עורך

מאמרים

בהקשר

ביקורת

תערוכה וירטואלית

ביקורת ספרים

משוב

גן-עדן לאישה: אמיל זולה ודת הצריכה

שושנה-רוז מרזל

תקציר

כאשר אמיל זולה כתב את ספרו גן-עדן לאישה, נאראטיב על התפתחותה של חנות כל-בו בפאריס, במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה, גילה הסופר הצרפתי את היחסים החדשים הנרקמים בין הלקוחות לבין המוצרים שהם רוכשים. בעיני הסופר, כוחה של הצריכה הפך לכה חזק עד שהיא תפסה את מקומה של הדת "הישנה", והצריכה הפכה לדת חדשה בפני עצמה. במאמר זה מוצגים ביטויי דת הצריכה החדשה הזו, כפי שהבין אותם זולה. אלה התפרשו על פני החיים החברתיים, הפסיכולוגיים ואף החינוכיים של לקוחות הכל-בו בני המאה התשע-עשרה.

 

הסופר הצרפתי בן המאה התשע-עשרה, אמיל זולה (1840-1902), היה מייסדו של הזרם הספרותי הקרוי נטורליזם, Naturalisme. במסגרת התפתחות הז'אנרים הספרותיים  בצרפת במאה התשע-עשרה, הנטורליזם הינו למעשה הקשחה של הזרם הריאלי שקדם לו.[1] אף כי גם הוא, כקודמו, שם לו למטרה לתאר את המציאות בצורה נאמנה, הנטורליזם נקט עמדה ביקורתית כלפי הריאליזם, כאשר טען שהסתננו לתוכו "פרוורסיות רומנטיות". אי לכך, הנטורליזם שאף, ראשית כל, לבטל את ההיררכיות התמטיות, כלומר, ביטול הגבוה והנמוך בספרות; מכאן שהכול שווה דיון, כל השכבות החברתיות, כל רגשות האדם, כל השאיפות הפוליטיות, האומנותיות, כולל המושחתות והבזויות שבהן. בנוסף, מתוך נאמנות לתיאור המציאות המוכרת, הנטורליזם התמקד בהווה ו/או בעבר הקרוב.[2]

מתוך מכלול סיבות אלו, ניתן לטעון שהספרות הנטורליסטית ממוקמת בין ספרות הבדיון (fiction) לבין האנתרופולוגיה.[3] לא רק בגלל שמטרותיהן דומות (חקר האנושות באשר היא), אלא גם כיוון ששיטות העבודה בהן נקטו הסופרים הנטורליסטים והאנתרופולוגים הראשונים (בני אותה תקופה) היו כמעט זהות. גם אלה וגם אלה נקטו באותם אמצעי מחקר: הם ירדו לשטח במסגרת עבודת שדה ואימצו את שיטת ה"תצפית משתתפת": הם השתתפו השתתפות-פעילה בפעילויות מושאי מחקרם, גרו איתם, אכלו איתם, חיו איתם, חוו את חוויותיהם היומיומיות, התוודעו לאמונותיהם ולטקסיהם ולמדו את מורשתם. הם גם רשמו עדויות מפי אינפורמנטים ואספו כל חומר תיעודי רלוונטי.

