עורך

מאמרים

בהקשר

תערוכה וירטואלית

כלבים באמנות

גלעד שעבני

הקדמה

יש לי כלב. מאז שאני זוכר את עצמי, אני עם כלב... לפעמים היו גם חתולים.

האהבה שלי לאמנות גדולה כמעט כמו אהבתי לבעלי – חיים, כך שבחיפוש אחר נושא למחקר בהקשר של אמנות גבוהה או נמוכה, לא הייתי צריך להגיע למחוזות רחוקים, אלא, לגעת בנושא שקרוב יותר לליבי, כלבים.

על שילובם של שני אלה נסוב מאמרי, הופעתם של כלבים בהיסטוריה של האמנות. השאלה שאני מבקש לשאול היא האם כלבים נבחרו על – ידי האמנים לעבודותיהם כסימבול או שהיוו מטרה בפני עצמה כנושא ראוי לתיאור בציור, בפיסול ובצילום. על – מנת להשיב על השאלה זו בכוונתי לבדוק את אופני הופעת בעלי – החיים  לאורך ההיסטוריה של האמנות (משלב האמנות הקדמונית), ולאחר סקירה ממצה וקצרה זו, אתמקד בכלבים.

לסוגיה המרכזית: "תרבות גבוהה או נמוכה" אתייחס בסוף העבודה, לאחר שאברר מהו מקומו של הכלב ביצירת האמנות. אמצעי נוסף להתמודד עם נושא זה הוא בבדיקת שלל הביטויים האמנותיים של כלבים באמנות, זאת מתוך כוונה  להגדירם כתרבות נמוכה או גבוהה: האם צילום הוא תרבות גבוהה, האם כלב בתצלום הופך אותו לאמנות "נמוכה"?

בסוף חגיגות יום הולדתי השביעי, אבד הכלב שלי, "בומר", באחד מגני השעשועים בגוש – דן, הוא לא חזר מאז, וכלבים אחרים החליפו אותו, ייתכן ואקדיש את העבודה הזו לו, שבחוויית הילדות הזו חרט על לוח ליבי את אהבתי העיקרית בחיים: כלבים, וזאת תוך ניסיון להבין את עצמי ואחרים שעסקו ביצורים קסומים אלו באמנות. האמן הראשון שמשך את תשומת ליבי הוא וויליאם ווגמן (אמן וידיאו ידוע) שהפך את כלבו "מאן – ריי" לכוכב ולמושא רוב עבודותיו. צפייה ובחינה של יצירותיו העלתה בי לראשונה השאלה, מהן גבולות האמנות, מה מותר ומה אסור, מהו הגבוה ומהו הנמוך.

פרקים נוספים במאמר, יבחנו, כאמור, את ההיסטוריה הפיזיולוגית של הכלב, הופעת בעלי – חיים, בכלל, ובהיסטוריה של האמנות, ובאמנות העכשווית (בחודשים האחרונים יצא ספר שעוד לא תורגם לשפה אחרת מגרמנית שכולו מוקדש לכלבים בהיסטוריה של הציור והוא מהווה עבורי מקור לסקירה של הנושא).

סיכום המאמר ינסה לתת תשובה לשאלה על מהות נוכחותו של דימוי של כלב בכל אחד מהתחומים, האם סימבול או משמעות עצמאית? וגם אם לא אצליח להשיב על שאלה זו באופן חד – משמעי, אני בטוח שמאמר על כלבים חייב להעשות  באהבה גדולה...

 

היסטוריה מקוצרת: הולדת הכלב והתפתחותו

 

לפני שאבדוק כיצד, ובאילו אופנים נכנסה דמותו של הכלב אל תוך האמנות, אגש תחילה לבדוק את ההיסטוריה של הכלב את קשריו וזיקותיו לאדם.

הכלבים הם בעלי חיים הקיימים כארבעים אלף שנה, אך הם הפכו לבני  לוויות הנאמן של האדם רק לפני כעשרים אלף שנה. ללא התערבות האדם, הכלב אשר מוצאו מהזאב, לא היה קיים כלל בצורתו הנוכחית. האדם נהג לתפוס גורי זאבים צעירים ולגדל אותם ואת צאצאיהם בשבי. על ידי כך הצליח לשנות את התפתחותם, ולמעשה ביית אותם והוציא אותם מהסביבה הטבעית הפראית שלהם והכניסם אל תוך סביבה מלאכותית בתנאים שונים ממה שסיפק להם הטבע. כיוון שהאדם לא גידל קבוצות גדולות של זאבים (אשר בטבעם חיים בלהקות בעלות מבנה היררכי), החל הזאב לסגל לעצמו תכונות שונות מאלו הקיימות בזאב פראי. מתוך הזאבים הללו בחר האדם את אלה שהתאימו לו ורק אותם המשיך לגדל, ובכך בעצם יצר גזעים שונים של כלבים. כך נוצרו גזעים שונים של כלבים כשלכל גזע תכונות ייחודיות- כלבי שמירה היו מפחידים ופראים, כלבים צבאיים היו מפחידים אך ממושמעים לבעליהם, וכו'.

 

לאחר שבויתו הכלבים, או לפחות הפכו מקורבים חברתית לבני האדם, הם ליוו את בני האדם גם בנדודיהם בין היבשות על פני כדור הארץ. על יחסי הקרבה תעיד העובדה  שלאורך כל התקופה בה תועדה ההיסטוריה, ישנם ייצוגים של כלבים – בכתבים, בתחריטים, בפסלים. יש לנו עדויות כי במזרח התיכון קיימים כלבים לפחות החל מששת אלפים שנה לפני הספירה. הכלבים הראשונים המתועדים במסופוטמיה הם הגריי-האונד (כלבים גדולים ששימשו לצייד) אשר מופיעים על כלי חרס עתיקים מלפני שמונת אלפים שנה. במצרים ישנם תיעודים של כלבים אשר הוערכו מאד עוד מהתקופה הקדומה. קיימים פסלים אלילים מצריים אשר פרצופם היה פרצוף של כלב – אנוביס, אל המתים אשר תפקד  כמדריך של נשמות המתים לאחר מותם. וסת', אל הרשע.  (יש הטוענים כי פרצופם הוא לא של כלב אלא של תן או חיה אחרת). מיוון העתיקה גם כן קיימים כלי חרס המעידים על נוכחותם של הכלבים. כלבים היו ציידים ונלחמו במלחמות לצד היוונים והיו שומרי מקדשים וערים. ברומא, נראו כלבים בכל מקום, הם שימשו את הרומאים בצייד ובשעשוע – בעת מלחמות גלדיאטורים בקולוסאום. הכלבים אף ליוו מסעות כיבוש של הרומאים בתקופת האימפריה. בעיר פומפיי, למשל, נמצאו פסיפסים בכניסות לבתים ועליהם דמות של כלב והכיתוב "היזהרו מהכלב".

