עורך

מאמרים

בהקשר

ביקורת

ביקורת ספרים

אזור אוטונומי ארעי (מאוד!!)

יונתן וורטהיים

א. את המרחק הסימבולי של שנת האור, אשר מחברת באורח בלתי אפשרי בין הפוטלאץ' החגיגי של מסיבת התה בנמל בוסטון, אי אז בעבותות המאה ה18, לאורגיית קנאי הרכוש של ה"קפיטליזם-נטול-חיכוכים" במאה ה21 (frictionless capitalism - בלשונו של המשיח התורן גייטס), אי אפשר בשום אופן לצלוח אלא על הכביש המהיר והדו-כיווני של האתוס האמריקאי לדורותיו; ויש להוסיף- כאשר תחנת התדלוק נמצאת אי שם בסביבות המודרנה, ליד פסי הרכבת שלאגם וולדן או משהו באזור. מן הסתם, גורלה של אומה אשר נולדה מתוך תסיסה געשית של תשוקה לחירות וסיימה בישימון הסכיזופרני של אימפריית השוק, הנו קודם כל נחלתה של האירוניה; ואם כבר עכשיו נקבל על עצמנו את הנחת המוצא של אביטל רונאל- בודאי אחת מן הפרשניות המוכשרות של עידננו- לגבי אותה אירוניה, הרי שמעשה לא מדובר בנרטיב של "מהפך", כי אם דווקא באפשריות הייחודית של קיום שני המומנטים הנ"ל- שלכאורה מקוטבים- בד בבד. בקיצור, נקודת המוצא הקריטית והאירונית של התרבות האמריקאית ובתוכה הסייברספייס כאפיטומה מושלמת לשלל מרכיביה, הינה בדיוק אותה אמביוולנטיות קיצונית אשר במקרה הטוב הינה דיאלקטית ובמקרה הרע-- -- סכיזופרנית.

חכים ביי (או פיטר למבורן וילסון- תלוי מהיכן מסתכלים) מציע את תהליך "היסגרות המפה", נקודת הסף הסימבולית ב1899 בה כביכול מסיימים למפות את כול הקרקע של העולם, כאנקדוטה למה שהוא מכנה היעלמותו של הספר הפיסי מן התודעה; הכחדתה של שארית הterra incognita  בעולם, הן במובן הסימבולי הן דה-פקטו. במונחים "פסיכו-טופולוגיים", כפי שביי מפליא לרקוח יחד בתוך הנאולוגיזם של בTAZ, מדובר, יותר מאשר בהיסגרות פיסית (occlusion),- באיום על אותה תשוקה קמאית כלפי המרחב הפתוח, האוטונומי, זה אשר טרם נפל תחת מבטו הריץ של ה"אחר הגדול". שוב, באופן אירוני למדי, אפשר תכף לגלגל את הכדור חזרה אל ביי ולומר שבדיוק אותה תשוקה למרחבים פתוחים היא- היא שזרמה בעורקיהם של גדולי הקרטוגרפים, מגלי הארצות, החלוצים והבוקנירים למיניהם, אשר "סגרו" את המפה אגב, בשל (!) תשוקתם לשדות העוד-פתוחים של הכדור. ניתן, לצורך העניין, לראות בפני היאנוס של אותו הליך היסגרות המפה הפשטה די אפקטיבית של התנועה הדו-כיוונית של כינון הסייברספייס; לכל הפחות, אני אעשה בה שימוש כמעין מילון מבואי לדו-פרצופיות הבסיסית שמעוגנת בסייבר כמרחב פוטנציאלי פתוח, קלאסיקה של סְפר מחד, וכמחוז כבר-מתורבת, נגוע בעליל בנוכחות ריבונית מאידך. אם ניטפל לחכים ביי רק עוד פעם אחת, ניתן לזהות למשל כבר בכותרת, TAZ, מעין קריצה מפוצלת "קלאסית" שכזו: מחד, נהיר שביי מכוון ישירות את השוליים ה"אנרכיסטיים" של הפרוטוטיפ האמריקאי- אלה שעשויים להתחרמן כבר מן הצירוף אוטונומיה-ארעית; מאידך, הקפסוליזציה של הכותרת בתוך ראשי התבות הסיסמאתיים (אשר מזכירים בין היתר את השד הטזמני המצוייר של האחים וורנר, הנושא את אותו שם), מסגירים את הטקטיקה השיווקית האופיינית לסוכני המיתוג של הקפיטל המאוחר, זה אשר בדיוק ממנו ביי מציע אופציית מילוט. IBM  היא דוגמה "פליאוליתית"; הפיכתם של אולפני הענק Universal Studios"" ל"US", בחוגים היוקרתיים של בתי הספר לקולנוע בארה"ב, היא כמובן דוגמא מאלפת לסוג כזה של אסטרטגיה הנקוטה בידי מגה-תאגידים שידעו לקרוא היטב את האפוריזם החרות בשערי ה"פורטל" של דלפי- "דע את עצמך... 

