עורך

מאמרים

בהקשר

ביקורת

תערוכה וירטואלית

ביקורת ספרים

משוב

מלחמת ששת הימים, היה דבר כזה?

דנה אריאלי-הורוביץ

החברה הישראלית נעה ממצב משברי אחד למשנהו. עשור ישראלי טיפוסי מכיל מלחמה אחת לכל הפחות, גל של פיגועי טרור, חילופי ממשלות [שהולכים ונעשים שכיחים מפעם לפעם] והסכמי שלום שמתאפיינים בהסכמה שלא להשלים.  

 

כאשר נתקבלה ההחלטה המבורכת לציין את היותה של ישראל בת 60 בסדרה של שש תערוכות החותרות, כל אחת, להקיף עשור באמנות הישראלית, דומה כי לא היתה מחלוקת שהעשור השלישי, התחום בין 1968 ל-1978 הוא, מן הסתם, המאתגר ביותר מבחינה פוליטית. מאתגר, לא רק על שום הארועים שפקדו את החברה הישראלית, אלא משום שלראשונה, התלבטה האמנות הישראלית בשאלה כיצד לפרוץ את מעגלי 'אופקים חדשים'. לאחר שנים של התגייסות המאפיינת חברות בתהליכי בינוי אומה, החלה מתגבשת כאן יצירה המגיבה אל המקום הישראלי על הקשריו הייחודיים.

 

על הרקע הזה, ביקור בתערוכה "גופי-עצמי" הוא משמים; לא ניתן לדמיין נתק הגדול מזה המתקיים בתערוכה בין אמנות, תרבות, חברה ופוליטיקה. ואם לא די בכך הרי שלא יכלה להתקבל החלטה אוצרותית מובנת מאליה יותר מאשר למקד את העשור הזה דווקא בגוף האמן. כן, נכון: מדובר בעשור שבמקומות רבים בעולם חרט על דגלו את הסיסמא "עשו אהבה, לא מלחמה". אין גם מחלוקת שזהו העשור בו פרצו לתודעה המקומית ניצני האמנות הקונספטואלית. אבל דווקא משום שזה המובן מאליו, אפשר היה לקוות שקברניטי מוזיאון תל-אביב יעשו מאמץ נוסף; או במילים אחרות אפשר היה לצפות כי מקומו של הפוליטי לא יפקד שוב מחללי התצוגה המוזיאליים-המימסדיים.

 

בוודאי ב-2008 הגיעה העת לבחון את האמנות הישראלית, כפי שמגיע לה, מן הפרספקטיבה המקומית, ולא הבינלאומית. לא רק שהמהלך הזה לא נעשה, אלא שהמבקר בתערוכת העשור השלישי במוזיאון תל-אביב נדהם לגלות עמדה שמרנית, שלעיתים כמעט מעוותת את ההיסטוריה, דווקא משום שהיא מעלימה, מכסה ומעדיפה שלא להתמודד עם המנדט שמהווה את עצם הרציונל לקיומה – אמנות מכאן!

 

נדמה שהמוזיאון מתעקש לפעול כמעוז האחרון המגן בתוקף על האוטונומיה של האמנות, ולא משנה מה עשוי להיות המחיר. אם לא כך הדבר, כיצד ניתן להסביר את העובדה שמלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים, שניים מן הארועים המכוננים את התודעה המקומית, שהכריעו את המתרחש כאן בעשורים הבאים, נפקדים כמעט לחלוטין מן התערוכה ו"זוכים" להתעלמות מביכה ממש? גם המהפך הפוליטי של 1977 וכינונן של תנועות חוץ-פרלמנטריות כמו 'גוש אמונים' ו'הפנתרים השחורים', כמו נמחקו מעל דפי ההיסטוריה. תיקון מסוים של המעוות מתאפשר עם קריאת מאמרה של תמר הרמן בקטלוג; כמה חבל שתכני התערוכה לא מיוצגים במאמר, ותכני המאמר לא מיוצגים בתערוכה. על הרקע הזה מובן מאליו כי המרד בבצלאל, זוכה לייצוג אומלל באולם צדדי שספק אם המבקרים בתערוכה פוקדים בכלל. הקריאה של המרד בעייתית שכן הוא אינו נבחן כתולדה של הטראומות שכוננו אותו, כארוע, שכמו כל ארוע נוצר בהקשר מסויים, אלא מתואר כמהפך פדגוגי המתרחש לכאורה בתוך הריק של בתי הספר לאמנות.   

