עורך

מאמרים

בהקשר

ביקורת

תערוכה וירטואלית

ביקורת על המיצב 'מעלית' של שלי פדרמן

גיא בלטר, המחלקה לארכיטקטורה שנה ב

המעלית בחללית, בגדה השמאלית של רחוב הירקון בת"א, עומדת במרכזו של המיצב החדש של שלי פדרמן. החללית בירקון 70, מול השגרירות האמריקאית בת"א, היא קיבוץ של סטודיאות עם אג'נדה חברתית, שבימים רגילים מפנים את החלל המשותף שבין הסטודיאות והדירות לטובת אקטיביזם תרבותי. ארכיטקטורה, אמנות, ספרות, שירה, קולנוע ובזארים הם אורחים קבועים בסלון החללית. במרכז החלל המשותף הזה, הציבה פדרמן אלמנטים שנראים כמעט טבעיים במקום הזה – זוג מעליות ונוף מוכר של שלטי "אסור לעשן" ושלטי "יציאה ß", שתלויים בכל מקום שהעין מרצדת. "התור לפי זמן ההגעה", כתוב על הקיר ליד שולחן הקבלה. השלט עוצר אותי ועיניי מסובבות אותי: כסאות של חדר המתנה, עציצי פלסטיק, שלטים, תאורה משרדית וטלוויזיה שמוחזקת על ידי זרוע ברקן הנעוצה בקיר – סחרחורת.

 

אני נמשך לדלת בפינה הרחוקה של המסדרון - "מדרגות חירום", מודיע לי השלט על הדלת. ופתאום אני מבין שכבר הייתי פה פעם. אלה הכיסאות שאני מכיר מקופת החולים ומהמשרדים של מקום העבודה. השלטים שיש בבנק, והעציצים שראיתי בעירייה. המעלית, שאני מכיר כבר בעל פה כל פרט שבה - מאיזה גיל מותר להשתמש בה ללא ליווי מבוגר, את צלילי המנועים בתוך הפיר העלום ואת שמות היצרנים. כבר הייתי פה פעם, או לא?

 

יש דיוק מחריד באופן בו פדרמן הציבה את האלמנטים בחלל הגלריה. הם מונחים ומתבוננים בנו. תמימים ומוּכָּרים. מארגנים את החירום שעתיד לקרות לנו. מחשבים לאן נלך ומתזמנים את התנועה שלנו. מקבצים אותנו ואוסרים עלינו.

 

על ההזמנה לתערוכה מתנוססת אקסונומטריה "מפוצצת" (exploded axonometry) של הכור הגרעיני בדימונה. התרשים, שתלוי גם על קיר בגלריה, מציג את היחסים שבין חלל הייצור, המעבדות, חדר הפיקוח, ואולם הרכבת הפצצה לבין חלל המסעדה, השירותים, המקלחות והמרפסת. במרכז הגלריה, לצד מדרגות החירום, מונח ראש נפץ גרעיני. אבסורד כמו בתרשים של הכור האטומי – מונחים זה לצד זה בחלל הגלריה, הבנאלי ופוטנציאל האסון.

 

310_1.jpgדגם הפצצה המונח במסדרון ליד המעליות

 

בקומה השנייה, חושפת פדרמן את אחת ההשראות לתערוכה – המבט על השגרירות האמריקאית. מסך טלוויזיה מפוצל לסרטוני וידאו של מעקב אחרי התנועה מחוץ לשגרירות. מי שולט במי? אני צופה בשומרים עומדים ברחוב, מודדים צעדיהם על המדרכה שהופקעה. תנועה ממושטרת. החללית צופה על השגרירות, שצופה על החללית. פדרמן מנצלת את המרחב הפיזי של החללית ומרכזת אותו לכדי אמירה מזוקקת על תנועה ממושטרת ואי יציבות של התמים והמוּכָּר.

310_2.jpgתמונה מתוך מסך וידאו מפוצל

המיצב מסתיים על גג החללית, מרחק מדרגות בודדות מהקומה השנייה בה הוידאו מוצג. הגג חשוף לצפייה מהשגרירות שממול, ובמקביל פורש בפני הצופה את האפשרות להשקיף עליה. דווקא כאן התחושה היא שפדרמן לא הצליחה לדייק באלמנט שהציבה על הגג. דוד שמש, שחדל מלבצע את תפקידו המקורי, מניח את רגלי הברזל שלו על גג הבניין. אור פלורוסנטי בוקע ממנו כלפי מטה, מתוך גופו המרוקן של דוד השמש. האור, שמוטל על הגג, גורם לו להיראות כאילו שהוא עומד להמריא. דוד השמש הוא עוד אלמנט נפוץ ומוכר מאוד מהגגות השטוחים של ת"א, שעבר טרנספורמציה, אבל לא מייצר את אותה תחושה שפדרמן שרטטה בדיוק רב כל כך בחלל הפנימי של הגלריה.

 

"תערוכה היא הצגה מסודרת של אובייקטים בחלל על מנת שאלו יאבדו את הקידוד שלהם, בכוחה של התערוכה להפשיט את המסכות מעל מעמדם האונטולוגי הרעוע של האובייקטים, לחשוף אותם כדימויים", כותבת מעין אמיר בטקסט המלווה את התערוכה. קטע ממאמר שפרסמה שלי פדרמן בפנזין 'ארכיסקס' בשנת 2004 מלמד כי הדימויים המשרדיים־עירוניים העסיקו אותה כבר בעבר ואולי זה רמז, שימשיכו ללוות את היצירה שלה גם בעתיד. "חלונות המראה מרגשים במיוחד כשהם משתקפים בבניין אחר וגורמים לך לאבד אוריינטציה, כמו מבוך בלונה-פארק. אבל מבט שני בפנים הבניין חושף תאים אפורים משעממים ששום תמונה של ילד חמוד על השולחן לא תכניס בו חיים. הניאונים והשטיחים הדוקרניים מכוערים באמת. נראה שגם האנשים שבתוך גורדי-השחקים נוטים להתאים את הלבוש שלהם, כך שהם מרשימים רק כפירמידה אנושית. קשה מאוד לדמיין אותם ערומים. חוץ מזה, בנייני משרדים גורמים לי להרגיש כאילו אני צריכה להגיש קפה למישהו. כיף לעמוד על גג התצפית של האמפייר סטייט בילדינג, כמו שזה כיף לעמוד בגרנד קניון. ההבדל הוא שהאמפייר סטייט בילדינג מאכזב כי הגעת לשם במעלית".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מחוץ לפרוטוקול: גיליון סטודנטים, יולי 2009