 

הכלב – מימי הביניים ועד היום:

ימי הביניים הייתה תקופה לא טובה לכלבים. עם נפילת האימפריה הרומית, החלו אנשים לעזוב את בתיהם ולנדוד. כלביהם עקבו אחריהם אך לא חיו איתם והחלו להדמות שוב לאבותיהם הזאבים. כלבים רבים נדדו בלהקות פראיות, הסתובבו באזורי התיישבות וניזונו מפגרים וגופות.  בתקופה זו הכלבים עוררו אימה בבני אדם אשר ראו בהם שליחי הגהנום. הרנסנס הביא עמו לא רק התחדשות באמנות ושינויים בחיים החילוניים אלא גם במעמדו של הכלב. ספר ההדרכה הראשון בנושא כלבים יצא לאור באנגליה (שנת 1590 ). בתקופה זו, לא רק אריסטוקרטים יכלו להרשות לעצמם ציור דמותם יחד עם כלבם הנאמן, אלא גם רבים אחרים, שלא נימנו על האריסטוקרטיה. זו בעצם התקופה בה הכלבים פסקו מלשמש ציידים בלבד עבור האצילים, אלא היו גם כלבי שמירה על מרכולתם של סוחרים, ואף היו חיות מחמד. במאה ה-16 החלה בבריטניה מגמה של זיווגם של כלבים ויצירת גזעים חדשים ובמהרה הפכה בריטניה לספקית הראשית של כלבים באירופה. דבר שהטריד את הצרפתים וגרם לאחרונים ליצור גזע כלבים משלהם שנקרא  "הלבנים של המלך". גזע שהיה מאד פופולארי עד לימי המהפכה הצרפתית. אמנם הבריטים והצרפתים היו "שליטי הכלבים", אך האיטלקים היו אלו שתיעדו את כולם בציור. עד לסוף תקופת הרנסנס התרחבה תופעת הבעלות על כלבים כמעט לכל המעמדות: המלכים החזיקו להקות של כלבי צייד גדולים, ונשותיהם החזיקו בכלבים קטנים כחיות מחמד. האזרחים העשירים החזיקו בכלבים קטנים יותר מאלו של המלכים, אך עדיין היו אלה כלבים גדולים. פשוטי העם  החזיקו סוגי כלבים מעורבים, שלא היו מסוגלים לעסוק הציד. עם המהפכה התעשייתית במאה ה-19, כישורי העבודה של הכלבים (ציד בעיקר) הפכו פחות הכרחיים, וכעת הושם דגש על מראה חיצוני של הכלב ותכונותיו החברתיים. ב-1859 מתקיימת באנגליה תערוכת הכלבים הראשונה ובתוך 25 שנה נערכו תערוכות כאלה כאירוע שנתי גם באוסטרליה, צרפת, ארה"ב וקנדה, ונוצרו גזעים ייצוגיים של כלבים: הצרפתים יצרו את הבולדוג, האמריקאים את הבוסטון טרייר. במאה ה-20 המשיך הכלב לשמש כחיית מחמד וגם השתתף במלחמות העולם בתפקידים שונים (תקיפה, הובלה וגישוש). ומעבר לכך, קיבל תפקידים נוספים לתועלת האדם כגון: כלביי נחייה.[1]

 

 

תרבות גבוהה, תרבות נמוכה 

 

עבודה זו עוסקת בהופעתם של כלבים ביצירות אמנות ובבדיקה האם הופעה זו משפיעה, השפיעה, על אותן יצירות  כאמנות גבוהה או אמנות נמוכה.

בכדי לעסוק בשאלות אלו, עליי להבהיר מהי למעשה אמנות גבוהה ומהי אמנות נמוכה, או – תרבות מרכז ותרבות שוליים. האם בכל יצירה – החל בציורי האדם הקדמון על קירות המערה, דרך האמנות הקלאסית והמודרנית, ועד העידן הפוסט-מודרני (טלוויזיה, אינטרנט) יש מרכיב אמנותי? האם כל התבטאות נחשבת לאמנות?  ומהי אותה הבחנה בין היצירות וקטלוגם כ'נמוך' או 'גבוה'? האם ההצבעה על יצירה כאמנות נמוכה הופכת אותה ל"לא טובה", ולהיפך ?

 

בהקדמה של ספר הקטלוג מהתערוכה של הMoma  (Museum Of Modern Art) – High and Low, משנת 1991, אשר עסקה בנושא של אמנות גבוהה ואמנות נמוכה (אמנות מודרנית ותרבות פופולארית), ישנה הבחנה בין שני הנושאים המדוברים. האמנות הגבוהה מתייחסת, למעשה, לאמנות המודרנית שהתחילה לקראת סוף המאה ה-19 עם אמנים כמו מרסל דושאן, פיקאסו, מגריט, ועוד. הם מקוטלגים כאמנות הגבוהה, מהטעם הפשוט, כי כל ספר העוסק בהיסטוריה של האמנות יאגד בתוכו עבודות של אמנים אלו. בהתייחס לאמנות נמוכה, אנו מופנים לעברה של תרבות אורבאנית בעלת מודעות עצמית, הנוצרת באומות מתועשות. אין הכוונה לדבר מה נמוך, אלא לאמנות שהיא בעלת אופי המוני – גרפיטי, קריקטורות, קומיקס, ופרסום, שלטי חוצות, מודעות בעיתונים, קטלוגים. ארבעת קטגוריות אלו נמצאות תחת אותה "מטרייה" של תרבות המונים, אך, יש ביניהן הבדל – פרסום פועל מתוך מטרה של מכירה בידי  בעלי הממון, אשר מעצבים את  תרבות של ההמון. הקומיקס, מטרתו לרוב  להימכר כמה שיותר. לעומת זאת, הקריקטורות והגרפיטי מהווים כלים ליצירת ביקורת כלפי כל גוף, ובמיוחד כלפי הממסד. הגרפיטי לא מוכר את עצמו או משדל אותנו לרכוש מוצר כלשהו וכך גם הקריקטורה. הם פשוט יוצאים באמירה שמופנית לקהל ההמוני.[2]

 

בפריז של 1936, השנה בה כתב וולטר בנימין את "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני", ראה בנימין את אשר מתחולל סביבו – הצילום הופך לנחלת הכלל, הקולנוע פורח, ויצירות אמנות הן כבר לא קניינם של פטרונים ולא מוצגות רק במוזיאון.  האמנות עוברת שינויים לצד שינויים טכנולוגיים שמתרחשים בעולם, ונעזרת בטכניקות של שעתוק כדי לפרוץ החוצה. כך, לפי בנימין, נעשית האמנות למצרך המוני ולא רק לנחלתם של פלח מסוים באוכלוסיה. באמצעות השעתוק הטכני (והכוונה בעיקר לצילום וקולנוע) מבוטל ה"ערך הפולחני" שהיה קיים באמנות עד לשלב זה. ערך הפולחן מבטא למעשה התייחסות גבוהה ליצירת אמנות ואת ההילה שסביבה – אדם הבא לצפות ביצירה מסוימת, יודע כי לפניו יצירה חד-פעמית, מקור ואין לה שני, ומיד מתייחס אליה כאל אובייקט  שיש לסגוד לו, כמו בטקס דתי. השעתוק גרם לכך שכבר אין מקור שהוא בעל ערך עליון, כל יצירה ניתנת לשכפול וכך להיות מוצגת כמעט בכל מקום. דבר המעניק לה "ערך תצוגתי". בעיני בנימין, זוהי מעלה חדשה של האמנות שנעשית יותר ויותר חילונית – הצופה איננו מתייחד עם היצירה ומטמיע עצמו לתוכה, אלא צופה בה עם קהל רחב (קולנוע) ומטמיע את היצירה לתוכו. חווית הצפייה כחלק מההמון היא חיובית כיוון שיש בכוחה להשפיע ולהפיץ רעיונות חדשים, ויש לה, ליצירה החדשה, הכרח להיות גורם המעביר ביקורת (בהנחה שמדובר במשטר דמוקרטי. במשטרים פשיסטים נעשתה פוליטיזציה של האמנות).[3]

