עורך

מאמרים

בהקשר

ביקורת

תערוכה וירטואלית

מירי דוידוביץ, 'היפה והחיה', תערוכת צילום בגלריה אנגל, תל-אביב

ברוך בליך

תערוכתה של מירי דוידוביץ בגלריה הותיקה – גלריה אנגל שבתל-אביב, איננה מעניינת ומרתקת בשל התצלומים המוצגים בה בלבד;  היא מעניינת ומושכת מסיבה הקשורה לשיח הרווח בשנים האחרונות בצילום בארץ ובשאר מרכזי האמנות המוכרים בחוץ לארץ. מצטייר הרושם כי הצילום איננו רוצה יותר להיות צילום במובן הידוע והמקובל של מדיום זה והוא שואף לנתק עצמו ממסורת ארוכה למדי של שנים מתוך כוונה לשוות לעצמו חזות בדמות הוידיאו-ארט – ביטוי אמנותי שחדר אל תוך האמנויות החזותיות, שבא להציג אספקטים חזותיים ללא נרטיב כמקובל בקולנוע, ועם זאת תוך אמירה רגשית שאין שני לה. בתור שכזה, מנסה הצילום לתפוס 'רגע מכריע' – חוויה חד פעמית, שאין דרך לביים אותה או לשחזרה, גם אם היא מוזמנת בידי הצלם, כבמקרה של תצלומיה של מירי דוידוביץ וצלמים רבים אחרים, אשר מדריכים את המודל כיצד עליהם להיראות בפני המצלמה, אך כמו בתיאטרון – התוצאה בסופו של דבר היא מקרית וחד-פעמית. אצל דוידוביץ ניכר כי היא מדריכה את הדמויות המצולמות על ידה, ומיומנות זו, כך דומה, נרכשה אחרי שנים רבות של צילום אופנה. בכך מצטרפת דוידוביץ לשורה ארוכה של צלמים, שעברו מעיסוק מקצועי ומסחרי באופנה, לטיפול באותו נושא עצמו - היפה, המושך, הארוטי, אך הפעם מנקודת מבט  המעצימה צדדים אפלים של היפה והארוטי, תוך שימת דגש על המכוער, המורבידי, הכואב, הקודר, המבעית והבלתי מפוענח. ההבלחה של הדמויות מתוך אפלתם של חניונים, בתי תפילה, מבנים הרוסים, והצגתם בהקשרים שנדמה שנלקחו מחלום רע, יוצרת בקרב הצופה אי-נחת: משיכה אך גם רתיעה, בדיוק כפי שעושה  הלמוט ניוטון בהציגו את דוגמניות הצמרת המצולמות על ידו בסביבות מנוכרות ולא נעימות למראה. דומה כי החיוך המלאכותי של הדוגמנים, ההליכה המתפרצת, העמידה החטובה והמבט המצועף והמחוצף-משהו של הדוגמנים בצילומי האופנה המוכרים, מפנים את מקומם בתערוכה זו לטובת נקודת תצפית ביקורתית ומפוכחת על המחיר שגובה תעשיית הפטישיזם והפרסום ועל קורבנותיה. זו כנראה הסיבה לכך שרוב הדוגמנים המוצגים בצילומים של דוידוביץ מצטיירים כקורבנות של כאב, ייסורים, חידלון ומוות.

256_1.jpgהתמוטטות (פיאטה)

 

למרות התיאורטיזציה המופגנת, ולדעתי אף המופקרת, המלווה כיום כל תערוכת צילום – כאילו אי אפשר להתייחס אל הצילום ללא שמות תיאורטיקנים ששובל ארוך של כתיבה עמומה מלווה אותם, תערוכתה של מירי דוידוביץ מציבה על מפת הצילום אמירה אותנטית, ישירה, בוטה וחסרת יומרות. עם כל הכבוד לגלריות הנתפסות כרפרטואריות, המדיפות ריחות של סנוביזם ציני, גלריה אנגל, שלא תמיד זוכה לסיקור ואף לא לביקור של סטודנטים, השכילה בזכותה של האוצרת, להציג תערוכה שיש בה תשובה ניצחת לאותם סביבות תצוגה אליטיסטיות. דומה כי דוידוביץ לא רק מציבה צילום מרתק, אלא היא מציבה בפני השיח הביקורתי אתגר – להתייחס אל הצילום עצמו, מבלי לקחת בחשבון היכן הוא מוצג, ואיזו מעטפת תיאורטית מגינה עליו.

 

 

 

 

 

 

צילום והזירה הפוליטית, ינואר 2009