עורך

מאמרים

בהקשר

ביקורת

ביקורת ספרים

שכבות זמן: חיים, מוות, וזיכרון.

קואיזמה קרוהונן

כעורכו של גיליון מיוחד זה של Protocols: History and Theory יש לי את העונג הרב להציג חמישה מאמרים אשר עוסקים כולם, כל אחד מנוקדת המבט שלו, בשאלות של זיכרון, מוות, ושכבות זמן כפי שהן מועלות בתחומי האומנות, הספרות, וההיסטוריוגרפיה.

המפגש עם העבר מבוצע דרך שימוש במדיות שונות, ואמצעים וויזואליים. דרך המפגשים הללו, כפי שיורגן פיטרס מדגים במאמר הפותח את הגיליון, אנו מנסים, בדרכנו, לשוחח עם המתים. אך בעוד שבימיו של פטרארכוס "שיחות עם המתים" נתפשו כמעיין נובע של חכמה ושלוות נפש, בימינו אנו, כפי שפיטרס מאיר,  הן מקוטלגות, ברוב המקרים, כסימן לאבל וטראומה.

ב"נעלי האיש המת" טסמין ספארגו מגוללת את קורות מפגשה עם אדם מת, ומתארת כיצד שמה לעצמה למטרה לכתוב את סיפור חייו דווקא מנקודת מבטה של היסטוריונית תרבותית פוסט-סטרוקטורליסטית. היא סוקרת כיצד היא ניסתה, בעזרתם של תמונות ופרגמנטים כתובים, ליצור תמונה של אדם, שעוד בחייו נחשב לפושע מהולל, ובמקביל את ניסיונה לתאר את רגעי האובדן הבלתי נמנע – כיצד הביטה בשאריות חייו דועכות, עד שלבסוף דמותו נעלמה לחלוטין מעיניה.

רוברט קרושאו וקורין פאולר סוקרים במאמרם את ספרו האוטוביוגרפי של ג'ו פמברטון

ומדגימים כיצד הוא חושף רבדים חדשים ובלתי צפויים של זיכרון בהווייתן של משפחות מהגרים. מציאות ודמיון נפגשים בעבר הקולקטיבי והמדומיין של הקהילה, שכבות זמן מתערבלות, ועלילות מגוללות מחדש ומשתנות.השניים טוענים במאמרם כי התובנות החדשות שמספקים טקסטים ספרותיים אודות חוויית הגיוון התרבותי, אינן מועברות בלעדית בעזרתו של התוכן הספרותי, אלא גם בעזרת מבנה הטקסט והחידושים הפואטיים שהוא מציג.

בתחום האומנויות החזותיות, דנה אריאלי מציגה את הדרכים המגוונות בהן בחרו אומנים ישראליים להנציח את רצח ראש הממשלה, יצחק רבין. כמה מן האומנים העדיפו לתאר את רצח רבין כטרגדיה אנושית, בניסיונם להתייחס אל האדם בשר ודם, שנח מתחת לשכבות החיצוניות והרשמיות, כמו ביצירה "איש זקן וחליפה"; אחרים התייחסו לאירוע הרצח בהקשר הרחב יותר של ההיסטוריה של העם היהודי. תחת חסותה של האומנות, זיכרונות פרטיים וציבוריים נשזרים, אלו באלו.

במאמרי שלי אני משווה בין שתי דרכי התייחסות לעבר: רומן ומאמר היסטוריוגראפי. למרות העובדה שהשניים מייצגים סוגות שונות של כתיבה, האחד מתיימר לייצג מציאות בעוד השני הוא יצירת אומנות, אני מוצא כי דרכי ההתמודדות שלהם עם אירועים טראומטיים, ובפרט עם מימד הזמן שבהם, דומות בצורה מפתיעה. עברו הטראומטי ושטוף האלימות של עולמנו אינו קו זמן ברור וישיר, אלא מבוך סבוך של פרגמנטים, רשת צפופה של קווים סיבתיים, המשפיעים זה על זה. משימתנו היא להיחלץ בבטחה ממבוך זה.

הכותבים במהדורה זו אינם רק מתדיינים אודות הדרכים השונות להתמודד עם העבר, אלא גם מתייחסים ישירות לחיבוריהם המוקדמים יותר, ומערימים, כתוצאה, שכבת זמן נוספת לגיליון. כתביהם של פיטרס, ספארגו, ואריאלי מבוססים על ספרים ששלושתם פרסמו בעבר, וכך, נוצר מצב בו הכותבים הם, בעת ובעונה אחת, גם הקוראים של הטקסט שיצרו.

