מאמרים

בהקשר

אמנות שעת התנתקות או החלום של דונאלד דאק: ראובן זהבי, אריאן ליטמן-כהן וקיקי קרן-הוס ב"הערה 10"

דנה אריאלי-הורוביץ

אמנות שעת התנתקות או: החלום של דונאלד דאק -

 

ראובן זהבי, אריאן ליטמן-כהן וקיקי קרן-הוס בהערה 10

 

 

 

 

המרחקים בין אמנות לפוליטיקה בישראל, במידה שהתקיימו אי פעם, הולכים ומתקצרים. דוגמא מרתקת להצטמצמות המרחקים ולטשטוש בין "האירוע הפוליטי" לבין "המעשה האמנותי" עולה משיתוף הפעולה בין ראובן זהבי ואריאן ליטמן-כהן [סאונד: קיקי קרן-הוס] בפרויקט החלום של דונאלד דאק שהוצג בהערה 10 בפברואר 2006 במוזיאון המדע בירושלים.

 

בטרם אפנה לדיון בחלום של דונלד דאק, כמה משפטים על ארועי הערה המתקיימים בירושלים מאז נובמבר 2001. הערה 10, שהתקיים בפברואר 2006 במוזיאון המדע בירושלים, ביקש להתמקד ב'אופני הפעולה של "הדינוזאורים"' ובקריאה, לה נעתרו מעל ששים יוצרים, להתייחס אל "האקרופוליס הישראלי", כפי שכינו זאת המארגנים. בכינוי זה הם כיוונו לגבעת השלטון הפוליטית-אקדמית-תרבותית הממוקמת בירושלים, בין גבעת רם לקריית הממשלה.

 

תערוכות הערה מייצגות נסיון לפתח דיאלוג בין קבוצות של יוצרים, תוך הנחת דגש על השיתופיות ביצירת האמנות. זהו מבט אחר, אם תרצו אלטרנטיבה אוצרותית ל"אקרופוליס" התרבותי באשר הוא. ואולי דווקא משום כך, מתאפיינות היצירות הנכללות בהערה בהתייחסות שכיחה אל הפוליטי והחברתי.[1]

 

החלום של דונאלד דאק, פרויקט משותף של ראובן זהבי ואריאן ליטמן-כהן עוסק בהתנתקות קיץ 2005. העובדה שששה חודשים לאחר שהושלמה ההתנתקות מרצועת עזה, מתהווה דיאלוג כזה בין מספר יוצרים ובמרכזו התייחסות אל אירוע פוליטי שהתרחש כאן ועכשיו היא מרתקת. לא פחות מכך מרתקת העובדה שבימים אלה נפתחת במוזיאון תל-אביב תערוכה שעניינה אמנות שעת התנתקות שהרי אין תקדימים רבים לחדירתם של אירועים פוליטיים מובהקים מבעד לשומרי השער של זירות התצוגה המוזיאליות-מימסדיות במהירות שכזו.

 

מה מסמל השינוי הזה? האם העתקת הפוליטי מהערה אל ה"אקרופוליס" האמנותי התל-אביבי משמעה שיש בכוחן של זירות אוצרות אלטרנטיביות לטלטל את הדינוזאורים ולהכתיב שיח חדש? האם זו התקצרות המרחקים בין הפוליטי, התקשורתי והאמנותי המובילה להתעסקות המתגברת הזו של אמנים בשאלות השעה? ובכלל, האם ההתייחסות להתנתקות, בהעדר פרספקטיבה, יכולה להניב אמנות שאיננה חוטאת בפלקטיות?

 

זהבי וליטמן-כהן, שכנים בסדנאות האמנים בירושלים, נפגשו בשעה שהתאפיינה במחיקה.

 

ליטמן-כהן כותבת בטקסט המלווה את הפרויקט כי המחיקה וההיעלמות שאפיינו את ההתנתקות הטרידו אותה; במשך חמישה ימים פונו 8000 תושבים\ ובתום חמישה שבועות "נעלמו" 21 התנחלויות. המחיקה של ההתנתקות לא התרחשה רק במישור הפיזי אלא גם במישור התודעתי. אם במשך שבועות בטרם ההתנתקות נבנה שיא תקשורתי, הרי שימים לאחר שהושלמה נעלמה ההתנתקות מן התקשרות; את ההוריקן הכתום של דימויי ההתנתקות החליפה הוריקן קתרינה.

 

המחיקה הפיזית והתודעתית של ארועים פוליטיים טראומתיים מטרידה ואיננה מאפיינת, רק את ההתנתקות מרצועת עזה ; ארועים טראומתיים חריגים, פיגועי טרור למשל, נשטפים מן התודעה הציבורית במהירות שיא, כאילו מעולם לא התרחשו. ואולם המחיקה, ההסתרה, והעיסוק בהרס אינם מאפיינים כמובן רק את הזירה הפוליטית; הם נמצאו מאז ומתמיד גם בעולם האמנות; קופפרמן, נאמן, אברמסון ורז הם רק כמה מהאמנים הישראלים – איש אישה והמחיקה, הסתרה, כיסוי והעלמה -- האופיניים ליצירתם.

