מאמרים

בהקשר

בית השימוש במרחב הסמלי: ביקורת על ספרו של עידן ירון

עדו נבו

44.jpg

 

 

בשנת 1917 רכש האמן, איש תנועת ה"דאדא" מרסל דושאן משתנת חרסינה לבנה, קונבנציונאלית לגמרי, כזו המוצבת בשרותי גברים ציבוריים, שיוצרה על ידי חברת מוט (Mott). את המשתנה הפך דושאן והציבה כאשר חלקה התחתון למעלה וחלקה העליון למטה, רשם על שוליה R. Mutt 1917, ושלח אותה לארה"ב, לתערוכה, תחת הכותרת "מזרקה". יצירה שנויה במחלוקת זו לא הוצגה אמנם בתערוכה האמורה, אולם הדבר לא מנע ממנה להפוך לאחת מיצירות האמנות המודרנית הידועות ביותר, ולעורר מחלוקות רבות בדבר טיבה של היצירה האומנותית וגבולותיה. יצירה זו, ויוצרה, עומדים במידה רבה בבסיס ספרו של עידן ירון "בית השימוש במרחב הסמלי". ה"מזרקה" היא התמונה המעטרת את כריכת הספר; פרפראזה על מכתם מפי דושאן עצמו, חותמת אותו; ואזכורים רבים שלו שזורים בספר במרבית פרקיו.

 

 

 

למרות האמור לעיל, דומה כי הדרך אותה מנסה המחבר להוליך את הקוראים היא במידה רבה הפוכה לכוונותיו של דושאן. על פי מספר פרשנויות ביקשה ה"מזרקה" לקרא תיגר על הקונבנציות המקובלות בשדה האומנות של ראשית המאה העשרים. עצם הצבתו של חפץ יומיומי פונקציונאלי בגלריה מערער את ההנחות המקובלות בדבר הגדרת היצירה האומנותית, לא כל שכן, כאשר מדובר בחפץ הנתפש כמזוהם מעצם טיבו ורחוק במיוחד מן האומנות הנשגבה. דושאן בקש איפה להלעיג על התפיסות האומנותיות, כאשר המשתנה מסייעת בידו להקצין את אמירתו ולהגחיך את הסיטואציה. ירון, מאידך גיסא אינו מבקש לעשות שימוש סימבולי בבית השימוש, כי אם להיפך, להשיב לו את כבודו ולהסב אליו את תשומת לב אליה הוא ראוי, כמוסד חברתי ופרטי עתיק יומין ורב חשיבות. מוסד שמשמעויות סמליות רבות מוקנות לו, המחייבות התבוננות רצינית ומעמיקה.

 

 

 

הספר מחולק לשני חלקים בלתי שווים באופן בולט, הן בהיקפם והן בעומק הניתוח שלהם. החלק הראשון, המצומצם יותר עוסק במרחב הפיזי של בית השימוש, ולמעשה מתאר את התפתחותו לאורך ההיסטוריה. הפרק סוקר את התפתחות בתי השימוש מן העת העתיקה, דרך ימי הביניים ומסיים בעת החדשה. הוא מציג את שני אבות הטיפוס ההיסטוריים של בתי השימוש, אלו שאפשרו ישיבה, ואלו שדרשו כריעה שפופה; הוא מציין את אופני פינוי השופכין השונים, בין אם באמצעות זרם מים, ובין אם באמצעים אחרים; ומפרט בעיקר את טכניקות ההדחה המודרניות, מחוללותיו של בית השימוש המודרני.

 

 

 

מדף הספרים העברי חסר חומר הדן בהתפתחותם של חפצים, ומבחינה זו מהווה הספר תרומה חשובה. עם זאת ניתן היה להתייחס לחלק זה ביתר העמקה. ההתייחסות לבתי השימוש ברומי למשל, מדגיש את הנהגים והטכניקות השונות הכרוכות בביתי השימוש, הפרטיים והציבוריים, אולם מתמקד בשכבה הצרה של האצולה. עשיית הצרכים בחלק הארי של הציבור אינה זוכה כלל להתייחסות. נקודת המוצא של הסקירה ההיסטרית היא "תיאורית הכשלים ההנדסיים", פרי פיתוחו של ההיסטוריון הנרי פטורסקי. כלומר התפתחות החפצים השונים נובעת לא מצרכים כי אם מכישלונות וליקויים ומניסיונות לפתרם ולהתגבר עליהם. גישה טכנולוגית זו מעניינת ומאירת עיניים אולם התמקדות בה מזניחה היבטים אחרים של אבולוציית החפצים, ובמיוחד זו הממקדת את המבט בפן התרבותי של החפץ והפונקציה אותה הוא ממלא. אי לכך נעדרות מן הספר התייחסויות מעמיקות יותר לציוויים דתיים, להשפעות בין תרבותיות או לשיעורי הגודל השונים של האוכלוסייה לאורך התקופות הנדונות.

