטרה לעודד עבודה שקשורה לאנרגיה אטומית, העניק חוק 1954 לחברות פרטיות גישה למידע מסווג רלבנטי, אם עמדו בדרישות ביטחון וסודיות של הוועדה לאנרגיה אטומית. החוק החדש פתח דלת לחילופי מחקר חלקיים עם מדינות זרות והקל בכמה מחוקי הפטנטים. בשנות השישים למאה העשרים, הופיע לחץ מסוג חדש כאשר חברות זרות החלו לפתח טכנולוגיות צנטריפוגות אורניום. הוועדה לאנרגיה אטומית קיוותה שתקשורת פתוחה תשמר קורטוב של שליטה (Hewlitt 1981: 21-22).5 מצד שני, שנות החמישים המוקדמות היו ימי הסנטור מקרתי והפחד העצום ממדענים לא נאמנים ומתעשייה לא מפוקחת. הבעיה של מערבולת החשאיות המתרחבת משכה את תשומת ליבם של כמה חברי קונגרס. באחד הדיונים על תיקון החוק לאנרגיה אטומית של 1946, הנציג קרל ט. דורהם (Durham) ניסח זאת בבהירות:

הנציג דורהם: "האם אתם חושבים שאפשרי, או אפילו האם יהיה מתקבל על הדעת, שפיזיקאי שיש לו כמובן ידע מלא של כל התפתחויות הללו, שמעולם לא היה במגע עם הוועדה לאנרגיה אטומית, שמעולם לא ראה מסמך מסווג, יוכל לכתוב בעיתון מאמר שיכול להיחשב כחומר מסווג? לי נראה שזה אפשרי".

אוסקר רובהאוזן (יו"ר הועדה המיוחדת של לשכת עורכי הדין בניו יורק): "גם אני מאוד מוטרד מזה אדוני... מה שמטריד אותי הוא ההעדר המוחלט של כל החרגה של תקשורת תמימה. אולי אין לנו ברירה אלא להעניש את התמימים יחד עם האשמים. אבל לפני שנעשה זאת, זהו צעד מאוד קיצוני, ואני יודע שהוועדה תחפש דרכים לרכך אותו (Cheh 1979-1980: 186).

בהכנסת רעיונות מדעיים, עקרונות טכנולוגיים ועיצוב מנגנונים יחד לקטגוריה המשולבת של "חומרים מסווגים" הפך הקונגרס כמעט כל סוג של חשיפה לעבירה נושאת עונש. מכיוון שחלק נכבד בייצור אנרגיית ופצצת האטום היה טכני-תעשייתי, הקונגרס סבר שהגיוני למדי שסודות הפצצה יהיו בשליטת המגבלות על פטנטים. למעשה, חלק ניכר מן המחלוקת סביב חוק האנרגיה האטומית התחוללה סביב חוקי הפטנטים. בעקרון, המדינה טענה לצורה של הפקעת קניין רוחני: חוסר אפשרות לרישום פטנט, חובת רישוי וקניין ממשלתי על ידי סימון גורף א־פריורי של התחום כולו. הממציאים נאלצו לחשוף לוועדה כל עבודה שתשמש ליצירת "חומרים מיוחדים" לאנרגיה או כלי נשק וליידע את הוועדה לאנרגיה אטומית על כל הגשת פטנט בתחום הגרעין שנתון לשליטת המדינה (Risenfeld 1959: 40-68).6 הוועדה לאנרגיה אטומית מצידה תקים ועדת פיצויים עבור פטנטים שתקבע פיצויים לממציא, בדומה לפיצויים שהעניקה המדינה למשפחה שביתה נידון להריסה משום שעמד בתוואי המתוכנן לסלילת כביש מהיר.

עם זאת, בניגוד לחלקת אדמה המסומנת להפקעה, הקניין הרוחני המסומן להפקעה לא היה משהו שכבר קיים ושתבע פעולה ממשלתית. כאן, בתחום הגרעין, יכולים להופיע תהליך, מכשיר או עיצוב חדשים לחלוטין שיהיו מסומנים אוטומטית ומלכתחילה להפקעה לשימוש הציבור. אם זה היה קשור לכוח גרעיני או לנשק גרעיני, זה היה, כמאמר הפילוסופים, "כבר תמיד" נתון לרישוי ממשלתי, בין אם סודי, סודי בחלקו או גלוי.

להלן מקרה אמיתי מינואר 1955, שממחיש כיצד הממשלה ובתי המשפט מחילים את מונופול פטנט הגרעין, למרות שבמקרה זה, המכשיר הופקע אבל לא נשמר בסוד. בידי הארולד וושבורן (Washburn) מ־Consolidated Engineering Corporation היו שלושה פטנטים, אחד משנת 1948 (הוגש ב־1943), ושניים משנת 1952, להגנה על המצאת סוג חדש של ספקטרומטר מסה, מתקן שבודק את ההרכב הכימי והאיזוטופים של גז ובאופן ספציפי יוכל להבחין בין נוכחות רלבנטית של אורניום־235 לאורניום־238.

Consolidated טענה שהמדינה יצרה ומשתמשת במכשירי G-107 Line Recorders שלה ללא רישיון – ולכן עליה לשלם פיצויים.7 הוועדה לאנרגיה אטומית הודתה בכנות שאכן השתמשה ב"מכשירי G-107" המקבילים למכשיר של Consolidated. אבל המדינה טענה שחוק הריגול של 1946 הוציא תביעה מכלל אפשרות, בצטטה את החוק "פטנט [שהוענק לאחר 1 באוגוסט 1946] לא יקנה זכויות כלשהן ביחס לכל המצאה או גילוי, במידה והמצאה או גילוי אלה משמשים בהפקת חומר בקיע או בניצול חומר בקיע או באנרגיה אטומית לנשק צבאי". רשויות הגרעין טענו שהמילה "משמשים" כפי שהיא מופיעה בחוק משמעה שלמדינה יש זכות לא רק להשתמש אלא גם לייצר את ההמצאה. בתשובה אמרה Consolidated שראשית מכיוון שמכשיר שלהם הוא כלי ניתוחי הוא לא היה חלק מתהליך "הייצור" ושנית "משמשים" לא מבטא זכויות ייצור (Van Young 1979: 28-32; 131 Ct. Cl. 819; 127 F.Supp. 558 1995).