שיטה זו, יחד עם חוכמתו וחושיו המחודדים של זולה, אפשרו לו להבין היטב את מציאות זמנו, או, במילים אחרות, להבין היטב את ההווה בו הוא חי. בנוסף, אותה הבנה מיטבית של ההווה, אפשרה לזולה גם לפתח ראייה עתידית, כלומר – לחזות במידה רבה של דיוק את האתגרים מולם תעמוד החברה בעתיד. באופן עקרוני, זולה בחר להתמקד בנושאים החשובים של תקופתו. לכן, בזכות כל אלה, ספריו הינם גם ספרות וגם תיעוד נאמן של המציאות במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה, בצרפת. במסגרת זו, זולה העניק מקום נכבד לנושאים הכלכליים ביצירתו. סדרת המופת שלו "הרוגון-מאקאר", בת עשרים הכרכים, פורשת בפני הקורא את מגוון האירועים הכלכליים החשובים של התקופה, בכללם התעשרותם החדשה של אנשי פרובינציה (עושרם של בני רוגון), מאבקם של הכורים (ג'רמינל), התפתחות הבורסה (הכסף), ועוד. גם התפתחותה של פאריס והשלכותיה הכלכליות משכו את תשומת ליבו של הסופר; בתקופת הקיסרות השנייה (1852-1870), בה ממקד זולה את ספריו, פאריס שינתה לחלוטין את פניה; בשנת 1853 מינה הקיסר נפוליון השלישי את ג'ורג'-אוג'ן הוסמן (Georges-Eugène Haussmann, 1809-1891) לראש מינהל מחוז הסיין ונתן לו יד חופשית בשינוי פני העיר. על מנת להפוך את פאריס לעיר מודרנית ולמרכז אירופאי הרס הוסמן את המרכז הישן שלה – אם כי הוא שמר על אתרים רבי-ערך (קתדלת נוטר-דאם, הקונסיירג'רי, ועוד), הוא הכין לעיר קווי מתאר חדשים, חילק אותה לעשרים רובעים, חיבר אותה לפריפרייה באמצעות שדרות רחבות ותחנות רכבת חדשות, בנה מערכת ביוב חדשה, הקים פארקים חדשים, שתל 82,000 עצים, ועוד; הוסמן, למעשה, בנה את פאריס מחדש. מהפכה אורבאנית זו הפכה לכר פורה עבור ספקולנטים, משקיעים, ומתעשרים חדשים, והצמיחה שכבה חברתית אפלה,[4] אותה ביקר זולה בספרו המשיסה.

התהוותם של חנויות הכל-בו הענקיות היו בין ההשלכות של התפתחויות אורבניות וכלכליות אלו. זולה תיאר אותן ברומאן גן-עדן לאישה,[5] (בצרפתית Au Bonheur des dames) אותו פירסם בשנת 1883. ספר זה עוסק בהיווסדה והתפתחותה של חנות כל-בו בפאריס (גן-עדן לאישה הוא שמה של אותה חנות). בהתאם לתפיסה האומנותית הנטוראליסטית, זולה ערך מחקר מקדים מקיף ביותר בשנים 1881-1882 לקראת כתיבת הספר. לצורך כך, הוא ביקר במספר חנויות פריסאיות, בעיקר ב-Le Louvre, La place Clichy, Le Bon Marché. הוא ראיין עובדים, מנהלים, רואי חשבון, מוכרים ואורזים; הוא ביקש וקיבל רשות מהבעלים לבקר במחסנים, במשרדים, במטבח ובחדרי המגורים של העובדים, ולשוטט בחופשיות במבנה כולו. הוא גם ערך רישומים של מבני החנויות, מיקום הדוכנים, עיצובם, ומשחקי האור והצל על המוצרים. זולה גם ראיין לקוחות, בדמות חבריו וחברותיה של רעייתו. הסופר גם התלווה לרעייתו כאשר זו ערכה את קניותיה בחנות כל-בו, והתבונן בה ממרחק מה כדי לחזות באינטראקציה של ממש בין מוכרים ולקוחה. רעייתו גם אספה עבורו קטלוגים ממספר חנויות. בנוסף, זולה חקר לעומק את נושא ייצור הבדים, העריך אילו בגדים נמכרים, על-ידי מי, ועוד.[6] 

למרות שחנות הכל-בו שתיאר זולה דומה מאוד לחנויות הכל-בו העכשוויות, חלו בהן מספר שינויים מאז היווסדן: ראשית, חנויות הכל-בו של המאה התשע-עשרה דמו יותר לקניון עכשווי מאשר לחנות כל-בו, כיוון שהייתה קופה נפרדת לכל מחלקה; שנית, שלא כפי שקורה היום, חלק נכבד מעובדי החנות שוכנו במגורים מיוחדים בחנות עצמה; בנוסף, התקיימו בבתי הכל-בו אירועים תרבותיים שכבר לא מתקיימים בהן היום, דוגמת קונצרטים, תערוכות אומנות פלסטית, והרצאות פתוחות לקהל הרחב בנושאים מגוונים, כגון היסטוריה, ספרות, דיווחי מסעות ומדע פופולארי; בנוסף, בבתי הכל-בו הגדולים ביותר, הועמד לרשות הלקוחות ו/או למלוויהם טרקלין למנוחה בו הוצעה שתייה חינם, פוזרו עיתונים, ועוד.[7]

