תמונת מצב

פרולוג

אני אוגרת. שומרת כל פיסת נייר, כל מסמך חשוב או לא. החפצים הללו נאגרים לקלסרים עבי כרס, וכשאלה כבר לא מכילים את מה שבתוכם, הם עוברים לארגז קרטון ואז, נפתח קלסר חדש לאיחסון. הארגזים מסודרים כרונולוגית לפי תקופות ושנים. תמיד ידעתי שחומרי הגלם שמצויים בארגזים הללו לא יוכלו להישאר שם מבלי שאעשה עימם "משהו". הצורך לעלות לבויידעם ולמשש את הניירות, לקרוא את המכתבים ולברור בין חפץ אחד למשנהו עולה בי מדי כמה שנים. עד כה יצר זה סופק על ידי מעבר מהיר על החומרים, לעיתים תוך שיתוף הנוכחים בחפצים המגוחכים שבחרתי לשמור, החזרה שלהם למקומם בארגז, איפסון מחדש, וחוזר חלילה. וולטר בנימין מתאר את תשוקת האספן ויצר קיטלוג ומיון האוסף, כך: 

"אני פורק את ספרייתי. כן, אני פורק. הספרים עדיין אינם מונחים על המדפים, ולפי שעה לא דבק בהם שממונו המתון של הסדר... במקום זאת, אנא הצטרפו עימי אל אי–הסדר הזה של ארגזים שנקרעו לרווחה, האוויר רווי אבק שבבים, הרצפה מכוסה קרעי נייר, ללכת עימי בין ערימות הכרכים הרואים שוב אור יום לאחר שתי שנות חשכה, כדי שתהיו נכונים לחלוק עמי מקצת מן האווירה...".1

ספר זה החל עם הצורך לפרוק את האוסף שלארגזים רבים של חפצים חסרי ערך ממשי, אך רבי ערך אישי. חיטוט אינסופי באוסף זה, התבוננות בחפצים וכתיבה בהשראתם, הוליד פרויקט המתאר פרגמנטים מתוך תקופת ההתבגרות האישית שלי. בהגדרתה, אתנוגרפיה היא כלי מחקרי שמטרתו לתאר תרבות, חברה. כלים אתנוגרפיים עושים שימוש בהתנסויות אישיות על מנת לתאר נרטיב כלשהו ולהאיר נקודת מבט אחת, קטנה או גדולה ככל שתהיה, אודות חתך מסוים בתרבותנו.2 אתנוגרפיה חזותית היא כלי המאפשר לבחון חומרים תיעודיים כבעלי פוטנציאל של אמירה, לא רק ויזואלית אלא גם חברתית. בעוד סוציולוגים בוחנים את הסיפור המילולי, הכלת כלים אתנוגרפיים על ממצאים חזותיים מאפשרת התבוננות רחבה יותר על אובייקטים בעלי משמעות, ומייצרת בניית נרטיב מסוג אחר.3

אם כן, ספר זה הינו פרויקט אתנוגרפי. המתודולוגיה שבה בחרתי לעבוד כללה חיטוט בארגזים, מציאת אובייקט בעל משמעות חזותית או אישית, וכתיבה שנולדה כתוצאה מן המפגש העכשווי שלי עם האובייקטים הללו. דוגמה לכך ניתן למצוא באופן התיאור של חדר נעורי: חדר, חלל, מרחב שיכול להוות מרחב של ביטוי אישי, אך הוא גם קשור בהבניית נורמות חברתיות ותרבותיות. החוקרת תמר כתריאל יוצאת מנקודת הנחה שבחדר כזה נפגש הפרטי עם הציבורי ולכן, על ידי התבוננות בחומרים הוויזואליים המצויים בחדר, ניתן לחלץ משמעויות חברתיות ותרבותיות רבות. חדר המתבגר, כתמונת מצב: 

"די להתבונן באספן בעת טיפולו בחפצים שבארון הזכוכית שלו. כאשר הוא אוחז בהם, נדמה שהוא משקיף דרכם על עברם הרחוק כמי שזכה להארה... ברגע שהגעתם אל הררי הארגזים כדי לחצוב מהם את הספרים ולהוציאם לאור היום — או, ליתר דיוק, הלילה — כמה זיכרונות עטים עליכם! אין דבר שמבליט את המקסם של פריקת ספרים יותר מן הקושי לחדול מכך".4

