דע את האויב: האפיסטמולוגיה של המודיעין

דע את האויב: האפיסטמולוגיה של המודיעין1

עד ל־11 בספטמבר 2001, נמדדה איכותה של עבודת שירותי המודיעין הצבאי והמדיני ביחס ישיר להצלחתם לשמור על ניצחונותיהם וכישלונותיהם הרחק מעיני הציבור. לאחר הפיגוע במגדלי התאומים, נהנו שירותי המודיעין מפופולריות גדולה מאי פעם. אמנם בעקבות מתקפת הטרור הופנו נגדם האשמות בגין הכישלון להגיב ולחזות או למנוע את הפיגועים, ועדיין, שירותי המודיעין הם כנראה הגוף היחיד שבכוחו להילחם ברשת המבוזרת והסגורה של הטרור הפונדמנטליסטי. כך השתנה מהותית המעמד החברתי והפוליטי של שירותי המודיעין – במיוחד (אבל לא רק) בארצות הברית. עד לפני שנתיים, אם הייתם שואלים אזרח אמריקאי: "על מה מוציאה ממשלת ארצות הברית את תקציב שירותי המודיעין שלה, שהיקפו כמעט 30 מיליארד דולר בשנה?" בוודאי הייתם שומעים שהכסף משמש להגנה על הביטחון הלאומי, להשגת מידע החיוני לקבלת החלטות במדיניות חוץ, למלחמה בפשע מאורגן ולמבצעים צבאיים – מבצעים שאזרחי ארצות הברית הניחו שיתנהלו מעבר לים ולא על אדמת ארצם. ביטחון המולדת נתפס כמשהו שיש להגן עליו מפני עיראק ושבמניפולציה רטורית בעייתית הפך למזוהה יותר ויותר עם ביטחון גלובלי. היום הגישה פשוטה בהרבה: "שירותי המודיעין אמורים להגן עלינו". בארצות הברית הפך הכישלון לעמוד במשימה זו לסוגיה פוליטית. התגובה המיידית לפיגועים במגדלי התאומים מיזגה ביקורת חריפה עם קריאה להרחבת סמכויותיהם של שירותי המודיעין, כאשר לאחרונה אנו עדים לתחילתו של תהליך שיקום מחדלים ונקודות תורפה מבניות קונקרטיות. לכל אורך התהליך, הוקדשה תשומת לב מועטה בלבד לסוג הידע שמעורב ב"תוצרי" שירותי המודיעין: לאופן שבו ידע זה נאסף, מופק, מעובד ומשודר. בהיותו סוג מאוד ספציפי, מורכב ובמובן מסוים פרדוקסלי של ידע, אי אפשר פשוט לייצר מודיעין "משופר", או להפיקו "מהר יותר" או "בכמויות גדולות יותר". השימוש במודיעין טכנולוגי (TECHINT) שכולל יירוט אותות, תצלומי לוויין, ניתוח מדידות וטכנולוגיות הצפנה, אשר ייתר, חלקית לפחות, את התחום המסוכן בהרבה של ריגול יומינט באמצעות סוכנים חשאים (HUMINET), הרשה לנו לשכוח שהידע שאותו מנסות סוכנויות המודיעין להשיג הוא ידע בר־חלוף שכרוך בסיכון גבוה. לא רק שידע מודיעיני מושג תוך הסתכנות, הוא גם טומן בחובו סכנות ופרדוקסים אינהרנטיים. המודיעין ששירותי הביון אוספים ומעבדים אינו, ולעולם לא יהיה, אך ורק עניין טכני של ניתוח, פיענוח אותות ורזולוציית דימוי, או לצורך העניין, הערכת סיכונים בכלים מתמטיים או אסטרטגיות שמנסחים מומחים. ביון תמיד יהיה קשור בקשר בל־ינתק לסכנה ולהטעיה, שמהן הוא נובע ושבלעדיהן אי אפשר להשיגו. אפילו לאחר כל תהליכי הרציונליזציה האדמיניסטרטיבית והאובייקטיביזציה הטכנית שהוחלו עליו, האיסוף והעיסוק במידע מודיעיני תמיד יהיה עניין מלוכלך וטעון שמעורבים בו בגידה, חשד ושקרים. הוא  לכוד בהזיה אפיסטמית שאף כוח מדיני או טכנולוגי לא יכול לבלום. אם ברצוננו לתאר את ההיגיון של הידע, עלינו להשתמש במונחים שונים מאלו של האפיסטמולוגיה של המדע: זוהי האפיסטמולוגיה של האיבה.

מודיעין

בדיקה באנציקלופדיות השונות מעלה ש"מודיעין" מוגדר כמבצע אפיסטמי בן שלושה חלקים: השגה, איסוף וניתוח. האנציקלופדיה בריטניקה מתארת "הערכת מודיעין" כמודיעין "שאפשר למסור למנהיגים על מנת לסייע בידם לקבל החלטות".2 הקשר שמתואר כאן בבהירות מרגיעה בין ידע לקבלת החלטות מתחלק במקום אחר לשילוש תהליך, תוצר ומוסד מודיעיני: "סוג של ידע; סוג של ארגון שמפיק את הידע; הפעילות שמתבצעת בארגון המודיעין".3 במבט ראשון, נראה שמבחינה מבנית אין יותר מדי הבדלים בין מודיעין לידע או למחקר מדעי מובהק. חוקרי המודיעין הם שניסחו את הבעיות המיוחדות להפקת ועיבוד ידע מודיעיני באמצעות טרמינולוגיה ששאלו מחוקרי מדע, כשהם נשענים על פופר (Popper), פייראבנד (Feyerabend) ולקטוש (Lakatos).4 השאלות שעולות כאן הן השאלות מהסוג שאנו עשויים לפגוש בקורס פילוסופיה: האם קיים דבר כמו "שינוי פרדיגמטי" בעולם של מודיעין אותות? האם יש להתחיל מן הנתונים הספציפיים ומהם להתקדם לתיאוריה ולניתוח, או שמא הנחות היסוד התיאורטיות הן שמכתיבות את אופן איסוף והערכת הנתונים? גישה אקדמית זו מעמידה את המודיעין כדיסציפלינה בשדה הכללי של מדעי החברה האמפיריים, אבל גם כאחות האפיסטמולוגית של מחקר ניסויי. דומה שזהו אב הטיפוס של המדעים "היישומיים". המודיעין נשען על צורות מחקר ברורות ומוגדרות, כולל נתונים ברי־כימות, אפשר להפריכו באמצעות תצפיות והוא מפיק תיאוריות ניתנות לאימות. כמובן, אי אפשר להתעלם מהבדל קטן אך מכריע: בעוד שהמדעים "הקשים" מציבים את "הטבע" כמושא המחקר, מושאו של המודיעין הוא "האויב". הנחת העבודה היא שמושא זה מתנהג באופן הדומה להתנהגותו של הטבע במדעי הטבע, כלומר, שהוא מתנהג באופן ניתן לחיזוי.5 גם כאן אנחנו נתקלים בקושי המתודולוגי שנובע מן העובדה שפעולת התצפית עצמה עלולה לחולל שינויים במושא התצפית. אולם ההקבלה בין מודיעין למדע מרמזת לכך שבאופן עקרוני אין שום מניעה להפוך את "האויב" לשורת נתונים (סדר כוח, כלי נשק, תוצר לאומי גולמי, פריסת כוחות, דימויים, תמלילי שיחות שייורטו). על ידי בחינתם מבעד לעדשת הנחות עבודה מסוימות לגבי תמונת המצב בעימות הפוליטי ("האם סוריה רוצה לצאת למלחמה עם ישראל?") אפשר לבנות מנתונים אלה תרחישים שישמשו כבסיס להערכת היתרונות והחסרונות של מהלך פוליטי או צבאי נתון. סימולציות מחשב של מוקדי עימות ברחבי העולם מניבות תחזיות אידיאליות, שעליהן נשענים "מקבלי ההחלטות" בבואם להכריע אם לצאת למלחמה או לשלום, לפעולות חשאיות או למהלכים דיפלומטיים. בתרחישי תורות המשחקים וההחלטות, שבעשורים האחרונים סיפקו את הבסיס המתודולוגי לעיבוד הנתונים, הפכו מדעי המדינה להרחבה של המתמטיקה. האופטימיות הרציונליסטית של בוגרי אקדמיה, אשר רכשו את המיומנויות המתודולוגיות הנחוצות "להערכת נתונים" כקציני מידע בלימודי פילוסופיה או מדעי המדינה, פינתה מקום בהדרגה להנחה הכוזבת שהעיסוק שלהם כרוך באותו סוג "הידע" שבו נתקלו באוניברסיטה.