 

ב. פתחתי בהישענות גסה אחורה על גבו של חכים ביי דווקא, משום שהTAZ, במידה רבה, מעז להציע בד-בבד אופטימיזם אקטיביסטי (לפעמים עד כדי נאיביות א-לה מאי 68') ופיכחון אנטי-מהפכני, בתרחקת פוליפונית שמזכירה בתנופתה את החזון המונדואידי ה"עתיק" משנות ה90; לפיכך, ישנה מידה של נקרופיליה (לכל הפחות מאת אשמה...) בעידן ה"היפר-מציאות" שלנו, בכל ניסיון לבצע נתיחה שלאחר המוות בגופו ההלני של מונדו 2000, על רקע האמביוולנטיות הגלויה והמפוכחת של החזון השורשי שהוא ייעד לסייברספייס. רוצה לומר: אמביוולנטיות קיצונית, היא נקודת המוצא שצריך לאמץ כאשר מדובר בקדרה האידיאולוגית של יצורי-כלאיים גבוליים כמו קן גופמן, אך עם זאת יש לומר כבר עכשיו כי הדחיסה הבלתי-אפשרית של שלל האתוסים שמצאו עצמם לפתע יחד בתמהיל המונדואידי הינה בראש ובראשונה עודפות של כורח; כרוניקה "בריאה" של כל מהפכה מוצלחת והטרנסגרסיה שלה; הרי אם מונדו לא היו הולכים אל מעבר לגבול מי כן לעזאזל? לכן- נאמר זאת פעם אחרונה- ניתוח אמביוולנטי בהחלט לא יספיק במקרה של מונדו ותרבות הסייבר בכלל.

 

1. פליקס גואטרי וז'יל דלז מציעים בספרם Nomadology & The War-Machine , תוסף שימושי להיפותזה של פרדריק ג'קסון טרנר בנוגע למוטיב הספר הסְפר בהיסטוריה האמריקאית. במידה מסוימת אפשר לראות בספרם ניסיון לשרטט (ותכף למחוק) קווים לדמותו של מי שעשוי להיות איש הספר האמריקאי-טרנרי הטיפוסי- למשל בהגדרתם הקולעת "הוא (הנווד) אינו אלא ווקטור של דה-טריטוראליזציה"; תנועה ראשונית כזו של דה-טריטוראליזציה אפשר, אולי, לאבחן כבר בציור התקרה של מיקלאנג'לו בקפלה הסיסטינית, אשר הושפע ישירות ממסעו הסמוך של קולמבוס לאמריקה וזיהויה כ"גן העדן האבוד". אותה תנועת הולכה לימינלית של הספר מתגלה, בהשראת היפתחותו הטרייה של האופק החדש בעולם, בשני מובנים מרתקים: האחד, ההפקעה האילוזיוניסטית של ה"גג"- הגבול האולטימטיבי של הארצי- והפיכתו לפרויקציה של אזור גבול חדש, פוטנטי ופראי, וחשוב מכל- "פתוח". המובן השני, הוא כמובן ההתקה הממשית של הצופה מחלל אינטרוברטי של התכנסות למדיום חללי של היפתחות למרחב- לסְפר עצמו; הכול באמצעים פרוטו-טכנולוגיים (אם בכלל...).

