עורך

מאמרים

בהקשר

ביקורת

מצגת

גונטר פון הייגנס – מוות כחיים.

ברוך בליך

תערוכת 'גופות' בהפקתו של גונטר פון הייגנס, מעוררת שאלות לא רק לגבי עצם הצגתן של גופות מתות במסגרות מוזיאליות, כי אם גם, ואולי בעיקר, מעלות תצוגותיו שאלות עקרוניות לגבי מעמדו של המודל. האם מודל הוא אמצעי מלאכותי, תותב מצומצם אשר מתייחס ומורה על דבר-מה ממשי ואמיתי, האם מודל הוא אמצעי שימור  של ממשות שנעלמה, האם מודל הוא הדגמה של רעיון, מחשבה, תאוריה, שהשכל איננו מסוגל לתפוס אלא בתיווכו של אמצעי קונקרטי, קרי: מודל, או שמא – מודל הוא אמצעי מרחיב, אשר מציג פרטים רבים ככל האפשר של העניין שלשמו הוא נוצר, ובתור שכזה הוא רחוק מהמושא אותו הוא מייצג ונתפס כעצם בזכות עצמו.

 

 

 

 

 

מטרתי ברשימה קצרה זו להציג את תערוכותיו המוזרות של גונטר פון הייגנס, אשר למרות כל מה שנאמר עליהן, הן מושכות קהל רב כדי לראות מוצגים שבדרך כלל אינם נחלת הציבור הרחב. מדובר בתצוגות של גופות בני אדם שעורך הפתולוג המזרח גרמני גונטר פון הייגנס, שמן הסתם נמאס לו לנתח גופות במכונים הפתולוגיים הסמוכים לבתי חולים לצורך קביעת סיבת המוות של חולה זה או אחר.

 

 

 

128_1.jpg
תמונה מס' 1

 

 

לצורך מטרותיו 'המציא' פון הייגנס את הפלסטינאציה, שהיא שיטה חדשה לחניטת גופות המאפשרת להציג את הגופות ואת חלקיהן בפוזות כאילו אמיתיות. תור ארוך משתרך לפני אולמות התצוגה בהן הוא עורך את תערוכותיו, ולא אחת מחיר הכניסה אליהן הוא שערורייתי, ובכל זאת תשומת הלב אותה מקבל פון הייגנס בעיתונות, בתקשורת האלקטרונית ובאינטרנט, היא מעל ומעבר לכל תערוכה אחרת או אירוע תרבותי, והשאלה איננה רק מדוע מושכות תערוכותיו תשומת לב כה רבה, אלא גם מדוע הן זוכות לאהדה ולהבנה בקרב הציבור הרחב. אין תשובה אחת לכל השאלות הללו, ובוודאי לא אתיימר ברשימה זו לעמוד על הסקרנות, הטבעית-חולנית של ציבור רחב של אנשים לראות ואפילו לממש גופות של מתים. אגב כך עלי לציין שהייגנס איננו מסתפק בתערוכות של מתים, אלא הוא עורך במקביל גם ניתוחי מתים בפני קהל, מתוך כוונה להציג לראווה את חלקי הגוף המוצאים מן הגופה המתה, ובעקיפין למסד מסורת שהיתה מקובלת במאה ה-17 וה-18 של ניתוחי מתים כבידור להמונים. שני אלה, מושכים קהל רב, שמוצא את עצמו נוכח מול המוות הן מתוך סקרנות טבעית שיש לבני האדם באשר להתגלמות המוות והן מתוך רצון ללמוד ולראות את איבריו הפנימיים של האדם כפי שהם נראים באמת ולא להסתפק בשרטוטים או במודלים פלסטיים, כמקובל כיום במוזיאוני טבע למיניהם. פון הייגנס מספק, איפוא, את הסקרנות והוא מצליח לקפוץ מעבר למשוכת הרתיעה שיש לנו מפני המוות, בהציגו את המתים כאילו היו חיים – רוכבים על סוסים, משחקים שח, יושבים בבית קפה וכו'. דומה כי המודל המוכר של המת ממיר את מעמדו האונטולוגי, מבובה חסרת חיים, עשויה פלסטיק, המחקה את גוף האדם, לטובת מודל שהוא עצמו מציג ומגלם את הגוף כפי שהוא באמת. מבחינה זו מהדהדת במודל המיוחד שיצר  הייגנס, כמה מרעיונותיו של בודריאר, המייחס לסימולקרום, למודל, חיות בזכות עצמו, ללא זיקה לממשות שאותה הוא אמור לכאורה לייצג. הסימולקרום הוא הוא המודל האידיאלי – הוא חי ובועט מבלי לתת דין וחשבון לאיזושהי מציאות שמעבר לו, אבל הרלוונטיות שלו נובעת בסופו של חשבון מתוך הממשות אשר יצרה אותו. בודריאר מביא לדוגמא את דיסנילנד, המספק ריגושים אמיתיים למבקרים במתקניו, כשברור לכולם כי האשליה ורק היא מאפשרת את מימושם של ריגושים אלה. רכבת ההרים היא רכבת הרים, ורק בתור שכזו היא מפעילה על הנוסעים בה ריגושים עד כדי צעקות רמות, אבל איש לא היה עולה עליה אם לא היה רואה בה סוג של העמדת פנים, התחפשות לרגע של נוסע ברכבת הרים הנוסעת במהירות על גבי מסילה מפותלת; רכבת שהייתה נשארת חסרת עבודה אם אכן הייתה כזו במציאות הממשית. בדסנילנד, כמו גם בלאס וגאס, המבקרים חווים חוויה אמיתית, אף שלכולם ברור שמדובר בתפאורה, בחזית שכולה העמדת פנים, בסימולקרה, כשהערובה להעמדת הפנים היא בהיותה של הסימולקרה אמצעי להיפוך התגובות הטבעיות מפחד להנאה, מחרדה לתחושה של סיפוק.