 

כצלמת, החלה ליטמן-כהן לפקוד את רצועת עזה עוד ב-2004. לקראת יישום תכנית ההתנתקות בקיץ 2005 שהתה מספר שבועות בגוש קטיף וצילמה כמה אלפי תצלומים עמם שבה לסדנאות האמנים בירושלים. את תחושותיה לנוכח הנוף ההרוס חלקה ליטמן-כהן עם זהבי שעסק באותה התקופה בציוריו דווקא בהפשטה, והשניים החליטו על פרויקט משותף.

 

את גוף הצילומים של ליטמן-כהן בחר זהבי לעבד לסדרה של סרטונים אינטראקטיביים המשלבים בין כמה מדיות. ייחודיותו של המהלך הזה, הוא בהחייאתם של תצלומי סטילז. באמצעות תוכנת actionscript של פלאש הפכו תצלומי הסטילז, שמקצתם עובדו בתכנת פוטושופ, לסרטונים אינטראקטיביים קצרצרים. אם תרצו קליפ-פוטומונטאג'. סטילז בתנועה. או בקיצור: הדבר הבא בעולם האמנות.

 

המפגש בין הקונקרטיות של ליטמן-כהן להפשטה של זהבי הובילו ליצירת אמנות מרתקת; אולי דווקא בשל המיידיות של התצלומים והמרחק האפסי שלהם מן המציאות, בחר זהבי להרחיק את הדימויים, בצורה חופשית למדי, מן הפוליטי והעכשווי, עובדה שרק חידדה את האבסורד המשתקף מהם לכדי אמירה אקזיסטנציאלית נוקבת.

 

בבסיס החלום של דונאלד דאק ניצבת השאלה האם ניתן לשמר משהו מן השטפון העצום של הדימויים החזותיים אליו נחשפנו בעת ההתנתקות ואיזה סוג של שימור עשוי להיות בעל ערך לאורך זמן. שאלה נוספת היא האם ניתן לעסוק בהתנתקות ולא לחצות את הגבול הדק שבין סיקור/צילום עיתונאי לבין סיקור/צילום אמנותי.

 

הפרויקט של זהבי וליטמן-כהן אמנם עסוק בהריסות, אולם היוצרים, אולי במחאה על מחיקת ההתנתקות מן התודעה והתקשורת, אינם מסתפקים בקינה על ההרס ואף לא באסתטיזציה שלו. בשונה מסדרת האסונות של אנדי וורהול למשל, אותה ניתן לקרוא כאסתטיזציה של המוות, זהבי וליטמן-כהן עושים דווקא מהלך הפוך; בעצם החייאת תצלומי הסטילז, נוצר מצב בו הדימוי אמנותי השטוח ודו-מימדי מוחלף בדימוי אמנותי עמוק ותלת-מימדי, דימוי שמחייה את ההרס. בשונה מחדוות ההרס למען ההרס הפוטוריסטית [או הוורהוליסטית, שכן גם אצלו מתהווה שיר הלל לאסתטיקה של המוות ולבנליות שלו] נוצרת כאן ראייה חתרנית וביקורתית כלפי "ההתנתקות מן ההתנתקות" שאפיינה את השיח הציבורי; רציתם לשכוח או להתעלם? הסרטונים האינטראקטיביים דווקא מחיים את ההתנתקות ומזכירים לנו ללא הרף את הדיסונאנס שבהרס.

 

הקליפים של זהבי אולי מזכירים לנו במבט ראשון את הימים של ראשית הקולנוע, בין מייברידג' לאחים לומייר, אך החתרנות שלהם מגיעה לשיאה כאשר אנחנו נזכרים בקונטקסט בו נוצרו, בתימות בהם הם מטפלים. אז מתחוור לנו שאנו בשיאה של תוכנית ריאליטי; בדיוק כמו בז'אנר הזה, כך גם כאן – אנו עסוקים במציאות מתווכת שהפכה ליצירת אמנות.[2]

 

הקליפים על ההתנתקות שואלים האם בכלי ההרס עשוי להימצא דבר מה אסתטי. קחו למשל את 'ריקוד הבולדוזרים' [  קליפ מס' (74.7 KB) 1 ]. כאשר מתבוננים בו עולה אסוציאציה מיידית לייפוי ואסתטיזציה של ההרס, אך בה בעת גם עמדה ביקורתית כלפי ייפוי ההתנתקות כפי שנחקקה בזכרון הקולקטיבי של מרבית האזרחים. באופן דומה גם כאשר מתבוננים ב'חיפוש' [   קליפ מס' 2 (1.91 MB)  ] מתחדדת הביקורת והשאלה האם נגזר על הבתים שפונו להמחק מן התודעה הציבורית? כאן ניכרת ההזדהות עם הקושי העמוק שנחווה על-ידי אנשים שאיבדו את בתיהם. 'ריקוד הבולדוזרים' ו'חיפוש' מאירים את הדואליות שבארוע הזה; שילוב בין הרס, עקירה, טשטוש ומחיקה לבין הפענוח הקולקטיבי או המקובל של ההתנתקות כ"דבר הנכון" מבחינה מדינית.[3]

 

 

 

שאלות נוספות בהן מטפל החלום של דונאלד דאק הן כיצד ניתן לייצג את שנמחק, התכסה אבק או נעלם מבחינה ויזואלית? האם המדיה לא נטתה לעשות שימוש ציני בדימויים שעשויים להגדיל את תפוצת העיתונים? [ קליפ מס' 4 (323 KB) ] וכיצד מיישבים בין מבול הדימויים התקשורתי שעסק בהתנתקות, לבין ההיעלמות הגורפת של הכתום מן התקשורת?

