מאמרים

פתח דבר

דבר העורכים

התרבות החזותית (Visual Culture) היא תחום שהתפתח בדיאלוג בין חוקרי התרבות, שהציגו שאלות חדשות וביקורתיות על הקשר בין כוח לידע, לבין חוקרי תולדות האמנות, שעסקו באופן מסורתי בלימודים חזותיים והציגו את ההקשרים ההיסטוריים של הדימוי החזותי. המתודולוגיות המשמשות בתחום זה התפתחו בד בבד עם טשטוש הגבולות בין דיסציפלינות אקדמיות מסורתיות ותחומי דעת חדשים. אף כי בעשורים האחרונים פורסמו בעולם אין-ספור טקסטים שהוקדשו לעיון בשדות האלה, מדף הספרים העברי עדיין דל מאוד.

כמו בכל שדה מחקר, גם בתרבות החזותית יש לתת את הדעת להבחנה בין מושאי המחקר לבין שאלות המחקר, מתודולוגיות המחקר והבסיסים התיאורטיים השונים שבהם החוקרים עושים שימוש. מושאי המחקר של התרבות החזותית מגוונים והטרוגניים מבחינת הסוגה והתוכן, ונעים ין יצירות אמנות מן העבר לתוצרים של תרבות פופולרית עכשווית. ג'יימס אלקינס (James Elkins) מציג רשימה אקראית של מושאי מחקר רלוונטיים בעת כתיבת ספרו: "מין ומיניות, לאס וגאס, הוליווד ובוליווד, תיאורים של מוות ואלימות, שדות תעופה בין-לאומיים [...], בארבי [...], כרטיסי ברכה שנשלחו בדוא"ל, טמאגוצ'י, קישוטי מסעדות". כיום נוספו לרשימה גם בלוגים, רשתות חברתיות, פורטלי וידאו כמו יוטיוב, ממשקים דיגיטליים, וידיאו-קליפים ועוד. המודעות להיות הרשימה נתונה לשינויים מתמידים הובילה את אלקינס למסקנה מרתקת, שבה חתם את רשימתו: "The list seems hopelessly  miscellaneous or happily inclusive, depending on your point of view".

שאלות המחקר החדשות שהחלו לעלות במחקרים, הן בתולדות האמנות הן בתרבות חזותית, נגזרות, כמובן, ממושגי המחקר החדשים ומן המפגש ביניהם. מאחר שלימודי התרבות החזותית הרחיבו את חומרי המחקר מיצירות אמנות "גבוהות" לדימויים "נמוכים" של התרבות הפופולרית והראו כיצד הסימן והשפה אינם רק למייצגים את החברה אלא גם מעוררים ויוצרים כוחות חברתיים, כלכליים ופוליטיים, הרי שכבר לא היה די בדיון בהקשר ההיסטורי והאסתטי. השאלות שחוקר התרבות החזותית נדרש להן היו חייבות לכלול גם את התפקיד הפוליטי, החברתי, התקשורתי והכלכלי של היצירה. לכן נדרשו חוקרי התרבות החזותית להשתמש במושגים, ברעיונות ובבסיסים תיאורטיים, שלכאורה היו "זרים" לחקר הדימוי החזותי, ובין השאר, עסקו בנושאי מגדר, זהות או פוסט-קולוניאליזם וסייעו בניתוח תפקידו החדש של הדימוי החזותי. יצירת האמנות, שעד כה נחקרה בעיקר בהקשרם היסטוריים, החלה להיחקר כתוצר של תרבות הייצור ההמוני, מחד גיסא, כחלק מתהליכים חברתיים, ומאידך גיסא, כיוצרת תרבות. הדימוי נתפס כתוצר תרבותי בעל תפקידים תקשורתיים, חברתיים וכלכליים ובעל אינטראקציות רבות (טכנולוגיות, פוליטיות, סוציו-אקונומיות וכו'). כדי להבין את מקומו החדש של הדימוי ואת תפקידו, גייסו חוקרים של תרבות חזותית, שבאו מתחומי דעת ודיסציפלינות מחקר שונות, איש-איש את המתודולוגיה שלו, כשלעתים הם משלבים בהן מתודולוגיות אחרות.

ספר זה מבקש לפרוס את מתודולוגיות המחקר המגוונות המשמשות ללימוד התרבות החזותית בראשית המאה ה-21. המאמרים האסופים בו מציגים נקודות מבט מגוונות לחקר הדימוי החזותי, מקצתן  מתייחסות לרלוונטיות של מתודולוגיות מודרניסטיות/מסורתיות (כגון איקונוגרפיה, פנומנולוגיה, אנתרופולוגיה חזותית ופסיכואנליזה) ומקצתן מציגות מתודולוגיות חדשות בעלות גוון היברידי פוסט-מודרני (סוציולוגיה של המדעים או מתודולוגיות המשלבות ומטשטשות בין מדעי הרוח למדעי החברה). מתודולוגיות אלו מציגות את המחקר החדש של הדימוי החזותי בעידן של משבר הייצוג, שבו אין עוד תיאוריות הדוגלות באמת אחת ובמחקר אובייקטיבי או במודל תיאורטי בעל התחלה וסוף סדורים.