עם זאת, תפיסת המודיעין הצבאי והפוליטי כתוצר של מוסדות בירוקרטיים ומחקר פסבדו־מדעי היא למעשה התפתחות מאוחרת בתולדות סוג הידע שמאופיין ראשית כל בזיקתו המולדת לכוח ולמלחמה. מי שמוצב כמושא הידע הזה הוא בהגדרה האויב. "מודיעין עוסק 'בהם' ולא 'בנו".6 מודיעין הוא הניסיון "לדעת" את האויב, לזהות אויבים מפנים ומחוץ, נראים ובלתי נראים, סמויים וגלויים, קבוצות חשודות ובריתות רעועות. למרות שכיום ידע זה מופק ומופץ בארגונים ענקיים, למרות שמייחסים לו פעולה הדומה לזו של המדע, שורשיו אינם יונקים מרוח הממשל או האקדמיה, אלא מרוח הלוחמה. אחת התיאוריות המוקדמות והתמציתיות ביותר שעוסקת בקשר שבין מודיעין ללוחמה – אמנות המלחמה של סון טסו – מתארת מלחמה שבאופן אידיאלי תנוצח ללא קרב, רק על ידי יישום ידע. טקסט זה, שעל פי רוב מתוארך לשנים 400-320 לפני הספירה, כלומר לתקופת שלטון קיסר ממלכת וּוּ ותורגם לצרפתית במאה השמונה־עשרה על ידי האב הישועי ז'וזף אמיון (Amiot), אינו רק המדריך הקדום ביותר לאסטרטגיה ולטקטיקה, אלא גם מקור לתיאוריה של המודיעין, שימושיו ומקורותיו. סביב גרעין האקסיומה הבסיסית "כל מלחמה עומדת על הטעיה",7 רוקם סון טסו דוקטרינה מקיפה של מזימות ותחבולות נגד האויב. הפרגמטיות של שיטות הלוחמה אינה מורידה מעורמתן; הן כוללות מארבים, תמרוני הטעיה, ניצול יתרון ההפתעה, חשאיות והסוואה, הסחת דעת ודיסאינפורמציה. "לכן, כשאתה יכול הפגן חוסר יכולת; כשאתה קרוב, נהג כאילו הִנך רחוק; הצע לאויבך פיתיון כדי לפתות אותו; זייף בלבול והכה בו".8 יש להשתמש בכלי הנשק הללו הרבה לפני שמגיעים לקרב במלוא מובן המילה – בין אם כדי להיערך אליו או על מנת למנוע אותו. סון טסו ממליץ לפתות את האויב על ידי הקמת מחנה בשטח פתוח, להשאיר לכוחות המכותרים נתיבי מילוט ברורים כדי שלא ילחמו עד חורמה ולהשאיר במחנה חפצים מסתוריים שיעכבו את האויב בזמן שהוא מנסה ללמוד ולפענח אותם. ההטעיה המכוונת של האויב היא רק היבט אחד – השני הוא מודיעין כאיסוף מידע מהימן על האויב. סון טסו מכנה תהליך זה בשם "ידיעת העניין מראש" (foreknowledge) ומלמד את קוראיו כיצד לקרוא את הסימנים: כיצד לאמוד את תשישותם של חיילי האויב בקללות שלהם, את מהירות הכוחות שנמצאים בתנועה בצורת ובגובה ענני האבק שהם מותירים אחריהם, את עצבנותו של היריב בקולות שהוא משמיע בלילה. כהמשך לדגש על "ידיעת העניין מראש", נחתם הטקסט מעורר ההשתאות הזה בטיפולוגיה מקיפה של מרגלים והדרכים להשתמש בהם.9 הוא מונה חמש קטגוריות שונות של סוכנים חשאיים: "מרגלים שבמקום", או בוגדים תושבי המקום שלהם היכרות עם הארץ ואנשיה; "סוכנים שמבפנים" או פקידים בצד האויב שמדברים בחופשיות על סודות מדינה; "מרגלים הופכי עורם" או מרגלי אויב שנפלו בשבי שיכולים לחשוף את הידע שנמצא בידי האויב; "מרגלים שלוחים למות" או שליחים של מידע כוזב, המעבירים לאויב נתונים בדויים; ו"מרגלים שניצולו" או סוכנים שמסתננים לערי ולמחנות אוהלי האויב ומרגלים אחריהם. טיפולוגיה זו של מרגלים חורגת מן ההגדרה המודרנית של ביון, משום שהיא כוללת לא רק איסוף מידע אלא גם דיסאינפורמציה. סוכניו של סון טסו לא חייבים להיות "בני הארץ"; הם לא חייבים להישאר בחיים; לא חיוני שיהיו הגונים או לצורך העניין, אפילו אמינים. הדבר היחיד שעליהם להשיג הוא פוליטיקה מורכבת של מידע שישמש כבסיס לכל החלטה טקטית: "מבצעים חשאיים חיוניים למלחמה; הצבא נסמך עליהם בכל מהלך שהוא מבצע".10 בעוד שבלוחמה אירופאית ביון ובגידה נחשבים לרע הכרחי ומרגלים נתפסים כדמויות לא הרואיות וידועות לשמצה – "חיוניים אבל לא מכובדים" ללוחמה אפקטיבית (פרידריך הגדול), סון טסו קושר אותם עם סוד הניצחון במלחמה ללא שפיכות דמים: "להשיג מאה ניצחונות במאה קרבות – אין זה שיא המצוינות. שיא המצוינות הוא להכניע את צבאו של האויב ללא לחימה".11 אידאל הלוחמה האלגנטית והחסכונית שמתאר סון טסו דוגל בשימוש מצומצם באלימות, התשה וזמן; לדידו, כל היתר – קרבות גדולים, מחנות ממושכים וכלי נשק מסובכים – אינם אלא ברבריות לשמה. הכלי החשוב ביותר באמנות המלחמה הוא ידע והתובנה המעמיקה ביותר שמציע סון טסו היא ההכרה שמדובר בחרב פיפיות: מודיעין תמיד יהא הטעיה לצד ידע; זהו מאבק להשיג יתרון ידע, משחק של כיסוי וגילוי, של אינפורמציה ודיסאינפורמציה. ידע הוא נשק אם אפשר להשתמש בו נגד האויב לשם השגת יתרון אסטרטגי. אמת המידה החשובה כאן אינה אמת לעומת כזב, אלא אפקטיביות טקטית. בידי בני ברית או אויבים – הוא תמיד יהיה מוטה, ומשום כך, תמיד יהיה קשור מהותית לצד שעושה בו שימוש. הידע המודיעיני לעולם לא יהיה "אובייקטיבי" ותמיד יהיה אסטרטגי.

ידע המלחמה לעומת ידע המדינה

מודיעין אינו צומח מסוג הכוח שמתאפיין בריבונות המדינה אלא ממה שז'יל דלז ופליקס גואטרי תיארו כ"מכונת המלחמה" – תנועה של ריבוי שיוצרת דה־טריטוריאליזציה אל מול העיקרון ההיררכי והמרובד של "מנגנון המדינה". מלחמה היא מהירות, חשאיות, אלימות, עורמה, ואילו המדינה נתפסת כ"שכבה", כעוגן המקבע למקום אחד, ייצוג, קץ ה־bellum omnium contra omnes (מלחמת כול בכול): החוק. לדידם של דלז וגואטרי, מכונת המלחמה חיצונית למדינה במהותה – למרות שאלמנטים ממכונות המלחמה עשויים להשתלב במנגנון המדינה בדמות הצבא, המשטרה ושירותי המודיעין שלה. מכונת המלחמה מושתתת על "התגעשות" (furor), ולא על "מתינות". הלוחם, כותבים דלז וגואטרי,

הוא כמעין ריבוי טהור ובלתי ניתן לכימות, להקה, התפרצות של הקיקיוני ושל כוח ההתמרה. הוא מתיר את הקשר כשם שהוא בוגד בברית. הוא מביא עמו התגעשות ומציבה כנגד הריבונות, חישה כנגד כובד הראש, חשאיות כנגד הפומביות, כוח [puissance] כנגד הריבונות, מכונה כנגד המנגנון.12

מכונת המלחמה הוא השם שהעניקו דלז וגואטרי לאיבה משתוללת וחסרת גבולות, לדינמיקה של המלחמתי: ליכולת ההשתנות וההסוואה, למהירות וליחס האסטרטגי למרחב. חשאיות והסגרת סודות, דיסאינפורמציה והפרת בריתות, תעמולה וקנוניה הן כולן חלקים במכונת המלחמה הזו, שהודפת כל ניסיון להחיל עליה את עקרונות הריבונות הלאומית. הפרטיזן המודרני, הדמות שמגלמת אולי יותר מכל את מכונת המלחמה הדלזיאנית, הוא "הלוחם הלא סדיר" הסמוי.13 אין זה מקרה שאחד המנהיגים הפרטיזנים המצליחים ביותר בהיסטוריה היה מאו דזה־דונג, תלמידו השקדן של סון טסו. הפרטיזן הוא סוג של לוחם שכלי הנשק החשובים והיעילים – ולעיתים היחידים – שעומדים לרשותו הם הניידות שלו, הידע שלו והמסווה שלו. הוא נמצא בכל מקום בעת ובעונה אחת, הוא מסתתר במסווה של אזרח, הוא לוחם לבד או ביחידות קטנות מאוד. הסיכוי היחיד שלו אל מול עליונות מספרית וטכנולוגית הוא הידע שיש לו בשטח ועל השטח – יתרון ההיכרות של בן המקום עם הטריטוריה שלו – ושימוש בטקטיקות הפתעה והטעיה. הפרטיזן (על גלגוליו השונים כמחבל, סוכן חשאי, חתרן, מרגל) הוא ה"נווד" הדלזיאני של הלוחמה המודרנית.

בעוד שהריבונות הלאומית מופגנת דרך ייצוג ומשטור, הסכמים ותיחום טריטוריאלי, העיקרון השולט במכונת המלחמה הוא העיקרון הכפול של חשאיות ומהירות. במובן מסוים, בהיגיון של מכונה המלחמה, חשאיות ומהירות הן שני צדדיו של אותו המטבע. מעבר למבנה הכפול שלו כאינפורמציה וכדיסאינפורמציה, מודיעין הוא סוג של ידע צבאי שזמנו תמיד קצוב; הרלבנטיות האסטרטגית שלו נושאת תאריך תפוגה. העניין הקריטי הוא לדעת איפה נמצא האויב לפני הקרב, לחזות את העתיד, להחזיק בידע הזה ברגע האמת וללא ידיעת האויב. מעצם טיבם, סודות המודיעין שהעניקו למוסדותיו את השם "שירותים חשאיים" נושאים תאריך (טוב לשימוש עד ...?) וכיווניות (חשאי מ...?). "כיוון שסודות המלחמה תמיד נרשמים באוויר, הרי שרק העברתם במהירות גבוהה תאפשר פענוח יעיל של משמעותם", טוען פול ויריליו.14 מגבלה כפולה זו על תקפות אוניברסלית מכתיבה הבחנה מהותית בין הידע המודיעיני לידע המדעי. על אף שלכאורה המודיעין דומה דמיון רב למחקר אקדמי, הרי שהוא בהחלט אינו נושא תוקף אוניברסלי, בר־אימות ונגיש לכל ולצד אלה, אינו נהנה מאריכות ימים.

