עורך

מאמרים

בהקשר

תערוכה וירטואלית

קטן עלינו: ביקורת על תערוכת "מיני ישראל". מוזיאון ישראל. אוצר: לארי אברמסון. 2006.

עינת שרון

מן המציאות ההיפראקטיבית של ישראל הגדולה מסתחררת ועולה, לא פעם, תחושת מחנק: גדר הפרדה, התנתקות, אבטחה, דתיים, ערבים, רעש, גלי צונאמי וגלים אחרים מאיימים בכל רגע להתפרץ עלינו במלוא נפיצותם ולסחוף אותנו למחוזות ההיסטריה. המציאות החברתית, הפוליטית והביתית, הן הנושאים המעסיקים את התערוכה "מיני ישראל", המוצגת בימים אלו במוזיאון ישראל. הפורמט של הדגם הוא שמשמש כמכנה המשותף ל-70 העבודות המוצגות בתערוכה.

 

בבואך מיני ישראלה קיימת סבירות שההעמדה של התערוכה תעורר בך לא פחות אי-נחת מרשימת נושאי סדר היום הישראלי, שגדשו את הפסקה הקודמת: העבודות מוצגות זו לצד זו באותו חלל, ללא מחיצות וללא היררכיה. גם כמעט ואין הפרדה בינן למבקרים. העבודות אינן זוכות למרחב המוגן שלו זוכים ברגיל מוצגים מוזיאלים; לא חבל הפרדה ולא ביבר זכוכית. אם כי ראוי לדייק ולהוסיף, כי מספר אמצעי תיחום כאלו נוספו לאחרונה לכמה עבודות, לנוכח האיום על שלמותן.

 

בהעדר חלוקת שטח, התערוכה על כל דגמיה ומבקריה הופכת ליצירת-על אחת. המולה ממלאת את החלל: לא רק מפאת הסאונד שמלווה חלק מהמוצגים, אלא בעיקר לנוכח העומס הוויזואלי שנוצר מדחיסת כל הדגמים יחד. המבקר חולף ביעף על פני דגם לגו של מגדל שלום (יהושע סימון), לכיוון פרוטוטיפ בטון של גדר ההפרדה (משה גרשטל ורוית כהן-גת). פטריות גרעיניות בממדי חיית-מחמד עולצות לקראתו בשלל צבעים (אוריאל מירון). צלמיות מתנחלים (שירה זלוור) זוקפות גבן לעבר תמונת כפר פלסטיני (ירון לשם), הניצב מעל דגמי באוהאוס קראמיים (שרה אוסלנדר ויהונתן הופ), וכן הלאה.

 

"מיני ישראל" התערוכה מהדהדת כמובן את "מיני ישראל" אתר התיירות. מדובר באתר עלייה לרגל, שגם בו קובצו יחדיו מיטב מפעלי הבנייה בארצנו, על הרוח הלאומית הנושבת במפרשיהם, לכדי פארק קטן אחד בצורת מגן דוד. אתר התיירות מציג דגם של ישראל אוטופית, כפי שהצטיירה בפנטזיה הציונית ובחלום המשיחי, בעוד התערוכה מציגה את המציאות ההטרוגנית והקשה לעיכול של ישראל, על כל מטענה החורג. שותפות חלל כביטוי לשותפות גורל.

 

לעומד על מדרגות המבואה לאולם התערוכה בערב הפתיחה, נדמה היה שאכן מדובר בדגימת מעבדה של ישראל: האולם המה מבקרים כקניון בחול המועד. ליד מסגד חסן בק (שירה גפשטיין) איימו זאטוטים להסיע את המשאיות של "יוסי ובניו" (נדב ויסמן). מול סרטו של גיא בן-נר רבו על המושבים, ומי שנדחף מהתור מעד על ערמת הקברים של ז'ק ז'אנו. ומעל לכל רחשה פעילות אווירית, עניין שבשגרה במקומותינו, בדמות מטוס הביון של יואב וייס.

 

הנושא המשמעותי שבו עוסקת התערוכה הוא ללא ספק הדגם. לארי אברמסון – ההוגה והאוצר של "מיני ישראל" – מפרש את הפנייה של אמנים בארץ ובעולם לעבודה בדגמים כדחייה של הרדי-מייד, המשמש כעקרון המעצב המוביל באמנות. לעומת הרדי-מייד, שהוא ה"דבר" עצמו, ואשר אינו יכול להציע לדיון דבר מלבד את עצמו, אופיו המטפיסי של הדגם יכול להציע לדיון לא רק את ה"דבר", אלא גם את הרעיון העומד מאחוריו. כפורמט עבודה, לדגם יש את היכולת לייצג נאמנה דבר כלשהו, ובו בזמן גם להציע לו פרשנות. נכון שכל מדיה יכולה להצביע על רעיון שמעבר לה עצמה. אבל רק הדגם ניחן באיכות גשמית, ולכן הוא פועל כמתווך בין המקום לבין הייצוג שלו, וכך מאפשר לחוות את המציאות המתוארת בו ממקום ומפרספקטיבה אחרים. עובדה זו מאפשרת דיון רחב יותר, שחורג משדה האמנות.

 

אבל למשחק המתאפשר בקנה המידה ובחומרים יש גם פנים אחרות: אין מה לעשות, הדגם המוקטן לעולם יהיה נחמד מהמציאות. כל כמה שהאוצר ימשיך לטעון בתוקף שאין, ולא הייתה, כל כוונה צינית או ביקורתית מאחורי הבחירה בדגמים, אי-אפשר להימנע מהסבטקסט של התערוכה: כל עוולות עולמנו כווצו, המציאות הבעייתית בקרבה אנו חיים מוזערה, ואנו מוזמנים לבחון אותה מלמעלה. במקרים מסוימים אף יתגנב לזווית פינו צל של חיוך: "אה... כן. זה ככה,...ככה זה בדיוק!". אבל פה בתערוכה זה קטן עלינו. זה לא אומר שלכך בדיוק התכוון המשורר. אך כל ייצוג של מציאות בדגם – ובפרט של מציאות קשה כמו זו שיש בישראל – מסתכן בכך. גרגר מהיומרה הקלוקלת של מיני ישראל אתר התיירות, המרחפת מעל הדגמים התמימים לכאורה, דבק ברושם הכללי שהותירה בי התערוכה.

 

 

 


הפרוטוקולים של צעירי בצלאל 1, קיץ 2007