פרגמנטים של התבגרות. זו העלילה הנפרסת תוך עלעול בדפי הספר. מבחן אישי וישיר של הכותבת עם עצמה בטווח של שנים שעבורה הן שנות התבגרותה. ההתמודדות עם החומרים הללו לא הייתה קלה. לכן בחרתי לכתוב בגוף שלישיֿ, כמתבוננת מן הצד. בחירה זו יצרה התבוננות צינית, של אישה למודת ניסיון, בנערה חסרת כל אלה. ה"אני" היום, לא הצליח להתבונן במתבגרת זו, בעין רחומה או באמפתיה. להיפך. הכתיבה הפכה לכלי ניתוח אישי. ספת הפסיכולוג שהוא אני. בסיפורת העברית ניתן למצוא לא מעט סיפורי התבגרות שכתובים בגוף שלישי. דוגמה לכך ניתן למצוא בכתיבתו של בנימין תמוז. תמוז כתב מבחר סיפורים שבמרכזם עומדת חווית ההתבגרות של ילד אל מול המציאות שמסביבו. תמוז מצייר את המציאות כחוויה תודעתית של הילד, חוויה כמעט חיצונית, עקיפה. בסיפוריו של תמוז ניכר הקושי של חווית ההתבגרות, דבר שבא לידי ביטוי גם בשימוש בגוף שלישי בסיפור סבון.5 השימוש בגוף שלישי מייצר מידה מסוימת של ריחוק שנועד למתן את עוצמת הרגשות של הילד לנוכח המציאות שחווה.

כאמור, הסוגיות אותן אני מתארת יוצרות תמונה של דמות במהלך גיבוש זהות אישית וחברתית. המושג "זירת חברות" מתייחס למפגש בין יחיד לחברה שבמסגרתה הוא מתחנך.6 באמצעות תיאור המגע עם זירות חברתיות שונות כגון המשפחה, בית הספר ותנועת הנוער, נוצרת תמונה שלמה אודות מרכיבי ההתבגרות בתרבות הישראלית במאה ה-20. הפרגמנטים המובאים בספר מייצרים התבוננות במקבץ זירות שונות, אשר כל אחת מהן מציגה פן נוסף בחווית ההתבגרות. 

תיאורים ספרותיים של חווית ההתבגרות מסמנים תקופה זו בחייו של אדם כשלב משברי, רצוף באי-הבנות, נתקים ושסעים רגשיים הנובעים מן המפגש של האישי עם הקולקטיבי. לא אחת תיארתי בספר את תחושת חוסר האונים שמרגישה המתבגרת אל מול הסביבה המקיפה אותה, בין אם בחוג המשפחה ובין אם במעגל החברתי. לפי התיאורטיקן אריק אריקסון, שלב ההתבגרות טומן בחובו תהליך של בילבול תפקידים: גיבוש זהות לעומת טישטוש זהות.7 אריקסון מניח שהמתבגר מעצב את אישיותו, בין השאר, על ידי המשוב שהוא מקבל מן הסביבה. לכן תהליך חיפוש וגיבוש העצמי מגיע בד בבד עם הצורך להשתייך לקבוצה. כדי להשיג אוטונומיה וזהות עצמאית ונפרדת, המתבגר מתנסה בתפקידים שונים (לפי אריקסון - "משימות התפתחותיות") ללא מחויבות ארוכת טווח. אריקסון טבע את המונח "מורטוריום" לתיאור תקופה זו שבה החברה סולחת על התנהגויות והתנסויות שונות של המתבגר כחלק מתהליך בחינת זהותו. 

בסיפורת העברית ניתן למצוא, לא פעם, תיאורים של המתח בין היחיד לחברה. דוגמה לכך נמצא באדושם מאת יעקב שבתאי, שבו מתוארת התנערותו של נער הבר–מצווה מכל דבר המייצג את משפחתו: מלימוד הדרשה לקראת הטקס, ובעיקר מסבו של הגיבור: "לא רציתי לצווח במקהלה והתביישתי לזמר ביחידות, וחדלתי מבוא. הייתי יוצא מן הבית במכנַסי הטירוליים וחומק כלטאה מעבר לפינת הרחוב דרך רחובות צדיים וחצרות זרות אל בית הקברות המוסלמי".8

כחלק מתהליך ההתבגרות, הגיבור יוצא למסע בריחה אל "השוליים", בניסיון לטשטש את הבית שממנו הוא בא. האנטי–תזה של הגיבור מיוצגת על ידי אלי, דמות שמאפשרת לגיבור לעבור טקסי חניכה כגון עישון סיגריות וחשיפה לעולם מיני ו"אסור". זהותו של הגיבור מתגבשת ומגיעה לכדי שיא ("מיום ליום נעשיתי חכם בעיני") בעקבות המפגש שלו עם החברה- זו שמקיפה אותו בביתו: הגלותית, הדתית, הרצינית, וזו שהוא חשוף אליה כשהוא יוצא אל המסע החוצה: הפרועה, האחרת, האסורה. 