הדוגמא של הקפלה הסיסטינית היא משמעותית, משום שמוטיב הספר מוכיח את עצמו כקרדינאלי בדיוק כאשר הוא נימהל עם המיתוס; בדיוק כאשר הוא אינו מתפקד כפנטזיית ההתנחלות בטריטוריה מיועדת, אלא כנתיב ההולכה של המחשבה על המרחב המיועד כאינסופי. וכאן, מן הראוי גם לקשור סופית את ההולכה של הספר כרעיון לאו דווקא אל שגריריו הפוליטיים, כי אם יותר אל האדריכלים התרבותיים שלו- מי שהיה ועודנו אמון על צורתו. יש כמובן להסתייג מלהציג את הספר כמוטיב אסתטי גרידא- קטליזטור של מהפכה שסה"כ הייתה "זקוקה לפנים"; אמנם מפתה ביותר- לנוכח שלל הפרצופים הססגוניים מג'פרסון ןעד ביי או גופמן- לומר שהספר הוא עיקרון מכונן (גם) בגלל שהוא פשוט- כמו כול מיתוס מוצל- יפה.

2. תרבות הסייבר נשענת מלוא הכובד על מוכנותה המוחלטת ויוצאת הדופן של ה"רוח האמריקאית" להכיל בדיוק, ולפעמים בכול מחיר, את הערך העודף של כול תנודה פוליטית משמעותית- המיתוס. במקרה של ההתיישבות החלוצית באמריקה, העודפות הזו התגלתה כמזיגה מסוכנת ועגומה של המציאות אל תוך המיתוס ולהיפך. המיתוס שכונן בליבם של החלוצים, כפי שמציינת במאמרה טינה לפורטה, הניח מראש ועל-פי-רוב את היות אותו ספר אינסופי של אמריקה "ריק" מהתיישבות; "מרוקן אונטולוגית". ההדחקה המוחלטת של אוכלוסיית הילידים (האינדיאנים- כפי שהנציחו אפילו את הטעות היסודית שבכינויים) אפשרה לחלוצים לתבוע את הבעלות על הקרקעות העצומות שנפרסו בפניהם כמובנת מאליה. כך, ה"הליכה לקרואטן", בין אם הייתה או לאו, נעשתה מקרה לגופו בכול הקשור למיתוס המקורי של הספר. כלומר, ה"ריקות" של הספר(שוב במובן האונטולוגי החמור) הייתה, למעשה, התגלמות הפנטזיה הטרום-אימפריאלית: כמה פשוט בפועל יהיה להפוך אותו לריק . צורת ההתיישבות הילידית- אותה פראיות אצילה שהופיע בדימויי עדן ויותר מאוחר בספרי של קרל מאי ((May, הייתה בפועל אותו מדומיין מרחבי נקי מסוכנים קודמים של ה"ציוויליזציה", אשר אותו החלוצים תבעו, שוב, בשם הציוויליזציה (!). באורח דומה חלוצי ה"התיישבות" הראשונית בסייבר העדיפו ליצור סביבם הילה של ex-nihilo , יש מאין, או מוטב- "יש באין". הסייבר-ספר ( , (cyber-frontierרואה עצמו ניזון מן הפירות העסיסיים ביותר שטרנר הצליח למנות על עשר אצבעותיו- בהקשר המכונן של דיאלקט השחרור בהיסטוריוגרפיה האמריקאית כולה. השימוש המודע והמתוחכם לכשעצמו- בהצגת הסייבר כספר חדש ואינסופי (הפעם באמת!), הוא מיתוס המקרו של מונדו לבדיה האבולוציונית שהם הטיבו למכור בסיטונאות לכול מי שעוד החזיק בmeat-ware  שלו; כלומר, שגרירי הסייבר הטרומי למעשה גיבבו את הנרטיב החלוצי על הנרטיב האבולוציוני (הדרוויניסטי במובהק) רק כדי לצקת משמעות חדשה במסגרת הנאולוגיזם שלהם, לא פחות מבמילה "אדם", וכן "אזרח". שוב, במה שנקרא שובו (העגום) של המודחק, הנחת המוצא שהסייברספייס היה מלכתחילה ריק, וואקום של אינסוף, התפוצצה ועודנה מתפוצצת בדמותו הנוכחית. כיצד?:

