שסעת בעין העדשה: על סכיזופרניה בקולנוע

אורית בליצר-צור
סכיזופרניה בקולנוע

 

 

תקציר

 

עבודת הסמינר בוחנת מהי סכיזופרניה וכיצד היא מיוצגת בקולנוע. העבודה מציגה את המחלה, תסמיניה והטיפול בה, ולאחר מכן בוחנת את תיאור המחלה בקולנוע ואת השיטות הקולנועיות השונות באמצעותן היא מומחשת. בחינה זו מעלה כי מרבית הייצוגים הקולנועיים של המחלה אשר נבדקו מהימנים למדי, למעט שגיאות קלות הנוגעות להצגת התסמינים או למהלך המחלה. החופש האמנותי של הקולנוען במקרים אלו מתבטא בהדגשת אספקטים שונים של המחלה (לדוגמא- ניסיון ליצור הזדהות של הצופה עם חוסר היכולת של החולה להבחין בין המציאות לבין פרי מוחו, הדגשת הפן ההתנהגותי של החולה, דגש על תהליך ההחלמה או על הפן החברתי). יתר על כן, השימוש במדיום הקולנועי לשם הצגת הסכיזופרניה עשוי לצמצם את הסטיגמות הנלוות למחלת הנפש.

 

 

מבוא

 

מחלת הנפש סכיזופרניה (בעברית: שסעת) היוותה לאורך השנים נושא אהוב על אנשי הקולנוע.

מטרתי הינה לבחון מהי סכיזופרניה וכיצד היא מיוצגת על מסך הכסף. בחינה זו תתבצע בשלושה חלקים:  היכרות עם מחלת הסכיזופרניה, תסמיניה והטיפול בה, בחינה של תיאור המחלה בקולנוע באופן כללי ובאמצעות שני מקרי מבחן עיקריים: הסרט "נפלאות התבונה" (2001) והסרט "ניצוצות" (1996), ובחינה של השיטות הקולנועיות השונות באמצעותן מומחשת מחלת הנפש: טקסט, משחק, אפקטים ויזואליים, אפקטים קוליים וכיו"ב.

 

כמו-כן אבקש גם לבדוק האם ייצוגה של המחלה בקולנוע מהימן, האם חירותו האומנותית של הקולנוען מרחיקה את ייצוגה של הסכיזופרניה ממאפייניה האמיתיים של המחלה, כיצד ומדוע מנסה הקולנוען להביע את תחושת החולה מול הצופה, והאם קיימת תחושה של הזדהות עם הגיבור החולה בעת הצפייה בסרט.

 

 

מהי סכיזופרניה

 

כללי

סכיזופרניה הינה הפרעה נפשית מתחום ה"פסיכוזות" (פירוט בהמשך) אשר מתאפיינת בפגיעה קשה בתהליכי החשיבה, הרגש וההתנהגות. אמיל קרפלין (Emil Kraeplein) תרגם מצרפתית ללטינית את שמה המקורי של המחלה – "dementia precox" – שם אשר מבטא את הפגיעה השכלית, דהיינו שטיון (dementia) אשר מתרחשת "עוד בטרם עת" (precox).

 

שמה העברי של המחלה הינו שסעת (מהמילה schism- שסע, כלומר פיצול בין הרגש, החשיבה וההתנהגות), ולא כפי שרבים טועים לחשוב- "פיצול אישיות", שהיא בכלל הפרעה אחרת אשר מוכרת בקרב אנשי המקצוע בתור "multiple personality disorder" או בעברית "הפרעת זהות מנותקת"[1].

 

בארצות הברית שכיחות המחלה לכל אורך החיים (lifetime prevalence) הינה כ-1%, משמע 1 מכל מאה בני אדם יפתח את המחלה בשלב מסויים של חייו. מחלת הסכיזופרניה קיימת בכל העולם ושכיחותה היא פחות או יותר זהה בכל החברות והאזורים הגיאוגרפיים. עם זאת, נמצא שיש מתאם בין שכיחות הופעת הסכיזופרניה לבין צפיפות האוכלוסיה בערים בהן האוכלוסיה גדולה ממליון איש. ממצאים אלו עשויים להצביע על גורמי מתח המאפיינים את החיים בעיר כגורמים העשויים להשפיע על התפתחות הסכיזופרניה בקרב אנשים הנמצאים בסיכון.

 

המחלה שכיחה באופן זהה בקרב גברים ונשים. עם זאת יש הבדל בין המינים לגבי גיל הופעת המחלה, כאשר אצל גברים היא מופיעה בגיל מוקדם יותר. יותר ממחצית הגברים הסכיזופרנים, ולעומת זאת רק שליש מהנשים הסכיזופרניות, מאושפזים לראשונה במחלקה פסיכיאטרית לפני גיל 25. הגילאים בהם הופעת המחלה מגיעה לשיא בקרב הגברים הינם 10-25, ולעומת זאת, בקרב הנשים ישנה התפלגות דו שיאית: גילאי השיא הראשון הינם  25-35 וישנו עוד שיא לאחר גיל המעבר. בקרב 3-10% מהנשים החולות בסכיזופרניה המחלה מופיעה רק לאחר גיל 40. הן בקרב גברים והן בקרב נשים הופעת המחלה לפני גיל 10 או אחרי גיל 60 הינה נדירה.

 

בקרב אלו שחלו במחלה יש יותר שנולדו בחורף ובתחילת האביב ופחות כאלו שנולדו בסוף האביב ובקיץ. ישנן מספר תיאוריות המנסות להסביר ממצאים אלו, כגון וירוסים עונתיים וכן שינויים עונתיים בדיאטה[2], אך קצרה יריעת עבודה זו מלפרט אותם.

 

סימפטומים ואבחנה

התסמינים (סימפטומים) עשויים להתפתח באופן שקט או לחילופין להתפרץ באופן אקוטי. התפרצות אקוטית עשויה להמשך בין מספר שבועות למספר חודשים ולהתאפיין בבלבול או בדיכאון. החולה עשוי לחוש שמשהו אינו כשורה, ולנסות באופן נואש להשיב מעט סדר לחייו. לעומת זאת, במקרה של התפרצות שקטה החולה לעיתים אינו מוטרד כלל[3].

 

דפוס תסמינים במקרה של התפתחות איטית וסמויה כונה בעבר "סכיזופרניה תהליכית" (process schizophrenia) – כלומר סכיזופרניה המתפתחת בהדרגה לאורך זמן, ללא יכולת להצביע על גורם דחק ספיציפי שגרם להתפרצותה. התוצאות של סכיזופרניה תהליכית נחשבות על פי רוב לגרועות, בין היתר משום שעובר זמן רב עד שהחולה או סביבתו מכירים בצורך בטיפול.

 

דפוס התסמינים במקרה של התפרצות אקוטית, שהיא פתאומית ודרמטית, מכונה "סכיזופרניה תגובתית" (reactive schizophrenia) או "סכיזופרניה חריפה" (schizophrenia acute). במקרה זה התסמינים עשויים להיעלם תוך שבועות, אולם לעתים התפרצות אקוטית הינה סימן מקדים להתפתחות של דפוס תהליכי כרוני.