 

כמו בנימין, גם תיאודור אדורנו ומקס הורקהיימר מודעים לשינויים שחלים באמנות בעידן של שעתוק טכני, אך בניגוד לבנימין, אין הם מוצאים דבר חיובי בתהליכים  שעוברים על האמנות. לדעתם, אובדן ערכה וייחודה של יצירת האמנות, שכפולה המאסיבי והפיכתה למצרך המוני, תוך כדי אמירת הלל לסוג חדש זה של אמנות ותרבות, אינם אלא פרי יצירתם של יצרני תרבות אשר באים לשלוט בהמון. אדורנו והורקהיימר לא רואים בהשאלת יצירה מסוימת וציטוטה במסגרת אחרת חדשה, אך לא מקורית (לדוגמא עיצוב פס קול של סרט מסימפוניה של בטהובן), הוא לאמיתו של דבר חיקוי זול אשר מטרתו לשעשע את ההמונים ובכך "להרדים" אותו, לגרום לו שילך עם הזרם המוכתב ולא ייצא בביקורת כלפי אותם יצרני תרבות שהינם בעלי השליטה גם באמצעי התקשורת. תעשיית התרבות נעשית אחידה על מנת שתוכל לשרת מטרות פוליטיות. השפע הרב שנדמה כי התרבות מייצרת בעידן זה, אינו אלא אשליה ומטרתה להעלים את נוכחותו של היחיד. יחיד יהיה בולט מעל ההמון רק במקרה בו ברור כי הוא מזדהה עמו ועם הקונצנזוס, דוגמא לכך מתקופה זו ממש, היא ההמולה הגדולה המתרחשת סביב ז'אקו, זוכה התוכנית "כוכב נולד 4", אשר התבטאויותיו, לאחר זכייתו בתואר הנכסף, כנגד המדינה ושירות בצבא, הכעיסו קבוצות מסוימות באוכלוסיה. ל"כוכב הנולד" החדש לא ניתנת הזכות להביע דעות אישיות, לא ככוכב נולד (שהוא תולדה של הרייטינג), ולכן גורמים רבים בעמדת שליטה בתרבות יצאו כנגדו, ואף יצאה הודעה של חברת התקליטים שאמורה להפיק אלבום לזוכה המאושר, כי בשל התבטאויותיו, היא לא תמלא אחר התחייבותה.

תרבות ההמונים, מוסיפים אדורנו והורקהיימר נצרכת באופן עיוור וכך מתמזגת עם הפרסום. לעולם הפרסום אין כל עניין, אלא לקדם את הקפיטליזם ולהעשיר את התאגידים השולטים בתרבות.[4] עוד לפני כתיבת מאמרם ביטא אדורנו את דעתו על "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני" בפני וולטר בנימין בסדרת מכתבים שהחליפו ביניהם. אדורנו כתב לבנימין שבמאמרו הוא מבטל את הטאבו שהיה קיים כלפי האמנות, ולמעשה מקצין את הדבר ממנו פחד (השתלטות של ברבריות על האמנות) ובאופן פרדוקסלי יצר טאבו הפוך. אדורנו לא מאמין כי אדם פשוט יכול באמת לעסוק בתחום לא לו, משמע, כי האמנות היא לאמנים ואין מקום לאמנות נמוכה להמונים. [5]

 

הרהורים על "גבוה ונמוך"

לאחר כתיבת שורות אלו, ולאחר עיון בחומרים נוספים[6], ולאחר שלוש שנים ב"בצלאל" לא הצלחתי להגיע לכדי מסקנה חד משמעית בנושא, דעתי אינה נחרצת לגבי נכונות וחיוניות ההבחנה שבין 'אמנות גבוהה' ל'אמנות נמוכה'. קיימת הסכמה על כך שניתן לעשות הבחנה בין שני סוגי התרבות –  הגבוהה אשר נקראת כך כיוון שנמדדת על פי קריטריונים הנשענים על מסורת אמנות ארוכה בה האמן  מכוון את יצירותיו לקהל יעד מסוים (לרוב קהל משכיל ועמיד כלכלית). חלק מהאמנות הגבוהה היא "אמנות לשם אמנות" – כזו שלא מתכוונת, מלכתחילה, להיות מובנת על ידי כל אחד, לא מתכוונת לשעשע או להיות המונית. זהו פן שלילי בעיני באמנות אשר צועד בד בבד עם פן נוסף שנשתמר בה ושאותו אני מעריך, וניתן להגדירו כ"ערך הפולחני" – למרות שהאמנות פועלת היום בשדה של ריבוי מדיומים וכל יצירה מופצת ומשוכפלת בכמויות אדירות, עדיין יש ערך מוסף, ערך גבוה למקור של יצירה.לגבי הגדרת "תרבות נמוכה", כאן אני נתקל בקשיים רבים יותר כיוון שאני מוצא שפע של סתירות בין הקטגוריות המגדירות תרבות נמוכה, לבין יצירות מסוימות שמתאימות לאותן קטגוריות אך שונות בכוונתן (לדוגמא זרם הדאדא באמנות והעיסוק בחומרים מהמוכן – readymade, שלכאורה נראה "נמוך" ). סתירות וקשיים אלו ניתן לפתור אם נבין כי "גבוה" או "נמוך" אינם מעידים על איכות או על תוכן או חוסר בתוכן ואמירה אלא עלתכונות מסוימות. תרבות נמוכה מתאפיינת בהמוניות שלה – זו תרבות הנצרכת על ידי קהל  רחב, היא מופצת בצורה מאסיבית: אם על ידי רפרודוקציות (פוסטרים, גלויות, הדפסים על חולצות, קטלוגים ועוד), או על ידי טלוויזיה וערוצים פופולאריים, על ידי הקולנוע או באמצעות האינטרנט. ההפצה נעשית לעיתים מתוך בחירה של היוצר – ולדוגמא לכך אפשר להביא את הגרפיטי שלעיתים קרובות לא נופל באמירה שמנסה להגיד, לא באסתטיקה שלו ולא בטכניקה שלו, מיצירת אמנות שתלויה במוזיאון, אך יוצרו רוצה שכל אדם שעובר באותה פינת רחוב ישמש צופה ויחווה את היצירה. הצילום יכול להימצא בעמדה מעט בעיתית אם לא נעשה בו שימוש מושכל – הצילום הוא המוני ללא ספק, כמעט וכל אדם מצלם באירוע זה או אחר, ומעבר לכך – התוצר הצילומי (הנגטיב או הקובץ הדיגיטאלי) ניתן לשכפול  אין ספור פעמים מבלי לאבד את איכות המקור; ווכך במוסיקה שהרי זו מופצת ללא סוף, ולא נראה כי הדבר משפיע על איכותה.  ואם אמשיך לרגע בהשוואה בין השניים – הרי שצפייה בקונצרט, בהופעה חיה שווה לצפייה במקור של יצירת אמנות במוזיאון. האומנם ?