 

 

 

חלקו השני של הספר דן במרחב הסמלי של בית השימוש, כמו שמו של הספר, ודומה כי זהו החלק שעניין יותר את הכותב. בחלק זה דן המחבר במשמעויות הסמליות השונות, המוקנות לבית השימוש. בראש ובראשונה הוא ממפה את בית השימוש מבחינת האסוציאציות הנקשרות בו. לשם כך מגויסת תיאורית הסימול הסמיוטית, מבית מדרשו של דה סוסייר, והמחבר מציב את האסוציאציות השונות בשרשרות של מסמן ומסומן. שרשרת סימול כזו מוליכה בין השאר את הקשריו של בית השימוש, החל מכלי פונקציונאלי, אל אפלולית וטחב, משם לחוסר מהוגנות, אל לכלוך וזיהום ומובילה, כך על פי המחבר, היישר אל הרחם ומכאן הזיהוי עם הנשיות, או לחילופין אל הקבר ואל המוות.

 

 

 

המחבר מגייס תיאוריות נוספות על מנת למפות את הקשריו של בית השימוש. כך למשל הוא משתמש במינוח הפוקויאני "הטרוטופיות", אותו הוא מתרגם כ"מקום של אחרות", על מנת לקטלג את הסוגים השונים של בתי השימוש על פי המרחבים בהם הם ממוקמים. כך בית השימוש הביתי הוא מתחם פרטי בתוך מרחב פרטי, בית השימוש במקום העבודה הוא מתחם ציבורי בתוך מרחב פרטי ובית השימוש הציבורי ברחוב הוא מתחם ציבורי בתוך מרחב ציבורי. אבחנות אלו מסייעות להתבונן בהדרות השונות הנובעות מתוך בית השימוש, כך ההפרדות בין גברים לנשים, כך תופעת המציצנות לתוך המתחם האינטימי וממנו החוצה וכדומה.

 

 

 

החלקים המעניינים ביותר בחלקו השני של הספר הם ניסיונותיו של המחבר להדגים את סימוליו השונים של בית השימוש כפי שהם מגולמים או מוצפנים בביטוייה השונים של התרבות המערבית. לשם כך נדרש המחבר לעיון ביצירות מתחום האמנות הפלסטית, לכרזות פרסום או לקמפיינים פרסומיים, ליצירות הספרותיות הקאנוניות, ולספרות הפופולארית, וכמובן למופעיו השונים של בית השימוש בקולנוע. באחד הפרקים מודגמים הטקסים השונים הכרוכים בבית השימוש: הכניסה, השהות והגירוי אותו היא מעוררת, והיציאה, בסוגות שונות מן הספרות ומן הקולנוע. המחבר מפרק וממשמע את סצנת הביקור בבית השימוש של ליאופולד בלום ב"יוליסס" של ג'ויס, המתאפיינת בסצנות כניסה ויציאה סוערות, העומדות בניגוד משוועה לשהות הרגועה והנינוחה. הוא מתאר גם את אחד מאירועי השיא בספרו של דן בראון "צופן דה וינצ'י", החמיקה לבית השימוש, שם המשמעות קשורה להבנת הגיבור, רוברט לנגדון את מצב הביש בו הוא נמצא, דווקא בעת השהות בית השימוש, והיא מסבירה את החמיקות אל המרחב וממנו. המחבר מגדיל בהתייחסותו לסרטו של קוונטין טרנטינו "ספרות זולה", כאשר הוא מאתר את ששת הסצנות בהן מוזכר בית השימוש. המשותף לכולן היא ההפוגה הניטלת בעת הכניסה למרחב זה, כאשר ההתרחשות האמיתית, שוד, רצח, פריצה, שאיפה מסוכנת של הרואין וכד', מתרחשות מחוץ לו.

 

 

 

 החלק השני עשיר מאוד באזכורי בתי השימוש לסוגיהם, ובכך יש ללא ספק השג מרשים. קשה להעלות על הדעת מקומות רבים נוספים מתחומי הספרות, הקולנוע או האומנות, שבית השימוש נזכר בהן ואינן מצוטטות בספר. על רקע גודש חיובי זה מצערת העובדה כי עריכת הספר הייתה רשלנית משהו ואינה מאפשרת מעקב אחר הציטוטים ברשימת מראי המקום וברשימת הספרות.

 

 

 

מטרתו המוצהרת של הספר נראית לי יומרנית במקצת. גם אם הקריאה בספר והפנמת תכניו ישנו אצל הקורא את התבוננויותיו בבית השימוש ותסייע לו להבין ביתר בהירות משמעויות חברתיות הקשורות אליו, הרי שניתן להעריך כי הכרה עצמית חדשה ושינוי רגשי שיובילו "להגשמה מלאה של האנרגיות והיצירתיות של האדם", לא יהיו בהכרח נחלת הקוראים. אולם, אין ספק כי הספר מאיר באופן ייחודי תחום, שאי ההתייחסות אליו הייתה בחזקת טאבו חברתי. מעבר לקוריוז הטמון בהעתקת הדיון בבית השימוש לספירה אינטלקטואלית, יש כאן מלאכת ליקוט קפדנית ועשירה, ובכך יש ללא ספק השג נאה.   

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


ד"ר עדו נבו חוקר את קשרי הגומלין בין תרבות, ספורט, לאומיות ופוליטיקה.
מלמד במחלקה להיסטוריה ותיאוריה בבצלאל ובמכללת ספיר.

היבטים באוצרות עכשווית, אביב 2006