גם אם שורשיו של המודיעין בהטעיה ובאתגרי המלחמה – מרחק רב מהצורה האדמיניסטרטיבית והאקדמית שהוא נוטה לאמץ כיום – בדומה למכונת המלחמה כולה, השתלב המודיעין במדינה ככלי שלטוני שערכו אינו נופל מתפקידו בלוחמה. כשם שהמדינה יוצרת זרועות ביטחון שמתעלות את הדינמיקה הנוודית של המלחמה לצבא סדיר, שהתגעשות הלוחם עוברת התמרה לדיסציפלינה מקובעת ושמהירות כיבוש הטריטוריה שלו הופכת לשלטון טריטוריאלי, כך מטמיעה בתוכה המדינה גם את המודיעין הצבאי.15 עקרון חציית וגילוי הארצות הופך לעקרון כיבושן, ניכוסן והשליטה בהן. כאיסוף מידע בעל תועלת אסטרטגית על האויב, הופך המודיעין ל"ממד הרביעי של המלחמה" לצד "תקשורת, פיקוד ובקרה" המוכרים, שמוקדשת לו מחלקה פעילה בצבא ובמדינה. הפונקציה הכפולה הזו של מודיעין ככלי ממשל וככלי לוחמה משתקפת היום בחלוקה האדמיניסטרטיבית לשירותי מודיעין פנים ומודיעין חוץ. היחידה הקטנה ביותר שמייצרת מודיעין צבאי היא הזיווג הפרדוקסלי של מנהיג צבאי ותצפיתן/מרגל, כלומר, של דרגת הפיקוד הגבוהה ביותר והאלמנטים הלא סדירים בדרגים הנמוכים ביותר: תושבים מקומיים שקיבלו שוחד, בוגדים, אסירים, מודיעים חשאיים.16 צבאות הקפידו להציב חסמים מעטים ככל האפשר בין שני חלקי המשוואה הזו, בין החשיפה להחלטה. עם הטמעת רכיבי מכונת המלחמה במוסדות המדינה, הופכות החשאיות וההטעיה לחלקים מרכזיים בריבונות: כצורות המודרניות של ה־arcana imperii (סודות השלטון). כור ההיתוך הזה מוליד את שירותי המודיעין, ארגוני הידע המודיעיני בר־החלוף שפועל כחרב פיפיות. בתקופת הרנסנאס הוא פעל כקאסטה מיוחדת – שבראשית דרכה פעלה באופן פרטי ומטעם עצמה – של סוכנים, מודיעים, מפצחי צפנים ומרגלים הכפופים לארגון היררכי מורכב של בעלי תפקידים ויועצים. המודיעין הפך לידע של המדינה, סוג ידע מאורגן ומתמחה שתרומתו לתפקוד הפנימי התקין של המדינה אינו נופל מתרומתו לניהול האפקטיבי של המלחמה. כך, לא זאת בלבד שהמודיעין הופרד מעסקי המלחמה כאשר הפך לחלק מן הדיפלומטיה, אלא שהוא גם פוצל ואופיין כמקרים מובחנים, שכל אחד מהם אחראי על פונקציה שונה: איסוף מידע, הערכה, ניתוח, דיווח למקבלי ההחלטות. מאז ונציה והתקופה האליזבתנית באנגליה, החלו המדינות המודרניות לשלם למודיעים, אשר במסווה של נוסעים, שליחים או שגרירים, אספו מידע, יירטו התכתבויות, פענחו צפנים וניהלו דיפלומטיה חשאית בחסות הכס.

כידע של המדינה, המודיעין הוא חלק ממנגנון היררכי שזורם דרך גדודי פקידים ומומחים המופקדים על משימת איסוף ועיבוד המידע, ניסוח שאלות ומטרות ולבסוף גיבושן לכדי הערכות והמלצות לקובעי המדיניות. התרחבות תהליך ההתמקצעות הובילה לאפיון המחלקות השונות על פי שיטה ויישום. התמקצעות זו מבקשת להעמיד סקירה כוללת, כזו שמקיפה את כלל תחומי הפוליטיקה – אויבים מפנים ומחוץ, בעתות מלחמה או בתקופת שלום. כך הפך המודיעין לנספח חשאי של גוף הידע שאותו אוספת המדינה קצת פחות בחשאיות: סטטיסטיקות ומדדים, תיקים ודוחות שעליהם מבוסס השלטון המודרני. במילותיו של אלן דוורפה (Dewerpe), הפך המודיעין ל־“science totale”.17 כידע מדיני־ממשלתי, הוא אוסף נתונים על האוכלוסייה, על קבוצות מסוכנות לחברה ועל תנועות אופוזיציה מבית; כידע צבאי־אסטרטגי, הוא מתרחק מההערכות לקרב לטובת מניעת מלחמה ומבקש לחשוף את כוח התקיפה של הצבא, יציבות כלכלית, רשתות השפעה בינלאומיות או תוצאות גיאופוליטיות אפשריות. הוא יכול להתמקד בתחום ענק או מצומצם: בהשפעה הפוליטית של קבוצות שוליים, בקשרי משפחה של דמויות בממשל, במבנה של רשתות פרטיות, בהתנהגות חברי העיתונות. כמודיעין פנים, רשת השירותים החשאיים התגלמה לעיתים במעקב גורף אחר כלל האוכלוסייה, או ליתר דיוק, אחר "אויבי החברה" במולדת. התמקדות זו ב"אויב מבית" הפכה את שירותי המודיעין למה שמישל פוקו תיאר כמבנה הספציפי של "הכוח של הפוליס", כפי שזה צמח בסוף המאה השמונה־עשרה: "מנגנון שחייב להיות זהה בהיקפו לכלל הגוף החברתי ולא רק בגבולותיו הקיצוניים, אלא גם בפרטי הפרטים שבהם הוא מתמקד. כוח ממשטר חייב לחול 'על הכול'... זהו אבק האירועים, הפעולות, התנהגויות, דעות – 'כל מה שקורה".18 לאחרונה, פשעים לאומיים ובינלאומיים (כמו למשל הברחת סמים ופשע מאורגן), טרור ופשעי צווארון לבן נכנסו גם הם לקטגוריה של "ביטחון לאומי". עם תהליך הביורוקרטיזציה שלו כידע של המדינה, הפך המודיעין ליותר מצורת ידע, ואפילו ליותר משדה מדעי: הוא הפך לארכיון אנציקלופדי של סוגים שונים רבים של ידע ודיסציפלינות – מטא־מדע שמקיף הכול – ממדעי המדינה, דרך פסיכולוגיה של סכסוכים ועד לפיזיקה גרעינית. הוא נסמך יותר ויותר על מקורות גלויים (טלוויזיה, עיתונים, האינטרנט, דוחות שנתיים, מפות, פרסומים מקצועיים וכד') ומסכם ידע זה בסקירות שמתפרסמות בקביעות (בדומה לסקר המודיעין הלאומי של שנות השישים למאה העשרים או לספר העובדות העולמי של הסי־איי־איי). המודיעין הוא מעין אנציקלופדיה מסווגת של העולם – ידע על הכול, אבל שאינו מיועד לכול.

האפיסטמולוגיה של החשאיות

ההבדל שבין סוג המודיעין שמופק על ידי מומחים ששומרים עליו במשרדים ובארונות התיוק שלהם לידע שמעובד באקדמיות נעוץ באפיסטמולוגיה של החשאיות שלו. זו מייצרת אפקטים משונים של היפנוזה או פרנויה. חשאיותם וטיבם המסוגר של שירותי המודיעין מונעים כל אפשרות לקרוא תגר על התוצאות שאליהם הגיעו (ולפיכך, גם את האפשרות לשנות או לתקן אותן). אם גולת הכותרת של המחקר אקדמי היא פרסום שפותח את הדלת לטיעוני נגד, המודיעין שרוי בעלטה. הוא נוצר, מופץ ובסופו של דבר נגנז במרחב דמיוני, שגם אם אינו אלא מרחב פנימי, הוא נחווה כ"חיצוני". במיוחד בזמן המלחמה הקרה, הייתה למודיעין נטייה ליצור עולם חסר פשר שסודותיו (תנועת כוחות סמויים, כלי נשק חדשים מופלאים, זהותן של חפרפרות וכו') לעולם לא יוכלו שלא להיות אלא הדבר שאותו חיפשו מלכתחילה. גם אם זו לא הכוונה, זה עדיין האפקט שגלום ב"סיווג"; משום שאי אפשר לחלוק את הידע המסווג עם אף אחד, אף אחד לא יתקן השערה שטעתה בדרך, אף אחד לא יתרום מידע סותר. מסיבה זו, מתוך צלילות ועיוורון גם יחד, נוהגים שירותי הביטחון להגן בעיקשות על השערותיהם ומסרבים לקיים דיאלוג ודיון. השאלות על כשלי שירותי הביטחון שעלו בעקבות אסון התאומים חידדו ביתר שאת את בעיית התקשורת הזו. העדויות מצביעות על כך שלא רק שחילופי המידע הפנים ארגוניים עמדו בפני אינספור מחסומים, אפילו התקשורת בין הסי־איי־איי, האף־בי־איי ושירותי מודיעין אמריקנים אחרים כמו האן־אס־איי לא ממש זרמה באופן חופשי. כבר בקיץ 2002 ציינה קצינת שטח של האף־בי‏־איי שהשדרים שהעבירה על חבר ארגון אל קאעידה נערמו על שולחנותיהם של עמיתיה. אפילו סוכנויות המודיעין האירופאיות, שלהן מסורת ארוכה של התמודדות עם קבוצות טרור אסלאמי, הפגינו זהירות יתר בשיתוף הנתונים זו עם זו ולרוב לא זכו להתייחסות רצינית מצד עמיתיהן האמריקאים. עם זאת, אין זו שאלה סוציולוגית או חברתית בלבד, שאותה נוכל לפתור בפרסום כמה הצהרות וארגון מחדש של מבנה שירותי המודיעין. הבעיה נעוצה בעצם המבנה האפיסטמולוגי של המודיעין ובסוג הידע שלו, שעליו לא ניתן להחיל את עקרון התחרות החופשית שמתקיים וצריך להתקיים כאשר מדובר בהשערה מדעית. ולכן, נגזר עליו להישאר, לפחות במידה מסוימת, לכוד בעיוורונו.

לעיוורון־מבחירה זה מצטרפת ההשפעה המהפנטת של מושא התצפית. המושא מתנהג בדומה ל־genius malignus  (הגאון המרושע) של דקארט, "שד מתעתע, רב־עוצמה ופיקח, שהפנה את כל מאמציו להטעייתי".19 הגלגול הארצי של שד מתעתע זה הוא האויב. במצב של איבה, הסבירות, או ליתר דיוק הוודאות, של הולכת שולל, נתונה מראש. כאן בדיוק טמון הקושי בעבודה עם מושא תצפית שמופעיו אינם אלא הטעיה מכוונת. הכפילות של המודיעין, שמורכב מאינפורמציה ומדיסאינפורמציה, מובילה לדינמיקה של חוסר אמון עמוק ופרנויה עם נטיות אלימות. אפשר לראות את ההיגיון של חוסר אמון זה – שהוא תמיד ההיגיון של הרצון שלך עצמך להטעות – בדימוי הראי של תהליך החשיבה של שני הצדדים ברומן מרגלים טיפוסי מתקופת המלחמה הקרה, העריקה של א.ג'. לוינטר מאת רוברט ליטל.