בניגוד למידת התמימות (הרסנית ככול שתהיה) שאפשר היה ליחס לשלבים המודרניסטיים של הדיאלקטיקה הבלתי אפשרית בין מיתוס הספר והמיתוס הקפיטליסטי, שגרירי הסייבר של מונדו בודאי לא היו תמימים. כמו שוויויאן שוקבק מציינת, אם הייתה תמימות כלשהי- כנראה דובר בשאריות הכימיקלים מהסיקסטיז ; "The occasional acid flashback" כמו שמצהיר ביג לבובסקי על מה שנשאר מהצהרת Port Huron  בסרטם העצוב של האחים כהן; אדווה קלושה של גל אתר אבוד ותו לא. אפשר לומר: המונדואידים הציעו בלי בושה להביט בערווה ההיפר-צרכנית שהשתערה בגלוי על האג'נדה שלהם, לצד היומרות ה"אנרכיסטיות" שהם ייעדו לאזרחי ה"רפובליקה החופשית" של הסייברספייס. יותר מזה, יש לציין כבר עכשיו שתעודת היושר של המונדואידים הייתה בדיוק להזנות מראש את אימפריית הפרט לידיים (המאוד לא) פרטיות של כלכלת הפרט; הסובייקט השסוע (מחורר) של ההומו-אקונומויקס. לכן חשוב לומר שאותה אמביוולנטיות הנ"ל היא בעצמה מיתוס שראוי (מתישהו) להפריך- גם ביל גייטס היה פריק, האקר, אנרכיסט צעצוע שכזה, וכמו כולם חלם על התעשרות, אך-יחי ההבדל הקטן!- גם הצליח. הציניות של חברי מונדו, בעיני, היא מתוחכמת הרבה יותר.

המונדואידים עסקו בגלוי בהכחדה של כול ספרה פוליטית שיכולה הייתה לשגשג בסייברספייס. כפי שהקיום הקורבני בקבוצות קטנות של מיעוטים חסרי כול, מאפיין את פניה של ה"רב-תרבותיות" האמריקאית של היום (קבוצות אינדיאנים גזולי אדמה, מקסיקנים מהגרים יחידים, אפגנים וכו' וכו'- העיקר שלא יתאגדו לכדי נוכחות פוליטית משמעותית), היעדרה המדומה של המדינה ממרחבי הסייבר הייתה השק ההדור של הפלורליזם האנרכי, ובפנים החתול השחור והמאולף של ברוני השוק. דהיינו: הרפלקס הבריא של המונדואידים היה לייצר, במודולציה זו או אחרת של המשוואה ההגליאנית העתיקה,- תחושה של "סובייקט היסטורי" חדש; להתחזות לקפיצה קוונטית של האנושות אל מחוץ לאנושות, תוך שהם כביכול מותירים את השאר להתבוסס בתחלואות הנושנות של המדינה על שלל נוסחיה התמיד קלוקלים, וכמובן- הmeat-ware  העייף והמתבלה. במובן זה, התנופה האידיאולוגית של הסייברספייס הייתה מחשיבות עליונה, וכן אפשר לומר שהרגע הפרופגנדי-כרזות הפסיכדליה למיניהן- היה החלק הלא-ציני והמוצלח יותר של אותה תנופה. העניין התחיל לתפוס כיוון עגום בדיוק ברגע ש"אזרחי הסייברספייס" וויתרו על זהותם. כלומר, ברגע שהאנרכיה התגלתה אלא ככיסוי-תחת סיסמאתי להדחקה השיטתית של הסייברספייס כמנוף כלכלי לזכות הראשונים של תושביו האמיתיים: הלוא הם בעלי ההון.