Le Bon Marché

במהלך עבודת המחקר וכתיבת הספר, זולה גילה את היחסים החדשים הנרקמים בין הלקוחות לבין המוצרים שהם רוכשים. למעשה, זולה הסיק שהפלא הכלכלי אינו נוגע רק למימדיה החדשים של החנות (תרתי משמע), לארכיטקטורה האוון-גארדית, למחזורי הכסף העצומים שלא נודעו עד אז בתחום המכירות, למספר השכירים האדיר המועסקים בחנות – אלא לאימפקט של יכולת וצורת הקניה החדשות האלה על אותו מעמד מנצח של המאה התשע-עשרה, הבורגנות (La Bourgeoisie) – ובעיקר על נשותיו של אותו מעמד. התפתחות זו הלכה בד בבד עם התהוותה של חברה צרכנית חדשה, בה הצריכה קיבלה מעמד חדש לחלוטין. בעיני זולה, כוחה של הצריכה הפך לכה חזק עד שהיא תפסה את מקומה של הדת "הישנה", והצריכה הפכה לדת חדשה בפני עצמה. החל מהפרק הראשון של הרומאן (עמ' 30) ולכל אורכו, זולה משתמש באוצר מילים הלקוח מהעולם הדתי כדי לתאר את חנות הכל-בו. הדבר מגיע לשיאו לקראת סוף הספר, בפרק האחרון, כאשר הסופר מתאר במפורש את החנות גן-עדן לאישה כהיווצרותה של דת חדשה:

יצירתו [של בעל החנות] הקימה דת חדשה: את מקום הכנסיות, שהאמונה הרופסת נטשה אותן מעט מעט, תפס עכשיו הבאזאר שלו, שהתנחל בנשמות המרוקנות. נשים באו לבלות אצלו את שעותיהן הפנויות, שעות הסמרמורת והדאגה שפעם היו מעבירות אותן בתוככי כנסיה: זה היה בזבוז נחוץ של להט עצבני, מאבק שב ומתעורר של אלוהים נגד הבעל, פולחן מתחדש תדיר של הגוף, כששגב של יופי מרחף ממעל. לו סגר את דלתותיו, היה מתחולל מרד על המדרכה, הייתה נשמעת זעקה נואשת של המאמינות שגזלו מהן את המזבח ואת תא הוידויים.[8]  

זולה מבחין כאן בהתהוות דת חדשה, והיא דת הצריכה. למרות שהטרמינולוגיה – צריכה, חברת צריכה – עוד לא הייתה קיימת, זולה ראה מספיק קדימה כדי לתאר בדיוק את זה.

 

צריכה כדת

מבחינתו של זולה, תהליך הפיכת הצריכה לדת חדשה הוא חלק מתהליך היסטורי. כאשר אנשים אט אט זנחו את הדת ואת הפולחן, הצריכה באה להחליפם, כיוון שהיא מספקת טוב יותר את הצרכים שהדת סיפקה לפני כן. ומכאן ניתן להבין, שבעיני זולה, גם הדת וגם הצריכה באות לספק צרכים שהיו, עודם ותמיד יהיו קיימים. הצריכה, אם כן, מספקת מספר פונקציות שלפנים סופקו על ידי הדת המסורתית.

לדידו של זולה, הדת החדשה הזו מורכבת גם ממרכיבים בסייסים, וגם מפונקציות וממנגנונים פסיכולוגיים וחברתיים עמוקים מאוד. בין המרכיבים הבסיסיים ניתן לזהות, ראשית כל, את קהל המאמינים (בעיקר המאמינות) בקהל הלקוחות הנוהג לפקוד את החנות/הכנסייה. שנית, אל מול קהל לקוחות זה, מתקיימת כהונה, אלה אותם עובדים של החנות – מנהלים, קניינים, זבנים, מוכרים, קופאים, אורזים, כאשר בראשם עומד הכהן הגדול – הוא אוקטב מורה Octave Mouret, מייסדה ומנהלה של החנות (ומבין גיבורי הרומאן). חנות הכל-בו עצמה – היא הכנסייה החדשה, או, ליתר דיוק, קתדראלה עצומת המימדים.[9] תהליך הקנייה הוא הפולחן החדש הבא לתפוס את מקומו של הפולחן המסורתי.