מומחה סובייטי טוען כי:

אפשר להניח שהאמריקאים מאותתים לנו – אבל לאיזו מטרה? זה תלוי, בסופו של דבר, במה שהאמריקאים מבקשים לגרום לנו להאמין. אם הם רוצים שנאמין שהוא אמיתי, הוא בוודאי מזויף. אם הם רוצים שנאמין שהוא מזויף, הוא בוודאי אמיתי. כאן הדברים הולכים ומסתבכים. אני סבור שהאמריקאים מאותתים לנו שלוינטר הוא אמיתי, בציפייה שנגלה שהם מאותתים לנו שהוא אמיתי ונסיק שמדובר בהטעיה. מכאן נובע, שהם רוצים שנאמין שמדובר בהטעיה. מכאן נובע, שהוא בוודאי אמיתי. אתה עוקב אחרי?20

הדיאלקטיקה העקומה של תהליך החשיבה הזה אינה רק תוצר החינוך המרקסיסטי בברית המועצות. היא תולדת היגיון חשדני, פשוט למדי, שמשותף לשני הצדדים: הכול אינו כפי שהוא נראה. האויב מטעה אותי על ידי השלמה עם התנהגויות מסוימות מצדי – ואני בתורי מסכין עם התנהגותו. כפי שעולה באופן אירוני מתוך התרחיש שמתווה ליטל, כל החשדנות הזו מובילה חזרה למראית העין הראשונית. המקרה הכפול של ריגול הדדי אינו נפתר כשאחד הצדדים מציב עצמו בנעלי האחר, אלא להיפך: זה בדיוק מה שכולא אותו בדינמיקה אינסופית. כאשר שום דבר אינו כפי שהוא נראה, אנחנו יכולים להתייאש, או – וגם כאן דקארט מתווה עבורנו את הדרך – לנסח מתודולוגיה רציונלית שתאפשר לנו למצוא קריטריונים לטענות סבירות או טענות פחות מתקבלות על הדעת. זו הנקודה שבה אנו נתקלים בהצדקה המערכתית לשיקולים המתודולוגיים שממלאים את כתבי העת האקדמיים למודיעין. הסבירות הגבוהה ליפול שולל והצורך להוליך שולל נטועים בלב האפיסטמולוגיה של החשאיות, שמסיטה את הידע המודיעיני למצולות של העלאת השערות אינסופית. התגעשות מכונת המלחמה הופכת להתגעשות של המחשבה. על רקע זה נחשף הוויסות הכפול (האקדמי והאדמיניסטרטיבי) של ידע זה כניסיון לתעל את הדליריום שלו לנתיבים שאפשר לנווט אותם ולשלוט בהם. הסקרנות והפרנויה חסרות תחתית של המודיעין זקוקות לגבולות; אחרת, במקום לספק את הבסיס לקבלת ההחלטות, הוא יאבד את עצמו לדעת בתהליך אינסופי לא פחות של העלאת השערות.

בפראקסיס של שירותי המודיעין המודרניים, ההחלטה האדמיניסטרטיבית המהותית ביותר במובן זה היא ההפרדה בין איסוף מידע להערכתו או ניתוחו (הפרדה שלאחרונה עמדה במוקד ביקורת חריפה). איסוף ופרשנות הם שני עמודי התווך של עבודת המודיעין החשאי: מצד אחד, חילוץ מידע ממקורות מודיעין, טיפול במקרים קונקרטיים, חקירה וניהול מקורות וסוכנים בשטח; מצד שני, עיבוד, הערכה ופרשנות – ומעל לכל – אימות המידע במנהלה, שבהמשך מגיעה להחלטות כיצד יש להמשיך ואיזה מסקנות יש להפיק. למרות שכל איש או אשת סוכנות מודיעין עשויים לעבוד "בשטח" לתקופה כלשהי במהלך הכשרתם, עולם אנשי המודיעין מתחלק לשתי ספירות נפרדות לגמרי של פעילות, שלכל אחת מהן רקע ומנטליות משלה. בדרגה הנמוכה ביותר נמצאים קציני השטח, שאחראים על איסוף מידע ועל הקשר עם הסוכנים; לעיתים קרובות יש להם הכשרה צבאית, משטרתית או טכנית. בעלי התפקידים הבכירים יותר מחזיקים בתואר אקדמי והקריירה שלהם מתנהלת במטה כאנליסטים או אסטרטגים. ההתנגשות בין שתי המערכות וסוגי האישיות הללו בתוך הסוכנות לא רק נלקחת בחשבון אלא במידה מסוימת אפילו נתפסת כרצויה. בעוד שקציני השטח לרוב פועלים במהירות, לעיתים אפילו בפזיזות, האנליסטים מעדיפים שיקול דעת וסבלנות. פעולותיהם של אנשי השטח לרוב מגיבות למצבים קונקרטיים; המטה רואה את התמונה השלמה. קציני שטח רוצים לתת אמון במקורות שלהם (אחרת לא יהיה טעם לעבודתם), ואילו אנליסטים חושדים בכל פיסת מידע, מבקשים לאמת ולנטר ונוקטים משנה זהירות לפני שהם מגיעים למסקנות. קהותם של אנשי המטה עומדת כנגד הפרנויה של סוכני השטח. יחסים משלימים אלה – החיוניים מבחינה מתודולוגית – עלולים להוביל לשיתוק מערכתי (כפי שאפשר לראות כיום ברפורמות באף־בי־איי ובסי־איי־איי). אבל שיתוק זה, או אולי מוטב להתייחס אליו כ"האטה" בעיבוד חומרי המודיעין, אינו מחיר כבד מדי אם המודיעין אינו מעוניין לאבד את דרכו בדליריום של אינסוף ידיעות ובחשדנות הכללית. הסרת כל המגבלות החוקיות על חקירות וסקפטיות פנימית ביחס למידע שבו הם מחזיקים תהיה הרת אסון לא רק להגנה על אזרחים מהשלטון, אלא גם לתפקוד משמעותי של שירותי המודיעין. על שירותי המודיעין האמריקנים לקחת בחשבון את לקח ההשלכות הללו, שיש לקוות שלמדו לפחות מההיסטוריה הלא תמיד מזהירה שלהם.

יירוט ופיצוח קודים

הידע המודיעיני לא נולד אך ורק מתוך תצפיות וחקירות. חלק גדול ממנו כבר קיים בצורת שדרים. חשיפת תוכניות האויב יכולה להיות תהליך שאינו מסובך (או פשוט) יותר משמיעתן האקראית בהעברת השדרים שלו. ובהתאם, שידור מוצפן או סודי ויירוט היו שתיים מן הפונקציות המרכזיות של שירותי המודיעין. כל מבנה שמבוסס על תקשורת ופיקוד – ובמיוחד הצבא – זקוק לערוצים שבהם יוכל להעביר את המילים הטעונות הללו. בכל צורת תקשורת, משליח רכוב על סוס ועד לנתונים שזורמים בפס רחב, ישנו סיכוי ליירט את ההודעה טרם הגיעה ליעדה, את הפקודה לפני שנשמעה, ללמוד על דרכי ותוכניות היריב ולהיערך בהתאם. לידיעות שהושגו באמצעות האזנה לאויב יש יתרון על פני מידע שחולץ מסוכנים וממודיעים: נראה שהוא מספק גישה ישירה לתוכניות האויב, ובכך מאפשר לשלול זיוף או עיוות אפשריים. שדרים תמיד קשורים לשליטה בזמן, או ליתר דיוק, לשליטה בעתיד: יהיה העניין הקונקרטי שאליו מתייחסת ההודעה אשר יהיה, בין אם מדובר בפקודה, דיווח או שאלה, היא מצביעה בעקיפין על מה שצריכים לעשות הנמען המיועד כמו גם האויב שיירט את ההודעה. הדינמיקה הזו של להגיע ראשון ליעד, היא שהופכת את המהירות והחשאיות למאפיינים מכריעים של מכונת המלחמה. עם זאת, במקרה של העברת מסרים ויירוטם, מהירות וחשאיות הן למעשה היינו הך. רק דיווח שמועבר בחשאיות יאפשר פעולת מנע בלתי צפויה; המהירות שבה מועבר דיווח זה, בתורה, לעיתים קרובות מבטיחה את המשך חשאיותו של המסר.

הסתרת או הצפנת תקשורת היא לעיתים קרובות השיטה החשובה ביותר למניעת יירוט הודעות. אולם הודעות שרק הוסתרו – בין אם נכתבו בדיו בלתי נראית על מסמכים תמימים למראה, הוטמנו בבשר חזיר כדי לעקוף מעברי גבול מוסלמיים או קועקעו על ראשי שליחים ששיערם צריך לצמוח מחדש לפני שיוכלו לצאת למסע – מועדות להתגלות, אפילו באקראי. לעומת זאת, הצפנה מציעה סוג של חיץ אינטלקטואלי בין הקורא שאין בידו את הכלים המתאימים לבין ההודעה. אולם אפילו חיץ זה לא יחזיק מעמד לנצח. שכן אם נאמין לבעלי חוש טבעי כמו אדגר אלן פו או להיסטוריונים של הקריפטוגרפיה,21 עוד לא הומצא הקוד שאינו בר פיצוח – לפחות לא בהינתן די והותר זמן להשלמת המשימה. חלון הזמן שבין רגע היירוט לפיענוח, בהנחה שהאויב מחזיק במודיעין ברמה מתקדמת, מייצג את חלון הזמן שבו ההודעה מוגנת. במלחמה ואפילו במשא ומתן דיפלומטי, אין תועלת רבה בפיענוח מסר לאחר מספר ימים או שבועות – מעבר לעצם התרומה לתהליך פיצוח הצפנה, קוד או מפתח שנמצאים בשימוש נרחב. בימיה הראשונים של טקטיקת ההצפנה, גורם הזמן הסתכם באומנות זיהוי "הטריק": רצועות הנייר שנכרכו סביב יתד בקוטר הנכון לחשיפת טקסט משמעותי (סקיטאלי, scytale), או צופן "קיסר" (צופן היסט) הפשוט, שבו כל אות בטקסט הלא מוצפן מוחלפת באות שנמצאת בהיסט קבוע ממנה. את צופן קיסר – אב הטיפוס של כל הצפנים החד־אלפבתיים (או "צפני הסטה", שבהם אותיות מוחלפות או מוסטות בהתאם לעקרון אחיד) – אפשר לפצח בקלות יחסית, תלוי באורך ההודעה, על ידי חישוב התדירות הסטטיסטית של כל אות והרכבים מסוימים (כגון ו־, ה־, ש־, וכו') . פו, שמסביר עקרון זה בסיפור חיפוש המטמון הנודע שלו, חיפושית הזהב, נהג לפצח צפנים חד־אלפביתיים בהינף עין. בהצטנעות אלגנטית, בחרה סוכנות הפענוח האמריקאית אן־אס־איי כסמל הארגון דסקית צופן שמבוססת על צופן ההחלפה קיסר. דסקית זו, שעוצבה על ידי איש הרנסנאס לאונה בטיסטה אלברטי (Alberti), היא בעצמה פיתוח היסטורי של צופן ההחלפה, שבו נבחר היסט שונה לכל אות בטקסט הגלוי. היתרון שגלום בצופן החלפה רב־אלפביתי כמו זה הוא טשטוש השכיחות הסטטיסטית של האותיות, שמסבך ומאריך משמעותית את החישובים שנדרשים מן המפענח.22 העיקרון הבסיסי של ההצפנה, כלומר החלפת האותיות בטקסט הגלוי בסמלים אחרים – הוא מיסוס השפה, או ליתר דיוק, מיסוס החוקים שמאפשרים למובן להפציע מתוך ארגון האותיות בסדר מסוים, לכדי סדרת סימנים סתומים, בעיקר ספרות. בתהליך ההצפנה, אותיות הופכות למושאי פעולות מתמטיות שמעלימות את דפוסי השפה בשרשרת סימנים אקראית לכאורה. משימתו המהותית של קוד הצפנה היא הסוואת אי האקראיות של השפה. וכך, פענוח צפנים כרוך בזיהוי חישוב זה והתרתו, פעולה שלא בהכרח מחייבת איתור של מפתח הצופן, אלא כפי שכותב פו, עושה שימוש במפתח גנבים: סטטיסטיקה.23 לפני שיכולה להתקיים קריאה, חייב להתקיים חישוב. מסיבה זו, במהלך המאה העשרים נדד אתר הקריפטוגרפיה בהדרגה מהמוח האנושי האיטי והשכחן אל המחשב. מכונות פשוטות כמו אניגמה המפורסמת, מקודדות טקסטים שמכונות אחרות, מורכבות בהרבה, מנסות לפצח באמצעות אינספור פעולות מתמטיות. שירותי מודיעין אותות, כמו תחנת פענוח הצפנים בבלֶצְ'לי פארק במלחמת העולם השנייה, או האן־אס־איי כיום, הופכים הלכה למעשה למרכזי מחקר מתמטי. כיום קריפטוגרפיה היא עניין למחשבים בלבד: הבינה שלהם – כלומר יכולת העיבוד שלהם – הפכה לאחד מכלי הביון החשובים ביותר.  