 

להבחנה בין סוגי הסימפטומים נוהגים להשתמש כיום במונחים "סכיזופרניה עם תסמינים שליליים" (negetive symptom schizophrenia) ו"סכיזופרניה עם תסמינים חיוביים" (positive symptom schizophrenia). תסמינים שליליים מתייחסים להיעדר או חסך של התנהגויות הקיימות בדרך כלל במלאי ההתנהגויות של האדם- בכלל זה ניתן למנות הבעה רגשית, דיבור לשם תקשורת, או תגובתיות לסביבה. תסמינים חיוביים, לעומת זאת, הם אלו המוסיפים דבר מה למלאי הרגיל של ההתנהגויות- כגון סערה רגשית בולטת, עוררות מוטורית, פרשנויות שווא לאירועים או הזיות. במידה רבה קיימת חפיפה בין המונח  "סכיזופרניה עם תסמינים שליליים" לבין מה שכונה בעבר "סכיזופרניה תהליכית" וכן בין "סכיזופרניה עם תסמינים חיוביים" לבין מה שכונה בעבר "סכיזורפניה תגובתית"[4].

 

האבחנה של סכיזופרניה מסתמכת לחלוטין על הסטוריה פסיכיאטרית של המטופל ובדיקה של מצבו השכלי ואיו שום בדיקת מעבדה עליה ניתן לבסס את הדיאגנוזה[5].

 

בגרסה המעודכנת של ה-Diagnostic and Statistical Manual of mental disorders (DSM-IV-TR) מקטלגים את הסכיזופרניה יחד עם קבוצה נוספת של הפרעות המכונות הפרעות פסיכוטיות : (Schizophreniform disorder), Schizoaffective disorder ו-Brief Psychotic disorder. ההגדרה של המילה פסיכוזה אינה פשוטה כלל ועיקר, וב- DSM-IV-TRמובא דיון[6] בהשתלשלות הפירוש למילה זו. שם  מוסבר כי  בכל הנוגע לקבוצת מחלות זו, המונח פסיכוטיות מתייחס ל- מחשבות שווא (delusions), כל סוג של הזיות (hallucinations) בולטות, דיבור לא מאורגן או התנהגות קטטונית לא מאורגנת.

 

ההגדרה של סכיזופרניה לפי גרסה זו (וזוהי למעשה ההגדרה המוסכמת כיום) הינה "הפרעה שנמשכת לפחות שישה חודשים ואשר כוללת לפחות חודש אחד של של תסמינים של השלב האקטיבי (דהיינו שניים או יותר מהתסמינים הבאים : מחשבות שווא, הזיות, דיבור לא מאורגן, התנהגות לא מאורגנת או קטטונית, תסמינים שליליים)"[7].

 

כאמור, שני תסמינים של השלב האקטיבי הינם מחשבות שווא והזיות:

מחשבות שווא (Delusions) הינן אמונות כוזבות שאינן מעוגנות במציאות. הבולטות שבהן הינן אמונות שהמחשבות, הרגשות או הפעולות של האדם נשלטות בידי גורמים חיצוניים, או שמחשבותיו הפרטיות של האדם משודרות לאחרים בלא אבחנה, שהמחשבות מוחדרות למוחו בידי כוחות זרים, שגורם מסתורי כלשהוא שדד ממנו את מחשבותיו, או שלאירוע סביבתי נייטרלי כלשהוא (כדוגמת תוכנית טלויזיה או שלט חוצות) יש משמעות אישית המכוונת במיוחד אליו, מה שידוע כ"רעיון של ייחוס" (Idea of Reference). ישנן מחשבות לא סבירות נוספות בהן ניתן להיתקל, כגון מחשבות שווא אודות שינויים מגוחכים בגוף.

 

הזיות (Hallucinations) הינן ביטוי אחד של הפרעות בתפיסה מהן עלולים לסבול חולי הסכיזופרניה. נראה כי החולים אינם מסוגלים להתמודד עם הכמות העצומה של מידע חושי אותה סופגים מידי רגע. הרעשים נראים חזקים מידי והכל יותר מידי חי ותוסס עבורם. ההזיות אצל סכיזופרנים הן על פי רוב הזיות שמיעה, אם כי הן יכולות להיות גם הזיות של ראייה ואפילו של ריח. ההזיה הטיפוסית הי זו שבה קול (או קולות)  משמיע ללא הרף ביקורת על התנהגויות האדם או מחשבותיו[8].

 

תתי-סוגים של סכיזופרניה

 

הספר [9]DSM-IV-TR מפרט חמישה תתי-סוגים של סכיזופרניה, על סמך התמונות הקליניות השונות (כלומר, הקומבינציה השונה בין התסמינים):

א.      סכיזופרניה לא מובחנת (Undiffrentiated) – דפוס תסמינים אשר בו מופיעה תערובת המשתנה במהירות של כל הסימנים העיקריים של סכיזופרניה, או לפחות רובם. ניתן לזהות סימנים של מבוכה, בלבול, סערת רגשות, מחשבות שווא של ייחוס, ריגוש, אוטיזם דמוי חלום, דכאון ופחד. תת-סוג זה בדרך כלל מופיע אצל חולים הנמצאים בתהליך התמוטטות והפיכה לסכיזופרנים.

 

ב.      סכיזופרניה פראנואידית (Paranoid) – תת-סוג בו מופיעים בעיקר תסמינים של הרהורי שווא אבסורדיים, חסרי הגיון, אשר מרבים להשתנות. אלו מלווים לעתים קרובות בהזיות מלאות חיים, אשר בעקבותיהן נפגם שיקול הדעת ומופיעה התנהגות מוזרה, בלתי צפויה ולעתים אף מסוכנת.

 

ג.       סכיזופרניה קטטונית (Catatonic) – מאופיינת בתקופות של הסתגרות קיצונית וריגוש קיצוני לסירוגין, אולם ישנם מקרים בהם אחת משתי התגובות הנ"ל שולטת. בתגובת ההסתגרות חל אובדן פתאומי של כל החיוניות, וישנה נטייה להישאר בחוסר תנועה למשך שעות, ואפילו ימים, בתנוחה אחת ויחידה. התמונה הקלינית עשוייה להשתנות פתאום עם התרגשות המופיעה בבת אחת, ובמהלכה האדם עשוי לדבר או לצעוק דברים סתומים, לצעוד במהירות הלוך ושוב, ולהתנהג התנהגות חסרת מעצורים, אימפולסיבית ואחוזת תזזית. במצב זה עלול האדם להיות מסוכן.

 

ד.      סכיזופרניה לא מאורגנת (Disorganized) – מופיעה בדרך כלל בגיל צעיר יותר מרוב סוגי הסכיזופרניה האחרים, ומייצגת התפרקות חמורה בהרבה של האישיות. עיוות וקהות רגשיים מתבטאים בדרך כלל בצחוק ובהשתטות שאינם במקומם, בגינוני התנהגות מוזרים, ובמעשים מוזרים, לעתים מגונים.

 

ה.      סכיזופרניה שרידית (Residual) – סימנים מתונים של סכיזופניה הנצפים אצל בני אדם המחלימים לאחר אירוע של סכיזופרניה.

 

מהלך המחלה ופרוגנוזה (תחזית להתפתחות המחלה וסיכויי ההחלמה ממנה):

 

ההתפתחות הקלאסית של המחלה הינה של החמרות (exacerbation) והפוגות (remission). לאחר השלב הפסיכוטי הראשוני המטופל מחלים ועשוי לאחר מכן לתפקד באופן יחסית נורמלי במשך זמן ארוך, אולם המחלה על פי רוב חוזרת. יתר על כן, ניתן להעריך מה יהיה מהלך המחלה של המטופל באופן כללי ע"פ דפוס המחלה בחמש שנותיה הראשונות. לאחר כל חזרה של המחלה חלה התדרדרות נוספת בתפקוד הבסיסי של המטופל. התסמינים החיוביים נוטים להיות פחות חמורים עם הזמן ואילו התסמינים השליליים נוטים להחמיר. כשליש מכלל החולים מצליחים לבנות חיים חברתיים במידה זו או אחרת, אולם חייהם של הרוב מתאפיינים בחוסר מטרה, חוסר פעילות, אשפוזים תכופים ועבור החולים בעיר ישנה גם בעיה של היעדר דיור ועוני[10].

