הפלסטיק

על אף שמותיו, כשמות רועים יוונים (פוליסטירן, פנופלסט, פוליוויניל, פוליאתילן), הפלסטיק, שאך לא מזמן ריכזו את מוצריו בתערוכה, הוא במהותו חומר אלכימי. בכניסה לביתן, הקהל משתרך בתור ארוך בציפייה לראות איך מתבצעת פעולה שהיא מגית במלוא מובן המילה: המרת החומר; מכונה אידאלית, צינורית ומוארכת (צורה שהולמת את הצגת סודו של מסלול) מפיקה ללא מאמץ, מתוך ערימה של גבישים ירקרקים, גביעונים מבהיקים ומחורצים. מן הצד האחד חומר גולמי, תהומי, ומן הצד השני - האובייקט המושלם, האנושי; ובין שני הקצוות האלה, כלום; כלומר מלבד מסלול נע, תחת בקרה מיזערית של עובד במצחייה, חצי-אל, חצי-רובוט.

יותר מאשר חומר, הפלסטיק הוא עצם הרעיון של הטרנספורמציה האינסופית שלו, כפי ששמו הנפוץ מעיד, הוא הכל-מקום שהפך נראה-לעין; ומבחינה זו הוא אכן חומר ניסי: הנס מהווה תמיד המרה פתאומים של הטבע. חותם הפליאה הזאת נותר תמיד על הפלסטיק: הוא פחות אובייקט ויותר עקבות של תנועה.

ומאחר שתנועה זו, שהופכת את הגבישים המקוריים לשפע של אובייקטים מפתיעים יותר ויותר, היא כמעט אינסופית, הרי שהפלסטיק הוא בסיכומו של דבר חיזיון שיש לפענח: החיזיון של ההתגשמויות שלו. לנוכח כל צורה סופית (מזוודה, מברשת, מרכב מכונית, צעצוע, אריג, צינור, כיור או נייר) הרוח אינה חדלה להתייחס אל החומר הגולמי כאל חידה. זאת משום שאפשרויות הגלגול של הפלסטיק הן טוטליות: הוא יכול להיות דליים - ובאותה מידה תכשיטים. מכאן הפליאה המתמדת, החלום-בהקיץ של האדם לנוכח ריבוי הצורות של החומר, לנוכח הקשרים המפתיעים המתגלים דרכו בין הייחוד של המקור לריבוי של התוצאות. פליאה זו היא מבורכת, מאחר שמרחב הטרנספורמציות הוא קנה-המידה לעוצמתו של האדם, ועצם מסלולו של הפלסטיק משרה עליו את האופוריה של גלישה נעלה לאורך הטבע.

אולם מחיר ההצלחה הזו הוא שהפלסטיק, מושגב כתנועה, אינו קיים כמעט כחומר. הרכבו הוא שלילי: לא קשה ולא עמוק, הוא חייב להסתפק בתכונה חומרית נייטרלית על אף יתרונותיו בתחום השימושי: העמידות, מצב שמשתמע ממנו רק השעיית הכיליון. בתחום הפיוטי של החומרים הראשיים, זהו חומר מזולזל, אובד במקום כלשהו בין נזילותו של הגומי וקשיחותה השטוחה של המתכת; הוא אינו מגשים שום מוצר אמיתי מהתחום המינרלי: קצף, סיבים, שכבות. זהו חומר מוסב: בכל מצב שאליו הוא מובל, הפלסטיק שומר על מראה פתיתי, משהו עכור, שמנתי וקרוש נסוך עליו, שמקרין אי-יכולת להגיע אל החלקוּּת המנצחת של הטבע. אך מה שמסגיר אותו ביותר הוא הקול שהוא משמיע, החלול והשטוח כאחד; הרעש שלו מביס אותו, וכמוהו צבעיו, שכן דומה שאינו יכול לשמר עליו אלא את הצבעים הכימיים ביותר: מן הצהוב, האדום והירוק הוא אינו משמר אלא את תכונתם התוקפנית, ואינו משתמש בהם אלא כשם, כשהוא מסוגל להפגין רק את מושגי הצבעים.

אופנת הפלסטיק מבליטה התפתחות במיתוס התחליף. ידוע שהתחליף הוא במקורו ההיסטורי שימוש בורגני (האריגים המלאכותיים הראשונים הופיעו עם עליית הקפיטליזם); אך עד היום, ביטא התחליף תמיד התיימרות, הוא היה חלק מעולם של ה׳הופעה׳, לא השימוש; מכוון היה לשחזר בהוצאות מזעריות את החומרים הנדירים ביותר, את היהלום, את המשי, את הנוצות, את הפרווה, את הכסף - את כל ברק המותרות של העולם. הפלסטיק טיבו שהוא מפחית ערך, זהו חומר ביתי. זהו החומר המגי הראשון העולה בקנה אחד עם הפרוזאיות; אך זאת בדיוק משום שהפרוזאיות הזו היא הסיבה המנצחת של קיומו: זו הפעם הראשונה שהמלאכותי פונה אל השכיח, לא אל הנדיר. עקב כך, תפקידו המסורתי של הטבע משתנה: שוב אין הוא האידאה,1 ה׳חומר׳ הטהור שיש לאתרו או לחקותו; חומר מלאכותי, פורה יותר מכל מרבצי העולם, עומד למלא את מקומו ולשלוט בעצם המצאת הצורות. חפץ מותרות קשור תמיד לאדמה, הוא מזכיר תמיד באופן גנדרני את מקורו המינרלי או החייתי, את המוטיב הטבעי שהוא אינו אלא אחד ממימושיו. הפלסטיק, לעומת זאת, נבלע כולו בשימושו: אפשר אפילו לומר, שייצרו בעתיד דברים אך ורק כדי להתענג על השימוש בו. הייררכיית החומרים מבוטלת, וחומר אחד מחליף את כולם. העולם כולו יכול להיעשות מפלסטיק, ואף החיים עצמם, מאחר שמתחילים, כך נראה, לייצר גם עורקים מפלסטיק.

 

* בארת, רולאן, ״הפלסטיק״, מתוך מיתולוגיות, תרגום: עידו בסוק, הוצאת בבל תל אביב [1957] 2007, עמ׳ 210-212.

  • 1. האידאה האפלטונית, שעולם החומר הוא חיקוי חלקי שלה.

רולאן בארת