בדומה לריגול, גם ליירוט ולפענוח הודעות יש מסורת שחורגת מגבולות עולם המלחמה. בכל מקום שבו הועברו הודעות חשובות, נמצא גם יירוט – ופענוח. ההיסטוריה של כתיבה סודית עתיקה לא פחות מזו של הכתיבה עצמה. עם פיתוח מערכות מרכזיות וציבוריות להעברת הודעות כמו הדואר, הפנתה המדינה את סקרנותה לחליפת מכתבים בין נתיניה.

"הלשכות השחורות" שצצו באירופה במאות השבע־עשרה והשמונה־עשרה פתחו את דברי הדואר – על פי רוב דואר של דיפלומטים או נתינים המעורבים בפעילות פוליטית חשודה – בחריצות ובדיסקרטיות, כשהן מכינות העתקים של הודעות מוצפנות ומעבירות את "היירוטים" לפענוח על ידי גדוד מפצחי צפנים מיומנים. הגישה המקיפה והמקצועיות של הלשכות – עד סוף המאה השבע־עשרה לשכות כאלה כבר ישבו בכל צומת חשוב במערכת הדואר ברחבי צרפת – מעידות על מידת החשדנות של הממשלה באזרחיה. כל תכתובת הייתה בגדר רקימת קנוניה, מסירת ידע סודי למדינות אויב או "תכתובת מרשיעה" אחרת. לא במקרה מרכזי איסוף הדואר הראשיים הפכו לימים לניצנים שמהם צמחו סוכנויות המודיעין הממסדיות. באימפריה האוסטרו־הונגרית, האפשרות הלוגיסטית לנתב את כל התכתובות דרך תחנה ראשית שבה נבחנו ועובדו ההודעות המיורטות התרחבה במאה השמונה־עשרה למנגנון מעקב מאורגן להפליא. עם זאת, סקרנותה של המדינה לגבי טיב ההתכתבויות של תושביה אינה נחלת העבר. היכולת הטכנית העכשווית ליירט את כל סוגי התקשורת האלקטרונית – דוא"ל, טלפון ורדיו – העמידה מיזמי מעקב כדוגמת אשלון (ECHELON). אחרי מלחמת העולם השנייה, ארצות הברית, בריטניה, קנדה, ניו זילנד ואוסטרליה שילבו כוחות והקימו תאגיד מעקב תחת ראשי התיבות UKUSA – רשת עולמית של עמדות ציתות ותחנות לוויין לשם מעקב אחר תקשורת אזרחית וצבאית. מה שבמקור נוצר במטרה לרגל אחר ברית המועצות והגוש המזרחי, למעשה מאפשר יירוט של כל התשדורות כמעט. תוכנות חיפוש סורקות שיחות טלפון קווי ולווייני, דוא"ל, נתוני אינטרנט ופקסים לפי מילות מפתח, מספרים ושמות, אשר בהתאם לאינטרסים או חשדות מסוימים, עשויים לעשות את דרכם לתיקיות האן־אס־איי. אם המודיעין מכוון נגד "האויב", הרי שעם הגישה המקיפה שמתאפשרת בזכות תכנות ריגול עכשוויות, היחס לכלל אוכלוסיית המתקשרים הוא כאל אויב פוטנציאלי שאת סודותיו יש לחשוף. המאמץ להתגונן מפני סקרנות שאינה יודעת שובע סופו להפוך את המתגונן לחשוד עוד יותר. ההיגיון שחל כאן הוא שלמי שמשתמש בהצפנה בוודאי יש מה להסתיר, בין אם מדובר בסודות עסקיים, בסודות אישיים, בהודעות מסוחרי סמים או מיצרני פורנוגרפיה פדופילית או במזימות לפיגועי טרור. למעשה, כיום אפשר להשיג די בקלות תכנות הצפנה כמעט "בלתי ניתנות לפיצוח" כמו PGP ("פרטיות טובה למדי"). מסיבה זו, ממשל קלינטון ביקש לקבוע שבכל תכנות ההצפנה הזמינות לרכישה בארצות הברית תותקן "דלת אחורית" שתספק לרשויות החוק גישה לתקשורת מוצפנת במקרים חשודים. אבל תכנה שכזו תהיה חסרת תועלת. בארצות הברית, תכנות הצפנה נהנות מאותן ההגנות שחלות על ייצוא כלי נשק.24 אולם עד כה, נראה שבמרוץ בין הצפנה לפענוח, שהוא במהותו קרב של מהירות מעבדים, ידה של ההצפנה על העליונה. כיום, כל דבר שעבר הצפנה כפולה או משולשת באמצעות PGP, כבר אינו בר־פיצוח באמצעות מחשב קיים. אבל כפי שהתברר בעקבות הפיגועים במגדלי התאומים, אפילו הודעות לא מוצפנות או מוצפנות באופן גרוע מציבות בעיה בפני יירוט מקיף, בעיה גדולה כשם שהיא בנאלית: הכמות העצומה של ההודעות. יש לשמור, לסנן, להגיה, לתמלל ולעיתים קרובות לתרגם אותן מהשפות הנידחות ביותר לפני שאפשר לגשת לפרשנותם. ב־10 בספטמבר 2001, יום לפני הפיגועים, היו הודעות טלפון חשודות – אבל תעתיקי השיחות נמצאו רק לאחר ההתקפות. בימים ובשבועות שאחרי הפיגועים, שלב ההכנות למבצע הצבאי באפגניסטן, אתר האף־בי־איי חיפש נואשות אזרחים אמריקנים שיוכלו לתרגם את הכמות הנערמת של חומרים בערבית, בפרסית ובפשטו תמורת 27-38 דולר לשעה. יירוט בקנה מידה המוני, כמו זה שמתאפשר בימינו, למעשה מצריך מספר עצום של קוראים מיומנים ואנליסטים מוכשרים. השאיפה ליירוט מוחלט של כל צורות התקשורת מסתכמת בפעולה המטומטמת של חיפוש לפי מילות מפתח.

בחינת מרחבים

אם מנגנון המדינה הוא מה שמספח, מעניק שם, כובש ומפקח על המרחב, על כל ההתרחשויות והתקשורת שמתקיימות בו, הרי שלעומת זאת, טיבה הנומדי של מכונת המלחמה הוא מה שחוצה אותו, גומא מרחקים וחוקר מרחבים. הרבה לפני שהם נכבשים, מחולקים ונתחמים על ידי המדינה, מכונת המלחמה הופכת את המרחבים למושאי ידע. הידע המודיעיני קשור, אם כך, באופן מהותי למרחבים המסויירים: ממרגלים בודדים ותושבים מקומיים שנפלו בשבי באקראי ועד לסוכנים שמגיעים במסווה של נסיעת עסקים וסייענים החיים בשטח אויב. המרחב שאותו בוחן המודיעין הוא, בהגדרה, אטום ובלתי נגיש. בהתאמה, משימתו של המודיעין היא לחדור אל המרחב האסור והמוגן, לחצות גבולות ולחקור את שטח האויב. מרחב זה הוא בהגדרה מרחב בלתי ממופה, עתיר סודות ובהכרח נחשב לאזור סכנה. לפסוע פיזית על אדמת אויב במטרה לרגל אחר אתרים סודיים ואז להעביר סודות אל מעבר לקווי האויב הוא המהלך האולטימטיבי של המרגל. המסווה שלו חשוב: הוא מחקה את האויב. אבל היכולת הזו "להפוך לזר" או "להפוך לאויב", עצם האפשרות של מטמורפוזה כעין זו שבסופו של דבר עלולה לגרום למרגל לעבור צד, היא שמציבה את המרגל כדמות צבאית ופוליטית מפוקפקת מלכתחילה. בתקופה המודרנית, אין הוא יותר מרע הכרחי, כלי להשגת ידע ותו לו. המרגל הוא רק המתווך של הסוד: הוא אוסף, מעביר ומוסר מידע שהוא לא בהכרח חייב להבין. עקרון זה מגולם באופן אמביוולנטי באמן הזיכרון בסרטו של אלפרד היצ'קוק שלושים ותשע מדרגות (1935), שמשנן נוסחאות סודיות כדי לדקלם אותן למפעיל שלו בתיאטרון. הוא נורה, אבל בנשימתו האחרונה מצליח למלמל ספרות וצירופי מספרים. הוא מעביר מסר שתכנו יישאר נעול ולא נגיש לנצח כאשר מותו משמש כעדות לחשיבותו המפלצתית. כשליח וכנשא הידע, המרגל – על אף הדמות האלגנטית והמתוחכמת שמצטיירת במקרים היסטוריים ובדיוניים ספציפיים כדוגמת ד"ר ריכרד זוֹרְגֶה (Sorge) או ג'יימס בונד – לעולם לא יהיה סוכן ההיסטוריה אלא אך ורק האמצעי הטהור שלה. הוא עובד על משימות, מכוון על ידי מה שבמובנים רבים הוא משרד "מרוחק" אשר שולח אותו למקומות לא ידידותיים כמו גָשׁוֹשׁ. בתסריטים האפלים ביותר של המלחמה הקרה, כמו אלו של ג'ון לה קארה, הוא לא יותר ממכשיר תהודה, שמפלתו בשטח האויב נתונה מראש. ואם הוא חייב להיות בתנועה מתמדת, לכסות על עקבותיו ולהישאר בלתי נראה, הרי שהמטה הראשי הוא סטטי וממוקם באתר מדויק: במלון לוקס שבמוסקבה, בנורמננשטראסה שבברלין, בלנגלי שבווירג'יניה.