 

הטיפול במחלה: בעבר ובהווה

 

ככלל, הטיפול האידאלי במחלה חייב לכלול שילוב של טיפול בתרופות אנטי-פסיכוטיות יחד עם פסיכותרפיה. בעוד שהתרופות מטפלות בחוסר האיזון הכימי, יש צורך בטיפול לא תרופתי לשם התמודדות עם הבעיות שמקורן אינו ביולוגי[11]. בהמשך מפורטים סוגי הטיפול השונים אשר מקובלים כיום או כאלו שהיו מקובלים בעבר:

 

אשפוז – מטרות האשפוז הן אבחון, מתן תרופות וייצובן, דאגה לבטיחות החולה ומניעת התאבדויות, וכן התמודדות עם התנהגות לא מאורגנת או לא הולמת, שאינה מאפשרת מתן מענה לצרכים בסיסיים כגון אכילה, ביגוד ומחסה. כיום יש לאשפוז מטרה נוספת, והיא יצירת קשר בין המטופל לבין מערכת התמיכה הקהילתית. מרכזי טיפול פתוחים  (day care centers) וביקורי בית על ידי מטפלים עשויים לסייע לחולים להישאר מחוץ לבתי החולים לתקופות ארוכות וכן לשפר את איכות החיים שלהם.

 

טיפול תרופתי -  בשנת 1952 נכנסה לשימוש תרופה בשם chlorpromazine אשר תרומתה לטיפול במחלה היתה אדירה. התרופה הוכיחה אפקטיביות בהפחתת הזיות, מחשבות שווא וריגוש. לצד זאת התרופה גרמה לשלל תופעות לוואי, וביניהן כאלו אשר הזכירו פרקינסון וכללו רעידות בגפיים וחוסר תנועה בשרירי הפנים. תרופות אנטי פסיכוטיות מצמצמות את התבטאות התסמינים הפסיכוטיים וכן את חזרת המחלה. קרוב ל-70 אחוז מהחולים המשתמשים בסוג כלשהוא של תרופות אנטי פסיכוטיות נכנסים להפוגה (remission). כיום ישנו מגוון של תרופות אנטי פסיכוטיות הנמצאות בשימוש, ותופעות הלוואי הנגרמות על ידן הינו פחות ביחס לעבר. כמו כן, באפשרות הרופאים המטפלים לרשום למטופליהם יחד עם התרופה האנטי-פסיכוטית גם תכשירים שנועדו לשפר ההתמודדות עם תופעות הלוואי. למרות ההפחתה בכמות תופעות הלוואי, גם כיום ישנה בעיה בכל הנוגע להיענות המטופלים (משמע שיתוף הפעולה שלהם בנטילת התרופות) לאורך זמן. כמעט 50 אחוז מפסיקים ליטול התרופות באופן סדיר כעבור שנה או שנתיים. 

 

טיפול בהלם חשמלי  (Electroconvulsive Therapy) – השימוש בטיפול זה התחיל עוד בסוף המאה ה-19, כאשר זמן קצר לאחר גילוי החשמל נעשה שימוש בגרייה חשמלית קלה לטיפול בהפרעות נפש. כבר בשנת 1849 השתמש הרופא ג'ון צ'רלס בקניל בגרייה חשמלית של העור ובתחמוצת אשלגן לטיפול מוצלח בחולים שסבלו מדכאון מסוג מרה שחורה. במהלך המחצית השנייה של המאה ה-19 הלך וגבר השימוש בגרייה חשמלית לצורך טיפול בהפרעות פסיכאטריות שונות ובהן סכיזופרניה, ואולם השימוש בטיפול זה הצטמצם מאוד מאז אמצע המאה ה-20, הן בשל הדאגה לבטיחות השימוש והן בשל חוסר הנעימות הנגרם לחולים[12]. טיפול בהלם חשמלי נחקר הן בחולי סכיזופרניה אקוטיים והן בחולים כרוניים. מחקרים בחולים בהם המחלה הופיעה לאחרונה, מצביעים על כך שטיפול בהלם חשמלי הינו יעיל באותה מידה כמו תרופות אנטי פסיכוטיות, ויותר יעיל מטיפול פסיכותראפי. מחקרים אחרים מראים כי השילוב של טיפול בהלם חשמלי יחד עם תרופות אנטי פסיכטיות יעיל יותר מטיפול תרופתי לבדו. במקרה של שילוב כזה, יש ליטול את התרופות לפני ואחרי הטיפול בהלם החשמלי[13].

 

טיפול בתרדמת אינסולין (Insulin Coma Therapy) – כיום, השימוש בו נדיר. הטכניקה כרוכה במתן מנות גדלות והולכות של אינסולין (הורמון המווסת את חילוף החומרים של סוכר בגוף האדם) מדי יום ביומו, עד שהמטופל נכנס ל"הלם" – שהוא למעשה תרדמת תת-סוכר (היפוגליקמית) אשר נגרמת ממחסור חמור בגלוקוז (סוכר) בדם. לאחר מכן נותנים לחולה מדי יום ביומו מנות אינסולין בכמות הגורמת לתרדמת עד שהמטופל נכנס לתרדמת כחמישים פעמים, שכל אחת מהן נמשכת כשעה או יותר. את התרדמת מפסיקים על ידי מתן גלוקוז.

הטיפול גורם לדחק ביולגוי ופיסיולוגי גדול, בעיקר למערכת כלי הדם, ללב ולמערכת העצבים. תוצאות הטיפול בתרדמת אינסולין היו מאכזבות בדרך כלל. גם במקרים בהם חל שיפור אצל המטופלים לא ניתן היה לקבוע אם הוא נבע בזכות הטיפול בתרדמת. יתר על כן, ממילא החולים שמצבם נוטה להשתפר הם אלה שמצבם נוטה להשתפר גם באמצעות טיפולים אחר. לבסוף, שיעור הנסיגה אצל אלה שמצבם השתפר היה גבוה. לאור כל זאת, ולנוכח הסיכונים הרפואיים הבולטים, השימוש בשיטת טיפול זו כמעט ונעלם[14].

 

טיפול ניתוחי – טיפול זה כמעט ואינו נמצא בשימוש כיום למעט עבור מקרים קשים אשר אינם מגיבים לאף טיפול אחר[15].

 

תיאור המחלה בקולנוע

 

מדוע סכיזופרניה מוכרת כרטיסים?

 

פסיכיאטריה בכלל, וסכיזופרניה בפרט, היוו לאורך השנים נושא אטרקטיבי לסרטי קולנוע. מבחינה הסטורית, התקופה בה הקולנוע הפך לבידור פופולרי (שנוהגים לציין את נקודת ההתחלה שלה כהקרנת סרטם של האחים לומייר (Lumiטre Broders) בשנת 1895), כמעט חופפת לתקופה בה החלה פריחה משמעותית בתחום הפסיכיאטריה (הרצאותו של קרפלין "Lectures on Clinical Psychiatry" ב-1894, פרסומו של זיגמונד פרויד "Project for a Scientific Psychology" ב-1895 ו-"The Interpretation of Dreams" ב-1900)[16].  את הופעתה הראשונה של הפסיכיאטריה בקולנוע בשפה האנגלית מייחסים לסרט "Dr. Dippy’s Sanitorium" משנת 1906[17], ומאוחר יותר, בשנת 1924, ניסה המפיק סמואל גולדווין לשכנע את זיגמונד פרויד (Sigmund Freud), ללא הצלחה, לחבור אליו לשם יצירת סרט מסחרי העוסק בפסיכואנליזה[18].