המתודולוגיות לניתוח חזותי המוצגות בספר זה משתמשות בתיאוריות בין-תחומיות ורב-תרבותיות ושמות דגש על רלטיביזם, אינטואיציה, תמהיל, פרגמנטריות ועמדה ביקורתית. עמדה כזו שוברת את גבולות הדיסציפלינות האקדמיות ומבקשת להרהר (ואולי לערער) על היומרה כאילו יש טענות אובייקטיביות שיכולות להתגלות כמסקנות בתיאוריה סגורה. המאמרים הנכללים בקובץ מציגים מתודולוגיות בעלות אוריינטציה של תהליך ולא של מבחן התוצאה, ולעתים קרובות הם מציפים את נקודת המבט האישית של החוקר ודנים בשיטות העבודה שלו. לצד הדיון המתודולוגי, הספר  חותר לחשוף גם את מושאי המחקר החדשים של התרבות החזותית בתקופה הפוסט-מודרנית, שמצויים במוקד השיח האקדמי: צילום, מיצב, מיצג ווידאו-ארט, ממשקים אינטראקטיביים, פרסומות, אפנה ועיצוב – ולפיכך אלו הסוגות העיקריות הנדונות בו. עניין זה אינו מנותק מן העובדה שספר זה מתהווה באקדמיה לאמנות ועיצוב ומבקש להציע מתודולוגיות הקשורות בעולמות התוכן של ההיסטוריה, התאוריה וביקורת התרבות, שתסייענה לסטודנטים יוצרים לאמץ שיטות מחקר רלוונטיות עבורם.

אם כן, המאמרים בספר מציגים דרכי התבונות אפשריות (מסורתיות וחדשות כאחת) לניתוח הדימוי החזותי העכשווי וכן דרך התבוננות עכשווית, המאירה מושאי מחקר מסורתיים באור חדש. דרכי התבוננות אלו לא רק מעלות את הרבדים השונים המצויים בכל דימוי חזותי (חברתי, פוליטי, כלכלי ואסתטי), אלא גם מפנות את תשומת הלב לעובדה שכל בחירה מתודולוגית יוצרת גישה לרובד אחר של הדימוי החזותי. כיוון שכך, המאמרים מגלמים את הרעיון שכל בחירה מתודולוגית מניבה תוצאה ייחודית לה, ולכן הבחירה עצמה היא בעלת משמעות.

אורי ברטל

נעמי מאירי–דן

ד"ר נעמי מאירי–דן חוקרת היבטים שונים של תולדות האמנות והאדריכלות המערבית ושל התרבות החזותית. מרצה במחלקה להיסטוריה ותיאוריה ב"בצלאל", בבית הספר לתקשורת במכללת "ספיר" ובבית הספר לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב.

דנה אריאלי

דנה אריאלי נולדה בירושלים בשנת 1963.
בשנות השמונים למדה צילום בקמרה אובסקורה בירושלים אך בחרה להתמחות במחקר אקדמי במסגרתו עסקה בקשרי הגומלין בין פוליטיקה ואמנות. את עבודת הדוקטורט שלה בנושא "בין אסתטיקה לפוליטיקה: נאציונל סוציאליזם והאמנות" השלימה באוניברסיטה העברית בירושלים ב-1996. את לימודי הפוסט-דוקטורט שלה השלימה באוקספורד. היא נקלטה דנה כמרצה באוניברסיטת תל-אביב ובשנת 2003 היא הוזמנה לשמש כמרצה אורחת באוניברסיטה הבינלאומית של ונציה.
בין 2004 ל-2012 עמדה בראש המחלקה להיסטוריה ותיאוריה בבצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב שבירושלים. במסגרת זו הקימה את כתב העת המקוון היסטוריה ותיאוריה: הפרוטוקולים ויזמה את ההוצאה לאור של פרוטוקולאז' (אסופת מאמרים מודפסת) הרואה אור כל שנה מאז 2009.
בבצלאל למדה צילום (באופן חלקי) במחלקה לצילום. תערוכת היחיד הראשונה שלה כצלמת "קרוב מכפי שנראה: גבעת רם" התקיימה בבית האמנים בירושלים ב-2013 [אוצר: אריאל קן].   
מאז 2012 משמשת פרופ' אריאלי כדקאן הפקולטה לעיצוב במכון הטכנולוגי בחולון.
בין הספרים שפרסמה עד כה: רומנטיקה מפלדה: אמנות ופוליטיקה בגרמניה הנאצית [הוצאת מאגנס, 1999]; יוצרים בעומס יתר: רצח רבין, אמנות ופוליטיקה [הוצאת מאגנס, 2005 זוכה פרס ראש הממשלה לשנת 2006]; אמנות ורודנות: אוואנגרד ואמנות מגוייסת במשטרים הטוטליטריים [אוניברסיטת תל-אביב, ההוצאה לאור, 2008]. לאחרונה ערכה את פחד מוות: מופעי הטרור בזירות האמנות והתרבות הפופולרית, [בצוותא עם דפנה סרינג, האוניברסיטה העברית, מאגנס, 2011].
במחקריה בשנים האחרונות מתמקדת פרופ' דנה אריאלי בהתווית שיטת מחקר ייחודית לתרבות חזותית שבמוקדה הצילום. במסגרת זו עסקה בשנים האחרונות בחיבור הספר "הפנטום הנאצי: מסע בעקבות שרידי הרייך השלישי". הספר מבקש להציע תמהיל בין גישות יצירתיות ומחקריות. הוא כולל תצלומים של המחברת, יומן מסע שחיברה בגרמניה, ראיונות עומק עם יוצרים ואף פרק מחקרי מקיף.