בית המשפט התמקד בשתי השאלות הללו: האם מכשיר ה־ G-107היה חלק מן הייצור והאם ההשתלטות על פטנטים לפי החוק לאנרגיה אטומית העניקה שליטה גם על הייצור? כל השיטות הקיימות של הפרדת אורניום־235  מאורניום־238 כוללות יצירת גז, אורניום שש פלאורי (Uranium hexafluoride), שכונה "הקס". שיטה אחת, השיטה המרכזית במלחמת העולם השנייה, התבססה על דיפוזיה של אותו "הקס" דרך חומר נקבובי. זה היה תהליך איטי – כל שלב בדיפוזיה איפשר מעבר של מעט יותר אורניום־235 הקל יותר, מאשר אורניום־238 הכבד יותר. לאחר שעבר את המחיצה הנקבובית, הגז המועשר (שכן היה בעל אחוז גבוה יותר של אורניום־235) נשאב ונשלח למחיצה הבאה. אחרי כ־5000 מעברים כאלה פחות או יותר מבעד למחיצות נקבובית (תהליך שכונה "האשד"), אוק רידג', "העיר האטומית", כל כמה שבועות הצליחה לייצר כקילוגרם של אורניום מועשר ביום – כלומר אורניום־235 טהור לחלוטין כמעט המספיק לפצצה כמו זו שהופלה על הירושימה כל כמה שבועות (1 ק"ג ליום, מתוך Van Young 1979: 30 from the Smyth Report).

בתביעה אזרחית טיפוסית בגין הפרת פטנט, הנאשם יוכל לטעון שהמכשיר לא היה דומה במיוחד לזה שהתובע הציג לבחינת בית המשפט, ואז לחמוק מטענות ההפרה כלא מהותיות לתהליך התעשייתי של הנאשם. כאן, בעולם ראי אפל, ההיגיון היה הפוך. הוועדה לאנרגיה אטומית, בתמיכת עדות מדעית שסיפק ג'ון ר. מהוני, עוזר מפקח במחלקה להנדסת מכשירים בחברת קרבייד וקרבון כימיקלים באוק רידג', טענה שמכשיר המדידה היה חלק מהותי וקבוע מתהליך ההפרדה. היה זה, טען מהוני, חלק מן הפעולה של קרבייד באוק רידג', חלק ממפעל הפרדת האיזוטופים בפדוקה שבקנטקי ובקרוב חלק ממפעל העשרת אורניום שנבנה על ידי תאגיד הגרעין גודייר בפורטסמות' שבאוהיו. ניטור הטוהר הכימי והאיזוטופי של המוצר חיוני לתהליך כולו:

מידע זה מאפשר תיקון תקלות ביחידות האשד, ובכך מבטיח את קצב הייצור האופטימלי של איזוטופ אורניום־235 בטוהר הכימי והאיזוטופי הנדרש וכי איזוטופ האורניום־235 אינו ניתן ליצור בטוהר הכימי והאיזוטופי הנדרש בקצב הייצור הנוכחי באשדי הדיפוזיה הגזית הקיימים ללא שימוש במכשירי מדידה Line Recorder. ההפרדה של איזוטופים של אורניום באמצאות דיפוזיה מובילה לריכוז של האיזוטופ אורניום־235 שהוא חומר בקיע כפי שמוגדר בסעיף 5 (a) של החוק. הנתבע טוען כי מדובר בהפקה של חומר בקיע כמשתמע בחוק (131 Ct. Cl. 819, 127 F. Supp. 558 (1995)).

בית המשפט הסכים עם הוועדה לאנרגיה אטומית, ודחה כל טענה של Consolidated: הפטנטים לא העניקו כל הגנה לתובע; משהוכח ערכם במסגרת מנגנון הפקת אורניום־235, השליטה הייתה בידי הממשלה. השופט בנג'מין ה. ליטלטון (Littleton) כתב בשם בית המשפט "אנו קובעים לפיכך שהפטנטים של התובע אינם נושאים זכויות לגבי המצאות ששימשו או יוצרו לשימוש במקרים המפורטים במקרה זה. לתובע אין כל זכויות על הפטנטים והיה והפריטים שעליהם נרשם הפטנט היו בשימוש הנתבע. אי לזאת לא יהיה כל שיפוי" (131 Ct. Cl. 819, 127 F.Supp. 558 (1995)).

לצד תביעות כמו אלו של  Consolidatedהיו גם תובעים עם פרופיל פחות גבוה, כמו רופא שיניים בגמלאות קורנל ג'ואל גרוסמן (Grossman), שטען שברשותו פצצת מימן קטלנית במיוחד שאפשר לייצר אם מכניסים אבקת אורניום ל"תנור אלקטרו תרמי עם זרם גבוה ומתח גבוה" ונותנים לו להתפוצץ או מכניסים אשלגן חנקתי ואבקת זירקוניום, או אולי, הוסיף הממציא, כמה מכלי ארסן, מימן ופלואור. ועדת הפיצויים עבור פטנטים דחתה את התביעה בטענה שלא מצאה בה כל תועלת לשימוש בנשק אטומי (או כל דבר אחר) ולא רק זאת אלא, ציינה התביעה, רופא השיניים לא הגיש את תביעתו תוך 60 הימים הנדרשים מיום ה־1 באוגוסט 1946 (Van Young 1979: 42).

בעוד שלד"ר גרוסמן לא היה יותר מדי מה להציע לתוכנית הגרעין לעומת Consolidated, היו אחרים שהיה להם הרבה יותר. אנריקו פרמי ועמיתיו גילו את השימוש בנויטרונים איטיים על מנת לחולל תגובות גרעיניות (נויטרונים איטיים חיוניים לבניית כור גרעיני). זו הייתה תגלית משמעותית – מאיטי נויטרונים ממלאים תפקיד מרכזי בייצור פלוטוניום, כולל כמובן, ליבת הפלוטוניום הבקיעה ששימשה בפצצה שהוטלה על נגסאקי. הפטנט שלהם, 2,206,634, "תהליך הפקת חומרים רדיואקטיביים" הונפק ביום 2 ביולי 1940 עבור פרמי, אדוארדו אמלדי ואמיליו סגרה. אנשי הכור בילו שנים בתביעת 1,000,000 דולר (ובשלב מסוים הרבה יותר מכך); בשנת 1953 הם קיבלו 300,000 דולר. גלן סיבורג (Seaborg) היה הראשון שהצליח להפריד פלוטוניום – גם הוא הגיש תביעה שעליה קיבל פיצויים בסך 100,000 דולר. הפיזיקאי הרב אנדרסון (Anderson), שלו תרומות מרכזיות לסבכת האורניום בכור הגרעיני, הגיש באיחור, אך בהצלחה, תביעה לקבלת פרס. מדברי ועדת הפיצויים עבור פטנטים: "[מטרת מתן הפרס] היא לעודד ולקדם המשך פעילות ומחקר פרטיים בתחום שבו מטעמי ביטחון כללי הממשלה ראתה הכרח בהגבלת ההכרה הקניינית שלרוב מוענקת להמצאה" (Van Young 1979: 54).8

בהשוואת חוק הריגול לחוק לאנרגיה אטומית נוכל להתמקד בכל אחד משלל ההבדלים שקיימים ביניהם. ישנם גם כמה קווי דמיון, ולא בכדי. נאסרו ההעברה של מידע סודי לאויב, כמו גם פעולות חבלה. נוסחים כמו "מסמך, כתיבה, שרטוט, צילום, תוכנית, מודל, מכשיר, כלי, פתק או מידע" נלקחו בבירור כמעט ישירות מחוק הריגול. כך גם הגדרת העבירות של שימוש בחומר כזה לשם "פגיעה בארצות הברית" או על מנת "להבטיח יתרון למדינת אויב". אפילו דירוג העונשים שנקובים בחוק לאנרגיה אטומית מקביל לזה שבחוק הריגול – מקנסות לעונש מוות.