ארבעה מן המאמרים (אלו של פיטרס, ספארגו, אריאלי וקרושאו ופאולר) מבוססים על מאמרים שהוצגו בפאנל מיוחד בשם "שכבות של זמן" אותו ארגנתי, ולו שימשתי יושב ראש, שהתכנס במסגרת הכנס השנתי ה-31 של ה IAPL (האגודה הבינלאומית לפילוסופיה וספרות), שכבות: טקסטואליות, וויזואליות, מרחביות, זמניות, אשר נערך באוניברסיטת ניקוסיה, קפריסין, בין 4-9 ביוני, 2007. מאמרים אלו מצטרפים לזה שכתבתי אני במהלך הכנס בניקוסיה, ושהצגתי מאוחר יותר יחד עם כותבים נוספים תחת הכותרת "האם פוליטיקה יכולה להיות מושפעת מאומנות?", במהלך הכנס הכללי הרביעי של ה ECPR (התאגיד האירופאי למחקר פוליטי) שנערך בפיזה, איטליה, בין ה6-8 בספטמבר, 2007.

הקדמה

להלן נוסח מקוצר של הדברים בהם פתחתי את המפגש בניקוסיה:

לפני כשנה, בערב סתווי אחד, התבשרתי בחדשות מעציבות: חברי ועמיתי הלך לעולמו. מעט לפני שנפטר הוא הספיק לשלוח לי מאמר שנועד להתווסף לאונטולוגיה שערכתי באותה העת. כעורך המאמר, היו עוד שאלות רבות שאודותן רציתי לשוחח עמו –לא לשם "עריכה" לשמה, אלא יותר כאמתלה לפגוש אותו שוב. לדוגמא, שימושו, בפתח המאמר, בזמן הווה בעודו דן במרטין היידגר וז'אק דרידה: "מרטין היידגר רוצה לחשוף...", "ז'אק דרידה מסכים חלקית עם כך ש...". תגובתי הראשונית הייתה להציע לשנות את השימוש בזמן הווה לזמן לעבר: "היידגר רצה", "דרידה הסכים", וכן הלאה. הרי, שניהם כתבו את הטקסטים המדוברים לפני זמן רב, והלכו לעולמם לפני שנים. אולם, במחשבה שנייה, שקלתי שמא לכותב הייתה בכל זאת סיבה ראויה: דרך הטקסטים שלהם, היידגר ודרידה עדיין מדברים אלינו, או בתוכנו, כאן ועכשיו – בזמן הווה. בעזרת הטקסטים שברשותנו אנו מוצאים עצמנו מסוגלים להעלות את מילותיהם מולנו, את דרישתם המילולית כלפינו.

עובדה פשוטה, אך מזעזעת, זו התבהרה בצורה המשכנעת ביותר עם חזרתי לטקסט שכתב חברי. לפתע חשתי כיצד איני מסוגל להביא את עצמי לומר, תוך שימוש בזמן עבר, "הוא כתב במאמרו"—עבורי, הוא עדיין דיבר, בזמן הווה, בכתיבתו. עודו עסוק במלאכת הכתיבה בעודי קורא את הטקסט. יתר על כן, מצאתי שטבעי יותר עבורי לדבר עליו בזמן עתיד מאשר בזמן עבר. אחרי הכול, באותה העת המאמר היה בגדר "עתיד להתפרסם", כלומר, עושה את דרכו לפרסום. למרות שהוא נפטר לא מכבר, עדיין היה טבעי לי יותר לומר "כפי שהוא יאמר במאמרו" מאשר "כפי שהוא אמר במאמרו".

פעולת הכתיבה (וכאשר אני אומר כתיבה אני מתייחס לקשת הרחבה של טקסטים תרבותיים ברי-שימור—אומנות חזותית, הקלטות מוזיקליות, וכן לטקסטים כתובים)  תמיד מתרחשת, בעת ובעונה אחת, בעבר, בהווה, ובעתיד. כתיבה היא משהו אשר התרחש מאז ומתמיד; כתיבה היא משהו אשר מתרחש אך ורק ברגע הקריאה, כאן ועכשיו; כתיבה לעולם מחכה לקריאות עתידיות, לעולם דרוכה.