האנרכיה, בגרסתה המונדואידית, הייתה בדיוק לא האפשרות לפעול מחוץ לעינו המשגיחה של האחר הגדול, אלא- באופן בלעדי- הזכות הליברטריאנית המפוקפקת לא לעשות דבר. בנקודה זו טינה לפורטה וכן וויויאן שוקבק מחטיאות לחלוטין את המימד ההרסני של מונדו: ה"התרגשות שבכול ספר", אם להשתמש בניסוחה של לפורטה, היא בדיוק לא חזיון התעתועים של יצירת עוד ועוד אלטרנטיבות מרומיות לקפיטל, שכמובן מתנפצות בזו אחר זו אל חופיו, כי אם דווקא ההכרה בפוטנציאל האמנציפטורי הגלום בסייברספייס ככלי פוליטי-מעמדי. במקום חלוקה היסטרית של אופיום להמונים בדמות סייברגנוסטיקה בדולר וכיוצ"ב, המונדואידים- אם היו נציגי אמת של רוח הספר- צריכים היו לחשוף את האפשרות לחיות את הרשת כרשת חברתית; וכמה שהם הפליאו לעשות ההיפך. על כן, אין שום פלא בעובדה שהסייבר הפך לאיזוטופ מובהק של יקום הקפיטליזם הגלובלי, כאשר נקודת הייחוס היחידה שלו- ולו לצורה הבסיסית ביותר של זהות- הינה השוק. ורק השוק. הסייברספייס מעולם לא היה ריק- פשוט הדחיקו בשיטתיות את מנגנוני הזהות של "אזרחיו"; הכחישו בכלל-זה את הליבה הפוליטית-אזרחית של הרשת כדי לפנות אל המודל המסווה של פסאודו-קהילתיות, כשלמעשה התהליך האמיתי היה פירבור מוחלט של הסייבר במיטב מסורת ה white-rich-suburbia: קהילות אינטרס סטריליות של גזלשאפט (gesselschaft) החולקות תשוקה למוצר מסוים- פעם תקליטים ישנים ונדירים מהסיקסטיז, פעם רובים נדירים או נשק נגד מטוסים אם אפשר, למה לא?...

האנטלכיה המגמתית חברי מונדו עשו לתווי הספר החדש היא גלגול סיליקוני של פסל החירות, מה שהפך משכבר לאנדרטה גרוטסקית להיקבעות יתר של אותה חירות. מהגרים לארה"ב- Land of the free/ home of the… - אשר היו מביטים על המונומנט האידיוטי והיפה כאחד, שהזדקר כמעבר הגבול אל מרחב אינסופי של הזדמנויות, התגלגלו מחדש בנשמותיהם העייפות של פליטי עמק הסיליקון; נקמת היורמים בכול זאת נשארה מיתוס אדולוסנטי מוחמץ...

