עורך

מאמרים

בהקשר

תערוכה וירטואלית

טבע מקורי: ביקורת על תערוכתו של אלי פטל "טבע מקורי". מוזיאון תל אביב, ביתן הלנה רובינשטיין. אוצר: אורי דסאו. 2006.

דבורה אוירבך

שאלת המקור

בקומת הכניסה ובמרתף של ביתן הלנה רובינשטיין מוצגת בימים אלו תערוכתו החדשה של האמן המדובר אלי פטל. פטל, שזה לא מכבר סיים את לימודיו בבצלאל, נעשה לשם שגור בפי יודעי דבר באמנות ובפי משיחיה. אמן צעיר זה עומד בנקודה חמה, שבה משיקים שני נושאים אקטואליים: המזרחיות והתרבות הפופולרית. חרף הימצאותו בעין הסערה של הטרנד, פטל מצליח לייצר אמירה אישית, המשמרת תחושת עצמאות ואמינות.

עצמאותו של פטל ניכרת באופן שבו הוא ניגש לחלל המוזיאון: פטל מעמיד קירות עשויים קרטון עבה, תוך התעלמות מתכתיבי המבנה, ומהעקרונות המודרניסטיים המנחים אותם. באמצעות קירות אלו הוא יוצר חללים קטנים ופרטיים שאינם מחוברים בפינותיהם, ובכך מאפשרים מעבר החוצה ופנימה בין חלל אחד למשנהו. חלוקת החלל יוצרת תחושת מסתורין והפתעה, והכניסה לחלל טומנת בחובה תגלית. גם העובדה שפטל עושה שימוש בפורמטים שונים של ציור, ושהוא מטפל בנושאים שונים לכאורה, יוצרת חוויית צפייה פתוחה, שאינה מאגדת את עבודתו לכלל משפט מנחה אחד, אלא יוצרת תחושה של מסע.

כל חלל הוא רסיס של סיפור, המשתלב לנרטיב כללי. מדובר במסע האמן לנבכי הזיכרון, בחיפוש אחר מושג הטעון בירור – "טבע מקורי". לזיכרון יש הרי אופי מתעתע, ויש ביכולתו ליצור עולם חדש המשלב לבלי הפרד מציאות בפנטזיה. מדיום הציור מנוצל במלוא כוח האיחוד והשיטוח שלו כדי לבטל את ההיררכיה בין הקיים למומצא, ובין המקור לחיקוי. כך לדוגמה, ציור המתאר צג מחשב, שבו נראים פטל ובת זוגתו מתנשקים, כשמעליהם מתנוסס דף הפתיח של תוכנת הפוטושופ, כולל למעשה כמה שכבות של מדיומים: מדובר בציור של צילום, ולא סתם צילום, אלא כזה המעיד על עצמו כמעובד, כנתון למניפולציה. הדימוי עובר השטחה, ומותיר מסקנה אחת ברורה – החיפוש אחר המקור הוא רומנטי ובלתי אפשרי.

השימוש במדיום הצילום בתור כר לטיפול בשאלת המקור מוכר מעבודתו המוקדמת של פטל "נגטיב פורטרט", שבה עשה שימוש אירוני בהליך הצילום עצמו. תכונתו הידועה של הנגטיב, המופיעה בשמו, היא שהדימוי הנצרב על גביו הפוך למציאות. פטל צילם את עצמו לאחר שצבע את שיערו ועורו, וכך "רימה" את הנגטיב. באופן זה, התקבל בנגטיב רושם מציאותי של האמן, ההפוך מהמציאות המצולמת. הבלבול המכוון מחליש את ערך התיעוד המיתי שיוחס לצילום במאה הקודמת, שכן המקור עצמו מתגלה כמזויף. בעבודתו הנוכחית המיר פטל את הנגטיב בצג המחשב, ואת הליך הצביעה בתוכנת הפוטושופ. לתוכנה זו שמור תפקיד מפתח בכל הקשור לערעור חסינות המקור מפני שינוי, ולניתוק הדימוי מהמציאות.

פטל יכול להוות דוגמה מופתית לסגירת המעגל של הציור: הציור, שהוספד כלא רלוונטי, שב לתפקד בידיו הנאמנות כמדיום המסוגל לייצר אמירה מסקרנת מבעד לכבלי המנגנון הארכאי שבו הוא שבוי. זאת, בזכות נכונותו של פטל למתוח את גבולות המדיום באופן מלא חן ובקלות מדומה. כך, בד הקטיפה משמש כקנבס, עליו מצייר פטל באצבעו המלטפת את הבד כנגד כיוון הסיבים, היוצרת דימוי מעומעם וכמעט שקוף, אשר מתעצם מהמחשבה על האופן החושי שבו הוא נעשה.