בהשוואת חוק הריגול לחוק לאנרגיה אטומית עולות שלוש נקודות בולטות שלהן השפעה רבה על השינוי ביחס לסודיות. ראשית, בניגוד לפעולות האסורות על פי חוק הריגול, הסודות האטומיים פחות תלויים בסטטוס של שומר הסוד: מדען במעבדה פרטית, שאינו שותף לסודות, ולא קיבל כספי מדינה, עדיין יכול להישלח בכלא בגין פרסום תוצאותיו אם "היה לו יסוד להאמין" שבכך יפגע בארצות הברית. סודות בתחום הגרעין אם כן, היו יותר אוטונומיים, במובן זה שהיו יותר מנותקים משאלות של כוונה או מעמד חוזי.9 שנית, חוק הריגול כלל "מקומות אסורים", בעיקר מתקנים ביטחוניים שנמצאים בבעלות או בשליטת המדינה: מעגנים ימיים, תחנות העמסת פחם, מחסני נשק ומסילות רכבת. אלה קיימים גם בחוק לאנרגיה אטומית – האתרים מוקפים הגדרות בלוס אלמוס, סנדיה, אוק רידג' או הנפורד, שרבים מהם הופקעו על ידי הממשלה לשימוש הציבור. אולם החוק לאנרגיה אטומית החיל עקרון זה לא רק על אתרי ממשלה, אלא על כל המקומות שבהם התבצעה עבודה סודית. יתרה מכך, הוא הרחיב את כוח המדינה להפקיע לשימוש הציבור לתחום הקניין הרוחני – בתביעת מונופול על חומרים בקיעים (ומאוחר יותר, הנוסח הכללי יותר של "חומרים גרעיניים מיוחדים"), אתרי ייצור וגם על ידע. שליטת המדינה יכלה לחול על כל נכס גרעיני – פיזי או אינטלקטואלי (Newman 1946-1947:792).

שלישית, חוק הריגול שמר את העונש החמור ביותר למעשים שנעשו מתוך כוונה לפגוע בארצות הברית כאשר בוצעו בזמן מלחמה. זה היה הגיוני משום שלסודות עצמם אורך חיים קצוב: הערכות הצבא, פריסות בסיסים, נקודות חדירה למפעלי תחמושת. לעומת זאת, החוק לאנרגיה אטומית יכול לקבוע עונש מוות או מאסר עולם על שימוש לרעה בנתונים מוגבלים אפילו בעתות שלום. בהוראות החוק לאנרגיה אטומית בנושא הפרת סודיות אין שום אזכור של מלחמה: סודות בתחום הגרעין הם לתמיד. כלומר, למרות שתוכל לחסום גישה לידע על המצאת נשק, באופן כללי ידע זה נשמר בעולם החשאי רק עד תום העימות. לכלי נשק גרעיניים אין תאריך מסירה – משום שתוקפם לעולם לא יפוג כמו זה של תותח הוביצר מיושן או כתובת המלון שבו שהה גנרל ג'ורג' פאטון.

האיום הנצחי של נשק גרעיני, פרימיטיבי ככל שיהיה, העניק משמעות חדשה לגמרי לדוקטרינה של "סודי מלידה". על ידע בנושא כלי נשק גרעיניים אפשר לומר את הדבר הבא: יש סודות גרעין, סודיים מלידתם, שלעולם לא ימותו. זוהי נקודת מפנה באונטולוגיה של הסודות, שנושאת לא מעט השלכות מבניות. לדוגמה, במהלך המלחמה הקרה, אולי נראה סביר להתמודד עם האתגר שהציב הידע המסוכן האינסופי למחצה (שנוצר בזמן ובמקום מסוימים, ואז לעולם לא מתיישן) באמצעות מונופול של המדינה. פטנטים, המרכזיים להמצאה זו, עשויים אם כן להסתמן ככלי הולם למונופול זה. כאשר מדובר בהערכת איומים (ולקביעת עונשים הולמים), אנו עשויים לשאול: מה יכול, בעיני מערכת הביטחון, להטות את מאזן הכוחות לרעת ארצות הברית? במלחמת העולם הראשונה, פעולות אלה כוללות באופן מובהק אמירה בנוסף לריגול וחבלה "מסורתיים". בשנים 1917-1919 צנזורה נתפשה כתשובה הולמת לאמירות מסוכנות אלה. דיו שחורה, חסימת תנועת הדואר ומאסר בגין אמירות אסורות נראו כחלופה שקולה לגדרות ושומרים.

מה עשוי היה לשנות את מאזן הכוחות לרעת ארצות הברית במלחמה הארוכה? זה עלול לקרות באמצעות ריגול, כמובן – טד הול, אלן נון מיי, קלאוס פוקס ויוליוס ואתל רוזנברג – לצד הפחד מחבלה (השמדת שרטוטים, שיבוש ציוד וכד'). אבל בעולם החדש של חשאיות מדעית־טכנולוגית, הרשויות חוששות גם מהפצה מסוכנת של ידע לעולם הרחב באמצעות מאמרים או פטנטים.

חוק הפטריוט: שדה קרב נצחי וחובק עולם

עם קץ המלחמה הקרה, נשברה סימטריית האיבה המצמררת. לא עוד ראש טיל גרעיני מול ראש טיל גרעיני; לא עוד צוללות גרעיניות חגות בדואט במי הים הצפוני. זהו קיצם של צוותים שמציבים ממגורת טילים סובייטים כנגד טילים אמריקנים, הבית הלבן כנגד הקרמלין. עם פרוץ מלחמות הטרור שמתרחשות ברחבי העולם, אתרים שבעבר היו שקופים למפגעים – רכבות נוסעים, מרכזי קניות, אצטדיוני ספורט ומונומנטים – פתאום נמצאו במוקד תשומת הלב. אל התשתית הזו, שהפכה למטרה פוטנציאלית, אנו פונים כעת על מנת לחשוף את טיבה של הסודיות כיום.