 

3.  האינסטינקט המהפכני (ושוב- האדולוסנטי) של הsoft-ware היה לצעוק: אני אנדרוגינוס! חסל סדר אי-שוויון בין המינים! אם אין יותר מינים הרי שאין יותר בעיה! וכיוצ"ב. שוב, חזרתו של המודחק (הפעם הסקס, המין, כן במובן שלspecies ) הייתה סימפטומטית ואינפלציונית כמו פיטריות אחרי הסיקסטיז: אם האישה בין כו וכו' בדרך להיות "מהות נכחדת", הרי שאפשר לשחרר את הרסן בכול הנוגע לאותה "קליפה נשילה של זהות"- בניסוח המונדואידי: לא צריך לגנוב את משקפיה של לוס איריגארי כדי לראות שהנחת המוצא של חלוצי הסייברספייס הייתה וראיציה ליטראלית על האפוריזם של לאקאן- "אין אישה" ("la femme n existe pas"). כלומר, "הייתה אישה", או אפילו "ישנה אישה", אמנם היא נמצאת אי שם במחשכיה של האדמה באחת מהארצות הנחשלות של מזרח אירופה או אסיה, היכן שהנשים היו ותהיינה תמיד זונות. אפשר לומר: כמו כול סחורה טובה בעידן הפוסט-יצרני שלנו(כמו שאוהבים לכנותו היום), גם האישה צלחה את דרך המלך- מערך השימוש לערך החליפין. אותן נשים "וירטואליות" הן בכול אופן השלד, הבשר והנבלה של השוק ה"אירוטי" של הסייבר, וחושב לומר: לא מפני שחסרה אכיפה יורידית או מוסדית בכלל-זה של זכויות האישה, אלא בדיוק משום שברוני הסייברספייס הדחיקו מכול וכול ומלכתחילה את הזהות של "ברייה שכזו", בדיוק באותו האופן שבו הסייברספייס מקיא מתוכו ולו את המהות הקלושה ביותר של מה שאינו יכול השום אופן להיתרגם למונחי השוק הקפיטליסטי.  ומה באשר לגבר?: הגבר, כמו בכול מדים מגוהצים וחדשים, מרגיש בנוח בתוך הsoft-ware  שלו; לא זו בלבד שניתן לראות סוף לקדחת הטרחנית של גל הפמיניזם השני, אלא שאפשר לחזור להיות "גבר" בהיחבא. דהיינו, לקרוא תיגר על המותניים הצרים של"המצאת היומיום" ולחרוג אל תחומי הjouissance  תוך ציות לעל-אני מזן חדש: איך מאחלות חברות הסלולארי- enjoy!. שוב גם בג'נדר, הגמישות הרעיונית של הדיאלקט האמריקאי מפתיעה ביכולתה להכיל- לכאורה- תמורות רדיקליות, אם תרצו- לדמיין אזורי ספר חדשים ואינסופיים בהם הזהות היא ממש משוכה גמדית. ובכול זאת מה השתבש?

 

4.  כמו במחזה השייקספירי הטוב, והאחרון! (ולצורך העניין נלווה מחכים ביי היקר את השימוש בסערה לשייקספיר), הפנים הכפולים של הפוליטיקה האמריקאית הם משהו כמו פרוספרו וקאליבן באחד: לא ברור למשל אם בוש הבן הוא קאליבן בחליפתו של פרוספרו או להיפך; כך או כך מה שברור הוא שה"שוק" הוא ארץ הפרא השופעת והגחמנית, כשבסופו של דבר הכניעה המוחלטת אצל כול השחקנים כאחד היא של ההיגיון בלבד, או בהקבלה תקופתית- של הרציונליזם האירופי הישן. [גם שייקספיר עבר בערוב ימיו לספר. הוא באמת קנה את זה [!. עם גלגולה של פנטזיית הספר הנטורליזציה של השוק (השוק עולה, יורד, מתמתן, מאיץ, נסוג...) בדיאלקט האמריקאי, תפחה למימדים  מיסטיים, ספקולטיביים, קפקאיים פר-אקסלנס. בהתאם, הפוליטיקה הפכה לסוג של בולם זעזועים נומינלי לתנודות האלימות והבלתי צפויות של השוק. והתאמה: איוושה פוליטית "עתיקה" כמו פמיניזם, כל עוד נוכחותה בשוק איננה מיתרגמת לממשית- כלומר רווחית, היא למעשה עלה נידף. דגומת המופת ההופכית יכולה להיות עלייתו של ה"מטרוסקסואליזם"- גילגולו המדורדר של היוניסקס: פיתוחה של ה"אנימה" בנפשו של הגבר הממוצע, מן הסתם, הסתברה משמעותית הרבה יותר מהופעתה בתוך הסלוגנים המתריסים של הגרילה גירלס ((Guerilla Girls – "שחרר את האנימה שלך, טמבל!". כך גם שוק הגדלות החזה- הפרפראזה העצובה ביותר על השנינה הנושנה "העצימי את הנשיות שלך...