 

בין הסרטים המשמעותיים אשר עוסקים בסכיזופרניה ניתן למנות את: The Cabinet of Dr. Caligari (1919), Bewitched (1945), Possessed (1947), The Snake Pit (1948), Through a Glass Darkly (1961),  Persona (1966), Family Life (1971), I Never Promised You a Rose Garden (1977), Birdy (1984), An Angel at My Table (1990), The Fisher King (1991), Benny and Joon (1993), וישנם כמובן עוד רבים אולם קצרה היריעה מלפרט את כולם.

איור 1: תמונה מתוך הסרט "הקבינט של ד"ר קליגרי" (1919)

 

אחת הסיבות האפשריות לפופולריות של סרטים בנושא סכיזופרניה היא שהם מציגים לקהלים מסוגים שונים את תופעת הסכיזופרניה אשר יחסית אינה מוכרת. למרות שאנשים רבים חוו סימפטומים רגשיים כדוגמת דכאון או חרדה, הפרעות בתפיסה ובמחשבה כמו בסכיזופרניה עשויות להיות קשות יותר להבנה עבור האדם הממוצע[19].

 

במאמרו העוסק בלימוד והבנת הסכיזופרניה דרך סרטי קולנוע מסביר זאת המחבר, ד"ר רוזנסטוק, כך:      "... סרטים מסחריים, אשר ערוכים באופן דרמטי – לעיתים קרובות בליווי אפקטים אודיו-ויזואליים מיוחדים ומוגברים- עשויים לספק מעין "חלון" וירטואלי יותר מקיף, תמציתי וזכיר לעולמה של הפסיכוזה, אשר לרוב מהווה חוויה רגשית שאנשים לא היו חווים בצורה אחרת."

 

בנוסף, סרטים העוסקים בנושא הסכיזופרניה משלבים בדרך כלל נושאים נוספים המושכים קהל, כמו השילוב של מחלת הנפש עם גאונות או עם אלימות. פסיכיאטר בריטי בשם סיימון וסלי (Simon Wessley) טען בעקבות הסרט "ניצוצות" כי "סרטים המשלבים גאונות, שואה, משפחות לא מתפקדות, מוזיקה, תחרות ומחלת נפש חייבים להצליח"[20].

 

הכניסה לעולם הלא מוכר והמעט מפחיד של הסכיזופרניה, אשר מועברת לקהל הצופים בצורה חווייתית יוצרת אם כך הצצה ולעיתים אף הזדהות עם השונה, ועשויה להיות מושכת, ואי-לכך – "מוכרת כרטיסים".

 

מקרי מבחן: נפלאות התבונה (2001), ניצוצות (1996)

 

הסרט "נפלאות התבונה" (a Beautiful Mind) בבימויו של רון הווארד (Ron Howard), אשר יצא לאקרנים בשנת [21]2001, מספר על חייו של המתמטיקאי זוכה פרס נובל ג'ון נאש, אשר היה חולה סכיזופרניה. הסרט מבוסס על ספר באותו השם, ותיאור המחלה בו שונה מעט מהתיאור בספר (שהינו נאמן יותר למציאות), אולם עבודה זו תתייחס לסרט בלבד.

 

הסרט חוקר בדרמטיות את התפתחותה של סכיזופרניה והשפעתה על החולה, משפחתו וסביבתו, והוא אף מציג היטב כיצד דחק (במקרה של נאש דחק התבטא פעמים רבות כדחייה) עשוי להחריף סכיזופרניה[22].

 

נאש, מתמטיקאי מבריק, מתחיל להאמין כי סוכנות ממשלתית אפלה פנתה אליו על-מנת שיסייע להם בפענוח צופן מסובך. ככל שמחלתו מתקדמת הוא נהיה מפוחד וזהיר יותר. הוא מתקשה לתפקד כראוי בעבודה, ומפחיד את אשתו. שותפו לחדר בקולג' מתגלה כהזיה מורכבת, ומסתבר כי אספקטים אחרים מחייו בנויים על מחשבות שווא של רדיפה, גדלות ויחס. מצבו משתפר במידה לאחר שהוא מאושפז ומטופל בתרדמת אינסולין ("Insulin Coma Therapy", ראו פירוט בפרק 2.4) ובטיפולים נוספים. על אף שהוא ממשיך גם מאוחר יותר לסבול במידת מה מסימפטומים שליליים, הוא מצליח במאבקו להתקבל לקהילה האקדמית, והסרט מסתיים בנימה של ניצחון כאשר נאש זוכה בפרס נובל.

 

 

 

איור 2: תמונה מתוך הסרט "נפלאות התבונה" (2001) , ג'ון נאש לפני חשיפת מחלתו

 

חלקים רבים בסרט המציגים את הפן הקליני, בעיקר בכל הנוגע לחייו של המטופל ומשפחתו עם מחלת הסכיזופרניה, נדמים כנכונים[23].  הפקת הסרט לא הזניחה כלל את הפן הפסיכיאטרי המקצועי של הסרט, ובין היתר שכרה את מקס פינק (Max Fink), פרופסור לפסיכיאטריה, על מנת שישמש כיועץ מקצועי עבור הפקת הסרט[24]. על אף היותו הוליוודי במונחים של הפקה, כוכבות והפצה, הסרט נמנע מהצגת קלישאות ומסיום לא ריאליסטי, כפי שפעמים רבות חוטאים סרטים אחרים העוסקים בנושא הסכיזופרניה.

 

מאידך, ל"נפלאות התבונה" יש גם נקודות חולשה: חולים רבים אשר צפו בסרט טענו כי חלקים רבים בספור נדמים לא מציאותיים – ובעיקר ההגעה להישגים גבוהים למרות המחלה, התמיכה ללא גבולות מצד המשפחה, וההצלחה הגדולה (יחסית) בהשתלבות החולה חזרה בחברה[25]. רופאים תהו באשר לטבעם של הסימפטומים המוצגים סרט, שכן הזיות של ראיה ושל שמיעה המופיעות כבעלות צורה ממשית, אינטראקטיבית ובעלות יחס אינן נפוצות[26]. על אף שהסרט מבוסס על סיפור אמיתי הודה הבמאי כי לצורך יצירת דרמטיות השתמש בחירותו האמנותית, מה שעשוי להעלות בצופה ספקות באשר למה מהמוצג בסרט עליו להאמין. כך לדוגמא, תיאור הטיפול באמצעות "Insulin Coma Therapy" אינו מדויק היסטורית[27], וכך גם מצבו המשפחתי של נאש: במציאות אשתו התגרשה ממנו. וכך, למרות שהסרט ביקש לתת תקווה ולהקטין את הסטיגמה המוטלת על חולי סכיזופרניה, אנשים רבים, ובעיקר חולי סכיזופרניה, הביעו דאגה כי הסרט עשוי להוביל דווקא לכיוון ההפוך, ולגרום למשפחותיהם ציפייה מוגזמת לפיה יקיריהם החולים מסוגלים לזכות בפרס נובל.

איור 3: מתוך הסרט "נפלאות התבונה", מבטו המפוחד של הגיבור בשל מחשבות שווא של רדיפה

 

הסרט "ניצוצות" (Shine) בבימויו של סקוט היקס (Scott Hicks) אשר יצא לאקרנים בשנת [28]1996, מספר על חייו של הפסנתרן האוסטרלי המחונן דייויד הלפגוט, אשר היה אף הוא חולה סכיזופרניה. גם סרט זה מבוסס לכאורה על סיפור אמיתי, אם כי במקרה זה הדעות חלוקות אף יותר באשר למידת האמינות של הסרט אל מול הסיפור האמיתי, ואחותו של הלפגוט אף כתבה ספר המכחיש חלקים מהותיים ביותר בנראטיב של הסרט[29].