בשנות התשעים למאה העשרים הוציא הנשיא ביל קלינטון צו נשיאותי (12958) שפישט ואיחד את מערכת הסיווג. חלק אחד 1.8(b) הגביל את החלת הסטטוס "מסווג" "מידע מחקרי מדעי בסיסי שאינו קשור באופן מובהק לביטחון המדינה". אחרי ה־11 בספטמבר 2001, החל תהליך שינוי של מערכת הביטחון כולה, ראשית עם חוק הפטריוט (26 באוקטובר, 2001) ובהמשך באמצעות שלל שינויים אחרים לחוק. שינוי מרכזי אחד בעולם של הסודיות היה הצו הנשיאותי 13292 שהוציא הנשיא ג'ורג' וו. בוש ב־25 במרץ 2003, שתיקן את הצו של קלינטון בנושא סיווג. מבחינת בוש, מטרת הצו הייתה לספק מערכת של שליטה במידע בהמשך ל"עניינים המדעיים, הטכנולוגיים או הכלכליים הקשורים לביטחון המדינה" הישן, אבל המשיך והוסיף שעל זו לכלול "הגנה נגד טרור רב לאומי" (Federal Research Division 2004:1). הממשלה גם תבקש להגן על (הנוסח החדש מודגש) "נקודות תורפה ומסוגלות של מערכות, מתקנים, תשתיות, פרויקטים, תוכניות, שירותי הגנה הקשורים לביטחון המדינה שכוללים הגנה נגד טרור רב לאומי". אוצר המילים החדש הזה, במיוחד ההכללה של תשתיות, חולל שינוי עמוק באונטולוגיה של החשאיות (Federal Research Division 2004:1).

זו הפעם הראשונה שתשתית לכשעצמה עמדה כרפרנט למילה סודית, מצונזרת. אולם מה הייתה התשתית? איזה דברים נכנסו תחת כותרת זו וכיצד השתנו לאורך הזמן? הצו הנשיאותי 13010 (15 ביולי, 1996) של הנשיא קלינטון הגדיר תשתית חיונית כמבנים חברתיים "כה חיוניים שפגיעה בהם או הריסה שלהם תישא השפעה משתקת על הבטחון או ההגנה של ארצות הברית". בשנת 1996 אלה כללו טלקומוניקציה, מערכות חשמל, תחבורה ואחסון גז ונפט, בנקאות ופיננסים, תחבורה, אספקת מים, שירותי חירום ופעילות הממשל. תוספת חדשה למנעד זה היו איומים למבנים המבוססים על תדרי רדיו, תדרים אלקטרונים או מחשב – "איומי סייבר".10

 

שנתיים לאחר מכן, ב־22 במאי 1998, חזר קלינטון לסוגיות אלו עם צו נשיאותיNSC-63  להגנה על תשתיות חיוניות: "ארצות הברית מחזיקה בצבא החזק בעולם ובכלכלה הלאומית הגדולה בעולם. שני היבטים אלה של כוחנו מחזקים זה את זה וקשורים בקשר של תלות הדדית. הם גם מסתמכים יותר ויותר על תשתיות חיוניות מסוימות ועל מערכות מידע מבוססות סייבר". NSC-63 קבע מטרה לאומית: לפני שנת 2003, ארצות הברית תהיה מסוגלת להגן על התשתיות החיונית שלה בפני מתקפות שיפגעו ביכולת הממשל הפדרלי לעמוד במשימות של הגנה על הביטחון הלאומי, בריאות וביטחון הציבור; הממשל המקומי יוכל לשמור על הסדר; והסקטור הפרטי יוכל להמשיך ולספק תקשורת, חשמל, כספים ותחבורה. לשם כך נדרש מינוי של "סוכנויות קודקוד" (למשל, לשכת המסחר תעמוד בחזית תשתיות מידע ותקשורת, הסי־איי־איי יוביל את המודיעין הזר), כשהמכלול נארג יחד באמצעות תקשורת חדשה ויותר יעילה (White House 1998).

מתקפות ה־11 בספטמבר הקפיצו את רף הסודיות בכמה דרגות. הנשיא בוש הוציא צו נשיאותי חדש, 13228 ב-8 באוקטובר 2001, שהניח את היסוד למשרד לביטחון המולדת והוועדה לביטחון המולדת: "המשרד יתאם את הפעולות להגנה על ארצות הברית ועל התשתיות החיוניות שלה מפני פיגועי טרור", תוך עבודה בשיתוף גופים פדרליים ומקומיים, פרטיים וציבוריים בכל הרמות. ההגדרה של תשתיות חיוניות ככוללות חשמל, תחבורה או תקשורת כבר הייתה שגרתית בשלב הזה – אבל בוש המשיך וכלל בה גם אחסון, סילוק ושימוש בחומרי גרעין. היה צורך להגן על אלה ממתקפת טרור; תוספת חדשה אחרת הייתה מערכות המידע או אירועים ציבוריים גדולים, ציבוריים או פרטיים. לראשונה, חקלאות ובעלי חיים, ובאופן כללי יותר "מערכות לאספקת מים ומזון לשימוש אנושי" הצטרפו למעגל המתרחב של תשתיות חיוניות שיש לשמור עליהן מפני מתקפת טרור – לצד הגנה מקיפה מפני חומרים כימיים, ביולוגיים או גרעיניים שעשויים להיות חלק ממתקפה שכזו.

עוד לפני ה־11 בספטמבר, החל מעגל הסודיות להתפשט כמו טיפת דיו שחורה בנייר סופג; הדיבור על לוחמה א־סימטרית היה במגמת עלייה בדיוק ברגע שבו אויב המלחמה הקרה היה בנסיגה. אולם ה־11 בספטמבר גיבש את דמות הטרוריסט כאויב ובהתאמה, הגדיר את זהות הלוחמים בו ואת אמצעי הלחימה שלהם. בהקדמה ל"אסטרטגיה לאומית להגנה פיזית על תשתיות חיוניות" בפברואר 2003, כתב ג'ורג' בוש: "מתקפות ה־11 בספטמבר 2001 המחישו את מידת הפגיעות שלנו לאיומי טרור. בעקבות האירועים הטרגיים הללו, אנו, כאומה, הפגנו נחישות איתנה בהגנה על התשתיות החיוניות שלנו ונכסי מפתח מהמשך פגיעה כתוצאה מפעולות איבה". רק שילוב כוחות של הממשלה, הסקטור הפרטי ו"אזרחים מודאגים ברחבי הארץ" יוכל לעמוד בפני איומים שנעים מתעשיית התעופה לכ־8000 סכרים מרכזיים; מכורים גרעיניים למזקקות כימיות – לצד מסגרות סייבר פגיעות ששולטות בהם. המונח "נכסי מפתח" הרחיב את האחריות על הגנת תשתיות גם ל"מונומנטים, סמלים ואייקונים לאומיים" שמסמלים את "המורשת, המסורת והערכים ואת העוצמה הפוליטית של האומה שלנו". דו"ח האסטרטגיה הלאומית הזהיר מפני נהירת תיירים ותקשורת לאתרים סמליים אלה, שיהפכו את המתקפות עליהם לחשובות ואת הגנתם חיונית להגנה על ביטחון הציבור. ולצד מונומנטים, סמלים ואייקונים, גרס הדו"ח, יש לכלול גם מרכזי מסחר, בנייני משרדים, אצטדיוני ספורט. לעומת הרשימה הזו, רשימת המטרות של המלחמה הקרה מצטיירת כצנועה למדי. בוש מסגר את דו"ח האסטרטגיה הלאומית בתמונת האויב: "המחבל שמולו אנו עומדים מאוד נחוש, סבלני וסתגלן" (U.S. Dept. of Homeland Security 2003: 71-72).

