עורך

מאמרים

בהקשר

תערוכה וירטואלית

בדיוניות ספירלית: ביקורת על תערוכתה של שנטל אקרמן. "אוטוביוגרפיה ספירלית". מוזיאון תל אביב. יולי 2006.

אלה גלבוע

סרטו של קובריק, "אודיסיאה בחלל 2001" (1968), נפתח במעין סצנת התגלות: בעיבורו של נוף הררי ומדברי, מתגלה בפני קבוצת קופים חפץ מונומנטלי, מלבני ושחור. החפץ מהווה מפתח לידע ולתבונה, ומסמל את תחילת האנושות. הקופים המתוודעים אליו זוכים בידע המאפשר להם להתפתח לרמה של בני אדם. החפץ המונומנטלי, המופיע כנטע זר בנוף, הוא שיוצר את התחושה המסתורית והמיסטית של ההתגלות. הדימויים שבהם עושה אקרמן שימוש בתערוכתה – המציגה נפח נכבד מעבודותיה מתחילת דרכה ועד היום – כמו גם עבודת האוצרות של עדנה מושנזון, מקנים לתערוכה את אותה תחושה מסתורית ומיסטית, המאפיינת לרוב את סוגת סרטי המדע הבדיוני.  

מיצב הוידיאו "מן המזרח: על גבול הבדיון" (1995) כולל 24 מסכי טלוויזיה המסודרים כטריפטיכים, ומסך נוסף המונח על רצפת חלל נפרד. במסכים מוקרנים דימויים מסרט המסע "מן המזרח" (2004), הלקוחים מחיי היום-יום: אנשים בהמתנה בתור, במעבר, בתנועה, בתחנת רכבת, וכן צילום נופים. הצפייה במיצב במסכים המאורגנים בשלשות מלווה בתחושת מסתוריות, הנובעת הן מהחשכת החלל, והן מהדמויות המופיעות במסכים. הדמויות מתעתעות בנו, בהיותן מצולמות כדמויות דוקומנטריות, באמצעות תנועות מצלמה בדיוניות לחלוטין. תנועת מצלמת הוידיאו יוצרת תחושה של תזוזה ותנועה בין המסכים, כמו גם בתוך המרחב המצולם עצמו.

המסך הנוסף, המבודד מיתר המסכים, מתגלה בפנינו כאילו צמח מהרצפה. במסך מוצג דימוי אחד – מראה רחוב לילי במוסקבה – אשר מלווה בקולה של אקרמן, המקריאה את הדיבר השני, שאוסר על עשיית פסל ומסכה. הפרדת המסך בחלל קטן וסגור, המהווה קודש קודשים בדומה לאפסיס של כנסייה, מעורר תחושה שבחלל המוזיאון הולך ומתגלה בפנינו אלוהים קטן, המדבר אלינו בקולה של אקרמן. באם נקשיב מספיק זמן, יתגלה לנו סוד כלשהו, או שנתמלא בידע חדש. המבט על העולם, המהווה אלמנט חשוב בעבודתה של אקרמן, אינו מתיימר לספר לנו עליו דבר, אלא פשוט להנכיח אותו. כך, העולם הנוצר בעבודותיה אינו מקום המלא בידע היסטורי, אלא מהווה הצעה לזיכרון של מרחב.

העבודה "קול במדבר" (2002) מזכירה בנופיה בצורה הבולטת ביותר את האסתטיקה של סרטי מדע בדיוני, ואת התחושה שהם מעוררים. בעבודה מוצג מסך קולנוע עצום ממדים, שעליו מוקרנת סצנת הסיום של הסרט "הצד האחר". המסך הוצב על גבול אריזונה ומקסיקו, והוא מוקף בנוף המזכיר את זה המופיע בפתיחת "אודיסיאה בחלל". ברקע שוב בוקע קולה של אקרמן, המספרת על ניסיונו של נער להתחקות אחר אמו, ניסיון המזכיר את ניסיונה של אקרמן עצמה להתחקות אחר הביוגרפיה המשפחתית שלה. קולה הממלא את החלל דומה לקול הבוקע ממסך הטלוויזיה הבודד במיצב "מן המזרח", ויוצר אותה תחושה מסתורית. מסך הקולנוע המוצב בשומקום הוא עוד סוג של התגלות, של צמיחת אובייקט זר בטבע. חדירת הקולנוע לנוף אינה הרסנית אלא אורגנית. אנו אמנם מזהים את זרותו של המסך בטבע, אך יחד עם זאת הקומפוזיציה כולה נראית לנו טבעית לחלוטין.

התערוכה כוללת גם את הסרט "שנטל אקרמן על שנטל אקרמן" (1996), שמוקרן בשני חלקים: הראשון הוא פרק מהסדרה "קולנוענים בני זמננו" בעריכת ז'נין באזן ואנדרה לבארת, והשני הוא רצף קטעים מסרטיה של אקרמן, ביניהם "סיפורים אמריקאים", "מן המזרח" ו"ז'אן דילמן". הצפייה בקטעים יוצרת תחושה אמביוולנטית בנוגע להבניית הנרטיב: מצד אחד, מדובר בסרטים באורך מלא, המקוטעים לחלקים, ולכן הצפייה בהם דומה לצפייה בעבודות וידיאו. מצד שני, הישיבה על הספות וההקשבה לסאונד באוזניות מבודדת את הצופה מהמרחב המוזיאלי, ויוצרת תחושה של צפייה בסרט. קיטוע הסרטים מצביע על יחסה של אקרמן לנרטיב הקולנועי, כמו גם הטקסטואלי: אקרמן מנסה ליצור נרטיב חדש מהקטעים השונים שהוצאו מהקשרם ונערכו מחדש בזה אחר זה בצורה אקראית לגמרי. בכך היא דורשת מהצופה להבנות את הנרטיב באופן אישי, מתוך הצפייה בקטעים.