איור 4: כרזת הסרט "ניצוצות" (1996).

 

הסרט "ניצוצות" מדגיש שני פנים מהותיים במחלתו של הגיבור: הפן הראשון הינו התפרצות והחמרה של המחלה בעקבות דחק הנובע מחינוך נוקשה וקיצוני, אולי אף מתעלל, של אביו ניצול השואה של הגיבור, אשר מנתק אותו מחברת בני גילו ומכריח אותו להתאמן בנגינה בפסנתר שוב ושוב עד שאצבעותיו זבות דם.

הפן השני הינו ההחלמה. תהליך ההחלמה בסרט מוצג כאפשרי בזכות היכרותו של הגיבור עם רעייתו השניה.

 

בסרט מוצג הטיפול שניתן להלפגוט, טיפול בהלם חשמל, בגישה יחסית ניטרלית לעומת סרטים אחרים המציגים טיפול זה באור שלילי ביותר[30]. עם זאת ניתן לראות באחת הסצינות סימן לחששו של הלפגוט מן הטיפול: בסצינה לבוש הגיבור בחליפה מיוחדת לצורך הטיפול בהלם חשמלי, ונשמע צלצול טלפון. אביו של הלפגוט מרים את הטלפון ומנתק לאחר שהלפגוט מזדהה. המשעות החבויה הינה כי הלפגוט קיווה כי אביו יציל אותו מן הטיפול בהלם חשמלי, אך ללא הועיל[31].

איור 5: מתוך הסרט "ניצוצות", דמותו של דייוויד הלפגוט בצעירותו

 

שני הסרטים, אם כן, עוסקים בחולי סכיזופרניה אשר הם גאונים בתחומם. מסיבה זו נמתחה עליהם ביקורת מצד גורמים מקצועיים בתחום בריאות הנפש, מחשש שמא חולים הצופים בסרטים עשויים להזדהות עם הדמות, ולחוש כי הגאונות היא חלק מהמחלה ולפיכך התרופות עשויות לפגוע בגאונות בעת שהן מחלישות את הסימפטומים של המחלה[32].

 

שני הסרטים זכו להצלחה קופתית מרשימה יחסית למידת ההשקעה בכל אחד מהם (שבמקרה של "נפלאות התבונה", כמובן, גדול בהרבה מזה של "ניצוצות"), וכן להערכת המבקרים. "נפלאות התבונה" זכה ב-4 פרסי אוסקר וכן ב-27 פרסים אחרים, וכן היה מועמד לעוד 48 פרסים. "ניצוצות", אשר חשוב להזכיר שאינו סרט אמריקאי, זכה בפרס אוסקר אחד וב-38 פרסים אחרים, והיה מועמד לעוד 34 פרסים נוספים.

 

הצגת הטיפול וההחלמה: מהו סוף טוב?

 

כפי שכבר פורט בפרק 1, לסכיזופרניה מצבים של הפוגות והחמרות, והחולים מסוגלים בחלק מהמקרים לבנות לעצמם חיים חברתיים אולם החלמה מלאה לאורך זמן איננה קיימת. לפיכך, גם בסרטים המייצגים נאמנה את המציאות המשמעות של "סוף טוב" איננה החלמה מלאה אלה מידה של השתלבות בחברה. כך לדוגמא מיוצגת הקבלה האידאלית חזרה לחברה במקרה של ג'ון נאש ב"נפלאות התבונה" בטקס קבלת פרס נובל, אם כי ההחלמה היחסית מאוזכרת באמצעות הדמויות המופיעות בהזיותיו של נאש. כך גם מוצגת ההחלמה היחסית של דייויד הלפגוט ב"ניצוצות" באמצעות חזרתו לחברה וחייו המשותפים עם אשתו השנייה.

 

הצגת התהליך הטיפולי, לעומת זאת, לוקה לעיתים בחסר. כך לדוגמא, בסרט "נפלאות התבונה" מתואר הטיפול באמצעות תרדמת אינסולין ("Insulin Coma Therapy") בצורה שאינה מדויקת היסטורית[33].

בנוסף, אחת הטענות[34] כלפי הסרט נוגעת לסצינה מרכזית בה הגיבור משוחח עם אשתו, הדוחקת בו לשוב לטיפול. נאש, אשר זוכר את החוייה האיומה של הטיפול באמצעות שוק-אינסולין, מסרב לחזור לטיפול מסוג זה, ואף מסרב לשוב לטיפול תרופתי אשר גורם לו תופעות לוואי (טשטוש המחשבה והיעדר חשק מיני). הוא טוען כי ביכולתו להתגבר על הסכיזופרניה בכוחות עצמו, ואשתו תומכת בהחלטתו. סצינה זו עשויה לגרום לצופה לחשוב כי הרבה כח רצון ומשפחה תומכת מספיקים על מנת להתגבר על מחלת הסכיזופרניה, בעוד שכמובן שבמציאות ברוב המקרים אין די בכך.

סימפטומים נדירים מצטלמים טוב יותר

 

כפי שכבר צוין בפרקים הקודמים, הזיות של ראיה אינן נפוצות כמו הזיות של שמיעה, דבר שאולי ניתן היה להסיק בהתחשב בחיבתם של במאים וכותבים לסימפטום זה.

 

בסרט נפלאות התבונה, מוצג הגיבור ג'ון נאש כמי שסובל מהלוסינציות ראיה. הדמויות שהוא רואה במסגרת הזיות אלו מוצגות לנו עם התפתחות העלילה: בתחילה שותפו לחדר, צ'ארלס, לאחר מכן אחייניתו של צ'רלס, מרסי, ולבסוף כמובן דמותו של מפעילו בסוכנות הביון, פרצ'ר. כל זאת, למרות שבמציאות נאש כלל לא סבל מהזיות של ראיה אלא מהזיות של שמיעה[35].

איור 6: מתוך הסרט "נפלאות התבונה", דמות הסוכן החשאי פרצ'ר, בטרם מתגלה כי מדובר בהזיה בלבד

 

ניתן כמובן להסביר את משיכתם של קולנוענים להצגת הזיות של ראיה באופיו של המדיום. קולנוע, מעצם טבעו, מתאים יותר להעברת תחושות, רגשות ואף הפרעות באופן ויזואלי מאשר באמצעות שמע. כך, על אף שמדובר בסימפטום נדיר יותר, ולעיתים למרות שהסיפור הקולנועי מתבסס על מקרה אמיתי כמו ב"נפלאות התבונה", טבעי יותר להציג את המחלה ולהעביר את תחושותיה באמצעות הדגשת הסימפטומים החזותיים על פני הסימפטומים השמיעתיים.

הנצחת תפיסות שגויות

 

כפי שכבר תואר, לסרטים יש את הכח לתאר בצורה בהירה את מהלך המחלה והסימפטומים של סכיזופרניה. עם זאת, לעיתים קרובות לוקים סרטים בחוסר דיוק, ובכך מנציחים תפיסות שגויות הקיימות בציבור באשר למחלות נפש בכלל ולסכיזופרניה בפרט.