לא אוכל לקבוע האם כדאי לה לאמנות כולה לנקוט בגישה ההמונית או בגישה שמרנית יותר, ועדיין לא מצאתי עוד מאפיינים על פיהם יהיה ניתן לקבוע האם יצירה מסוימת היא גבוהה או נמוכה. אני מניח כי לכל יצירה, אם תהיה מספיק כוונה מאחוריה, תימצא הדרך המתאימה לה וההגדרה הנכונה בשבילה.

 

בעלי חיים באמנות

 

לכל אורכה של ההיסטוריה של האמנות, מופיעים בעלי חיים, ולא כתופעה זניחה. החיות היוו מושא לחקר ועיסוק של האדם עוד מראשית דרכו. הקשרים בין האדם לבעל החיים הינם בלתי נמנעים, האדם השכיל להשתמש בחיה ולנצלה בכדי לשרוד, ויותר מכך: נראה כי התפתחות האדם לאורך התקופות, התרחשה הרבה בזכות קיומם של בעלי החיים. לכן, זה אך טבעי שבע"ח היוו נושא מרכזי בו עסקו אמנים לאורך כל ההיסטוריה של האמנות. למעשה, בתרבויות רבות ובתקופות רבות, היו בעלי החיים הנושא הבולט והחשוב בו עסקה האמנות, מלבד האדם עצמו. אמנות זו, משמשת כמקור המלמד על גישות מגוונות שהיו, ויש, לאדם כלפי בעלי החיים, ושנולדו מתוך הקשרים הקרובים שהיו לאדם עם בעלי החיים. הקשרים היו קשרים של צייד, עבודה, שעשוע וחברות, של כינוס בעלי החיים בעדרים, ושל בניית גני-חיות.

 

בתקופות קדומות, בע"ח היו חלק מהעשייה האמנותית היום יומית, כלומר – בכל התרבויות מצאו חוקרים, כי כאשר היה הצייד חלק בלתי נפרד מהחיים והכרח לקיומם, עוטרו כלי הנשק ועוצבו בצורות של בע"ח, וצוירו ציורים המתארים פעולות של צייד. בתקופה זו, הקשר עם בעלי החיים, כפי שניתן להסיק מהציורים, אופיין בכך שהיה ממרחק – החיות מצוירות בקווים כלליים כאילו נצפות ממרחק. בשלב מאוחר יותר, בו החלו לביית בעלי חיים, ישנה התקרבות אל החיה גם באמנות – פסלים נבנים וציורים מצוירים על סמך התבוננות ארוכה וקרובה.

 

בתקופת הרנסנס חלה התקרבות נוספת אל בעלי החיים, וציורים רבים צוירו באופן מאד ריאליסטי בכדי ללמוד את גוף החיה והאנטומיה שלה, אלו היו ציורים מדעיים ממש, לצד יצירות אמנות גבוהה. אמנים למדו היטב את בעלי החיים והתאמנו רבות בטרם הגיעו ליצירות מופת בהם היו בע"ח חלק מהיצירה, או הנושא המרכזי של היצירה. לכניסתם של בעלי החיים לאמנות לאורך כל ההיסטוריה ישנן סיבות והקשרים נוספים: בע"ח שימשו כסמלים לתכונות שונות של בני האדם. בתקופות שונות ובתרבויות שונות נבחרו בע"ח ספציפיים בכדי לסמל דבר מה (לדוגמא- אריה סימל את גדולתו ואומץ ליבו של הצד אותו). בעלי החיים אף הפכו לחלק מהדת, כדמות המלווה את המאמינים ובאה לסמן דבר מה עבורם, ובתרבויות מסוימות, אף כדמות אשר יש לסגוד לה.  בנצרות – בתקופה מסוימת, הטלה והגדי נבחרו כמייצגים את הדת בשל מראם התמים והעדין. בתקופות אחרות, היו אלה השור (שהיה נפוץ מאד גם באמנות ביוון העתיקה – כלי חרס רבים עוטרו עם דמותו של השור), והאריה שליוו יצירות נוצריות וסימלו את הנצרות. ואילו במצרים פסלי אלילים לבשו דמויות בעלות ראשים של בעלי חיים, כך גם בהודו, פסלי האלילים לובשים צורה משולבת של אדם-חיה.

 

חדירתם של בעלי החיים לאמנות הייתה צעד טבעי כי הם פשוט היו שם. עם התרחבות שליטתו של האדם על סביבתו הוא למד להכיר את בעלי החיים ואף להעריץ אותם, ולחיות לא רק לצידם אלא איתם. וכך עשתה גם האמנות – השתמשה בבע"ח כדי לתאר את המציאות ואת הדמיון, בע"ח אציליים (כמו הסוס) פיארו יצירות אמנות בעצם היותם עצמם, או כקישט. בעזרת בעלי החיים ניתן היה להצביע על מצבים מסוימים, ואף להעביר ביקורת על האדם (בעיקר בעידן המודרני בפופ-ארט).[7]

 

כלבים באמנות

 

 מאן ריי (אשר נולד תחת השם עמנואל רדניצקי), אמן סוריאליסט אמריקאי שהשתייך לתנועת הדאדא, הלך לעולמו בשנת 1976. וויליאם ווגמן, אמן אמריקאי פעיל מסוף שנות ה-60 של המאה הקודמת, קרא לכלבו מאן ריי, על שמו של האמן הנודע. מאן ריי הכלב היווה מושא מרכזי בעבודותיו של ווגמן במשך כל חייו עד מותו (של הכלב) בשנת 1982.

מאן ריי הכלב לא היה הכלב הראשון שהופיע באמנות, וגם לא האחרון. כאמור דימוי הכלב נכח באמנות עוד מראשית דרכה – החל מהציורים הראשונים שנעשו על ידי האדם ( ציורי קיר במערות האדם הקדמון), במצרים העתיקה (כ- 3,000 שנה לפני הספירה), דרך יוון העתיקה, רומא וימי הביניים. אבל עיקר ההתייחסות אל הכלב, ולא רק כאל חיה בטבע, נעשתה ברנסנס ואחריה כאשר החלו לגדל כלבים בבתים לא רק לצרכי עבודה, שמירה וכו', אלא כחיית מחמד.

 

יותר ויותר אמנים כללו  בעבודותיהם כלבים, כחלק מהיצירה או כתוכן המרכזי שלה. נזכיר את האמנים טיציאן, דויד, דירר, ועוד אחרים אשר ציירו סצינות מוכרות מתוך כתבי הקודש, והכלבים מתפקדים בציורים אלה כחלק אינטגרלי ולאו דווקא כאמצעי קישוטי. ציור  בולט במיוחד בתקופה המוקדמת של הרנסנס הוא ציור של הצייר ההולנדי יאן ואן אייק, שצייר את הזוג ארנולפילי (1434) (ציור מס' 1), מדובר בציור עמוס בסמלים ובין שאר הסמלים נראה בו כלב המסמל את היושרה, הנאמנות והאהבה.