טקסטים תרבותיים ככלל, ויצירות אומנות בפרט, נתפשים לרוב כמערימים שכבות זמן נוספות להיסטוריה התרבותית שלנו. ספרות, היסטוריה, אומנות, קולנוע, ושרידים טקסטואליים מסוגים אחרים,  יוצרים, שנה אחר שנה, איחוד של הזיכרון הקולקטיבי; דרך שימורן ופירושן של  החוויות ההיסטוריות שלנו מחד, ודרך יצירת ארכיב נפרד משלהן ב"קנון ההיסטורי" שלנו, מאידך. מן השרידים הללו אנו מסוגלים לשחזר את סדרת שכבות הזמן, ומשכבות הזמן לשחזר את ה"היסטוריה" התרבותית שלנו כקו רצוף וישיר של אירועים ותקופות אשר עוקבים בצייתנות זה אחר זה, עקב בצד אגודל. תהליך זה דומה במידת מה לארכיאולוגיה: על ידי עיון בטקסטים תרבותיים אנו מסוגלים לחפור עמוק יותר ויותר בהיסטוריה שלנו, ותוך כדי כך, למצוא שרידים עמוקים ועתיקים יותר למה שהיה.

אולם, מצד שני, השימוש במסמן "שכבה" יכול להיות מטעה ביותר. השימוש במילה זו יכול להוליך אותנו להאמין כי ספרות ואומנות מתרחשות בתוך "שכבות" בעלות קיום, פחות או יותר, הומוגני, או שהשכבות המאוחרות יותר בהכרח מסתירות את השכבות שקדמו להן, דנות אותן לאבדון, או אפילו שאנו יכולים לבנות כרונולוגיה נקייה ומסודרת שמייצגת את ה"היסטוריה" של החוויה האנושית. אני לא חושב שאנחנו יכולים. האמת  הפשוטה, והמזעזעת, אודות כתיבה, אומנות, וייצוגים טקסטואליים ככלל, היא שה"שרידים הפיזיים" הללו שוברים את ההבחנה המסורתית בין עבר, הווה, ועתיד. אם לשאול מעולם המושגים של ז'אק דרידה, אנו "מקפלים" (pli-קיפול) ללא הרף את שכבות הזמן זו על גבי זו, וכתוצאה יוצרים נוף תרבותי מעונה ומצולק שבו ייתכן שכמה מן השכבות ה"חדשות" קבורות תחת השכבות "הישנות" יותר; נוף אשר אינו מאפשר הסקת מסקנות דדוקטיבית וארכיאולוגית. ייתכן שמחר אמצא את עצמי משוחח עם אדם אשר עבר מן העולם לפני מאות של שנים—ואף ייתכן שאמצא את מילותיו יותר מדייקות ורלוונטיות מאלו אשר קראתי בכתביהם של כל היוצרים העדכניים. מעבר לכך, ייתכן שמחר אמצא עצמי חוזר עמוק יותר בזמן ובהיסטוריה בעודי קורא בכתביו של יוצר עכשווי, עמוק יותר משהצליח כל טקסט "ישן" יותר—למרות שהעתיד קיים עבורי אך ורק דרך ההתנסויות שחוויתי  בעברי. פשוט אין באפשרותנו לדעת את כל הדברים שהעבר עוד יגלה לנו בעתיד. 

האירוע שהוא ספרות, כמו גם האירועים של כל האומנויות המשוכפלות, אינו רגע: זהו אירוע שכבר התרחש, מתרחש, ויתרחש כל עוד הטקסט קיים. אומנות היא אירוע ומטה-אירוע בעת ובעונה אחת. וירג'יניה וולף מתקיימת בתוכי בעודי קורא בכתביה; כשאני צופה בסרט, צ'רלי צ'פלין עודנו אוכל את נעליו; כשאני מאזין לתקליטור, אני עדיין יכול לשמוע את המאמץ שג'ימי הנדריקס משקיע בכדי למתוח את מיתרי המתכת של גיטרת הסטרטוקסטר שלו; וכשאני מבקר במוזיאון, וינסנט ואן גוך עדיין חורט את קווי להבת האש הצהבהבים לתוך הלילה הכחול של ארל, העיר הקסומה בלב פורבנס. 

רובדי הזמן: חיים, מוות וזיכרון, ינואר 2008