זולה מזהה במנגנוני הצריכה החדשים את החלופה למנגנונים שהדת סיפקה לפנים. במסגרת זו, בעיני זולה, כפי שהדת הייתה עיסוק, התעסקות, כך גם הצריכה: אותה התעסקות של הליכה לכנסייה, התכנסות בכנסייה, זמן התפילה והווידוי, מקבילים לעיסוק בקנייה. עיסוק זה כולל איסוף קטלוגים, הליכה לחנות, השוואת מחירים, מדידת בגדים, התאמת צבעים, וכן הלאה.

התעסקות כמו דתית זו קיבלה קצב משלה. כפי שהדת סיפקה לוח שנה קבוע, בעל אירועים חוזרים ונשנים – חג המולד, חג הפסחא וכיו"ב – כך גם הצריכה. באופן קבוע ומסורתי, גם החנות מספקת לוח שנה המתאים את עצמו לצרכי לקוחותיה. לדוגמא: בחודשי החורף מתרכזות "קנייות הלבן", שהן קניית המצעים, הוילונות, המגבות, המפות והכריות לקראת ניקיון האביב. בחודשי מאי-יוני מוצע בחנות ציוד לקראת חופשת הקיץ, הכולל ביגוד ואביזרי ספורט – לים, לציד, לטניס ולרכיבה; בסוף הקיץ, נמכרים כל המוצרים לקראת החזרה לבית הספר, כגון תיקים, מחברות, כלי כתיבה, ועוד. מכאן שהצריכה הופכת לריטואל כמו-דתי, שחוזר על עצמו שנה אחר שנה. גם האירועים החשובים של החיים נחגגים באמצעות קניות בחנות הכל-בו, כגון בגדי תינוקות כהכנה לקראת לידתם, בגדי אירוסין, בגדי נישואין, בגדי הריון, וגם בגדי האבל. עם זאת, הדת הישנה לא נעלמה לחלוטין. במקרה זה הצריכה מתוחכמת יותר מהדת, מכיוון שהיא לא מסלקת את הדת "הישנה" מתוכה, אלא מכלילה אותה, כאשר גם הדת הופכת לחומר הראוי למכירה. לדוגמא: קישוטים לעץ האשוח לקראת חג המולד, בגדים לחגים ולאירועים דתיים, ועוד. בדרך זו, ובצורה פאראדוקסלית, הצריכה סופחת לתוכה גם אלמנטים דתיים.

Le Bon Marché 1865

מבט מבפנים: הוד והדר "כנסייתי"

בנוסף, כפי שהדת סיפקה צרכים חברתיים – כך גם הצריכה. ראשית, כמו שהדת סיפקה הזדמנויות למפגשים חברתיים, כך גם הצריכה בחנויות הכל-בו. ברומאן, זולה מתאר בפירוט רב כיצד הצריכה הופכת לבילוי משפחתי וחברתי של ממש, שלפעמים אורך יום שלם. הבילוי בחנות, הופך גם למפגש של מספר משפחות, כאשר אלה יוצאות לקניות ביחד, נחות בטרקלין של החנות, מתעדכנות ברכילויות האחרונות, וכו'.