 

תמונה מס' 1

בתקופת הבארוק, הכלבים ממשיכים להופיע ביצירות דומות לאלו של הרנסנס, כמו אצל רובנס,  אשר מתחיל, יחד עם אמנים נוספים להציג בעבודותיו סצינות מחיי היום יום, כמו לדוגמאו של פיטר הוך מאמצע המאה ה-17, המתייחס אל הכלב כאל דמות בלתי נפרדת מהבית ומיושביו . או הצייר הפלמי ון דייק (חי בין השנים 1599-1641) ששרת כצייר החצר של המלך צ'ארלס באנגליה, ובעבודותיו מופיעים דיוקנאות רבים של בני המלוכה ואנשי החצר ובנוסף להם מופיעים כלבים -  כלב הבית או כלב הציד, אבל הציור המופרסם ביותר בו מופיע כלב הוא מאת דיגו ולסקאז מאותה תקופה ממש, אשר צייר את בנות הלוויה (לס מנינס) (ציור מס' 2), המתאר התרחשות בארמון סביב הנסיכה (ובקרבתה יושב כלב גדול כמעט כגודל עוזרי הנסיכה הגמדיים אך כלב זה, למרות גודלו לא מאיים, אלא נינוח ונראה כי הוא בן המשפחה). מדובר בציור שזכה לניתוחים רבים (מישל פוקו, ג'ון סירל ואחרים) אולי בשל מורכבותו הרבה והתפיסה הרעיונית שלו.

 

תמונה מס' 2

בהמשך דרכה של האמנות, החל מתקופת הרוקוקו (המאה ה-18), נראה כי אין חיה היכולה "לספר" את התפתחותם של האמנות והתרבות טוב יותר מאשר הכלב. אפילו הסוסים שהיוו חלק נכבד ביצירות רבות, מתחילים להעלם מהאמנות החל מאמצע המאה ה-19, דבר שהושפע כמובן מההתפתחויות המודרניות שהתחוללו בעולם אשר המעיטו את הצורך של האדם הסוס.

בתקופת הרוקוקו, ובהמשך בתקופה הרומנטית והאימפרסיוניסטית, כלבים הם חלק בלתי ניפרד מיצירות האמנות המצטיירות כקלאסיות. די להזכיר בהקשר זה את הציורים של גוסטאב קורבה, גויה, ג'ורג' סטאבס (הידוע גם בציורי הסוסים שלו). בתחילת המאה ה-19, מתחילים אמנים לצייר דיוקנאות של כלבים כשם שצוירו בני אדם. ציירים כמו תאודור ג'ריקו (ציור מס' 3) - דיוקן של בולדוג משנת 1815, אשר למרות מימדיו הקטנים יחסית (30 ס"מ X 40 ס"מ בערך), כופה את נוכחותו על הצופה במבטו העז.  ג'יימס וורד ((Ward  צייר בשנת 1812 דיוקן של כלב מסוג פודל, בציור הנקרא 'Buff', הכלב הנראה מטופח בצורה מלאכותית, משוחרר לחופשי ומשקיף לעבר הים הסוער ולאופק האין סופי; ציור רומנטי הבא להציג שחרור של הכלב.

 

 

תמונה מס' 3

סר אדווין לנדסייר (Landseer) צייר אנגלי נודע מאד בדורו, אשר היה ידוע בגישתו הויקטוריאנית-רומנטית כלפי בעלי חיים, צייר כלבים כממלאי תפקידים של בני האדם (כמו שופטים, אריסטוקרטים, קבצנים), כבבואה של החברה. את התקופה הרומנטית ברצוני לסכם עם שתי עבודות: האחת של פרנסיסקו דה גויה  ) 1820 ציור מס' 4) 'A Dog  והתמונה השנייה משל ויליאם טרנר .

 

תמונה מס' 4

ביצירה של גויה, רואים רק את ראשו של הכלב המסתכל צל, אולי הרוח של בעליו, בנוף הזוי שנראה כמערבב יחדיו את האדמה, סלעים והשמיים למעין אובך זוהר, אותו לא אדם ולא חיה יכולים לשאת. ציורו של טרנר מראשית שנות ה-40 של המאה ה-19, מזכיר במראהו ובתחושה האפוקליפטית את ציורו של גויה. הכלב בציור נראה תשוש, נובח או מיילל לעבר הים, בתקווה לסימן חיים. טרנר וגויה מביאים לרומנטיקה, באמצעות הכלבים, אקורדים צורמים ופסימיסטים, אשר רק בשנים של מלחמת העולם השנייה מוצגים שוב על ידי אמנים בצורה כזו עם כלבים.

 

תמונה מס' 5

מאמצע המאה ה-18, בשל תמורות החלים בעולם המודרני (מהפכה תעשייתית, יצירת מעמד הביניים, התפתחויות טכנולוגיות, המצאת הצילום ועוד), מתמסר ציור (וצילום) דיוקנאות של כלבים. עם גידול מספר האנשים המחזיקים כלבים, כך גם גדל הביקוש לתעד אותם, וגדל מספר הכלבים המשוטטים ברחובות, אשר מסמלים את השבריריות בחברה הבורגנית העירונית החדשה. בתקופה זו, יותר יצירות עם כלבים, מבקשות לתעד את השינויים החלים בחברה, את המעמדות החדשים שבה ואת הצדדים האפלים יותר שלה.

 

עד כה, ביצירות שהוצגו ושמופיעות לאורך ההיסטוריה, לא ניתן, לדעתי, לדון בשאלה של תרבות גבוהה או נמוכה, כיוון שכל היצירות נעשו בתקופה שלפני העידן הטכנולוגי, או ממש בתחילתו, על ידי יוצרים שנחשבו בתקופתם, ונחשבים כיום, כאמנים. נוכחות הכלבים ביצירות הללו איננה מצביעה על "הנמכת" האמנות; הכלבים צוירו בדיוק כפי שצויירו בעליהם, או סיפורי התנ"ך והמיתולוגיה. הם פשוט היו שם. בהמשך דרכה של האמנות, כפי שאציג מיד, נעשה שימוש מחושב יותר בכלבים, הם כבר לא רק מיצגים של המציאות כפי שהיא, הם מקבלים משמעויות נוספות גם על ידי הצופה ולא רק על ידי היוצר. היצירה הראשונה אשר עברה שינוי בין כוונתה במקור, לבין השימוש שנעשה בה לאחר מכן, והיא גם הראשונה אליה ניתן להפנות את הדיון בנושא "אמנות גבוהה ואמנות נמוכה", היא : 'His master's voice' משנת 1899 (ציור מס' 6), של פרנסיס בארוד Barraud)), שלולא ציור זה, היה כנראה נשכח מדפי ההיסטוריה. בציור מופיע הכלב ניפר כאשר הוא מאזין לגרמופון. את הציור ניסה תחילה בארוד להציג ברויאל אקדמי , אך נדחה. נחוש בדעתו להראות לעולם את יצירתו, ניסה בארוד למכור אותה, ולאחר שרשם עליה פטנט כבעל זכויות יוצרים, פנה לחברת אדיסון בל (חברה לגרמופונים) אשר ביקשו ממנו לשנות מעט את היצירה ולהוסיף לה צבע ובמקום הגרמופון הישן, לצייר מכשיר  חדש יותר שמיוצר על יד החברה. היצירה הוצגה לראשונה כפרסומת ב-1900, ומאז נראתה בכל העולם והפכה לאחד מסמלי הלוגו המפורסמים בעולם במאה העשרים. ניתן "להאשים" את הכלב בהצלחה ההמונית של היצירה- הנאמנות והחן של הכלב, שקשה לעמוד בפניו , הם שקנו את לב הקהל הרחב.