איור 7: כרזת הסרט "אני, עצמי ואיירין" (2000) המדגישה כי מדובר בהפרעת זהות מנותקת

 

אחת השגיאות הנפוצות ביותר הינה הבלבול בין התופעה המכונה " הפרעת זהות מנותקת" (Split Personality או Multiple personality Disorder) אשר הוזכרה בפרק הראשון, לבין סכיזופרניה. בלבול שכזה ניתן לראות לדוגמא בסרטם של האחים פארלי מ-2000 "אני עצמי ואיירין" (Me, Myself and Irene). בקומדיה זו מתואר הגיבור, המגולם ע"י השחקן ג'ים קארי (Jim Carrrey), כאדם הנהיה "Schizo" (כינוי לסכיזופרן) בעקבות נטישתה של אשתו, בעוד התסמינים המתוארים בסרט מתאימים דווקא למצב של הפרעת זהות מנותקת[36]. מסיבה זו זכתה הקומדיה, שאף מציגה את ההפרעה בצורה ליצנית ואולי אף נלעגת, לביקורות רבות, ובין היתר נאמר עליה כי היא "נעדרת דיוק, רגישות ועדינות כמעט באופן מוחלט"[37]. כמו כן נשמעה הטענה כלפי הסרט כי הוא מציג סכיזופרנים כאלימים, בעוד שבמרבית המקרים אין הדבר כך[38].

 

בנוסף, מתוך הצורך של היוצרים בחופש אמנותי, ולעיתים גם מהיעדר ייעוץ מקצועי מספק, נעשות לעיתים בסרטים שגיאות (כדוגמת ההצגה הלא מדויקת של תרפיה בהלם אינסולין, אשר הוזכרה בפרק 3.2). אלו עשויות לחלחל לתודעת הציבור, אשר לעיתים תופס המוצג בקולנוע כאמת, ובעיקר אם הסיפור עליו מבוסס הסרט הינו סיפור אמיתי.

 

 

 

הבעת התסמינים באמצעים קולנועיים

 

על מנת להעביר בצורה ברורה את אופי המחלה משתמשים קולנוענים בשיטות שונות: אפקטים חזותיים, אפקטים שמיעתיים, טקסט ומשחק. פרק זה לא מתייחס לכל סוגי התסמינים האפשריים בסכיזופרניה אלא לכאלו אשר תופסים מקום מרכזי בסרטים השונים שנבחנו בעבודה זו.

 

הלוסינציות ראייה

 

הזיות של ראייה הן אולי התסמין ה"מתאים" ביותר להצגה בקולנוע, בשל אופיו הויזואלי של המדיום, ועל כן כנראה (כפי שפורט בפרק 3.4) הן תופסות מקום מכובד יותר בייצוגה הקולנועי של הסכיזופרניה מאשר בקרב החולים במחלה עצמה.

 

בסרט נפלאות התבונה, הבמאי (רון הווארד) בחר להציג בפני הצופים את הזיותיו של נאש מבלי להבהיר כי אכן מדובר בהזיות. גישה זו מאפשרת לצופה להזדהות עם החולה, שכן הגבול בין מציאות להזייה מיטשטש, והצופה אינו יודע להבחין אילו מהדמויות אמיתיות ואילו, כדוגמת צ'ארלס, שותפו לחדר של נאש, הן פרי מוחו של הגיבור. גישה זו זכתה לעיתים לביקורת, משום שהיא משטה בצופה, לעיתים באופן מוגזם (באחת הסצינות דמותו של צ'רלס מכה את נאש)[39].

 

לאחר שהצופה "מגלה" כי דמויות אלו היו פרי מוחו של נאש בלבד הן מסמלות למעשה התפרצות מחודשת של המחלה. כך לדוגמא, בסצינה מותחת במיוחד, משאירה אליסיה (אשתו של נאש) את בנם התינוק באמבטיה עם ברז זורם מתוך מחשבה כי בעלה משגיח עליו. אז מסתבר לצופה כי נאש עוד סובל מהזיות, כאשר הוא משאיר את בנו התינוק "בהשגחת" שותפו לחדר בקולג', שהוא כאמור הזיה בלבד. הטרגדיה נמנעת רק בזכות אשתו של נאש, שמגלה כי מצבו התדרדר וממהרת להציל את התינוק.

הלוסינציות שמיעה

 

הזיות של שמיעה הן, כפי שכבר פורט לעיל, הסוג הנפוץ יותר של הזיות. אף על פי שהקולנוע מטבעו הינו מדיום ויזואלי, קולנוענים מצאו דרכים יעילות להעביר לצופה את תחושת ההזיה השמיעתית. 

 

כך לדוגמא, בסרט "Clean, Shaven" מאת ובבימויו של לודג' ה. קריגן (Lodge H. Kerrigan) אשר יצא לאקרנים בשנת 1995, נעשה שימוש עוצמתי ביותר באפקטים קוליים על מנת לתאר סימפטומים של סכיזופרניה. קהל הצופים נאלץ להאזין באי-נוחות לעיוותים קוליים מתמשכים ורעש רקע של רדיו המדמים הזיות (הלוסינציות) של שמיעה[40].

 

אפקטים קוליים יוצרים אם כן פחות הזדהות עם החולה מאשר אפקטים ויזואליים, שכן באפקטים ויזואליים נוצרת תחושה של חוויה משותפת – גם הצופה וגם החולה רואים את הדמות שבהזייה. אפקט קולי לעומת זאת, עשוי להיות מטריד עבור הצופה שכן הוא איננו מסוגל לראות את מקור הקול.

איור 8: כרזת הסרט "Clean, Shaven" (1995)

 

אובדן קשר עם המציאות

 

אובדן קשר עם המציאות מיוצג לרוב באמצעות אינטראקציה של הדמות החולה עם דמויות אחרות, דרך מונולוג או דיאלוג. כך לדוגמא, בסרט "ניצוצות" (Shine) השחקן ג'פרי ראש המגלם את הגיבור דיוויד הלפגוט מדגים בטקסטים מצב של מחשבה לא סדורה ודיבור לא מאורגן  (הטקסט המובא כאן אינו מתורגם על מנת שלא לפגוע במקצב ובחריזה): " I remember Margaret. She called me a pig. All very complicated; Complicato in Israel, a battleground. A war zone, a war.  What a bore it's a war… War"[41].

 

מחשבות שווא של רדיפה

 

בהיעדר אפשרות ויזואלית אמיתית לתאר את מחשבותיו של הגיבור (בניגוד להזיות, אשר ניתן להציגן באמצעים אודיו-ויזואליים כפי שפורט לעיל), מחשבות שווא מתוארות בקולנוע באמצעות הפועל-היוצא שלהם- מעשים.

 

כך לדוגמא, בסרט "Clean, Shaven" (1995) שהוזכר לעיל קהל הצופים נאלץ לצפות באי נוחות בסצינה המתארת את הגיבור, פיטר וינטר (Peter Winter), מנסה לשלוף מקרקפתו ומתחת לציפורניו את מה שהוא מדמיין כמשדרים זעירים שהושתלו תחתיהם[42].  גם בסרט "נפלאות התבונה" הגיבור, נאש, מנסה לחמוק ממה שהוא מדמיין כמעקב של אנשי הביון אחריו ונסיון לפגוע בו.

 

 

מחשבות שווא של ייחוס

מחשבות שווא של ייחוס הן, כאמור, רעיון (שאינו מעוגן במציאות) לפיו לאירוע סביבתי נייטרלי כלשהוא יש משמעות אישית המכוונת במיוחד אל החולה.