בזמן שדו"ח האסטרטגיה הלאומית ביקש להתחיל ולהתמודד עם שליטה מורחבת זו, טווח השגתה קפץ וחדר עמוק עוד יותר בסקטורים חדשים בחברה. כעת, הקטגוריה "מערכות" – אותה ישות עצומה מהמלחמה הארוכה – נתפסה כצנועה מדי. דו"ח האסטרטגיה הלאומית חייב את קובעי המדיניות לשקול לא רק את המערכות שעליהן יש להגן, אלא גם את "המערכת של המערכות". אכן, כעת שהאויב התגלה כבעל יכולת גבוהה ("יצירתי" ו"סתגלן", ניחן ב"נחישות" וב"תחכום") יש ליצור ברית חדשה נגד טרור, כזו שאף לא תהיה מוגבלת למרחב הלאומי. "מחבלים אינם מכבדים גבולות בינלאומיים" נכתב בדו"ח: הפעולות להגנה על תשתיות יצטרכו להתרחב גם למקסיקו, לקנדה ולמדינות ידידותיות ברחבי העולם (U.S. Dept. of Homeland Security 2003: 81-82). מדובר בלוחמה חובקת עולם, וכפי שעלה בבירור מהזיהוי המשתנה תדיר של "לוחמי האויב", שדה הקרב עשוי להיות בכל מקום ומקום, מאריזונה ועד לאזרבייג'ן.

היקף התשתיות החיוניות התרחב. כך גם "המידע על תשתיות חיוניות", שיחשוף את פעולתן. לעיתים הניסיון לפענח את ההגדרה מסחרר, כמו למשל בקטע הבא (אחד מחמישה קריטריונים): "מידע על תשתיות חיוניות מוגדר כמורכב מחמשת הקריטריונים, כך שהוא: 1. מייצג מידע המתייחס ישירות לנתונים, משימות או מידע ספציפיים הנוגעים לתשתית קריטית נתונה". בעקרון, אלה יכללו "מידע המייצג מידע המתייחס למידע שמתייחס לתשתיות" (אויבים סמנטיים, כך נדמה, אורבים כתף אל כתף לצד מחבלים). לאחר ניתוח מסוים, נוכל לשער שהתואר "מידע על תשתיות חיוניות" הוא בעיקרו מידע על התפעול ונקודות התורפה של אתרים ורשתות ספציפיים. פעולות שקשורות לתהליכים יומיומיים שיש לשמור עליהם בסוד שכן הם עשויים לספק הנחיה לדרכים שונות לשבש אותם. נקודות תורפה יכללו לא רק את הפערים בנהלי הבטיחות, שעלולים לחשוף נקודות כניסה או מפות, אלא גם איומי סייבר, מטרולוגיים או סייסמולוגיים (Radvanovsky and McDougall 2010: 161).

עולם עצום ומתרחב זה של תשתיות ומידע על תשתיות נפל ברובו מחוץ לטווח הסיווג של המלחמה הקרה. לא היה זה מידע על סוכנים, קריפטוגרפיה, יחסים בינלאומיים, או לצורך זה, פעולות, מקורות, או שיטות מודיעין.  כמו כן, הקריטריונים שנוגעים לתשתיות לא היו קשורים למערכות נשק – או למתקנים, לחומרים או לנשק גרעיני. תחת זאת, הם היו קשורים לתעשיית התעופה, לרכבות נוסעים ולמובילי מים, גנרטורים חשמליים, מזקקות נפט ומרכזיות טלפונים. לפני ה־11 בספטמבר, על פי רוב לא חלו קטגוריות סיווג על מידע שנוגע לפעילות ונקודות תורפה של תשתיות. עד סוף אוקטובר 2001, דבר זה התחיל להשתנות.

אבל כאן חל היגיון שונה, כזה שהרחיב בשקט את תחום ההאפלה. תחילתו באתר ציבורי שלו שפע קיצורים, מערכת אד הוק ומבוזרת של הצדקות, שיחד מצטרפות לכדי "מידע רגיש בלתי מסווג". רשות אבטחת התעבורה (טי־אס־איי) מזכירה אותו כ"מידע ביטחוני רגיש". אם נפנה למחלקת ההגנה נגלה "מידע בלתי מסווג מבוקר". הרשימה ממשיכה: "לשימוש רשמי בלבד", "מידע רגיש שקשור לנושאי ביטחון פנים" ועשרות סוכנויות שמנסחות חוקים ומגרות סודיות משל עצמן. עד 2006, "רשימת ציוני הסודיות" של אתר openthegovernment.org מנה כ־ 50 הגדרות שונות לפארא־סיווג זה. עד 2007, מצא אותו ארגון יותר מ־100 תוויות שכאלה. ארכיון הביטחון הלאומי, שמפקח על למעלה מ־27 סוכנויות, זיהה רק שמונה שמחזיקות בסמכות משפטית לעשות זאת. מבין האחרות, לכמה הייתה מדיניות שנוסחה בתוך הארגון, בעוד שלאחרות לא הייתה מדיניות כזו כלל (Banisar 2007: 18).

דו"ח משנת 1994 שכותרתו "ועדה משותפת בנושאי ביטחון", אשר הוזמן על ידי שר ההגנה ומנהל הסי־איי־איי העלה כי עד 75 אחוזים מכל המידע שהיה בידי הממשלה הפדרלית עשוי להיות "רגיש" (Kelley 2006). לעובדה זו עלולות להיות השלכות מרחיקות לכת: משמעה שהגיע הזמן לרענן את התפיסה שעולם הממשל שלנו פתוח ברובו, מלבד כמה מובלעות אפלות חריגות של חשאיות. איום הטרור, שנקודת הזינוק שלו סומנה בסכין יפנית ומתקפה מחרידה, עשה מה ש־70,000 ראשי נפץ לא הצליחו לעשות במשך 60 שנה: אם באופן היפותטי, מנהל הסי־איי־איי ושר ההגנה יכולים לכלול את חלק הארי של מסמכי הממשלה תחת הכותרת "רגישים", הרי שעצם הרעיון של ממשלה פתוחה מוטל בספק.