 

ציור מס' 6

 

עם תחילתו של העשור השני של המאה העשרים, בה החלו לנשוב רוחות של מלחמה אשר סחפו אחריהן את העולם כולו עד לאמצע המאה (בסיום מלחמת העולם השנייה 1945), מצאה האומנות באירופה ובארה"ב את עצמה בפני עידן חדש, יצירות האומנות השתנו, נושאיהן, סגנונן ומהותן זכו להגדרה מחודשת; הגדרה שמחדשת שורותיה עד ימינו אלו, עידן זה זוכה לשם "פוסט – מודרניזם". כמו בכל שדות האומנות, יצירות האומנות הכוללות בהן דימויי כלבים, נראות מעתה שונות. ב- 1912, מצייר פרנץ מארק ((Marc את 'Dog before the world' בציור יושב כלב לבן ומשקיף על העולם, כמו פילוסוף או משורר. מרק טען כי הוא מוצא בכלב ריכוז של טוהר ויושר ויש להסתכל על העולם מנקודת מבט של בעל חיים ולא של אדם. כך בעבודה של ג'אקומו באלה, הפוטוריסט, המציג את תמונת העולם כתנועה והכלב משמש אותו כמודל לנקודת תצפית זו (תמונה מס' 7).

 

 

תמונה מס' 7

 

הכלב כסימבול (תמונה מס' 8) מופיע גם אצל אוטו דיקס ((Dix המתייחס לאגדה של מוכרת הגפרורים. ב-1920, שנתיים לאחר ההפסד במלחמת העולם הראשונה בגרמניה, עקב המחסור ותביעות הפיצויים בעיקר של צרפת, אך טבעי הוא להביא ציור חמלה של 'מוכר הגפרורים' עם כלב, כאשר העוברים והשבים בנעלים מצוחצחות מתעלמים ממוכר הגפרורים, אדם שחזר מהמלחמה חסר כל, והכלב אף משתין עליו, פעולה המסמלת עבור דיקס את מצב החברה באותם ימים.

 

תמונה מס' 8

הלך רוח זה המשיך עד לאמצע המאה העשרים, ויצירות רבות עם כלבים, שנעשו במהלך ולאחר מלחמת העולם השנייה, הטרידו בתחושה האפוקליפטית שלהן. בניהן יצירתו 'Dog Howling At The Moon'משנת 1943, של האמן המקסיקני Rufino Tamayo אשר מציגה דמות קודרת של כלב ענק שמיילל לעבר הירח, פעולה פראית אינסטינקטיבית. דמות זו של הכלב הבודד והפראי משמשת כמטפורה למצבו של האדם באותם שנים.

 

העשורים הבאים זימנו המשך מלחמות ברחבי העולם (מלחמת וייטנאם, המלחמה הקרה). למרות שהאיומה במלחמות הסתיימה, הפערים החברתיים התעצמו והצריכה הפכה לדת שלטת בעולם המערבי. יצירות האמנות הגיבו על התפתחויות בקדרות המלווה בנימה ביקורתית. זעקת החמס על השתלטות תרבות הצריכה על תחלואיה, נשמעה באקורדים צורמים מאוד. כנגזרת של העולם החדש, הצרכני והחומרי, אמנים הוקסמו מהאפשרות של שימוש באמצעים "נמוכים" לטובת יצירת אמנות גבוהה חדשה. דוגמא לכך הן עבודותיו של Duane Hanson, שיצר פסלים בדמויות של בני המעמד הבינוני בארצות הברית, בגודל אמיתי כאילו מדובר בבעלי הכלבים ממש.  כך ביצירה 'Beagle in a  Basket'(תמונה מס' 9) הכלב העצלן מצביע על מקבץ תכונות מצערות בחברה האמריקאי.

 

תמונה מס' 9

רוי ליכטנשטיין, אמן הפופ האמריקאי, התייחס בעבודותיו לקומיקס ובציור  Grrrrrrrrrrr'' (ציור מס' 10), מ- 1965, נוכל לראות כלב ענק מאיים, הופך למעשה את דמותו המיתולוגית של הכלב הנאמן, ומעמת את הצופה עם מפלצת ענקית. ניל וינוקר ((Winokur צייר אשר בעידן הפוסט מודרני מצייר בסגנון של אמנות נוצרית (דמות במרכז הציור ובצדדיה דמויות אחרות, או אירועים שתורמים להבנת הדמות המרכזית והנרטיב של העבודה), הציג ב-1986 את הטריפטיכון 'Nero' - כלב שחור מבריק שבכל אחד מצדדיו מצוירים צעצועי הלעיסה שלו. השימוש בפורמט זה של ציור, הופך את הכלב לעל זמני וסימבולי, משאיר בתודעה את עולם הכלבים לאורך ההיסטוריה.[8]

 

 

 

ציור מס' 10

לעומתו מבליח ג'ף קונס (Koons) בשנת 1992, עם פסל ענק בגובה 13 מטר בדמותו של גור כלבים (ציור מס' 11). מדובר בפסל נושם ומתכלה- עשוי מפרחים מסוגים שונים אשר יושבים על שלד מתכת. הפסל נדד למספר מקומות במהלך השנים וכיום עומד בכניסה למוזיאון גוגנהיים בבילבאו. קונס, הוא אמן אשר נודע בשימוש בקיטש ביצירותיו, ובהכשר שנתן לקיטש כחלק אימננטי של האמנות בכלל והפוסט-מודרנית בפרט. הפודל של קונס הוא ללא ספק אבן דרך חשובה ביצוג האמנותי ובהעשרת רפרטואר ההיצגים של כלבים באמנות. מימד חדש זה ללא ספק השפיע על אמנים רבים, ותרם לאמנות הקונקרטית כמו גם לאמנות המושגית כאחד.

 

תמונה מס' 11

מאז ועד היום קיימים אמנים נוספים העוסקים בכלבים. הבולט בניהם הוא Wliiam Wegman, עליו אפרט בפרק הבא.

 

כלבים בצילום

"קשה לי להסיר את העיניים מהיצורים הללו, שהם גם ביתיים וגם חיתיים. גם קרובים וגם רחוקים. קשה לי להחליט אם הם הקריקטורה שלי או אני הקריקטורה שלהם" (אלכס ליבק מתוך- 'כמו כלב').[9]הכלבים הופיעו בצילום כמעט מתחילת דרכו (המצאת הצילום הוצגה על ידי דאגר ואושרה על ידי האקדמיה הצרפתית למדעים ואמנויות בשנת 1839). בשנת 1887, כחלק מסדרת צילומים שערך אעדוארד מייברידג'  (Muybridge) בנושא תנועתם של בעלי חיים, צולם הכלב Dread (תמונה מס' 12). למרות שצילומים אלו לא נחשבים לאמנות, אלא יותר כמדע, מויברדג' נכנס להיסטוריה של הצילום כמי שתיעד בעלי חיים והכריע בוויכוח האם כשסוס דוהר ארבעת רגליו נמצאות כולן באוויר.

