מאמרים

בהקשר

יגאל עוזרי - הצלחה מדומה: לרגל התערוכת "ארבע עונות" מוזיאון תל אביב לאמנות

דליה מנור

המהומה התקשורתית סביב פתיחת תערוכתו של יגאל עוזרי במוזיאון תל אביב בתחילת ספטמבר גוועה במהירות, ובכל זאת כדאי לבדוק על מה המהומה ומה פשרה של התופעה. הדבר הבולט ביותר בקשר לדיון בעוזרי הוא הילת ההצלחה האופפת אותו. אפילו מאמר ביקורתי ביותר (מורן גודס ב-nrg) לא יכול להתאפק מלקבוע ש"צייר בינוני ללא אמירה ממש מעניינת נכנס לפנתיאון האמנות הניו-יורקי במשבצת 'האמן המוֹכר'." מילא מוֹכר, אבל פנתיאון האמנות? זו לא קצת היסחפות? אפילו בניו יורק יש מי שמאמינים בכך. למשל כתב המהדורה האמריקאית של מעריב, שי קון בכתבה לרגל תערוכה של עוזרי (לפני שנתיים) מצהיר בפתח הדברים שעוזרי הוא אחד האמנים הישראליים המצליחים ביותר בניו יורק. השאלה היא כיצד מודדים הצלחה. הכותבים שהוזכרו ואחרים מציינים בדרך כלל את העובדה שעוזרי מתפרנס מאמנותו ואוהבים להזכיר את שלל האספנים שרוכשים את עבודותיו. האם זה המדד היחיד להצלחה? האם הוא אמנם כה משמעותי בעולם האמנות?

אני מבקשת להצביע על מדדים אחרים, רלוונטיים יותר שדורשים כמובן גם נקודת מבט מרוחקת ופחות מתרשמת מיחצ"נות. מאחורי טענת ההצלחה והאספנים מסתתרת ההנחה שהאספנים הם הקובעים היום. זה אמנם נכון, אבל לא לגמרי. כי כדי להצליח דרושה גם הכרה. אחד מביטויה של ההכרה בשדה האמנות הוא שאנשים שאינם אספנים, אלא אוצרים, מבקרים, תיאורטיקנים יביעו עניין באמן ובעבודתו וייתנו לכך ביטוי גלוי. למשל בתערוכות, מאמרים, ספרים. עוזרי מרבה להציג בגלריות מסחריות, בארה"ב, בגרמניה ובישראל. אבל אין באמתחתו השתתפות בתערוכות בינלאומיות קובעות כדוגמת הביינאלה בוונציה והדוקומנטה ואף לא השתתפות בתערוכות בגלריות ציבוריות נחשבות בניו-יורק שם הוא מתגורר שנים רבות, או באירופה או באסיה.

אמנם לזכותו של עוזרי נזקפות מספר תערוכות מוזיאוניות, אך כולן התקיימו בישראל ואת כולן אצר מרדכי עומר. בין אלה שלוש תערוכות יחיד (מוזיאון חיפה 1994, מוזיאון תל אביב 1997 ו-2005). התערוכה האחרונה והספר הנלווה אליה נעשו אמנם בשיתוף עם מוזיאון לודב (Lodève), שהיא עיירה ימי-ביניימית ציורית וקטנה (7000 תושבים) בדרום צרפת. המקום אינו ידוע על מפת האמנות האירופית, בעיקר בהשוואה למוֹנפּלייה, המרוחקת חצי שעה נסיעה משם.

עומר הוא גם האחראי לספר עב הכרס הזה, ואם הגודל קובע, ובאמנות הוא לעתים קרובות קובע, הרי שעומר מייחס לעוזרי מעמד וחשיבות הדומים למושאי ספרים עבי כרס אחרים שחיבר, אמנים קנוניים כמו דנציגר וארוך. עם כל כוחו של עומר כמנהל מוזיאון ופרופסור באוניברסיטה, האם הוא לבדו יכול להכריע את מעמדו וחשיבותו של האמן? לדעתי, לא.