ב־‎9 במאי 2008, לקח הנשיא בוש את מערך המונחים הרחב הזה וסימן אותו כ"מידע בלתי מסווג מבוקר" (סי־יו־איי). מאותו הרגע הפך סי־יו־איי ל"סימון הקטגורי היחיד... בכל הענף המבצעי". מטרתו, מצד אחד, להגן על המידע ומצד שני, לאפשר לו לנוע בתחומי שטח מגודר מסוג חדש ("סביבת שיתוף המידע"). בעולם האפל, זרימת המידע הובנתה על ידי שלושה סיווגים בסיסיים: סודי ביותר, סודי ומסווג. עכשיו, במקביל לחלוקה המשולשת הזאת, לעולם האפור יש מערכת סימון משולשת משלו:

  • "מידע מבוקר עם הפצה סטנדרטית" שמשמעו שנדרשים אמצעי הגנה סטנדרטים לצמצום הסיכון של גילוי לא מכוון או לא מאושר. הפצה מותרת במידה שיש יסוד סביר להאמין שתקדם מטרה חוקית או רשמית.
  • "מידע מבוקר עם הפצה מוגדרת" [אמצעי הגנה כמפורט לעיל] ובנוסף "חומר שמכיל הוראות הפצה נוספות".
  • "מידע מבוקר במיוחד עם הפצה מוגדרת". אלה הם "אמצעי הגנה מחמירים יותר מאלה הנדרשים בדרך כלל, שכן גילוי בלתי מכוון או בלתי מורשה עלול ליצור סיכון לפגיעה משמעותית" והחומר יכלול הוראות הפצה נוספות (בוש 2008 (Bush 2008).

כאן, בשטח האפור של "מידע בלתי מסווג מבוקר" – בין הפתוח לסגור – הציבה הממשלה את המידע על תשתיות חיוניות, ועימו, את שפע הקטגוריות שהוא ספג לתוכו והחליף. החרגת המידע הבלתי המסווג המבוקר מחוק חופש המידע (FOIA) קיבל עדיפות גבוהה במיוחד. חוק זה הותיר תשעה פטורים מבוססים – ממידע על אכיפת החוק, בארות וגיאולוגיה לתקשורת בין סוכנויות לנתונים פרטיים וכספיים. כדי לחסום את הגישה למידע על תשתיות מפני העיניים הבולשות של חוק חופש המידע, גייסה לעזרתה הממשלה שניים מסעיפי מילוט אלה: פטור 3 (האוסר על גילוי אם הוא אסור במסגרת חוק אחר) ופטור 4 (האוסר על גילוי של "סודות מסחר ומידע מסחרי או כלכלי שהושג מאדם והוא חסוי או סודי") (Radvanovsky and McDougall 2010: 263-265).

הקונגרס השתמש בפטור 3 בחוק חופש המידע (חוקים אחרים) כדי למנוע פרסום מידע על ביטחון פנים ומידע על אבטחת סייבר. פטור 4 (הפקעת פריטי מסחר) מונע גישת חברות למידע. נקודה זו חשובה במיוחד משום שהחוק לביטחון פנים מנובמבר 2002 מבקש לרכז מידע על תשתיות חיוניות תחת סמכות המדינה – כאשר 85 אחוזים מהתשתיות החיוניות הייעודיות נמצאות בשליטת הסקטור הפרטי. כתוצאה מכך, התעשייה פעלה במרץ למניעת חשיפה של כל מידע עליהם במסגרת החוק לחופש המידע. כאן גיבו בתי המשפט את הסקטור הפרטי, והעניקו הגנה מפני בקשות לחשיפה במסגרת החוק לחופש המידע לאיומי סייבר ואיומים ממשיים לתשתיות, נקודות תורפה ואמצעי הגנה, וכל התיקונים, השיפוצים, הביטוח ושאר סוגיות תפעוליות שעולות מתוך התחזוקה של אותן תשתיות של הממשלה הפדרלית (Radvanovsky and McDougall 2010: 265).

כאשר מידע בלתי מסווג מבוקר מוגן בקפידה על ידי סוכנויות ברמת הקבינט המדיני, וחשיפתו הציבורית נאסרת; כאשר גוף המסמכים הזה הפך לחסין אפילו בפני המבנים החוקיים של חוק חופש המידע, הסודיות דילגה מעל גדר המכלאה של המלחמה הקרה. אם נחזור לשאלה העיקשת לגבי האונטולוגיה של הסודיות נוכל לשאול: מהו הרפרנט של המידע הבלתי מסווג המבוקר? תשתיות חיוניות עצמן הרחיבו את המידע הסודי הרבה מעבר לגדרות הישנות שמגנות על הלוס אלמוס, סוכני סי־איי־איי, מפצחי קודים או לווייני ריגול, ואפילו הרבה מעבר לשערי החברות הפרטיות שהפעילו מתקני גרעין כמו דופונט, יוניון קרבייד או קלוג. כאן, במידע בלתי מסווג מבוקר, יש נתיבים חדשים רבים שמכוונים את זרם המידע מכל סוכנות ממשלתית: יבול ופרות הנתונים תחת איפול, חוקים ופרוצדורות נסתרים, תוכניות סודיות לאירוע כימי והנחיות לפעולה במקרה של קריסת סכרים, שרטוטים לא נגישים של קווי מתח גבוה, מאגרי מים ומפעלים כימיים. אבל לא מדובר רק בממשל: באמצעות גרירת התעשייה הפרטית לתוך ההגדרה של המושג תשתית חיונית, התרחב העולם הפארא־סודי הרבה מעבר למה שמחברי החוק לאנרגיה אטומית יכלו לשוות בנפשם.

בנקודה מסוימת, עצם הרעיון של "מאחורי הגדר" מכזיב אותנו, אפילו ברמה המטאפורית. הגדר לא מצליחה לעמוד בהיקף החדש של הסודיות; היא לא מצליחה לעמוד בקריסה הכפולה של הקטגוריות הישנות שלנו שהפרידו בין הציבורי לפרטי ובין המלחמה לשלום. גדר האבטחה החדשה שלנו נמצאת בכל מקום ואינה תחומה בזמן או במרחב. ועם הצעדים האחרונים הללו, המלחמה בטרור מאבדת, מבחינה משפטית ומעשית, כל קשר לשדות הקרב המוגבלים והציוריים בתרמופילאי שביוון ובאיפר הבלגית, שעדיין מופיעים במפות.