 

כך לדוגמא בסרט "נפלאות התבונה" מחפש הגיבור, ג'ון נאש, צפנים המסתתרים בכתבים יומיומיים כדוגמת עיתונים, מגזינים וכד'. פרופסור לנוירו-פסיכיאטריה אשר בחן את הסרט כתב על התהליך הפסיכו-פתולוגי שמאחורי מחשבות השווא של נאש הסביר: "עבור אדם המסוגל לנסח נוסחא מתמטית על-מנת לתאר התנהגות הנראית לכאורה אקראית, ואשר מסוגל לצמצם אינטראקציה אנושית לכדי חוקי משחק, היה זה אך צעד קטן לראות דפוס בשטף האקראי של עיתונים ומגזינים – הודעות מוסתרות ממרגלים סובייטים, אזהרות ממלחמת גוג ומגוג"[43].

 

איור 9: סצינה מתוך "נפלאות התבונה", בה מחפש הגיבור צפנים בעשרות עיתונים ומגזינים.

 

דוגמא נוספת למחשבות שווא של ייחוס, ואולי מובהקת יותר, ניתן למצוא בסרטו של הבמאי מייקל רימר (Michael Rymer) משנת 1995, "Angel Baby". בסצינה המדוברת הגיבורה, קייט, צופה בטלויזיה בתכנית "גלגל המזל" באשה בשם אסטרל, ואומרת בקול: "אסטרל שולחת לי מסרים שאף אחד אחר לא מסוגל להבין"[44].

איור 10: כרזת הסרט "Angel Baby" (1995).

 

מעבר לאפקטים אודיו-ויזואליים שונים, ולטקסטים המושמים בפיהן של הדמויות, יש מקום חשוב ביותר גם למשחק. פרשנותו של השחקן את מצבה ורגשותיה של הדמות, כמו גם היכרותו עם מחלת הסכיזופרניה וכיצד היא מתבטאת עשויה להיות חשובה ולעיתים אף מכרעת בסרט העוסק בסכיזופרניה.

 

כך לדוגמא בסרט "נפלאות התבונה" השחקן ראסל קרואו (Russell Crowe), אשר מגלם את הגיבור ג'ון נאש, מעביר באמצעות משחק כבר מתחילת הסרט ניואנסים המאפיינים לעיתים חולי סכיזופרניה במציאות: מבט מרוחק, לחיצות יד משונה, רגישות לדחייה, מראה מרושל, הצצות חשדניות וכן הלאה[45].

 

סיכום

 

בעבודה זו ביקשתי לבחון מהי סכיזופרניה וכיצד היא מיוצגת על בקולנוע. לצורך כך גיליתי כי עלי ללמוד לעומק אודות המחלה. מצאתי כי מעטים הסרטים אשר מציגים טעויות משמעותיות (אם כי גם כאלו ישנם, כפי שפירטתי בפרק אודות תפיסות שגויות). מרבית הסרטים שבחנתי מדייקים בהצגת ובייצוג המחלה, למעט שגיאות קלות, לרוב בהקשר להצגת הטיפול.

 

מאחר והצגת המחלה ככלל היא לרוב מדוייקת, ניתן לראות כי הסרטים השונים שמים דגש שונים על אספקטים שונים של המחלה. חלקם, כדוגמת "נפלאות התבונה", מבקשים ליצור הזדהות של הצופה עם חוסר היכולת של החולה להבחין בין המציאות לבין פרי מוחו. אחדים, כמו "Clean, Shaven" מדגישים את הפן ההתנהגותי של החולה, ואחרים, כמו "ניצוצות" מדגישים את תהליך ההחלמה ואת הפן החברתי.

 

בעבודה גם הבאתי דוגמאות למצב בו היוצרים, במטרה להגדיל את תחושת ההזדהות של הצופה עם הגיבור, מסתירים מידע חלקי מהצופה (הצופה הוא לכאורה "יודע כל", אך לא באמת). כפי שציינתי, גישה זו זכתה לביקורות בהקשר של הסרט "נפלאות התבונה", אולם לתפיסתי מדובר באמצעי קולנועי מצויין להעברת תחושותיו של הגיבור – כמו לצופה, אין לו בשלב זה של מחלתו יכולת להבחין בין הזייה למציאות.

 

גיליתי כי הצגת המחלה בקולנוע היא כזו אשר משתדלת שלא לחטוא לאמת, אולם לעיתים עושה זאת בשם חופש אמנותי או בשם הרצון ליצור "סוף טוב" – במצב בו אין באמת אף פעם סוף טוב. אך חשוב מכך – הצגת המחלה במרבית המקרים, או לפחות בסרטי מתח או דרמה, היא כזו שעשויה לצמצם את הסטיגמות הנלוות למחלת הנפש. ובנימה אישית יותר – אני מקווה שהיא אכן עושה זאת.

** מאמר זה הינו עיבוד של עבודת סמינר שהוגשה במסגרת הקורס "המח והחושים", בהנחיית ד"ר ורד אביב **

 

 

 

רשימת איורים

 

1.      צילום מתוך הסרט "הקבינט של ד"ר קליגרי" (1919), אתר אינציקלופדית בריטניקה: http://www.britannica.com

2.      צילום מתוך הסרט "נפלאות התבונה" (2001), מאגר המידע המקוון לסרטים: http://us.imdb.com

3.      צילום מתוך הסרט "נפלאות התבונה" (2001), מאגר המידע המקוון לסרטים: http://us.imdb.com

4.      כרזת הסרט "ניצוצות" (1996), מאגר המידע המקוון לסרטים: http://us.imdb.com

5.      Photograph from the movie “Shine” (1996), From Shunned to Shining: Doctors, Madness and Psychiatry in Australian and New Zealand Cinema. The Medical Journal of Australia, (167), 1997

6.      צילום מתוך הסרט "נפלאות התבונה" (2001), מאגר המידע המקוון לסרטים: http://us.imdb.com

7.      כרזת הסרט "אני, עצמי ואיירין" (2000), מאגר המידע המקוון לסרטים: http://us.imdb.com

8.      כרזת הסרט "Clean, Shaven" (1995), מאגר המידע המקוון לסרטים: http://us.imdb.com

9.      צילום מתוך הסרט "נפלאות התבונה" (2001), מאגר המידע המקוון לסרטים: http://us.imdb.com

10.  כרזת הסרט "Angel Baby" (1995), מאגר המידע המקוון לסרטים: http://us.imdb.com

 

 

פילמוגרפיה

 

  1. Angel Baby (1995) Director: Michael Rymer
  2. Beautiful Mind, A (2001) Director: Ron Howard
  3. Clean, Shaven (1995) Director: Lodge Kerrigan
  4. Me, Myself and Irene (2000) Directors: Bobby Farrelly and Peter Farrelly
  5. Shine (1996) Director:  Scott Hicks

 

בבליוגרפיה

 

11.  יאנקו, י. שטראוס, י. קוטלר, מ., סכיזופרניה, בתוך פסיכיאטריה – פרקים נבחרים, עורכים פרופ' אבי ויצמן וד"ר איתן נחשוני, אאורורה פרסומים רפואיים, 2004.

12.  קרסון רוברט, בוצ'ר ג'יימס, מינקה סוזן, פסיכופתולוגיה והחיים המודרניים, תרגום: אורית פרידלנד, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, 2001, עמ' 681-745

 

13.  American Psychiatric Association : Diagnostic and Statistical Manual of mental disorders, Fourth edition, Text revision, Washington, DC, American Psychiatric Association, 2000.

14.  Byrne, P., Schizophrenia and the Cinema: Me, Myself and Irene, Psychiatric Bulletin, (24), 2000.

15.  David, A. Reviews: “A Beautiful Mind”, BMJ, ( 324:491), 2002.

16.  Green, B. (ed.), Psychiatry and the Cinema, Priory Medical Journals (online), http://www.priory.com/psych/psycinema.htm, 2002.