מאקראיות סיפורית  לסיפור החברתי

פטל מעבד את עולם הפנטזיה שלו – המכיל דמויות, סצנות ומקומות מעולמו האישי ומהזיכרון הקולקטיבי – באופן המעניק להם גוון וריח משותפים. באין היררכיה או מבנה סיפורי, נראה שהניסיון ליצור סדר רציונלי ב"טבע המקורי" נעשה מתוך כפייה. עם זאת, אין להתעלם מהבחירה המודעת והמדוקדקת של האמן בנושאי ציוריו. העיסוק החוזר באייקונים עממיים, במזרחיות ובתרבות הפופ המקומית, מעיד על תחומי העניין המובהקים של האמן: פטל מוקסם מהמעמד הסוציו-אקונומי הנמוך המזוהה עם רקע עדתי מזרחי, על גיבוריו, חלומותיו ושיגיונותיו. מעבר לתחומי העניין האישיים של פטל, עצם התצוגה המוזיאלית של ציוריו יוצרת הקשר רחב יותר המאפשר שיח אמנותי וציבורי בעל אופי פוליטי וחברתי.

העניין הפוליטי נובע מהמתח המתקיים בין העבודות לחלל שבו הן מוצגות. חומרי התערוכה ונושאיה זרות להיכל המוזיאון, החל בקרטונים שפילסו את דרכם למוזיאון, וכלה בציור העדין של אהובה עוזרי וידידתה. עוזרי היא אייקון עממי, זמרת מזרחית שבנתה את הצלחתה בכוח הנחישות וההישרדות. סיפור חייה שזור טרגדיות וקשיים. חרף הצלחתה בשנות ה-70, היא נותרה עלומה עבור רבים. בהצגת דמותה מהדהד הקיפוח של כלי התקשורת, שבאופן מכוון לא נתנו במה לכוכבי תרבות מזרחיים. בשנות ה-90 ידע הזמר המזרחי פריחה כלכלית אדירה, ופילס את דרכו לתרבות המיינסטרים. דמויות עבר כמו אהובה עוזרי ושימי תבורי חזרו לתודעה הציבורית, אך הפעם בליווי חיבוק הדוב של הממסד.        

אין לדעת אם פטל הנער העריץ את עוזרי, אך ברור שפטל האמן מודע להיסטוריה של אפליית המזרחים, ולאופן השתקפותה בסיפור של עוזרי. זרותם של הקרטונים ושל עוזרי לחלל המוזיאלי מהווים הצהרה כלפי הממסד האמנותי בדבר זכותם של אלו להיכלל בקאנון התרבותי הישראלי. אמירה זו, הלגיטימית כשלעצמה, מוחלשת במידה מסוימת דווקא בגלל תזמונה: עבור קהל צרכני האמנות ועסקניה, עוזרי כיום היא דמות אקזוטית, "חבר מכוכב אחר". ריח האותנטיות הנודף מהעוני, מהדרמה ומכרם התימנים, הופך את העיסוק בה ל"נכון". 

הגבול בין מה שנשמע נכון לבין מה שנכון שישמע הוא שמגדיר את ההבדל בין אמנות מלטפת לאמנות בועטת. בראיונות שנערכו עמו פטל נשמע דואלי: מצד אחד, הוא מתעניין בעממי, אך מצד שני הוא מצהיר שאיננו "עממיקו". אהובה עוזרי, זוהר ארגוב ושטיחים עירקיים אומצו זה מכבר בידי התרבות הגבוהה, והם מצויים במיטב הדירות המעוצבות בתל אביב. הבחירה בסמלים אלו לתיאור ה"עממיות" היא בחירה בטוחה, המספקת את הסחורה ואינה מאיימת או מתריסה, בדיוק כמו פטל עצמו. כוכבי התרבות העממית של היום הם הטלנובלות והכוכבים הנולדים. כמו עוזרי, בשיא הצלחתם הם לעולם יידחו בידי מעגל יודעי הדבר, הרואים בהם את התגלמות הטעם הרע. כך נוצרת הפרדה בין ה"עממי" ל"אליטיסטי". דיון בהפרדה הזו יכול לייצר אמירה נוקבת, בלתי זהירה ולא מתחנפת, על אופייה המעמדי של החברה כיום. כאמן צעיר בעל קול מובחן ויכולת ציור וירטואוזית, לפטל יש את מלוא הפוטנציאל. הסיפור של ילד מהשכונה שעלה לגדולה הוא סיפור מרתק, אך פטל יכול יותר.

 

הפרוטוקולים של צעירי בצלאל 1, קיץ 2007