 

הבחירה של האוצר, מרדכי עומר, בתימה הבאנלית כל-כך "גופי-עצמי" מאכזבת לא רק לנוכח ההתעלמות המופגנת מן הפוליטי; המבקר בתערוכה חש כאילו הגוף הישראלי לא חווה מלחמות, כאילו לא חרטה הפוליטיקה בגוף הזה צלקות שגם עשורים לאחר מכן אינן ניתנות לאיחוי. העבודות שנבחרו מאכזבות שכן אין בהן חידוש של ממש; מוזיאון תל-אביב כבר טיפל בשנות השבעים בעבר, והניח על מדף הספרים של האמנות הישראלית את קטלוג "העיניים של המדינה", ואף אינדקס מפורט של תערוכות וביקורות שמתמקד בשנים 1982-1967. המהלך האוצרותי המרשים שנעשה על-ידי אלן גינתון בדיוק לפני עשור, יצר אצלי ציפיות גבוהות בכניסה לתערוכת העשור השלישי, אך אלה התפוגגו באחת.

 

העבודות המוצגות בתערוכה בעייתיות בלשון המעטה; אמנם, לא נפקדים מן התערוכה האמנים שיצרו את הקאנון של שנות השבעים. אך מה היה קורה לו פנה המוזיאון אל מי שנותרים פעם אחר פעם מחוץ לגדר? אל מי שאינם משקפים את הקאנון? גם מן החומרים שנבחרו ניתן היה להפיק תערוכה איכותית פי כמה, לו נעשה מהלך אוצרותי אמיץ שבמוקדו חתכים תימתיים, ולא אישיים.  

 

שנות השבעים מסמלות את העשור האמיץ ביותר שידעה האמנות הישראלית בהתבוננותה אל הפוליטי; על הרקע הזה מתמיהה ההחלטה להציג את יגאל תומרקין, האב המייסד של האמנות הפוליטית הישראלית, כמי שעסוק בדיוקנו העצמי. בדרך דומה ניטל גם העוקץ ועמו החלוציות מסדרת העבודות של משה גרשוני. האירוניה מתחדדת עוד לנוכח יצירותיהם של מוטי מזרחי, יהושוע נויישטיין, מיכה אולמן, אביטל גבע ומיכאל דרוקס שהפוליטי זועק מהן החוצה. האם רגלו מעוטרת הנוצות של מזרחי היא העניין, או שמא מסגד אל אקצה? האם במקרה הוצב הדיוקן העצמי שלו בויה דולורוזה או שמא מבקש מזרחי לפרוש את גרסתו ל"חזרה אל בורות המים"?

225_1.jpgמשה גרשוני, "הבעיות העיקריות (האמיתיות) הן עם הלשון ואצבעות הרגליים", 1972

ספריו היירויים של דוד גינתון מוצגים כמחווה לבויס. אכן היתה כזו. אך באותה נשימה אפשר היה לראות בהם מהלך אמיץ של אמן השולח את ידו אל האקדח כאשר הוא שומע את המילה תרבות; הספר החרוך, יכול להוות על פי גירסא זו אנלוגיה לגוף הישראלי שנחרך. הוא שאמרנו: מלחמת יום הכיפורים, היה דבר כזה?  

 

אכן בין השורות מופיעים פה ושם איזכורים לארועים פוליטיים. כך למשל במקרה של טקסט הקיר המלווה את עבודותיו של חיים מאור. שם נאמר מפורשות כי יצירתו של מאור הושפעה מלחמת יום הכיפורים. אך לנוכח קבוצת העבודות שנבחרה, מוצא עצמו הצופה בדיסונאס לא קטן. את התחבושת העצומה המעלימה את אוזנו של האמן אפשר כמובן לקרוא כעיסוק שחוק משהו בהיסטוריוגרפיה של האמנות, כמחווה לואן-גוך. אך דווקא במקרה של מאור החבלה בגופו עצמו כמו מבקשת לזעוק החוצה את טראומת הגוף שנחבל במלחמה. אלא שהעבודות הנוספות שנבחרו כמו מבקשות לבטל אפשרות זו על הסף.    

 

העשור השלישי, אולי המשמעותי ביותר, ובוודאי החלוצי ביותר שידענו מן הבחינה הפוליטית, הוחמץ.  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ימין, שמאל ורוח הקודש, אוקטובר 2008