 

תמונה מס' 12

ב-1923, גם ג'ק הרני לראטיק (( Lartigue צילם את כלבו בתנועה, כמו דברים אחרים שאהב לצלם, מוקסם מהאפשרות של הצילום להקפיא תנועה. צילום זה, לצד צילומים אחרים שלו אשר צולמו בתקופה בה ציורי הכלבים בפריז סימלו פן שלילי ומלנכולי בחברה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, מציג חיים שונים – שמחים ותוססים. בניגוד לציור, במהלך ההיסטוריה הקצרה של הצילום, אין בנמצא מספר גדול של יצירות אשר הכלבים מהווים את המרכז הענייני והרעיוני של התמונה. עצל מספר צלמים (כמו –Helen Levitt, Diane Arbus, August Sander) ניתן למצוא כלבים אשר השימוש בהם בא להצביע על תופעה מסוימת, או ליצור "טוויסט" בתצלום. צילומי דיוקנאות עם כלבים קיימים במידה פחותה בהרבה מאשר ציורים אשר נעשו במאות הקודמות. הכלבים, כבעלי חיים שמלווים את האדם בכל אשר יפנה, יהוו תמיד מסמך תיעודי המשמש בבואה של התרבות. ובהקשר של צילום, צילום המחשיב עצמו אמנותי, עולה שאלת "גבוה" או "נמוך" בצורה חריפה. האם דמותם של הכלבים יכולה להגביהה או להנמיך את הצילום? זו שאלה מורכבת, אשר נמצאת בתודעתי בזמן שאני ניגש לבחון שלושה צלמים שעסקו בצורה נרחבת יחסית בכלבים:

 

אלכס ליבק, הוציא בשנת 2005,שנה בה זכה בפרס ישראל לצילום, ספר המאגד בתוכו כארבעים תצלומים אשר בכולם מופיעים כלבים, הם הנושא העיקרי והגורם לכל תצלום ותצלום הנמצא בספר. ליבק נחשב לצלם משוטט אשר מתעד את החיים בישראל תוך כדי כישרון אדיר לתפיסת "הרגע המכריע" (מונח שנולד עם תצלומיו של הנרי קרטייה ברסון בסגנון הצילום שלו בו רגע מעניין, מכריע נתפס על ידי הצלם ומצלמתו בדיוק בשנייה שהתרחש), ושימוש רב בהומור וציניות. תצלומי הכלבים שבספר מתעדים מצבים מצחיקים, עצובים, מביכים ולפעמים אף דמיוניים עבור הכלבים ובעליהם; ועבור החברה הישראלית כולה, שכן הם לקוחים מהמציאות. הכלבים של ליבק הם, בעיני, בבואה לחברה בה צלמו. זאת מבלי להוציא את הכלבים מהקונטקסט שלהם, ומבלי להכתירם כסמל לדבר מה. 

 

מארק ג'וזף (Joseph) צלם אמריקאי המצלם בעיקר עבור מגזינים ופרסומות, הוציא את ספרו הראשון בשנת 2003.[10] בספר American Pitbull'', מוצגים למעלה ממאתיים תצלומים אשר צולמו ברחבי ארצות ועוסקים בכלב הפיטבול, ויותר מכך, באנשים שמגדלים אותם. בהקדמה לספר, כותב הצלם על הסיבות שהביאו אותו לנדוד במשך שלוש שנים בארה"ב ולצלם את אותם כלבים ובעליהם. הוא מביע על הנייר את אהבתו לכלב מסוג זה ואת רצונו לבדוק עד כמה בני אדם אשר אוהבים דבר מה, ובעיקר פיטבול, מכניסים אותם לחייהם, ואיך הכלבים האלו משפיעים ומעצבים את דרכי בעליהם. בעיני, התוצאה חזקה הרבה יותר מכוונות אלו. במכוון או לא, יצר ג'וזף מסמך מרתק של תת-תרבות בארה"ב המשקף את פניה. בתצלומים, אשר המבט הביקורתי כלפי אותם מגדלי כלבים ניכר בהם עד מאד, מובנת השפעת הכלבים על האנשים והשפעת האנשים על הכלבים.

 

בשתי עבודות אלה שהזכרתי עד כה, מניעיהם של הצלמים לעסוק בכלבים די ברורים ופשוטים - אהבתם ליצורים הללו ההולכים על ארבע. אך בשתי העבודות,  כאשר הראשונה מודעת יותר, מייצגים הכלבים את המרקם החברתי הסובב אותם. בבחינתם תחת זכוכית המגדלת של "תרבות גבוהה ונמוכה" (תוך הבנת התפיסה כי צילום אינו אמנות נמוכה, אלא תלוי כוונות וביצוע של האמן, כמו כל מדיום אמנותי אחר), עבודות אלו, ככל הנראה יקוטלגו כאמנות נמוכה. העבודות ראו אור קודם כל בתצורת ספר שנימכר בחנויות, אין בעבודות התייחסות לנשגבות של תצלום זה או אחר, ושתיהן עוסקות בדבר הפשוט לכאורה- חיי היום יום.

 

אמן נוסף, אשר מתעסק עם כלבים בעבודותיו הוא [11]William Wegman. ווגמן, נודע ופורסם בעיקר בזכות צילומיו את כלבו מן-ריי (ומאוחר יותר,לאחר שמת מן-ריי, הגיעה כלבה, פיי-ריי, שאף היא וצאצאיה הפכו לדוגמני הבית של ווגמן), עסק בצילום, כך על פי דבריו, "מהדלת האחורית", לא כמדיום החשוב ביותר עבורו, אך כמדיום מפותח מאד אצלו ועשוי לקפידה מבחינה טכנית (ווגמן הוא בעל תואר שני באמנויות ועוסק הרבה בציור, בו כמעט ולא נראים כלבים). הצילומים של ווגמן הפכו למפורסמים בכל העולם, ומן-ריי הכלב הפך בתקופתו לסלבריטי ואף הופיע במספר תוכניות אירוח בארה"ב.

 

בשלבים מוקדמים של עבודתם המשותפת יצר ווגמן סידרת עבודות וידאו, אשר נראות מבדרות וקומיות אך בעלות כוונה אמנותית רצינית- העבודות יצאו כנגד עבודות הוידאו ארט המוקדמות, אשר אופיינו באסטטיקה של שעמום.

בתצלומים, מעמיד ווגמן את כלביו באין ספור מצבים ופוזיציות תוך שימוש במאות אביזרים שונים. רבות מעבודותיו של ווגמן נראות "חמודות" ומשעשעות, דבר אשר הקנה להן פופולאריות רבה והפך אותן לאמנות נמוכה שמופצת בצורה מאסיבית ונמכרת בכמויות אדירות (כי הרי מעטים האנשים שיכולים לעמוד אדישים מול המבטים של הכלבים של ווגמן). מצד שני, העבודות  הוצגו ומוצגות במוזיאונים ובגלריות רבות. בתצלומים קיימת התייחסות אמנות הגבוהה- הציור לכל תקופותיו. דוגמא לכך הם התצלומים 'Blue Period' (51) המתייחס לפיקאסו וכן, 'untitled mermaid' (ציור מס' 13) מ -1980, שנראה כי הושפע מציורים של לידת ונוס.

 

תמונה מס' 13

האמביוולנטיות של התצלומים, מעידה על הבנתו של ווגמן מהו "הדבר העדכני" בתרבות ההמונים, ותוך שימוש באמצעים נמוכים (כלב אשר במראהו ומבטו, והלבשתו,סוחט רגשות, מסוגים שונים, והזדהות מהצופה ללא כל מאמץ. והפצת היצירות בהמוניות- טלוויזיה, ספרי ילדים, מגאזינים), יוצר אמנות גבוהה.