כמו הדת, הצריכה חודרת גם למעמקי נפשם של הקונים והופכת למכשיר רב כוח בהגדרת הזהות העצמית. ואכן, נושא הגדרת הזהות באמצעות הצריכה הינו אחד הנושאים הבולטים ברומאן זה. בגן-עדן לאישה הקונים, אבל בעיקר הקונות, מפגינים מספר מרכיבים זהותיים דרך קניותיהם. ראשית, את השתייכותן המעמדית, כאשר כל אישה מכוונת את קניותיה לא רק בהתאם ליכולתה הכלכלית ולטעמה אלא גם כביטוי להשתייכות חברתית/מעמדית, שהוא, לפעמים, גם עניין אידיאולוגי. הקניות מתפלגת בעיקר על פי הסיווג הבא: בתחילת העונה קונות ב-גן-עדן לאישה נשות הבורגנות הגבוהה, כלומר בעלות האמצעים של מעמד זה. נשים אלה יכלו בקלות לרכוש את בגדיהן גם אצל מעצבי-העל של ההוט-קוטור (haute couture), אולם הן בפירוש ובמודע בוחרות לא לעשות כך. זאת גם כיוון שהן לא רוצות להיכלל באותו מעמד "אפל" הפונה למעצבי-העל (שכלל בעיקר זונות צמרת, מעט נשות אצולה ועוד פחות נשות הבורגנות הגבוהה מאוד) וגם כיוון שהיחס שלהן לכסף שקול ורציני: הן לא יבזבזו אותו על "שם" של מעצב, מרומם ומפורסם ככל שיהיה. בנוסף לאלה ובימים כתיקונם, מצטיידות בחנות הכל-בו נשות הבורגנות בכלל. לבסוף, את כל מה שהחנות רוצה לחסל, ושהיא מוכרת במחירים מוזלים בעיקר בקומת הכניסה ובסוף עונה – קונות נשות הבורגנות הזעירה ואפילו נשות פועלים. אם כך, במאה התשע-עשרה, מקום ועיתוי הקנייה מהווים חלק מהגדרת הזהות, בדיוק כפי שמקום וזמן הפולחן הדתי שהתקיימו במקומות פולחן שונים על פי מפתח אמוני ומעמדי, היו גם הם חלק מהגדרת הזהות.

תכונות אופי, מרכיב זהות נוסף, באות לידי ביטוי במוצרים הנרכשים. לדוגמא, קונים הרוכשים מוצרים רבים עבור ילדיהם רוצים להראות שהם משקיעים בהם, ולהפגין בכך את מסירותם ההורית. גם מי שקונה למשרתיה ביגוד בחנות כל-בו מצטיירת כמעסיקה נדיבה. גם קווי אישיות עדינים יותר באים לידי ביטוי בקניות שמבטאות טעם אישי: ביגוד נועז, "המקדים את זמנו" מצביע על הקונה כאדם נועז, אוונ-גארדי. לעומתו, רכישת ביגוד שמרן וקלאסי, מצביע על אדם שמרן.

על כן, ניתן להסיק שהצריכה מספקת את אותם צרכים פסיכולוגיים עמוקים יותר שהדת סיפקה לפני כן. כך, הצריכה מספקת לאדם את אותו אישור, אותו מדד להיותו חי נכון, ["בסדריות"] שפעם הדת נתנה. מרגע זה, מה שהאדם קונה, איפה הוא קונה, באלו מותגים הוא בוחר, כיצד הוא שואף להראות, למי הוא קונה – הם אלה הנותנים לו את האישור לאני הנכון. כל הדברים האלה יחד מבטאים פילוסופית חיים חדשה: "אני קונה – משמע אני קיים."[10]

 

בעיני זולה, החנות מייצגת גם את הקידמה, מכיוון שבעיניו חנות הכל-בו היא חוד החנית של שינויים חברתיים מתקדמים וחיוביים: החנות קידמה עבודת נשים, וגם תיגמלה אותן נכון. העניין הזה עצמו היה חידוש. בנוסף, במסגרת החנות הוקמו (וכובדו) איגודי עובדים, ניתנו זכויות פנסיה, פיצויים על איבוד כושר עבודה, זכות שביתה, ועוד. מכאן שיש בעיני זולה ל"דת החדשה" גם אספקטים של תיקון חברתי בעולם הזה.

