עורך

מאמרים

בהקשר

תערוכה וירטואלית

אף מילה על אהבה: ביקורת על תערוכתם של דוד עדיקא, מוש קאשי, לאה אביטל, גיל מרקו-שני וכרומנטיקנים חסרי תקנה. גלריה נגה. אוצר: יוסף קריספל. יולי 2006.

יקיר שגב

תשאלו כל סבתא, לא משנה מאיזו עדה, והיא תאמר לכם ישר, שזה כבר לא מה שהיה פעם, ושאכן, גברים רומנטיים אמיתיים לא מוצאים היום. גם יוסף קריספל, אוצר התערוכה בעלת השם המעט אירוני "רומנטיקנים חסרי תקנה", המוצגת בנגה, יסכים עם הסבתות מייד, אם כי מסיבה שונה: הסבתות בתמימותן מאמינות שהגברים פשוט שכחו כיצד לאהוב. אולם קריספל יודע, כי הם דווקא מוכנים להיות מאד רומנטיים, אבל בעיקר עם עצמם.

 

 

 

כל האמנים בתערוכה, (למעט אביטל, שאני מכלילה לרגע עם ה"בנים"), נסוגו בדיוק לאותה נישה חזותית, הניכרת אפילו ברפרוף מהיר למדי דרך הציורים והצילומים. אלו מסגירים מייד את התובנה המשותפת לכלל התערוכה: רומנטיקה פירושה חזרה ללילה, לים, לפרחים ולמיטה, ואמן שדימויים אלו חודרים לעבודותיו, כמו ים (קאשי), פרחים (עדיקא) וחדר מיטות (שני), צריך לעשות זאת באמצעות כלים אמנותיים שהם אסתטיים לא פחות. על התוצאה להיות יפה וענוגה, שברירית וסנטימנטלית, פתיינית ומתחנחנת, כי מה שחשוב כאן, ממש כמו בדייט ראשון, הוא הרושם הראשוני, ורק אחרי זה האופי.

 

 

 

הבעיה של האסטרטגיה הזו – המשותפת לכל ה"בנים" – שהיא מובילה בסופו של דבר לייצור סחורות אמנות, אובייקטים אסתטיים נאים ונחמדים למראה (ושוב, להוציא את אביטל, שלה יוקדש דיון נפרד). האסתטיקה ורמת הביצוע הגבוהה של קאשי, המסגור המהודר של עדיקא, והניקיון המוקפד בשחור ובכסף של שני, מסגירים שוב ושוב את מה שקריספל יודע והסבתות לא: שעניינן של העבודות הוא בכלל ביופי העצמי שלהן, בעשייתן את עצמם, ברומנטיקה של הקסמות עצמית, אולי נרקיסיזם. דיון ב"יפה" כשלעצמו ודאי אינו פסול. אך בהקסמות העצמית הזו מהיופי – שצמחה כתנועת נגד לגיטימית לתרבות חזותית-ישראלית שלמה שבזה ל"יפה" – יש משהו שגרם לאמנים להירדם בשמירה ולעמעם את החתרנות. אותה חתרנות העשויה בתורה להצילם מפשטות יתר.

 

 

 

זה קורה בעיקר בעבודותיהם של קאשי ושני: בציוריו של קאשי מוחלף דימוי רומנטי מוכר, כזה של ים אינסופי, באבסטרקט גרפי ועדכני יותר שלו. קאשי מבקש להתחלף אתנו, כדי להביא אותנו לידי התפעלות מהטכניקה שלו. תביאו דימוי קלישאי של ים אינסופי בשקיעה, ותקבלו בתמורה את אותו הסיפור, רק עכשווי יותר: מעבר איטי ומרהיב, בצבעי שמן, משחור לילי קטיפתי דרך סגול עמוק ללבנדר ענוג, מוכן למסגור ולתלייה. הציורים אמנם יפים, אבל עיון שני ושלישי בהם לא מתפתח לכדי אמירה. אמירה שהיא יותר מאשרורו העצמי שוב ושוב של יפי הציור עצמו, שנותר מפגן ראווה אקסהיבציוניסטי. במובן זה, הציור של קאשי, חרף היותו מופשט, קרוב הרבה יותר דווקא לציור הריאליסטי הקיצוני מבית מדרשו של ישראל הירשברג.