 

'התמוססות', [ קליפ מס' 5 (1.38 MB) ] מציע לכך מענה תוך הדגשת המימד הויזואלי, ואילו 'פינה', 'טקטס נמחק' ו'רעש' [ קליפ מס' 6 (291 KB) ] [  קליפ מס 7 (354 KB) ] [ קליפ מס'8  (49.3 KB) ] עוסקים בכך תוך הדגשת המימד הטקסטואלי. המסך מוצף במונחים שערב ההתנתקות היו חזות הכל ['ארוע קיצון' למשל] ואשר נעלמו מן השיח הציבורי מייד לאחריה. שלושת הסרטונים מורכבים ממשפטים שחוברו על ידי דוברת צה"ל ופורסמו במדיה ובשלושתם מודגש מוטיב המחיקה. בנקודה זו תורמת רבות עבודת הסאונד המרתקת של קיקי קרן הוס המדגישה עובדה זאת בבירור; קרן הוס שותלת קטעי קינה מבתי הכנסת של גוש קטיף ומתפילות קיבוציות שנישאו למען ביטול גזירת ההתנתקות, אך בהדרגה היא מביאה להעלמותן של שכבות שונות של הסאונד, עד לאלם. כך נוצרת אנלוגיה מאלפת בין המשפטים הנעלמים, הנכחדים, ואלה שהוצאו מהקשרם, לבין הבתים שנעלמו, הירוק שנכחד והמשפחות שהוצאו מהקשרן.

 

אמנות שעת התנתקות אצל זהבי וליטמן-כהן מקבלת מאפיינים אחרים לחלוטין מאמנות שעת התנתקות אצל יוצרים כמו אבנר בר-חמא. על פניו קיים דמיון תמתי בין הסוגיות בהן טיפלו תערוכתיו של בר-חמא, שנפתחה עוד בטרם התרחשה ההתנתקות בפועל, ובמרכזן מפת ארץ ישראל בתפוזים או תיאור 'הסלון של משפחת וסרטייל' מגני טל שהפך לאוהל. ואולם התוצרים שהתקבלו שונים זה מזה באורח מהותי. ניתן להניח כי את ההבדלים אפשר לזקוף למעורבות הרגשית והפוליטית של בר חמא במושאי האמנות שלו. כך או אחרת, ההשוואה מדגישה את המימדים המופשטים של החלום של דונלאד דאק ואפשר שאלה יעניקו ליצירה זו חיים ארוכים פי כמה.

42.JPGאבנר בר-חמא: 'הסלון של משפחת וסרטייל'

ואולם בעוד שאלת אורך החיים של היצירות היא אולי משנית, שאלת הזיקה שבין עמדות פוליטיות ליצירות אמנות היא מאתגרת וקוראת למחקר; דומה כי החלום של דונלאד דאק מהווה נסיון מתוחכם לעסוק בפוליטיקה, נסיון שלא גלש לפלקטיות. דיון מתוחכם כזה של "האמנותי" ב"פוליטי" [במידה שניתן בכלל להפריד בין השניים] הוא חיוני במיוחד במקום בו אנו ניצבים; אם נדמה היה כי מרכיבים בחברה הישראלית איבדו את היכולת לתקשר, בא הדיאלוג של זהבי וליטמן-כהן ושבר את כל התפיסות הסטריאוטיפיות. ההתנתקות אולי הוליכה לשבר אותו לא קל יהיה לאחות, אולם האמפטיה האנושית העמוקה המשתקפת בפרויקט הזה בכללתו, ובקליפים כמו 'גדר תיל' מלמדת אחרת ; ייתכן שאמנות שעת התנתקות דווקא ייצרה טיפוס חדש של תקשורת.  

 

 

הערות

[1] הדבר ניכר במיוחד בהערה 6 ['על גבול ההערה'] שהתקיים באוקטובר 2003, בשיאה של  האינתיפאדה    השנייה, והוקדש לחיים בירושלים בעת ההיא, עם איזוכרים ישירים לפוליטי.  

 

[2] תודה מקרב לב לגל ונטורה שהאירה וחידדה את הנקודה הזו.

 

[3]כל האיורים, אלא אם צויין אחרת, לקוחים מן 'החלום של דונאלד דאק'.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

היבטים באוצרות עכשווית, אביב 2006