בנוסף, גם עבור זולה וגם עבור חלק מבני דורו, החנות היא שופר של הבורגנות, וככזו, היא מעבירה גם את הקוד האתי, את סט הערכים של השכבה החברתית הזו. בדרך זו, יש לצריכה, בעיקר באמצעות חנות הכל-בו, מימד של הענקת קוד מוסרי. כפי שמציג זאת מייקל מילר, אשר ערך מחקר מקיף ביותר על חנות הכל-בו le Bon Marché אותה חנות ששימשה גם את זולה כמודל: 

"In one respect the Bon Marché came to serve essentially the same role as the Republican school system, [...] it became a bourgeois instrument of social homogenization, a means for disseminating the values and the life style of the Parisian upper middle-class to French middle-class society as a whole. It did this by so lowering prices that the former's possessions became mass-consumer items. But it also did this by becoming a kind of cultural primer."[11]

 

מכאן שהחנות נתפסה כסוכנת של ערכים בורגניים.[12] ביניהם ניתן למצוא את ערכי העבודה, כאשר האדם מוגדר גם על ידי עבודתו וגם בזכות התגמול עבורה. הדבר בא לידי ביטוי ברומאן גן-עדן לאישה בעיקר בנוגע לעובדי החנות. ערך בורגני נוסף המועבר דרך חנות הכל-בו הוא הכבוד לכסף, כלומר התפיסה שכסף אינו דבר שניתן לזלזל בו, אלא להיפך: חשוב לקנות בצורה נבונה, שמשרתת את צורכי הקונה, והחנות רק "תעזור" לו במשימה זו. חנות הכל-בו מקדמת גם ערכים בורגניים משפחתיים, גם במסגרת הקנייה המשרתת את המשפחה, וגם דרך הבילוי המשפחתי. גם ערכים של כבוד למסורת עברו דרך החנות, כבוד ל"דת הישנה", למשל. בנוסף, במאה התשע-עשרה כל נושא "חינוך ההמונים" היה נושא אקוטי וחדשני וחנות הכל-בו נטלה חלק פעיל במערך חינוכי זה. היא העניקה חינוך לחסכנות, להיגיינה אישית, לניקיון הבית, ולהליכות ונימוסין (בעיקר בכל הקשור לנימוסי שולחן).
"New consumer goods and habits entered into the fabric of Western society as a decisive agent of change and sociality."[13]

בנוסף, ידע של ממש הועבר דרך ההרצאות החינוכיות (דיווחי מסע, ומדע פופולארי, ועוד), ותערוכות האומנות. כפי שמסכם זאת מק'קרקן:

In general terms, it might be said that the powerful dynamic created out of the dialectical relationship between consumption and social change had found in the department store a physical locus and an institutional home.[14]

 

סיכום

ראשית כל, עבור אמיל זולה, סיווג הצריכה כדת אינו רק מטאפורה ואין לראות בהפיכת הצריכה לדת חדשה בגן-עדן לאישה תחבולה ספרותית בלבד. זהו ביטוי לתובנה עמוקה בנוגע למקומה החדש של הצריכה בחיי בני-דורו. הוא גם העריך שמעמדה החדש של הצריכה ימשיך להתקיים.[15] זולה היה בין אלה שחקרו את השפעתה של התפתחות הכלכלה על החברה, והרבה לפני כולם, הבין שנוצר כאן משהו חדש: הצריכה, לה הוא קרא דת חדשה, הייתה גם ביטוי לראייה שהקדימה את זמנה. בנוסף, זהו ביטוי כן ואמיתי לאמונה בקידמה. אכן, זולה ורבים מבני דורו האמינו שהמדע והקידמה, בסופו של דבר, יחליפו את הדת. עם זאת, רבים לא ראו דווקא בצריכה את הקידמה. חלקם ראו בעיקר בתחומים אחרים ערובה לקידמה: רפואה, רפואה מונעת, חינוך לכל, וכן הלאה, וחלקם אף יצאו נגד הצריכה.[16]

עם זאת, ראוי לציין שזולה לא התייחס לאספקטים נוספים של הדת, ולכן גם לא חיפש אותם בצריכה. כך, הסופר לא נתן את דעתו לאספקטים הטרנסנדנטאליים של הדת, וגם לא לשאלות אמוניות הרות הגורל כגון משמעות החיים ומטרת הקיום, "מאין באנו ולאן אנחנו הולכים" - אותן מספקת הדת. לכן לא ניתן למצוא זהות בין דת וצריכה בנקודות אלו בספרו. אלה, לדעתי, נקודות התורפה של ניתוחו, גם בנוגע לצריכה וגם בנוגע לעתיד המדע. דווקא בראייה רטרוספקטיבית ניתן להבין (במידה מסויימת) כיצד התעלמות עיקבית זו של בני המאה התשע-עשרה מנקודות כל-כך מרכזיות לנפש האדם מסבירה את כישלונם בהבנת מגבלות המדע והקידמה ואת עתיד הדת. 