הסייברספייס הוא אולי סוכן ההזדמנויות מספר אחת של מודל השוק הקפריזי. "מינימום חיכוכים"- בלשונו המצוחצחת של גייטס, פירושו הדרה-הכחשה של כול תנועה פוליטית במטחווי הסייבר: הקהילות ברשת- פורטלים, בלוגים, צ'טים וכו'- שואבות את (אי) זהותם מהתמקמות ביחס לאג'נדה צרכנית זו או אחרת, או בתסריט החמור יותר: ביחס להוויה קורבנית כזו או אחרת. ישנן למשל קהילות כמו "המילציה של קנזס-סיטי להגנה על הילדים התמימים שמנוצלים בתעשיית הפורנו", או "הפורטל להגנה על לסביות מוסלמיות עטויות בורקה". כלומר, הגרסה הסייברית לרב תרבותיות מתגלה- איך לא?- כהפרטה של הסבל. ישנן קהילות קטנות ל"הגנה" על כול מיעוט שהוא, זה בתנאי כמובן שהוא שומר על זהותו כקורבן. אפילו מי שמקרבן את עצמו ראוי, כמו למשל בקהילות הפרו-אנה (Pro-Ana) של האנורקטיות והבולימיות. השכפול של המודל ה"אזרחי" של הגלובל-קפיטל: ניצול (exploitation) וסובלנות כלפי כולם ושל כולם באופן סימולטני, מוכיח עצמו בסייבר כמובן מאליו; "יש מקום לכולם!" עוד צועקים המונדואידים לניניהם. בפועל, הסייברספייס הוא למעשה אזור ההשהייה האפקטיבי ביותר של המומנט החברתי הקריטי של הדמוקרטיה הליברלית: שוב, "אין חברה". חכים ביי יכול למלמל עד מחר על הוויתור על הגמיינשאפט (gemeinschaft), אבל הגזלשאפט הסייברי הוא גרסה חיוורת לאבות המזון האוטופיסטים- פורייה, ז'יד, ת'ורו וד'אנונציו ביניהם. הקהילה הסייברית היא קוקטייל קטלני של גילדה ומיליציה: שתי התנועות האופייניות למיני הקהילות בסייבר הן, ללא פלא, (1) התאגדות לשם הוקעה-צנזורה (לדוגמא הP-Police  למיניהן- מעין חבורות גברים משועממים מן הפרברים שנשבעו למגר את ה"פורנו הנצלני", ויש להקשות ב"סוגריים אונטולוגיים" מהו פורנו סובלני? היש סקס אחר?) ו(2) התאגדות לשם מכירה (אני מניח שמיותר אפילו לציין אחת מרבבות קהילות הסחר האינטרנטיות...). הצנזורה מחד, והשידול לקנייה-מכירה מאידך, יוצרות יחדיו אפקט תמידי של דחייה-משיכה, "פוש-פול קונסיסטנטי": בדומה לתשוקה הפנימית שאמריקה רחשה כלפי האתוס החדשני של הבונים החופשיים, היא דאגה-בו בזמן- לסמנם כמטרה להשמדה- גרסה קלאסית של אובייקט a מובהק; כלומר לרדוף- באמתלה זו או אחרת- בדיוק משום שהם החזיקו במה שאמריקה התאוותה לו כל כך. הפער המנטלי, אם אפשר, בתשוקה לדהירה טכנולוגית מקסימלית, הפקיעה בהרבה את הקיבולת האמריקאית בכול הקשור לתהליכים חברתיים ולכן הבונים החופשיים הפכו אט-אט ובביטחון לפטיש של אמריקה; מעין גאדג'ט דוחה ומפתה כאחד; על כן גם אין זה פלא למשל שאותו דפוס דחייה-משיכה מתגלגל מחדש ביחס לטכנולוגיות הנדסה מטא-אבולוציוניות, הרוחשות בשיא המרץ מתחת לפני השטח.