 

סיכום

 

בסקירה ההיסטורית שערכתי, גיליתי כי בני האדם הם אלו שיצרו את הכלב. גזעים חדשים נוצרו על ידו כאשר היה צריך זאת למטרות מסוימות (לדוגמא באנגליה בתקופת הרנסנס בה הצייד הפך ספורט פופולארי והיה צורך בכלבי צייד נוספים, קטנים יותר מאלו שהיו קיימים) , ואחרים פסקו מלהתקיים בהעדר התערבותו של האדם בהתרבותם.

עצם הימצאותו של הכלב בסביבת האדם ושיתופו בחיי האדם, הכניסו את הכלב, כמו את שאר בעלי החיים לתוך האמנות. אך הכלב, בניגוד לחיות אחרות הפך יותר ויותר שותף פעיל בחיי האדם, וכך גם באמנות.

תפקידם של הכלבים באמנות, יכול לספר לנו על אשר התרחש בעולם המערבי במהלך המאות האחרונות, כפי שאירועים אחרים מספרים (מלחמות עולם, ומהפכות שונות).

למין הרגע הראשון שבו דמותו של לכלב נכנסה לאמנות, היא שימשה, גם בצורה הפשוטה ביותר- כדמות שתורמת לתיאור המציאות, וגם באופן מורכב יותר כמסמנת ומסמלת. לכלב מיחסים תכונות רבות אשר מייצרות בהרבה יצירות מטפורות לחיים ולחברה.

נשאלת השאלה האם הכלב אכן חיוני לאמנות. האם האמנות לא יכלה פשוט להסתדר בלעדיו? כנראה שהתשובה היא כן, האמנות הייתה מסתדרת גם בלעדיו, אך עובדה היא שלא מעט אמנים עשו ועושים שימוש בבעל חיים זה באומנותם. ושימוש זה גורם, או מכוון מלכתחילה, לאותה יצירה להיות מוגדרת כאמנות נמוכה, כיוון שהכלב הוא יצור כל כך מוכר ונגיש, וניתן בקלות להפוך יצירה לפופולארית יותר עם ליהוק נכון של כלב. אני חושב שהדבר בולט במיוחד בקולנוע, תחום שאמנם לא עסקתי בו בעבודה זו אך מבדיקה ראשונית גיליתי כי סרטים בהם נעשה שימוש בכלב, הם לרוב סרטים המוגדרים כסרטים "לכל המשפחה", בידור קליל ומהיר. לדוגמא -  הסרט 'בטהובן' משנת 1992 (ו'בטהובן 2' כשנה מאוחר יותר), הסרט המצויר '101 דלמטים' משנת 1961 או גרסתו האנושית משנת 1996, סרטי 'לאסי' על כל גרסותיהם כשהמקורי בהם משנת 1954, סדרת 'רין טין טין' מתחילת המאה העשרים, ועוד.

בהיסטוריה של האמנות, לעומת זאת, מצאתי יצירות רבות אשר נחשבות כאמנות גבוהה למרות השימוש בכלב, כיוון שלאורך ההיסטוריה הכלב שימש לא כאמצעי למשיכת קהל צופים, אלא כאמצעי להעברת מסר כלשהו או לתיאור המציאות בצורה אמנותית (ציור, פיסול או צילום שנעשים על ידי אמנים בעלי אסטטיקה וכוונות מוגדרות). קיימים אמנים אשר לא זכו להיכנס לפנתיאון המפואר של ההיסטוריה של האמנות, יהיו הסיבות אשר יהיו, והם יכולים לייצג את החלק "הנמוך" של הכלבים באמנות. דוגמא אחת לכך, הוא הצייר האמריקאי Cassius Marcellus Coolidge, בסדרת ציורים שצייר בשנת 1903    'Dogs Playing Poker' (ציורים 54,55), בהם הכלבים מגלמים תפקידים של בני אדם. (שניים מהציורים נמכרו בשנת 2005 במכירה פומבית בעבור למעלה מ 590 אלף דולר- אמנות נמוכה כן או לא ?!).

 

תמונה מס' 14

 

תמונה מס' 15

עבודותיו של וויליאם ווגמן, אשר היווה עבורי מניע ותמריץ לכתיבת עבודה זו, עומדות בתפר שבין אמנות גבוהה ולבין אמנות נמוכה. יש המעריכים את עבודותיו (צילומי הכלבים) יותר ויש שפחות בשל כך.

עבורי, עבודתו מהווה השראה גם בתחום היצירה. בפרויקט סוף שנה ב' במסגרת הלימודים במחלקה לצילום בבצלאל, הצגתי עבודה הנוגעת בזוגיות ובפרידה, נושא "כבד", ובתוכה הוצגו גם תצלומים של הכלב שלי. בסיום שנת הלימודים הבאה אני אמור להציג את פרויקט הגמר שלי ולסיים את התואר, אין לי ספק כי השפעתו של ווגמן תימצא מקום גם בפרויקט זה. כי דרכו גיליתי שמותר לשלב הומור באמנות מבלי להפוך אותה למגוחכת.

  

 

 

[1]               Sylvester Patricia, Book of Dogs, The Readers Digest Illustrated, New York 1993.     

[2]   Gopnik Adam & Vamedeo Kirk, High & Low-Modern Art and popular Culture

Museum of Modern Art, New – York, 1991.

[3] בנימין וולטר, יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני, הקיבוץ המאוחד, תל אביב 1998.

[4] תיאודור אדורנו ומכס הורקהיימר,"תעשיית תרבות:נאורות כהונאת המונים" 1947, אסכולת פרנקפורט מבחר, ספריית פועלים 1993.

[5] Aesthetics’ and Politics, Ronald Taylor Trn. Verso, London New – York, 1988.

[6] גי דבור, חברת הראווה, בבל תל אביב 2001.

פיליפס כריסטופר, "כס השיפוט של הצילום",המדרשה 5, מכללת בית ברל, מאי 2002.

[7] Kozloff Arielle, Animals in Ancient Art, Indiana University press 1981.

Stephen Longstreet, The Animal in Art,California 1966.

Kenneth Clark, Animals and Men, Thames and Hudson, 1977.

Jessica Rawson, Animal in Art, British Museum, 1977

[8] Robert Rosenblum, The Dog in Art from Rococo to Post Modernism, New York 1988.

Hope B.Werness, Encyclopedia of Animal Symbolism in Art, New-York 2004. 

[9] אלכס ליבק, כמו כלב, כתר 2005

[10] Marc Joseph, American Pitbull, Steidl 2003

 

[11] Martin Kunz, William Wegman, New-York 1990

Wegman William, Man's Best Friend, Abradale 1999  

 

 


גלעד שעבני, בן 29, יליד ישראל. הוריו עלו מצפון פרס בתחילת שנות ה-70. גדל בראשון לציון, עיר לחוף הים התיכון. בילדותו רקד בלהקת מחול מקומית וכן, שימש כמתופף בלהקת רוק, שנקראה "Dissident". היום מתופף ללא להקה.
כיום סטודנט שנה רביעית בבצלאל, במחלקה לצילום, וידאו והדמיה ממוחשבת. אל הצילום הגיע בעקבות אביו, חובב צילום שבצעירותו עסק רבות בתחום. האב מסר את את מצלמת ה-35 מ"מ שלו לבנו, זאת היא ה"פנטקס" איתה מצלם גלעד היום. בבצלאל הפכה העשייה האמנותית, דרך הצילום, לדרך החיים.

הפרוטוקולים של צעירי בצלאל 1, קיץ 2007