מהו מבנה המרחבים שהמודיעין חוקר, או מוטב לומר, מייצר? אם נפנה למסמכים אסטרטגיים (הנגישים לציבור) ולדיונים מחקריים תיאורטיים בשירותי המודיעין, נוכל לראות שאלו לא מציעים הרבה בתחום הארכיאולוגיה של המרחבים. הפנטזיות המרחביות האמיתיות של עולם המודיעין נמצאות בתרחישים ספרותיים. המרחב זוכה במובן ומובנה באמצעות ייצוגו. רומנים, שהם כעין "הרחבה של הביון באמצעים שונים",25 מפתחים מרחבים כמבנים סמיוטיים. ספרי הריגול הקלאסיים המוקדמים ביותר נקראים כמסכות גאופוליטיות, כמסות המוקדשות לצורך להגן על המולדת בפני פלישה והסתננות. אבקש להציע כאן שלושה סוגי מרחב שאני תופשת כמכוננים בכל מחקר מרחבי שביצעו שירותי הביון במאה העשרים. בהתאם למגבלות שחלות על חקירתם, אני מכנה מרחבים אלה: המבוך, החומה והפיקסל.

המבוך

אחד ממותחני הריגול הראשונים, חידת החולות (1903Riddle of the Sands, ) מאת ארסקין צ'ילדרס (Childers), מגולל את סיפורם של שני ימאים שחוצים את הים הצפוני השלו בסמוך לאיי פריזיה המזרחית, כאשר הם נתקלים בהכנות לקראת פלישה לאנגליה.26 באמצעות סירות מים רדודים, מתכננים הגרמנים לשלוח כוחות אל מעבר לאיי הים הצפוני. היתרון הטקטי שלהם יתגלם ביכולתם לבצע מהלך פתע כנגד אנגליה שמשוכנעת בהגנה המוחלטת שמספק לה הים. צ'ילדרס ביקש שהספר ישמש כהתרעה למעמדה ההולך ומתחזק של גרמניה כמעצמה ימית וכקריאה להקמת כוח מתנדבים שיפעלו כמשמר חופים. ההשערה שהגרמנים יוכלו להתגבר על המכשול טבעי שמציבים האיים בחופיה וליזום מתקפה בחזית רחבה הוצגה על ידי האירי צ'ילדרס במסווה של הכנת דוח אותנטי, במחווה תעמולתית של פטריוט המתמחה בגיאופוליטיקה. אבל הסנסציה האמיתית היו המפות שצורפו כנספחים על מנת להעניק תמונת מצב מדויקת. אלו הן מפות בקנה מידה קטן שמתארות את החולות והתעלות במישורי הבוץ שבאיי פריזיה המזרחיים וכוללות סימוני עומק מדויקים. מפות אלה מדגימות את ההיתכנות הטכנית של החשיבה הטקטית של הגרמנים שלא לתקוף את אנגליה מנמלים שאותם אפשר לנטר בקלות אלא לפתוח בחזית מבוזרת ממישורי הבוץ הרדודים והבוגדניים. יחד עם זאת, מהלך שכזה מותנה בידיעה מדוקדקת של כל נחל גאות ושרטון, של כל ערוץ שבו אפשר לנווט אפילו בשפל, של כל פרשת מים. בספר, שני הימאים שסקרנותם משתווה לנאמנותם למולדת, הם אלו אשר דרך מדידות ובדיקות עומק מקיפות משלימים את המפות הימיות החלקיות ובתוך כך נתקלים בחידת החולות. בתהליך מיפוי עמלני זה הופך הים, הארכיטיפ של "המשטח החלק" הבלתי ממופה,27 לשקוף, כמרחב "מחורץ" ומובנה בכל היבט והיבט שנתון לחוקים קבועים של חדירות, של סיכונים וודאויות מסוימים, נקודות התייחסות ומכשולים. מערכת מעברים וזרמים, מלכודות קטלניות ומוצא פתאומי – מבוך. ידיעת המבוך מזמנת לגרמנים אפשרות למתקפת פתע, בעוד שחשיפת ידיעה זו מסכלת את גורם ההפתעה. חידת החולות הוא מיזנסצנה של המפה, הכלי הקלאסי של הידע הצבאי, מושא חפץ נחשק ואסור, שכן הוא הופך את המבוך למרחב בר ניווט ובעל תועלת טקטית. באמצעות הפקת מפות ימיות מפורטות כהוכחה להשערה שלו, הופך המותחן לחלק מהשימוש הטקטי הזה בידע; הוא עצמו הופך למודיעין.

מפות, הבניה הגרפית של מרחבים, כמו מרגלים או במקומם, תמיד היו אחד הכלים המרכזיים של המודיעין הצבאי. במשך זמן רב היו מעט מאוד מפות מדויקות מבחינה טופוגרפית; אלו הוזמנו בחשאי, נשמרו בסוד ובמקרים מסוימים, כאשר היו יותר מדי מדויקות, אף נאסרו לשימוש הציבור. במשך מאות נאלצו מנהיגים צבאיים לבחון את השטח מקרוב בהתאם לצורך, כשהם משלימים ומתקנים את הסימונים הכלליים במפות שעמדו לרשותם. רק במאה התשע־עשרה הפכו מפות לכפיל האמין של הלוחמה. בתהליך זה, הפכו המפות לכלי ידע בשני מובנים: המפה "מנחה את המבצעים בכך שהיא מעבירה ידע מאומת על השטח, והיא המצע, הרקע ומשטח העבודה לייצוג מבצעים אלה".28 המפה היא ייצוג של מרחב שמטרתו שליטה בו, אבל ייצוג זה אינו יכול לשלוט בתנועות וביחסים שבין הכוחות בטריטוריה זו, אפילו אם הוא הבסיס שמכונן אותם. כמקרה מודיעיני המפה אינה מתארת את המרחב המיוצג כבר־ידיעה ושקוף, אלא באופן פרדוקסלי, היא מייצגת אותו גם כמבנה אטום ודמוי מבוך. שכן היא אינה כוללת את ממד הזמן. הארעי אינו יכול להיות חלק ממפה שמשורטטת באיטיות ובקפידה. הכוחות והדינמיקות שפועלים במרחב זה יכולים להיות רק מושאי השערות היפותטיות; המפה מסתירה את המרחב לא פחות משהיא מלמדת עליו.

החומה

שנית, הבה נפנה למלחמה הקרה ולסופר הקודר שלה, ג'ון לה קארה. עולמו של לה קארה מתחלק לשני תחומים, מזרח ומערב, וביניהם גבול שבו אויבים מקצוות תבל מתעמתים זה עם זה, שתי מערכות גלובליות שהאיבה ביניהן מתעלה הרבה מעבר לסכסוכים בין מדינות לאום שכנות. בראיית העולם הפוליטית המָנִיכֶאִית של התקופה, גבול זה שנשמר בקנאות נמתח בין שני חצאי העולם, בין שתי צורות מנוגדות של חברה ותרבות. עולמו של לה קארה, שמשקף את הדואליזם הזה אפילו כאשר הוא מבקר אותו, מתחלק לשתי ספירות נוספות: העולם הנורמלי, שבו "אנשים מן המניין יכולים לישון בבטחה במיטתם בלילה", ו"הכפור", עולם הביון החשאי, שממנו, כפי שמגלם ספרו הנודע ביותר של לה קארה, אי אפשר "לחזור"29 חומת ברלין, שנמצאת בלב המרגל שחזר מן הכפור (The Spy Who Came in from the Cold), מסמלת את הפיצול הכפול הזה: מזרח מול מערב, סודי מול פומבי. בסוף, העריק אלק לימאס יושב בראש החומה, מפנה את מבטו מעברה האחד לשני, מבחין ב"רצועת המוות" בצד של הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית (גרמניה המזרחית) ובמערב ברלין, במפעיל שלו סמיילי, שלקח חלק באינטריגות פרוורטיות למדי שנרקמו בין השירות החשאי לשירות הביון המזרח גרמני. הוא מעיף מבט סביבו ואז יורד חזרה לשטח ההפקר של "רצועת המוות", שם הוא נורה. מבט זה לשני הצדדים הוא עמדת ידע קטלנית שאינה ברת־הגנה: נקודת המבט של לימאס מלמדת שאין הבדל בין שני העולמות הללו, שמוגנים האחד מרעהו בכזו דבקות – ראש שירותי הביון של מזרח גרמניה, נאצי בעברו, הוא סוכן של המערב; האויב, גם אם אי אפשר להגדירו בדיוק כידיד, הוא "משלנו". מנקודת המבט של המודיעין, אין דבר שמבחין בין שתי החברות. אולם, גם אם החומה מפרידה בין שתי תרבויות פוליטיות בוגדניות במידה שווה, טיבה הבלתי עביר כמעט מאפשר לשני הצדדים לשמר פנטזמגוריה שמזינה מעגל אינסופי. החומה מתפקדת, אם לשאול מונח מרומן אחר מאת לה קארה, כמו ראי: מאחורי הראי נמצא את אותו הדבר שניצב מולו, רק במהופך. במלחמה הקרה, שבמילותיו של לה קארה, אינה אלא מלחמת המראות (1965Looking Glass War, ) – ידיעת המרחב נשענת על תשתית של המדומיין אל מול האמיתי. המרחב שמעבר לחומה הוא קופסה שחורה, שאת האותות והסימפטומים שלה יש לפענח מתוך ההיגיון הדיאלקטי של להונות וליפול שולל בפח ההונאה. מה ששוכן מעבר לחומה אינו ניתן להדמיה או למיפוי, אלא מקבל צורה של גוף מסתורי שצריך לדובב, לבצע בו ניסויים, לבחון אותו מבחוץ. כל מי שנכנס אליו הופך לגשוש במרחב שאינו רק אטום אלא גם משתנה ללא הרף. זהו מרחב שאינו מורכב מנקודות וקווים אלא מאירועים ומזהויות, מיחסי כוחות ומתקריות, בדומה ל"שטח" בסרטו של אנדריי טרקובסקי סטאלקר (1979Tarkowski, Stalker, ). הסוכן נשלח אל שטח לא נודע זה, והמהירות שבה הוא נלכד ומוצא להורג מעידה על רמת הרגישות הצבאית של השטח הנידון – זה הבסיס לעלילה חסרת הרחמים של מלחמת המראות. כאן, "המשחק הגדול" של הביון, כפי שהצטייר בעיני קים הקטן והעדין של קיפלינג, הופך למשחק השח המר ביותר, שאליו רומז לה קארה בהדהוד הספר מבעד למראה ומה אליס מצאה שם מאת לואיס קרול (1873): השחור והלבן שונים מהותית זה מזה אבל עדיין שייכים לאותו הסדר, אולם המרגל שמוצב על לוח המשחק אינו אלא פיון שאפשר להקריבו בקלות. החומה היא הגרעין האפיסטמי של המרחב שהיא מחלקת, אבל היא גם מבטיחה ששני הצדדים שנוצרו בחלוקה זהים זה לזה. העולם הופך למערך גלובלי של איבה טוטלית, שבו כבר אין שטחים ניטרליים ואיכשהו הכול נראה אותו הדבר.