 

 



[1] נטורליזם וריאליזם בספרות בעלי משמעות הפוכה בתולדות האומנות; בדיסציפלינה אחרונה זו, הזרם נטורליסטי שואף לחקות את הטבע בצורה רכה. לעומתו הריאלזים נוקשה וחסר פשרות.  

[2]  Alain de Lattre, Le Réalisme selon Zola, PUF, 1975; Alain Pagès, Le Naturalisme, Collection "Que sais-je?" PUF, deuxième édition, 1993

[3] Shoshana-Rose Marzel, 'A propos de Nana : une erreur salutaire de Zola', in: Histoires Littéraires, #25, vol. VII, 2006, pp. 34-39.

[4] על בנייתה המחודשת של פאריס, ראה:

Yves Combeau, Histoire de Paris, PUF, 1999, pp. 61-74; Jeanne Gaillard, Paris, la ville (1852-1870), L'Harmattan, Paris, 1998.   

[5] אמיל זולה, גן-עדן לאישה, מצרפתית: עדה פלדור, הוצאת כרמל, ירושלים, 2006. 

[6] על העבודה המחקר של זולה בטרם הכתיבה, ראה:

  CBecker, Zola – Le saut dans les étoiles. Presses de la Sorbonne Nouvelle, 2002, pp. 97-123; Émile Zola, Carnets d'enquêtes, Une ethnographie inédite de la France. Textes établis et présentés par Henri Mitterand, Plon, 1986, pp. 151-233.

[7] Valerie Steele, Paris Fashion - A Cultural History, Berg, Oxford - New York, reprinted 2006, pp. 147-150.

[8] גן-עדן לאישה, עמ' 423.

[9] Béatrice de Andia, Les Cathédrales du commerce, grands magasins et enseignes, édition AAVP, Paris, 2006.

[10] ראה גם:

Eleanor Salotto, 'Shopping for an "I" : Zola's The Ladies' Paradise and the Spectacle of Identity', in: Writing the feminine in Zola and Naturalist Fiction, Anna Gural-Migdal (ed.), Peter Lang, 2004, pp. 449-470. 

[11] Miller, B. Michael, The Bon Marché – Bourgeois Culture and the Department Store, 1869-1920. Princeton University Press, USA, 1981, p. 183.

[12]  Grant McCracken, Culture and Consumption, Indiana University Press, USA, 1988, p. 8; Joanne Finkelstein, Fashion: An Introduction, New York University Press, 1998, pp. 93-95. Philippe Perrot, Les dessus et les dessous de la bourgeoisie – Une histoire du vêtement au XIXème siècle, Arthème Fayard, Paris, 1981, pp. 134-141. Pierre Bourdieu, La distinction : critique sociale du jugement, Minuit, 1979.

[13] Rosalind Williams, Dream Worlds: Mass Consumption in Late Nineteenth–Century France, University of California Press, Berkeley, 1982, quoted by McCracken, op. cit., p. 8.

[14] McCracken, op. cit., p. 28.

[15] הגיגיו של זולה בנושא זה מצויים במחקר המקדים שהכין לקראת כתיבת גן-עדן לאישה.

[16] ראה בנושא זה :

Perrot, op. cit, p. 119 & p. 122.


דר' שושנה-רוז מרזל מתמחה באספקטים תיאורטיים והיסטוריים של האופנה ובספרות הצרפתית של המאה התשע-עשרה. את עבודת הדוקטור שלה פרסמה כספר בשנת 2005, בהוצאת פרט לנג, שוויץ, תחת הכותרת: L'esprit du chiffon, (רוחו של המלבוש). דר' מרזל מפרסמת מאמרים בספרות המקצועית באופן שותף. היא מלמדת בחוג להיסטוריה ותיאוריה בבצלאל, ובחוג לתרבות צרפת בבר-אילן.

ימין, שמאל ורוח הקודש, אוקטובר 2008