עומר, יש לומר, אינו סבור שהוא התומך היחיד של עוזרי. במאמר תשובה היוצא להגנתו של עוזרי (נורית גורביץ' ב-nrg) מצוטט עומר כמביע זלזול במבקרות שקטלו את התערוכה ומוסיף "חבל שהן לא קוראות גם ביקורת בחו"ל במטרה ליידע את הקהל בארץ באשר למאמרים שנכתבו על תערוכות של יגאל עוזרי במגזינים חשובים כמו'ארט אין אמריקה' או'ארט ניוז', שניתן להניח בזהירות כי רמת הכותבים שם מגיעה לפחות לרמתן." אלא שפרופסור עומר במקרה הזה לא קרא את הביבליוגרפיה כראוי. רשימת המאמרים הנזקפים לזכותו של עוזרי שהם בלי ספק עוד מדד להצלחה, אינה כה מרשימה כפי שהוא טוען, ולו משום שאין היא כוללת את ה"שמות" של כותבים ושל כתבי העת או העתונים המשפיעים כיום. נכון שפורסמו בשנים האחרונות שתי רשימות ב'ארט ניוז' אותן כתבה מבקרת ישראלית (אנג'לה לוין) על תערוכות בישראל, והיו גם שתי סקירות תערוכה שפורסמו ב'ארט אין אמריקה' – כתב עת מהודר ומכובד אבל לא באמת מוביל או משפיע באמנות העכשווית, מה גם שאין לדעת עד כמה הרשימות הללו היו יוזמה של הירחון עצמו. והיו גם פרסומים נוספים בעיתונים עוד יותר עלומים. האם אלה הם ה"שוערים", בלשון הסוציולוגים, עליהם נסמכת הצלחתו של עוזרי?

למרות עומר והאספנים, עוזרי אינו זוכה להערכה רבה בקהילת האמנים הישראלית (שלא לדבר על האמריקאית) כפי שאפשר היה לשמוע מהתבטאויות רבות לפני ואחרי הפתיחה. "ההצלחה" המדוברת מעוררת תהיות ורוגז, ואולי אפילו קנאה. אבל מדובר בהצלחה מדומה; הצלחה במושגים כלכליים ישירים בלבד –  כלומר מכירת המוצר לקבוצת קניינים וצבירת כסף, כאשר לא נלווים לכך ביטויים אחרים של הצלחה המקובלים בעולם האמנות. הסוציולוג פייר בורדייה טוען במאמרו "המטמורפוזה של הטעם" שתחום ייצור התרבות אינו פועל בפשטות לפי מודלים כלכליים רציונליים שבהם האמן או הסופר חוזה את צרכי השוק ומספק אותם על מנת להפיק רווחים. "יש מרחבי ייצור", הוא כותב, "שבהם היצרנים עובדים כשמבטם ממוקד פחות בלקוחותיהם...ויותר במתחריהם" (כלומר האמנים האחרים). ובמקום אחר הוא מסביר ש"אי אפשר להסביר את היצירות מתוך הביקוש בלבד" ושהמחקר הסוציולוגי של יצירות התרבות צריך להתמקד ב"מכלול היחסים...בין האמן לבין שאר האמנים , ומעבר לזה בינו לבין מכלול הסוכנים, המעורבים בייצור היצירה או לפחות בייצור ערכה החברתי של היצירה (מבקרים, מנהלי גלריות, מצנטים וכו')." (מתוך "אבל מי יצר את היוצרים?". ההדגשות במקור).

מקרה עוזרי הוא מקרה מובהק שבו הערך החברתי של היצירה והערך הכלכלי שלה רחוקים למדי זה מזה. על מנת לבסס את ערכו החברתי צריך עוזרי יותר מאשר תומך אחד מבין קובעי הטעם, אפילו שהוא מנהל מוזיאון. מעבר לעצם השערוריה בכך שמוזיאון ציבורי עורך שתי תערוכות יחיד לאמן בתוך פחות מעשר שנים יש במקרה עוזרי גם כדי להראות שלא תמיד גוף בעל כוח הוא גם בעל השפעה ממשית. יותר מזה, ייתכן מאד שדווקא הדחיפה החוזרת והקולנית של יגאל עוזרי אל מרכז הבמה והצגתו כאמן מוביל בשעה שאין הדבר כך, רק החלישה את מעמדו ואת מעמדם של קובעי הטעם העומדים מאחוריו. 


היבטים באוצרות עכשווית, אביב 2006