הפיקסל

הסיפור הבא אינו בדוי – יהיה מדויק יותר לומר שהוא מסמן את קיצן של כל הבדיות. ב־17 באפריל, 2000, חברה מסחרית שמוכרת תצלומי לוויין בשם Aerial Images, פרסמה באתר האינטרנט שלה מספר דימויים ברזולוציה של שני מטרים של הבסיס הצבאי האמריקאי אזור 51 שבגרוּם לייק, נאבדה. הדימויים צולמו על ידי לוויין מודיעין סובייטי ונמכרו ל־Aerial Image על ידי סוכנות ביון החלל הסובייטית, סובינפורמספוטניק. למחרת, פדרציית המדענים האמריקאים (FAS) פרסמה גם היא דימויים של השטח הסגור ברזולוציה של מטר – שגם הם נרכשו מחברות מסחריות.30 במשך קרוב לארבעים שנה הכחיש הממשל האמריקני את קיומו של אזור זה ותצלומי האוויר שלו סווגו ואפילו מודרו לשימוש פנימי של שירותי המודיעין. השטח הסגור ליד גרוּם לייק אפוף מיתוסים שרק גדלו והתעצמו לאורך השנים, ביניהם סיפורים על ניסויים בחוצנים שמתבצעים לכאורה במעבדות הבסיס, כאשר בסרט היום השלישי (1996) זהו האתר שבו המין האנושי המבועת ניצב בפני החייזר הפולש. בהשוואה לאלה, התגליות שנחשפות בתצלומי הלוויין של אזור 51 מאופקות למדי: פסי רכבת, מחסנים, תחנות רדאר ומגרשי ספורט. השטח משמש לבחינת ופיתוח כלים חדשים ללוחמה אווירית ולמעקב – אבל אינו מסגיר אף סימן שעשוי להעיד על נוכחות חוצנים. הסנסציה האמיתית הייתה האופן שבו ג'ון פייק (Pike) מפדרציית המדענים האמריקאים רכש ופרסם חומרים אלה. בפעם הראשונה אי פעם, חומרים בסיווג גבוה הועמדו למכירה על ידי חברה מסחרית והיו נגישים לציבור. אם נדייק, בשלב הזה החומרים כבר איבדו את חשיבותם הצבאית, משום שהיו ישנים מדי. בשני המקרים, הדימויים כבר היו בני כשבועיים ברגע ההזמנה וסופקו רק כעבור שלושה חודשים נוספים. לשתי החברות לקח כל כך הרבה זמן לספק את הצילומים, אמר פייק, שמלחמה יכלה לפרוץ הרבה לפני שלמישהו הייתה הזדמנות להתבונן בהם.

אזור 51 הוא מקרה תקדימי – הראשון בעידן שבו מודיעין אווירי הופך למוצר סחיר. גם אם תהליך זה אינו בהכרח כרוך בדמוקרטיזציה של סודות צבאיים, הוא חושף אותם לסכנות המסחור. אבל מעל לכל הוא מסמן את הקץ, קיצם של מרחבים אטומים ומפוצלים, שמהם נרקמות מפות המבוך והפנטזמגוריה של החומה, כמו גם קיצה הפוליטי של צרות המוחין של חשאיות פנים, שהובילה לתחימת שטחים בלב המדינה שאת שמותיהם אין להעלות על דל השפתיים, שטחים כמו ערי הרפאים הרוסיות שבהן שכנו מעבדות גרעין ואזור 51, שאף אחד מהם אינו מופיע במפות. התקווה הייתה שעם הריגול האווירי ייעלמו השטחים המתים, אותן נקודות העיוורון המכוונות והלא מכוונות במפות, כמו גם חוסר הוודאות הכרוך בהתמודדות עם סוכנים ומרגלים אנושיים. "צילום אווירי", כתב אחד מחסידיו הראשונים, "אינו יכול לבצע שגיאות ואינו משמיט מאומה".31 התפיסה הרווחת הייתה שריגול אווירי באמצעות מצלמה רואה הכול, אינו יכול ליפול שולל ואינו מסוגל לשקר. חוסר הדיוק של המפות, העובדה שהן לא יכולות לייצג שינויים שמתרחשים עם הזמן, אי־הוודאות שגלום בהיגיון האנושי המועד לטעות אשר מציב מכשול בפני פעילות היומינט, עומדים כנגד הביון החזותי־טכנולוגי של האימינט (IMINT, קיצור של ביון דימויים או Imagery Intelligence) כתהליך אובייקטיבי יותר לכאורה. תחת עינה הפקוחה של המצלמה, המרחב המודיעיני הופך לחלל חלק, הומוגני ושקוף להפליא. במבט מלמעלה – וכמה שיותר גבוה, יותר טוב – אי אפשר להסתיר דבר; זוהי התגשמות השאיפה לשקיפות מוחלטת. המצלמה, אותה מצלמה בלתי נראית שנמצאת אי שם בחלל מחוץ להישג ידנו, יכולה לטוס מעל לכל דבר; אין גבול או גדר שבכוחם לעצור אותה. שיטות הסוואה, מבני דמה ואמצעי הגנה אחרים כנגד ריגול מן האוויר מסוכלים באמצעות טכנולוגיות חדשות כמו צילום אינפרה אדום ועיבוד דימויים דיגיטלי, שמסוגלים להבחין בין יותר מ־200 גוונים שונים של אפור. ועם פתיחת השוק החדש של תצלומי ריגול, המגבלות שהעמידה הדרישה לחשאיות צבאית או מדינית הולכות ונשחקות: תמורת סכום שמתחיל ב־300 דולר, כל אחד יכול לרכוש תצלומי לוויין כרצונו.

תחת מבט האימינט, המרחב הומוגני ובה בעת הוא לא לגמרי רציף כי אם – כפי שאני אוהבת לכנות אותו –"מפוקסל". במלאכת האימינט, הגבולות נקבעים על בסיס הרזולוציה. מבחינה טכנית, רזולוציה מתייחסת לייצוג של יחידות של המרחב כיחידות של הדימוי; כך למשל, ברזולוציה של מטר, מטר אחד מיוצג על ידי פיקסל אחד. כל מה שקטן ממנו לא יופיע בדימוי שכן אי אפשר לייצר הדמיה שלו. היום ישנן רזולוציות גבוהות שמגיעות עד ל־10 סנטימטרים שבאמצעותן אפשר כבר לזהות את מודל הרכב (גם אם רזולוציות אלה עדיין לא ישימות לשימוש מסחרי). אולם עם השתכללותם של אמצעי ריגול צילומי מושלמים, שמסוגלים לראות מתחת לעננים ומתחת לאדמה, אמצעי ההתגוננות עוברים גם הם תהליך השתכללות. אחד התחומים שהולך וצובר חשיבות במחקר ופיתוח צבאי מוקדש לטכניקות הסוואה ושיבוש דימוי ככלים לסיכול ריגול מן החלל. במבט המקיף שמשקיף מן החלל על הקרקע קיימים פערים פנימיים – גדולים וקטנים – שעשויים למלא תפקיד מרכזי ביצירת נקודות עיוורון. היום, הפער החשוב ביותר, לצד הרזולוציה, הוא כנראה חלון הזמן שעובר מתיעוד הדימוי ועד לניתוחו. בזמן משבר, יש תועלת רק בדימויים חדשים שעוברים מיד לניתוח מומחים, וכיום המשאבים המתקדמים ביותר בתחום המחקר מושקעים בצמצום חלון זה על ידי טכנולוגיות שעתוק משופרות וארגון יעיל יותר.32 כשם שהרזולוציה קובעת את גבולות ההדמיה של המרחב, התשדורת קובעת את גבולות העדכניות של המודיעין; "התועלת הצבאית" שלו מתפוגגת במהירות, והחומרים הרלוונטיים ביותר הופכים ללא יותר ממסמכים היסטוריים.