המערבולת הגדלה של הסודות        

הסודיות צומחת בקפיצות גדילה וניזונה ממלחמות. אבל גם אם העימותים החלו במלחמות החמות והקרות שפרצו ב־1914, 1939, 1947 ו־2001, הרי שברגע שהחל תהליך ההתפשטות של הסודיות כלפי חוץ, נראה שקשה מאי פעם להפוך אותו. אכן, ההפרזות החמורות ביותר של חוק ההסתה בוטלו אחרי מלחמת העולם הראשונה – והחוק לאנרגיה אטומית של 1954 נסוג במידה מסוימת מההגבלות הדרמטיות יותר של 1946. אולם אם תתחילו בהגנה על מבצר או שיירה, עד מהרה תמצאו עצמכם קובעים אמצעי הגנה נגד אמירות שפוגעות במורל. אם תנסו להחזיק בפצצת אורניום, היא הופכת לניסיון להשתלט על מערך אטומי עצום וחובק עולם של ידע מדעי־טכנולוגי, פרטי וציבורי. קפיצות כאלה הן בטיבה של הסודיות: במלחמת העולם הראשונה סודיות הייתה קצובה, גם אם רחבה באופן הרסני. הסכנה שהציבו ווס הול או רוברט גולדשטיין נעלמה עם תום המלחמה – מחבלים שהשתמשו במילה ובדימוי (ותוצריהם) יכלו להשתחרר מיד עם כניעת הגרמנים בקרון הרכבת של מרשל פוש בוורסאי. סודות אטום, לעומת זאת, לא נשאו תאריך תפוגה ולפיכך היה צריך להגן עליהם באמצעות מוסדות שהנציחו את עצמם. החיילים שוחררו משירות עם תום מלחמת העולם הראשונה, אולם המעבדה בלוס אלמוס האריכה ימים הרבה אחרי מלחמת העולם השנייה, המלחמה הקרה ועודנה עומדת על תילה גם בעימותי המאה העשרים ואחת. ערנות מתמדת אינה רק עניין של נכס פיזי: מונופול המדינה על קניין רוחני אטומי היה מוחלט, מלידה סודית ועד לאפוטרופסות נצחית.

במבנה האינסופי למחצה שלו, נראה שהמידע המסווג של ידע בנושא פטנטים ומדעי האטום בתקופת המלחמה הקרה התווה את הגבול החיצוני של הסודות. בדיעבד, יתכן שהפסימיות הזו הייתה אופטימית מדי. אפילו למלחמה הקרה שנמשכה חצי מאה היה תאריך תפוגה: עם נפילת חומת ברלין היה ברור שעידן הגיע לקיצו. אי אפשר אפילו לדמיין סיום דומה למלחמה בטרור. איזו משמעות תהיה לסוף בעימות דינמי כעין זה, שבו אין הסכמה לגבי זהותו של "המחבל", מה האויב רוצה או איזו משמעות תהיה לניצחון? עיצבנו סודות בצורה ההולמת את זמננו –  חסרי גבולות במרחב, בזמן או במטרה. מידע חיוני בלתי מסווג מתאים בדיוק לעידן שלנו: צורה של חשאיות ללא תאריך סיום, ללא הגבלת טווח וגישה מוגבלת באמצעות החוק לחופש המידע. בקיצור, יש לנו אונטולוגיה חדשה של ידע נסתר: הכפילו סודות אינסופיים בעימות חסר גבולות.

מאנגלית: מאיה שמעוני

 

ביבליוגרפיה

American Protective League. Counter-Espionage Laws of the United States. Washington, DC: American Protective League, 1918.

“Atomic Bomb Patents.” Bulletin of the Atomic Scientists (1946): 30-31.

Atomic Energy Act of 1946 and Amendments. Washington, D.C: U.S. Government Printing Office. 1975.

Banisar, David. “Government Secrecy: Decisions Without Democracy.” Openthegovemment.org (2007) <virww.openthegovemment.org/govtsecrecy.pdft>.

Bush, George W. “Memorandum for the Heads of Executive Departments and Agencies. Subject: Designation and Sharing of Controlled Unclassified Information.” May 9, 2008.

Federal Research Division, Library of Congress. Laws and Regulations Governing the Protection of Sensitive but Unclassified Information. 2004.

Espionage Act of 1917.40 Stat. 217,1917-1919.

Gutfeld, Arnon. “The Ves Hall Case, Judge Bourquin, and the Sedition Act of 1918.” Pacific Historical Review 37 (1968): 163-78.

Cheh, Mary M. “The Progressive Case and the Atomic Energy Act: Waking to the Dangers of Government Information Controls.” George Washington Law Review 48 (1979-1980).

Clarke, Richard A., and Robert K. Knake. Cyber War. The Next Threat to National Security and What to Do About it. New York: Harper Collins, 2010.

Hewlett, Richard G. “Born Classified in the AEC: An Historian's View.” Bulletin of the Atomic Scientists 37 (1981): 20-27.

Kelley, Sara E. “Features – A Select Bibliography on ‘Sensitive but Unclassified’ and Similarly Designated Information Held by the Federal Govt.” LLRX, June, 10 2006 <http://www.llrx.com/node/1557/print>.

Kramer, Franklin D., Stuart H. Starr, and Larry 1. Wentz. Cyberpower and National Security. Washington, D. C.: Potomac Books, 2009.

Leon, Juan Andres. “Nuclear Politics in a Subordinated Country.” Third Milano Workshop, “The Physical Sciences in the Third World.” Bogota, Colombia, 2005.

National Center for Public Policy Research. “Text of Joint Declaration of War Passed by the Senate and the House of Representatives” <http://www.nationalcenter.org/DeclarationofWWI.html>.

Nelles, Walter. Espionage Act Cases with Certain Others on Related Points. New Law in Making as to Criminal Utterances in War-Time. New York: National Civil Liberties Bureau, 1918. “In the Wake of the Espionage Act.” The Nation 111 (1920): 684-86.

Newman, James R. “Control of Information Relating to Atomic Energy.” Yale Law Journal 56 (1946-47): 769-802.

New York Times, April 9, 1912: 6.

Noah, Timothy “The Unluckiest Man in Movie History.” Slate (June 13, 2000) <http://www.slate.com/id/1005493>.

Radvanovsky, Robert, and Allan McDougall. Critical Infrastructure: Homeland Security and Emergency Preparedness. Boca Raton, London, New York: CRC Press, 2010.

Risenfeld, Stefan A. “Patent Protection and Atomic Energy Legislation.” California Law Review 46 (1958): 40-68.

“Safeguarding Classified Information: The Evolution of Present Federal Law.” Congressional Digest (November 1975).

Sedition Act of 1918.40 Stat. 553 1918.

“Senate Hearings on Atomic Energy.” Bulletin of the Atomic Scientists (1946): 10-11.

Slide, Anthony, ed. Robert Goldstein and "The Spirit of '76." Metuchen, N.J.: Scarecrow Press, 1993.