כאמור, מרכיב חשוב בגיבוש העצמי הוא המסע והיציאה מן הבית, כחלק מטקס פרידה מן ההורים. המעבר ממרחב מגונן למרחב זר מאפשר יצירת פרספקטיבה אישית. תהליך ההיפרדות ("ספרציה") שמוביל את המתבגר מהתמזגות לייחודיות ("אינדיבידואליזציה") הוא זה שמוביל את גיבוש הזהות האישית. תהליך זה מתואר על ידי הפסיכואנליטיקאית מרגרט מהלר, אשר פיתחה תיאוריה המתייחסת לתינוקות עד גיל שלוש.9 הנחת היסוד שלה הובילה את התיאוריטיקן פטר בלוס להשליך אותה גם על תקופת ההתבגרות, בטענה שזהו תהליך שני של "ספרציה-אינדבידואליזציה", שבזכותו אישיותו הבוגרת של היחיד מתגבשת, דבר שתורם בין השאר להצלחה בפיתוח מערכות יחסים זוגיים וחברתיים.10 בספר תיארתי, לא אחת, את תפיסת הגוף של המתבגרת, בעיקר מתוך הבנה שההכרה בגוף הפיזי, השתנותו ואפשרות המשיכה אליו, היא היא ההתבגרות עצמה. ההתייחסות של הכותבת לגוף הנשי נוצרת כתוצאה מהפניית תשומת הלב של גורם חיצוני אל גופה שלה.

בסיפורת העברית סיפורי ההתבגרות כמעט מחייבים מתן ביטוי לתהליך המורכב של הבשלה גופנית, דבר שמייצר לא פעם פגיעות רבה. דוגמה לכך ניתן לראות בתרנגולת בעלת שלוש הרגליים מאת יהושע קנז, באחת מפסגות העלילה בה הגיבור מכריז על עצמו כ"אני, אני, אני, אני"11 ההכרה ב"אני" באה לאחר מספר לא מבוטל של התנסויות שאותן עובר הגיבור באמצעות חונך, מולכו, דמות אפופה בהתבטאויות מיניות. רק לאחר חוויות מיניות שהגיבור עובר בתיווכו של מולכו, הוא מכריז על עצמו כיחיד. גם ההכרזה יש בה מן ההכרה בגופו שלו עצמו, כמעט סוג של אוננות הנרמזת הודות לאובייקט בעל סמליות פאלית, צינור ברז שאותו הוא ממשש תוך כדי הכרה בישותו העצמאית.

*

"מפעם לפעם אנחנו בכל זאת צריכים לשאול את עצמנו איפה אנחנו עומדים, לעשות הערכת מצב: לא רק לגבי מצבי הרוח שלנו, שאיפותינו, אמונותינו, אלא פשוט לגבי מקומנו הטופוגרפי, ולא כל כך ביחס לצירים אישיים אלא יותר ביחס למקום, או אולי לשאול את עצמך, ברגע מסוים של היום, על המקומות, זה ביחס לזה, וביחס אליך — לעמוד על ההבדלים, על הכיוונים, תדמיין את התנועה שלהם במרחב".12

אני מוצאת את עצמי חוזרת שוב ושוב לדבריו של ז'ורז' פרק (Perec) בשלבים שונים בחיי. מילותיו מסכמות את המהלך אותו עברתי גם ביצירת הפרויקט הזה: עצירה. התבוננות. חזרה לאחור. סקירה. מסירה. מבט אחורה. הכול כדי להמשיך הלאה. 

  • 1. וולטר בנימין, "פורקים ספרייה", על המשמר, 1992 (1931). ניתן לצפיה ב: http://readingmachine.co.il/home/articles/1128635789
  • 2. Martin Hammersley, Reading Ethnographic Research: A Critical Guide (London: Longman, 1990).
  • 3. Douglas Harper, " Reimagining Visual Methods: Galileo to Neuromancer", in Collecting and Interpreting Qualitative Materials, Norman K. Denzin, Yvonna  Lincoln, (eds.), (Sage Publications, 2003. pp. 176-198.
  • 4. תמר כתריאל, "המרחב הביתי כזירת חברות: קוים למחקר אתנוגרפי על תרבויות ילדים ונוער", בתוך: ספר היובל לכבוד ד"ר נג'יב נבואני: מחקרים בהגות, בחינוך ובמדעים. עורכים: עליאן, סלמאן , אבישור, יצחק, אלקאסם, נביה, חוג'יראת, מוחמד, (חיפה: המכללה האדמית הערבית לחינוך בישראל, 2007), עמ' 173-163.
  • 5. בנימין תמוז, "סבון" בתוך חולות הזהב (תל-אביב: מחברות לספרות, 1950).
  • 6. שם.
  • 7. אריק אריקסון, ילדות וחברה: פסיכולוגיה של האדם בתמורות הזמן, (תל-אביב: ספריית הפועלים, 1960), עמ' 135 – 179.
  • 8. יעקב שבתאי, "אדושם", בתוך הדוד פרץ ממריא (תל-אביב: הוצאת ספריית הפועלים), 1970, עמ' 9 -10.
  • 9. אירית ביטמן, אישיות: תיאוריה ומחקר, (תל-אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 1992).
  • 10. Peter Blos, "Second individuation process", in The Adolescent passage: developmental issues New York: International press, 1979), pp. 141-170.)
  • 11. יהושע קנז, "התרנגולת בעלת שלוש הרגליים", בתוך מומנט מוסיקלי, (תל-אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1995).
  • 12. ז'ורז' פרק, חלל וכו': מבחר מרחבים, (תל-אביב: הוצאת בבל, 1999).

אביגיל ריינר