המרחב המפוקסל של תצלומי הלוויין אינו מסמן את קיצו או היעלמותו של המרחב הלבירינתי או המרחב הפנטזמגורי שנחצה על ידי חומות וגבולות – הוא עונה על כמה מן השאלות שאלה מציבים, אבל לא על כולן. אי אפשר לקבוע מהי התועלת האסטרטגית של שטח נתון, כמו למשל אזור הבוץ בחידת החולות, רק בעזרת מבט מן האוויר; באותה מידה, דימוי מודיעיני לא מעניק תשובה מספקת לשאלת המלחמה הקרה הקלאסית שמוצגת במלחמת המראות של ג'ון לה קארה: מה טיבו של הנשק הסודי שנמצא בתהליך פיתוח תחת גג מחסן במזרח גרמניה? סיור המודיעין בשטח, שטומן בחובו סיכון ותר את המרחבים כמבוכים, תמיד יישאר רלבנטי, כמו גם התהייה מה מתרחש בשטחים שאינם נגישים או נראים לעין. אם מבעד למצלמות הלוויין "המרחבים המחורצים" הופכים "למרחבים חלקים", עדיין – גם ברזולוציה גבוהה יותר ובחלון זמן קצר יותר – הם לעולם לא יהיו יותר מתמונת המרחב "הנוכחי" ומה שבמקרה ניתן לראות באותו הרגע. אפילו צורה של מעקב שמסוגל להגיע לכל פינה בכדור הארץ ולהעביר מידע זה בזמן אמת, עדיין לא תהיה אלא תיאור הסטטוס קוו באובייקט ארעי באופן קיצוני, שבמקרה הטוב יכול לעזור להבין את מיקומו של עמוד מסוים או איפה עשוי להיות רכב משוריין בנקודה מסוימת בזמן, בתנאי שימשיך לנוע באותה המהירות. מודיעין טכני לא יכול לספר לנו מה שאנשים יודעים, חושבים ומתכננים. המודיעין הטכנולוגי, TECHINET, הוא תולדת ביון המלחמה הקרה שתעה בים של מלכודות חשאיות, בוגדנותם של חפרפרות ועריקים והזיות החשדנות והפרנויה מול האויב. מודיעין דימויים ויירוט, כך נראה, מציעים סוף סוף צורה אובייקטיבית של מידע שאינו נתון לערפל השקרים, חוסר הבנה ופרשנות שגויה. בהתחשב במבנה המסוים של הסיכון במלחמה הקרה, בהחלט אפשר לומר שהמודיעין הטכנולוגי עשה עבודה טובה. אבל ההופעה של סוגים חדשים ושונים של סכנות שצצו במרוצת העשור החולף בלבד, כמו למשל ארגוני פשע בינלאומי, עימותים בעצימות נמוכה, הברחת נשק ופיתוח נשק להשמדה המונית (כמו בעיראק), מוכיחה שלא את כל החידות המודיעיניות אפשר לפתור באמצעות ציתות ולוויינים. מודיעין טכני לא יכול לגלות מהם המניעים והרגשות שהופכים אדם לאויב ובאיזו מידה הוא או היא מהווים סכנה. מבחינה מבנית, TECHINET אינו אינטליגנטי, הוא מייצר זרם דימויים ויירוטים ללא קריטריונים של חשוב ולא חשוב. רק בני אדם יכולים לגלות מה בני אדם אחרים מתכננים, כיצד הם חשים ואיזה פעולות הם שוקלים. וכך, הטענות שהפנו מומחי מודיעין רבים כלפי מדיניות ההסתמכות ההולכת וגוברת על אמצעי הגנה טכניים כאשמה בכישלון שירותי המודיעין למנוע את מתקפות הטרור ב־11 בספטמבר הן תגובה צפויה וללא ספק מאלפת. אולם, המשמעות של "החזרה ליומינט" אינה בהכרח התגברות על הפרדוקסים והקשיים של ביון במובנו הקלאסי אלא עשויה להוביל דווקא להעצמתם. מול אויב שפעילותו גם נומדית וגם גלובלית, אויב שברור שהבנתנו אותו קצרה מלאפשר סיכול אפקטיבי, אויב הזר לנו עד כדי כך שהאפשרות להסתנן אל שורותיו ביעילות אינה ברת יישום, אין זו שאלה של שליחת קציני שדה או דיון בתרחישים אפשריים. מה שקורה עכשיו בארצות הברית – התחרות והטינה בין הסי־איי־איי לאף־בי־איי, התביעה לגישה לא מוגבלת של אנשי מודיעין לספירה האישית ולרכושם של אזרחים פרטיים, החשאיות הגוברת סביב נתוני מפעלי כימיקליים, תחנות כוח גרעיניות, מתקני ביטחון, שדות תעופה וכולי – היא תגובה שמצביעה על חוסר אונים, גם אם יש לה השלכות חמורות על זכויות האזרח. תרבות כללית של צנזורה, חשאיותם של "נתונים רגישים" וניטור מוגבר הם התשובה המבולבלת של מערכת מסורבלת ונייחת שמתמודדת עם אויב נייד וחמקן. זהו מנגנון המדינה בצורתו הנוקשה והמקובעת ביותר ולכן גם הברוטלית ביותר, שנערך אל מול מכונת המלחמה בהתגלמותה. שכן אל קאעידה היא קרוב לוודאי הצורה המתקדמת ביותר של מכונת המלחמה – חשאית, ניידת, מבוזרת ומשתלבת ברשת הכלכלה הגלובלית, מערכת של נוודים שתוקפים מונומנטים ומרכזים של הקפיטליזם הגלובלי. יתכן שהתשובה למערכת מעין זו, שמושתתת על מבנה רייזומטי, חייבת להיות הפירוק הטוטלי של סדר הקרב הנורמלי באמצעות חיל המרגלים של סון טסו. מרגלים אלה כבר לא יהיו משרתי ציבור משכילים או קציני שדה יותר או פחות ניתנים לשליטה, אלא אלמנטים ששייכים לשטח האפור של רשתות מעורפלות שמהן צומח גם הטרור הגלובלי: סוחרי נשק, אנשי עסקים בינלאומיים, סוכני ידיעות מפוקפקים, עיתונאים מסתוריים, שכירי חרב, אנשים שלהם יחסים ארוכי שנים עם רשתות האסלאם הפונדמנטליסטי. שקרנים ופושעים, קיצוניים ופרנואידים, נפשות ממורמרות ומבולבלות. העבודה עם אנשים כעין אלה, המשימה של איסוף מידע מהימן מהם, היא לא פחות מסיוט.

אבל אולי המגמה האקדמית של תחום המודיעין, הפילוח שלו לאינספור התמחויות פורמליות והאובייקטיביזציה הטכנולוגית של מכשיריו שימשו כנשק שעבד רק כל עוד האויב היה מדינה אחרת. את הדינמיקה של האיבה שנחשפה עם פיגועי ה־11 בספטמבר כבר אי אפשר לסכל בדרך זו. יתכן שהדרך היחידה להתמודד עם ההתגעשות של מכונת המלחמה מחייבת התגעשות מקבילה של מודיעין וחשיבה טקטית.

 

מאנגלית: מאיה שמעוני

  • 1. Eva Horn, “Knowing the Enemy: The Epistemology of Secret Intelligence,” Grey Room 11, Spring 2003, pp. 58-85.
    זוהי גרסה מתוקנת ומעודכנת של טקסט שהתפרסם לראשונה ביולי 2001 תחת הכותרת
    "Geheime Dienste. Uber Praktiken und Wissensformen der Spionage" in Lettre International (Germany) 53, summer issue (July 2001): 56-64.
  • 2. "Intelligence," Encyclopedia Britannica Online. See: http://www.britanica.com/
    dictionary?book=dictionary&va=intelligence.
  • 3. Sherman Kent, Strategic Intelligence for American World Policy (1949; reprint, Hamden: Archon Books, 1965), xxiii.
  • 4. Isaac Ben-Israel, "Philosophy and Methodology of Intelligence: The Logic of Estimate Process," in Intelligence and National Security 4, no. 4 (October 1989): 660-718.
  • 5. Ben-Israel, 693.
  • 6. Michael Herman, Intelligence Power in Peace and War (Cambridge: Cambridge University Press, 1996), 34.
  • 7. Sun Tzu, The Art of War, ed. and trans. Samuel B. Griffith (Oxford: Clarendon Press, 1963), 66.
  • 8. Sun Tzu, 66.
  • 9. Sun Tzu, ch. 13.
  • 10. Sun Tzu, 149.
  • 11. Sun Tzu, 77.
  • 12. Gilles Deleuze and Felix Guattari, A Thousand Plateaus, trans. Brian Massumi (Minneapolis: Minnesota University Press, 1987), 352.
  • 13. Carl Schmitt, Theorie des Partisanen (1963; reprint, Berlin: Duncker & Humblot, 1995).
  • 14. Paul Virilio, War and Cinema: The Logistics of Perception, trans. Patrick Camiller (New York: Verso, 1989), 75.
  • 15. על ניכוס מכונת המלחמה על ידי מנגנון המדינה, ראו Deleuze and Guattari, 416ff.
  • 16. See also Martin van Creveld, Command in War (Cambridge: Harvard University Press, 1985), 33.
  • 17. Alain Dewerpe, Espion. Une anthropologie historique du secret d'ttat contemporain (Paris: Gallimard, 1994), 224
  • 18. Michel Foucault, Discipline and Punish: The Birth of the Prison, trans. Alan Sheridan (1976; reprint, New York: Pantheon, 1977), 213.
  • 19. René Descartes, Discourse on Method and Meditations on First Philosophy, trans. Donald A. Cress (1641; reprint, Indianapolis: Hockett, 1996), 62
  • 20. Robert Littell, The Defection of A.J. Lewinter (Boston: Houghton Mifflin, 1973), 171
  • 21. Edgar Allan Poe, "A Few Words on Secret Writing," in E.A. Poe: Essays and Reviews, ed. G.R. Thompson (1841; reprint, New York: Library of America, 1984), 1277-1291; and David Kahn: The Codebreakers (1966; reprint, New York: Scribner's, 1996).
  • 22. אחת מהסקירות המקיפות ביותר של ההיסטוריה ומערכות הקריפטוגרפיה היא עדיין זו של David Kahn, The Codebreakers.
  • 23. Poe, "A Few Words on Secret Writing," 1280.
  • 24. Duncan Campbell, Surveillance 6lectronique planetaire (Paris: Allia, 2001).
  • 25. Friedrich A. Kittler, "Draculas Vermachtnis," in Friedrich A. Kittler, Draculas Vermdchtnis. Technische Schriften (Leipzig: Reclam, 1993), 24.
  • 26. Erskine Childers, The Riddle of the Sands. A Record of Secret Service Recently Achieved (1903; reprint, London: Penguin, 1978).
  • 27. דלז וגואטרי מציבים כנגד המרחב "החלק", הלא מסומן, את המרחבים "המחורצים", הנייחים, שעברו טריטוריאליזציה.
  • 28. Dewerpe, 234.
  • 29. .John Le Carré, The Spy Who Came in from the Cold (1963; reprint, New York: Coward-McCann, 1964); and John Le Carré: The Looking Glass War (1965; reprint, London: Coronet, 1991).
  • 30. Available from: http://www.fas.org/irp/overhead/groom.htm; and http://www.terraserver.com.
  • 31. Col. C.M. Goussot, "La photographie aerienne," Revue militairefrangaise (1923): 27-36, 168-188.
  • 32. למבוא לנושא זה, ראו את הטקסט הלא מסווג של בית הספר למודיעין של צבא ארצות הברית: 
    "Tactical Imagery Intelligence Operations" (February 1996) from the U.S. Army Intelligence School; see: http://www.fas.org/irp/doddir/army/tacimlp.htm. To view Laura Kurgan, Spot 083-264: Kosovo, June 3, 1999, see http://www.princeton.edu/-kurgan/spot/kosovo.htm.rn.

אווה הורן