U.S. Dept. of Homeland Security. The National Strategy for the Physical Protection of Critical Infrastructures and Key Assets. February 2003.

Turchetti, Simone. “For Slow Neutrons, Slow Pay,” Isis 97 (2006): 1-27

---- “Patenting the Atom.” Unpublished ms.

Van Young, James. Judges and Science. The Case Law on Atomic Energy. New York: Amo Press, 1979.

Wellerstein, Alex. “Patenting the Bomb: Nuclear Weapons, Intellectual Property, and Technological Control,” Isis 99 (2008): 57-87.

White House. Presidential Decision Directive/NSC-63. May 22, 1998.

Woodrow Wilson to Arthur Brisbane, April 25, 1917. Wilson-McAdoo Collection, Bernath Mss. 18, Department of Special Collections, University Libraries, University of California, Santa Barbara.

Zittrain, Jonathan. The Future of the Internet and How to Stop It. New Haven and London: Yale University Press, 2008.

  • 1. Peter Galison, “Secrecy in Three Acts,” Social Research vol 77: No 3: Fall 2010, 941-974.
  • 2. שווה לציין, עם זאת, שחוק סודות ההגנה משנת 1911, לצד כמה חוקים פדרליים משנת 1909, הקדים את חוק הריגול וחלק כמה ממטרותיו. ראו
    “Safeguarding Classified Information” (1975: 258-259, 288); and American Protective League (1918).
  • 3. על הלוס אנג'לס טיימס, ראו Slide (1993: xviii). על אף שמעולם לא הוכחה, היעילות הסיבתית של דיבור מסוכן הוזכרה פעם אחר פעם. "בחיי אלוהים, נשיא ארצות הברית מכריז פומבית שהוא יגזור דינם של מיליוני אזרחים אמריקניים, וישלח אותם למות בשדות קטל זרים! בשם הקב"ה, איזו רוח רעה השתלטה על הממשלה הפדרלית?" עלון זה, נאום מייגע שבו דברי תומס אי. ווטסון, תקף את הממשלה על אימוץ הטוטליטריות שנגדה התיימרה להילחם. שליחת העלון לגברים אמריקנים בני 21-23 העמידה את מר בלודגט Blodgett)) מול כוונת סעיף אחד (גרימה למרד, אי ציור, סרבנות לשירות צבאי) ואחר (הפרעה לגיוס). בלודגט ניסה להגן על עצמו בטענה לאי שפיות – טיעון אשר אם היה מתקבל, היה פוטר אותו מהסעיף של "כוונה תחילה" בחוק. טענה זו לא הייתה בלתי סבירה, שכן ב־13 באפריל מדינת איווה אכן הכריזה עליו כלא שפוי. בלודגט טען שזה היה פשוט תמרור אזהרה. ובכן, השיב השופט מרטין ג'וזף ווייד (Wade), אתה רואה תמרור שמכריז "עצור! הגשר אינו תקין!" לכל הפחות אתה עוצר וחוזר על צעדיך, אולי אתה מברר אם הגשר אכן אינו תקין. אבל זה בדיוק מה שממשלה לא רוצה: שלט עצור! ממש לפני שהמגויסים החדשים מגיעים ללשכת הגיוס. האם בלודגט ביקש "לרפות ידיים, לשכנע, להפחיד, להבהיל או בכל אופן אחר" להפריע לגיוס צבאי? אם כן, קבע בית המשפט, יש להרשיעו. הוא אכן הורשע ונגזרו עליו 20 שנות מאסר. ראו Nelles (1918: 51-53).
  • 4. להיסטוריה של פטנטים בתחום כלי נשק גרעיניים ראו Wellerstein (2008: 57-58).
  • 5. על חילופי מידע עם מדינות זרות ושליטת הוועדה לאנרגיה אטומית ראו Leon (2005). ליאון רואה בחוק לאנרגיה אטומית של 1954 ניסיון לשלוט במידע: "היוזמה אימצה את המטרה היוקרתית של הענקת מתנת האנרגיה האטומית למדינות הלא מפותחות כאמצעי שליטה בתוכניות גרעין שנעזרו בסיוע ובטכנולוגיה אמריקנים".
  • 6. תביעות להפקעת פטנטים לשימוש ציבורי לא החלו עם ביקוע גרעיני. לדוגמה, ב־1912, בית המשפט העליון של ארצות הברית סירב לעצור את מנהל החימוש מלייצר עגלות רובים על בסיס פטנט של קרופ. בית המשפט כן הורה לארצות הברית לשלם לבעלי המנגנון לאיטום מוחלט של המכנס ברגע הפיצוץ. אולם הייתה לממשלה האמריקאית זכות לייצר את "האטם על שם בנג'" (Bange gas check) מתוקף "הפקעה לשימוש הציבור". ראו New York Times (1912: 6).
  • 7. על פי רוב יש לספקטרומטר ארבעה אלמנטים: 1. חוט דק חם (פילמנט) המייצר אלקטרונים; 2. תאי יוניזציה שבהם אותם אלקטרונים מייצרים אינטראקציה עם האטומים של הגז; 3. אנלייזר שמפריד את אלומת הגז לאלומות צרות על פי היחס בין המטען למסה של היונים שלהן; ו־4. גלאי שמודד את הדחיסות של מרכיבי האלומות הצרות. ההמצאה של וושבורן שיפרה את דיוק ספקטרוסקופ המסה באמצעות כליאת גז בתא מקור האלקטרונים בלחץ נמוך מזה שבתא היונזציה. דבר זה צמצם את המגע של הגז עם משטח הפילמנט, מגע אשר שיבש את תהליך יצירת אלקטרונים והתערב בסדירות היוניזציה. המכשיר החדש היה לפיכך מדויק, יציב ועמיד מקודמיו.
  • 8. למידע על הפרס שניתן לפרמי ועמיתיו, ולמידע כללי על מקרה הבוחן של פטנט 2,206,634  של פרמי ועמיתיו ראו Turchetti (2006: 2). טורצ'טי גם ציין בצדק כי התפשטות האנרגיה הגרעינית למדינות אחרות ערערה על האפקטיביות של מונופול הממשל האמריקני על פטנטים גרעיניים (ראו Turchetti “Patenting the Atom”).
  • 9. להשוואת העונשים שנקבעו בחוקי הריגול והאנרגיה האטומית ראו Newman (1946-47: 769-802). על "יסוד להאמין" ראו עמ' 793.
  • 10. אבטחת סייבר הפכה לזירה רחבה בפני עצמה בתחום של ביטחון המדינה. כמה מקורות שסוקרים סוגייה זו הם 
    Clarke and Knake (2010); Zittrain (2008, esp. chap. 3); Kramer, Starr, and Wentz (2009).

פיטר גאליסון