 

 

 

משהו דומה, אם כי ערמומי יותר, פחות המנוני, קורה גם בציור של שני. אצל קאשי, הכוונה היא למגנט את הצופה לחוויה אסתטית-טרנסצנדנטלית, ולגרום לו להעריץ את טעמו הטוב של הצייר. אצל שני מתבטא הנרקיסיזם בכך שהוא כופה על הצופה סצינות בעלות פוטנציאל ליבידינאלי דקדנטי לעילא. הסצנות הללו אינן מציגות את עצמן מיידית ככאלו, למי שאינו מתמצא בז'רגון. כרגיל אצל שני, הדימויים ההומוסקסואליים מעובדים לגרפיקה מנוכרת, לא-יצרית ולא-אישית. בדיו של שני מצוירים למעלה מעשור בצבע אחיד ובדימויים מתעתעים עשויים בקו בהיר ואלגנטי, ושני עדיין נדמה כמתמוגג מהאריזה האלגנטית והנוצצת. זו הסכין שכוונה לצלעות התמימים או ה"מבינים", שחודה קהה.

 

 

 

מקרה דוד עדיקא שונה מאלו של קאשי ושני. עדיקא מציג שני צילומים ליליים של פרחים אדומים-ורודים, שכמו נקלטו באקראי בעדשת המצלמה. מה שברור הוא, שעדיקא מבקש לראות את עצמו במוצהר (ושגם אנו נראה אותו כך) כמי שפועל במסורת שאינה חפה מרומנטיות של צילומי פרחים, הנמשכת אל תוך ימינו. במקביל, ברור עוד יותר שלצילום, יותר מאשר לציור ולפיסול, מסוכן יותר להיתפס כסתמי, רגשני ובנלי (וראו מקרה תערוכתו של שמעון מזרחי במוזיאון תל אביב בשנה שעברה). דווקא הפרח – אולי הסמל הנדוש ביותר לאהבה רומנטית – עדיין לא הפך נדוש מדי לצלמים כמו מייפלת'ורפ וטילמנס, שעדיקא רוצה להתברג ביניהם. צילומי הפרחים של מייפלת'ורפ הם מופת לצילום סטודיו מוקפד בעל גימור מושלם, קטלוגי, כמעט לא מציאותי במלאכותיותו. ואילו צילומי הפרחים המעוכים של טילמנס הם מופת לאי-הקפדה, לסתמיות ולמרושלות אלגנטית, עד שגם הם הפכו כבר מזמן לבון טון בצילום החתרני הצעיר. לטעמי, צילומיו של עדיקא תקועים אי שם באמצע הבטוח והבלתי מתחייב שבין השניים. ככאלו, הם נידונו מראש להפוך לסחורה, המפשרת בתיווך הגלריה בין קצוות שונים של חתרנות וראוותנות, עד ליצירת מכנה משותף רחב, אולי רחב מדי, בין הפלירט עם היופי לבין היופי עצמו. צילומי הפרחים של עדיקא חמקו אמנם ממלכודת הקיטש. אבל הם גם חמקו מאמירה שאינה מתעלה מעבר לאופנה העכשווית בצילום, צילום על כלום.

 

בשונה מה"בנים", שעבודותיהם נראו לי כחזרות שונות על הטכניקות והנושאים שמעניינים אותם, הרי שעבודותיה המינימליסטיות של אביטל מייצרות מקום לחשיבה על הרומנטיקה העצמית, שבה חשודים אמני התערוכה. זאת, למרות ולא בזכות המרחק הדיאלקטי שלהן מייצוגים רומנטיים.

af_mila_al_ahava.jpgעבודות של גיל מרקו שני (אקריליק ומרקר על בד) ושל לאה אביטל (גומי, קלקר, פלורסנט)

בהתאם לדבריה של אביטל בקטלוג הבוגרים של התוכנית לתואר שני בבצלאל (2005), פסליה נעדרי הדימויים הם אכן לא יותר מ"דחיפה" או "הסטה" חכמים של רדי מיידס או של אובייקט פרימיטיבי מצוי. בתערוכה מציגה אביטל את אחד האובייקטים המוכרים שלה: נורת פלורסנט מוארכת, שמושחלת במרכז שתי דיסקיות גומי שחורות. לכך מתווספת גם עבודה העשויה מכדורי קלקר, התלויים מהתקרה במתלי גומי כחלחלים. אביטל יוצרת כאן עולם שלם של חומרי תעשייה שמתפקדים כתחליפי גוף. התחליפים מציעים דיון פתוח עם דימויים ואובייקטים של גופניות וחושניות סובטיליים, פגיעים ורגישים באמת. לטעמי, העובדה שעבודותיה של אביטל לא עברו "סגנון", ושהן אינן ייצוגים קונספטואליים "יבשים" אלא דברים כהווייתם, מייצרת חושניות אחרת, שאינה מוותרת על פנייה ישירה לאינטואיציה החושנית של הצופה. לעומת זאת, בעבודותיהם של קאשי, שני ועדיקא הפנייה הזו מרוכזת למדי במאמצים האסתטיים כשלעצמם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הפרוטוקולים של צעירי בצלאל 1, קיץ 2007