128_2.jpgתמונה מס' 2

 

גונטר פון הייגנס איננו מרמז ואיננו מעמיד פנים בהציגו בפני הצופים גופות של מתים, ובדומה לסימולקרה של דסנילנד, הוא מצליח להמיר את תחושת הדחייה ממראה של גופות מתים וממגע עימן לטובת סקרנות ועניין תוך יצירת חוויות כאילו אמיתיות, שאינן דומות ולרוב גם הפוכות לתגובות הטבעיות שיש לרוב בני האדם נוכח גופות של מתים במציאות. הוא משיג זאת דווקא ואולי למרות העובדה שבתערוכותיו הוא מציג גופות של ממש ולא תחליפים או תותבים עשויים פלסטיק, וכדי למשוך תשומת ואהדה למה שכאמור באופן טבעי מצטייר כדוחה ולא נעים, הוא עוטף את המוצגים במעטה אסתטי עד שנדמה כי מדובר באנשים חיים, בגופות בעלי זהות ולא בסדרה של גופות אנונימיות. ואכן, בהקדמה לקטלוג התערוכה שלו, רותם פון הייגנס מספר כותבים המתייחסים לאספקטים האסתטיים של הגוף החנוט, לפרוגרמה החינוכית של הייגנס ובעיקר לעובדה שהגוף הוא חלק בלתי ניפרד מההיסטוריה של התרבות המערבית בציור, בפיסול ובמדעים השונים.  נוכחותו של הגוף בתקופות מסויימות הורגשה גם בחיי היום יום – בני האדם נולדו, חלו ומתו בבתיהם הם ולא בבתי חולים, ולפיכך הגיע הזמן, אליבא דפון הייגנס, שנחזיר את הגוף לסביבתו הטבעית ונמנע מלנדות את הגוף, כולל הגוף המת, מחיי היום שלנו ומן המודעות שלנו. תצוגת הגוף המת איננה, אפוא, בבחינת תצוגה של מודל; הגוף איננו מחליף או מייצג את הגוף. הצגתן של גופות מתים, היא תצוגה של הדבר עצמו, בבחינת אשליה המממשת את עצמה ללא אמצעי תיווך. ועם זאת ולמרות הכל, תערוכותיו של פון הייגנס לא קלות לצפייה, מטרידות ומייסרות, ולעיתים אף גורמות למהפך במעיים ולחיוורון בקרב הצופים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

המודל: בין מדע לאמנות, נובמבר 2007