 

5. הספר האמריקאי, כמוטיב לאומי היסטורי, מתפקד בדיוק כסינקדוכה לכול מה שאיננו מאפיין את הקולוניאליזם האירופי ה"מסורתי". ה"נטורליזציה" המתוחכמת של כוחות השוק, היא-היא הגלגול המושלם של הלא-נודע הפראי מראשית החזון האגרארי. אם כן, סטפן דוהני פרינה לא יכול היה להיות טועה יותר בניתוח הסייבר-ספר כתהליך סמוי של דומסטיקציה. כנגד המגמה האירופית, תרבות הספר האמריקאית הייתה ההמרה של המומנט האלים, הכובשני במפורש, הן של הקולוניזטור הן של הפטריארך באופציה האנתרופומורפית של חזרה ל"חוק-הטבע". הז'אנדרם המיוזע שהתרוצץ בערבות אפריקה לחבוט בשחורים, הוחלף בעליונותו המובנת מאליה של בעל החיים אלפא- הזכר (ולא הגבר) הלבן הווספי. הספר הישן, ויותר מאוחר הסייבר, החליף את מימד הסמכות בכוח ישיר. אכן כך: אין שום זכר לזרוע שיטור משמעותית בתחומי הסייבר, כלומר לסמכות שפירושה כוח המעוגן בקונצנזוס, אמנם בדיוק מן הסיבה הזו הפעלת כוח במרחב הסייבר הינה לעולם נעדרת את הסובלימציה לקראת המושא. הרציונל ה"נטורליסטי" של הספר הדיגיטלי הוא בדיוק לא ההפיכה ל"pets on a leash"  במילותיו של פרינה, אלא הפקרתו של האטיקט המערבי כולו לרטט הגחמני של ג'ונגל השוק.

[שלושה דורות של סופרים עם סיסמוגרף רגיש יוכלו להעיד: קפקא היה כמובן אחד מן הראשונים לזהות את האלמנט המיסטי ממש של השוק הקפיטליסטי. הוא פיתח כלפיו חרדה בריאה. תומס וולף ופמלייתו הטרזנית העדיפו פשוט להתמכר לג'וי-רייד האינסופי של רכבת הקפיטל. והאנטר תומפסון? הוא כנראה היה החכם מכולם- לנצח על הלווייתו ולכוון את התותח שירה את עפרו הרחק אל תוך הספר האמיתי של היונוספרה. (הסובייקט של הגונזו ((Gonzo הוכיח את עצמו כפראי לא פחות מן השוק, ולכן גם נכחד-הוכחד כליל.]

 

6. הסיפור העצוב ביותר, הוא מן הסתם סיפורה של תרבות הנגד של שנות ה 60. ולכן לספרו כאן, פירושו להסתכן בסתימת הגולל הסופית על ראשה של הבורגנות האינטרנטית, שמדי פעם- בימיה הטובים- מדיפה מעט מהדי האתר של ברקלי 68', יהיה אשר יהיה. בל נסתכן.

 

 


רובדי הזמן: חיים, מוות וזיכרון, ינואר 2008