17.  Hyler, S. H., Stigma Continues in Hollywood, Psychiatric Times, (Vol. 20 no. 6), 2003.

18.  Jones, Susan, A Beautiful Mind (With a Brain Disorder), Archives of Psychiatric Nursing, Vol. XVI, No. 3, 2002.

19.  Keltner, Norman L., Real Reels- A Beautiful Mind, Perspectives in Psychiatric Care (Vol. 43, No. 2), 2007.

20.  Moore, Jefferson, Handbook of Medical Psychiatry, 2nd ed., Chapter 67.

21.  Rosen A,Walter G, Politis T, Shortland M., From shunned to shining: doctors, madness and psychiatry in Australian and New Zealand cinema. The Medical Journal of Australia, (167), 1997.

22.  Rosen, A. Walter, G., Way out of tune: lessons from Shine and its exposי, Australian and New Zealand Journal of Psychiatry, (34), 2000.

23.  Rosenstcok, J, Beyond a Beautiful Mind: Film Choices for Teaching Schizophrenia, Academic Psychiatry, (27:2), 2003.

24.  Sadock Benjamin J., Sadock Virginia A., synopsis of psychiatry, tenth edition, Lippincott Williams & wilkins, Philadelphia, 2007.

25.  Walter,G., McDonald, A., About To Have ECT? Fine, but Don't Watch It in the Movies: The Sorry Portrayal of ECT in Film, Psychiatric Times, 2004.

26.  Welch, Mark, Shine: Still a glittering moment, or now a little bit tarnished?, International Journal of Mental Health Nursing, (16), 2007.

 

מקורות נוספים:

 

27.  Internet Movie Database: “A Beautiful Mind”, http://us.imdb.com/title/tt0268978/, 2007

28.  Internet Movie Database: “Shine”, http://us.imdb.com/title/tt0117631/, 2007

 



[1] ראו: יאנקו, י. שטראוס, י. קוטלר, מ., סכיזופרניה, בתוך פסיכיאטריה – פרקים נבחרים, עורכים פרופ' אבי ויצמן וד"ר איתן נחשוני, אאורורה פרסומים רפואיים, 2004, עמ' 35-38.

[2] See: Sadock Benjamin J., Sadock Virginia A., synopsis of psychiatry, tenth edition, Lippincott Williams & wilkins, Philadelphia, 2007, pp.469-470

[3] Moore, Jefferson, Handbook of Medical Psychiatry, 2nd ed.,  Chapter 67

[4] ראו: קרסון רוברט, בוצ'ר ג'יימס, מינקה סוזן, פסיכופתולוגיה והחיים המודרניים, תרגום: אורית פרידלנד, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, 2001, עמ' 681-745

[5] See: Sadock, Sadock, synopsis of psychiatry, tenth edition, p.467

[6] See: American Psychiatric Association : Diagnostic and Statistical Manual of mental disorders, Fourth edition, Text revision, Washington, DC, American Psychiatric Association, 2000, p. 297

[7] See: American Psychiatric Association: Diagnostic and Statistical Manual of mental disorders, pp. 297-322

[8] ראו: קרסון, בוצ'ר, מינקה, פסיכופתולוגיה והחיים המודרניים, עמ' 690-696.

[9]See: American Psychiatric Association : Diagnostic and Statistical Manual of mental disorders, pp. 297-322

[10] See: Sadock, Sadock, synopsis of psychiatry, tenth edition, p.488

[11] Ibid.

[12] ראו: קרסון, בוצ'ר, מינקה, פסיכופתולוגיה והחיים המודרניים, עמ' 928-932.

[13] See: Sadock, Sadock, synopsis of psychiatry, tenth edition, p.491

[14] ראו: קרסון, בוצ'ר, מינקה, פסיכופתולוגיה והחיים המודרניים עמ' 927.

[15] See: Sadock, Sadock, synopsis of psychiatry, tenth edition, p.491

[16] Welch, Mark, Shine: Still a glittering moment, or now a little bit tarnished?, International Journal of Mental Health Nursing, (16), 2007, pp. 198–202.

[17] Ibid.

[18]Rosen A,Walter G, Politis T, Shortland M., From shunned to shining: doctors, madness and psychiatry in Australian and New Zealand cinema. The Medical Journal of Australia, (167), 1997 ,pp. 640–644.

[19] Rosenstcok, J, Beyond a Beautiful Mind: Film Choices for Teaching Schizophrenia, Academic Psychiatry, (27:2), 2003.

[20] Quoted in: Welch, Shine: Still a glittering moment, or now a little bit tarnished?, pp. 198–202

[21] Internet Movie Database: “A Beautiful Mind”, http://us.imdb.com/title/tt0268978/, 2007

[22] Keltner, Norman L., Real Reels- A Beautiful Mind, Perspectives in Psychiatric Care (Vol. 43, No. 2), 2007.

[23] Rosenstcok, Beyond a Beautiful Mind: Film Choices for Teaching Schizophrenia.

[24] Green, B. (ed.), Psychiatry and the Cinema, Priory Medical Journals (online), http://www.priory.com/psych/psycinema.htm, 2002.

[25] Rosenstcok, J., Beyond a Beautiful Mind: Film Choices for Teaching Schizophrenia.

[26] David, A. Reviews: “A Beautiful Mind”, BMJ, ( 324:491), 2002.

[27] Rosenstcok, J., Beyond a Beautiful Mind: Film Choices for Teaching Schizophrenia.

[28] Internet Movie Database: “Shine”, http://us.imdb.com/title/tt0117631/, 2007

[29] Rosen, A. Walter, G., Way out of tune: lessons from Shine and its exposי, Australian and New Zealand Journal of Psychiatry, (34), 2000, pp. 237–244

[30] Ibid.

[31] Walter,G., McDonald, A., About To Have ECT? Fine, but Don't Watch It in the Movies: The Sorry Portrayal of ECT in Film, Psychiatric Times, 2004.

[32] Hyler, S. H., Stigma Continues in Hollywood, Psychiatric Times, (Vol. 20 no. 6), 2003.

[33] Rosenstcok, J., Beyond a Beautiful Mind: Film Choices for Teaching Schizophrenia.

[34] Jones, Susan, A Beautiful Mind (With a Brain Disorder), Archives of Psychiatric Nursing, Vol. XVI, No. 3, 2002.

[35] Keltner, Norman L., Real Reels- A Beautiful Mind.

[36] Rosenstcok, J., Beyond a Beautiful Mind: Film Choices for Teaching Schizophrenia.

[37] Green, B. (ed.), Psychiatry and the Cinema.

[38] Byrne, P., Schizophrenia and the Cinema: Me, Myself and Irene, Psychiatric Bulletin, (24), 2000, pp. 364-365.

[39] Keltner, Norman L., Real Reels- A Beautiful Mind.

[40] Rosenstcok, J., Beyond a Beautiful Mind: Film Choices for Teaching Schizophrenia.

[41] Rosen A,Walter G, Politis T, Shortland M., From shunned to shining: doctors, madness and psychiatry in Australian and New Zealand cinema.

[42] Rosenstcok, J., Beyond a Beautiful Mind: Film Choices for Teaching Schizophrenia.

[43] Green, B. (ed.), Psychiatry and the Cinema.

[44] Rosen A,Walter G, Politis T, Shortland M., From shunned to shining: doctors, madness and psychiatry in Australian and New Zealand cinema.

[45] Keltner, Norman L., Real Reels- A Beautiful Mind.



אורית בליצר-צור, סטודנטית לאדריכלות בשנה ד', באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל.
אנליסטית שיווק בחברת הסטארט-אפ "קלטורה" העוסקת בתחומי המדיה.

הפרוטוקולים של צעירי בצלאל, יולי 2008