חוויית הצפייה הזו מתכתבת עם סרטה של אקרמן "חדשות מהבית" (1976), שבו היא מנסה להבנות נרטיב מדימויים אקראיים: הסרט בנוי מסצנות שצולמו בניו-יורק, המלוות בקולה של אקרמן שמקריאה מכתבים שקיבלה מביתה ושלחה לביתה. סטטיות המצלמה, התופסת בעדשתה סביבה עירונית בזמן אמיתי, מבליטה את המציאות המיוצגת דרכה. הסצנות האקראיות של אנשים המחכים במבטים מזוגגים לאוטובוס או למונית חושפות את שעמום העיר ואת סתמיותה, שתפקידה מתמצה בשימוש רקע למכתביה של אקרמן. לשיטתה של אקרמן, העיר אינה אוסף של מבנים, גשרים וכבישים, אלא אוסף סיפורים אישיים, שהם שמקנים לתושביה את זהותם. בהציגה את האנושי והפרטי, אקרמן קוראת את העיר כאסופה של אינדיבידואלים שלכל אחד מהם סיפור אישי, שהעיר משמשת לו אך רקע.

מיצב הוידיאו "לצעוד לצד שרוכי נעליים במקרר ריק" (2004), החותם את התערוכה כבמעין פאנץ' ליין, מבוסס על יומן הנעורים של אמה של אקרמן, שהיא ניצולת שואה. חלקו הראשון מורכב ממסך ספירלי, שעליו מוקרן טקסט מהיומן. העבודה מציגה בצורה הנהירה ביותר את עיסוקה של אקרמן בהצבת טקסט מול דימוי. במקרה זה, הטקסט הופך לדימוי בעצמו. גם מעבודה זו עולה ניחוח של מסתוריות: תנועה הטקסט על המסך הספירלי יוצרת תחושה שהאובייקט כולו עומד להתרומם מעל הקרקע ולהיות משוגר לחלל. המיצב עוסק למעשה בנושא ההסתגלות, בין אם מדובר בהסתגלות לשפה חדשה, למרחב חדש ולחיים חדשים, ובין אם מדובר בגילוי הביוגרפיה המשפחתית ובשחזורה. אך האובייקט הספירלי צפוי מדי מבחינה אוצרותית, ודימוי הטקסט אינו מעניין ומתוחכם כיתר דימוייה המוקפדים של אקרמן. הדימוי ליטרלי מדי, וחסר בו ההומור הנמצא למשל בקטעים מהסרט "ז'אן דילמן".

קטלוג התערוכה פורש את הביוגרפיה של אקרמן, לצד פירוט הקריירה פורצת הדרך שלה בקולנוע. אין ספק שלאקרמן גוף עבודות מסיבי, הקורא לדיון בנושאים המעסיקים אותה, כמו בעיית המהגרים, פמיניזם ושואה, לצד נושאים אישיים וביוגרפיים. אך עם זאת, הניסיון לקטלוג שטחי של גוף עבודות המתפרש על שנים ממעיט מערך האמנית. 

מה שמייחד את עבודתה של אקרמן היא האוניברסליות של הדימויים למול הנגיעה באישי ובזיכרון, כמו גם העיסוק בגבול בין אמת לבדיון. מה שמרתק בעבודתה של אקרמן הוא יצירת המקום שבו הדוקומנטרי מתעתע בדיוק כמו הבדיוני. זהו המקום שבו הדימויים המוכרים ביותר, הלקוחים מהסביבה המיידית, כמו גם הנושאים המוכרים ביותר – החוץ והפנים, הטקסט והדימוי – הופכים לנטע זר שכמו צומח מהאדמה, אך עם זאת זוהי זרות אינטגרלית לחלוטין. מעניין גם לראות כיצד סרטי קולנוע באורך מלא, היכולים להיות מייגעים ומשעמים, הופכים בתערוכה לפרגמנטים היוצרים נרטיב מעצם פירוקם והצבתם מחדש זה לצד זה. התערוכה היא מעין רטרוספקטיבה משובשת: מצד אחד, היא מציגה את ההיסטוריה של עבודתה של אקרמן. אך מצד שני, היא יוצרת עולם חדש שאינו בנוי על חוקיות היסטורית כלשהי. הנוכחות בעולמה של אקרמן יוצרת חוויה אישית שעוד עתידה להתרחש. המתח הנשמר בתערוכה ראוי לתשומת לב, ומצליח לייצר בצופה את מה שאקרמן מנסה לייצר בכל עבודה ועבודה – המעבר בין פנים לחוץ, בין טקסט לדימוי, בין זיכרון לפוסט זיכרון, ובין בדיוני לדוקומנטרי.


הפרוטוקולים של צעירי בצלאל 1, קיץ 2007