עורך

מאמרים

בהקשר

ביקורת

תערוכה וירטואלית

סוזאנה ואני: שינויים בייצוגי היסטוריה/ מיתולוגיה ותוקפן/ קורבן בעבודותיו של חיים מאור - 1978-2008

חיים מאור
סוזאנה ואני:

תקציר: המאמר מציג מספר תחנות תודעתיות-אמנותיות משמעותיות, במטרה לבחון את אופני המבט המשתנים שלי, כאמן ישראלי בן להורים ניצולי השואה, ביחס לזיכרון השואה וביחס לייצוגי קורבן/ תוקפן. מתוך כך אבחן את יחסי לגרמניה ול"גרמניה". המאמר מציג את התחנות הבאות: א. המבט המיתולוגי (1978-1983) כפי שהופיע בתערוכות 'אות קין' ו'גִלגולי ההתפתחות של בני חושך ובני אור'. ב. המבט ההיסטורי-ריאליסטי (1983-1986) כפי שהופיע במיצב 'תשדורת מאושויץ-בירקנאו לתל-חי'. ג. המבט המנגיד מיתולוגיה - היסטוריה (1994) כפי שהופיע במיצבים 'אוהל שם' ו'רייק נגד רייך'. ד. המבט המתעמת (1988) כפי שהופיע במיצב 'פני הגזע ופני הזיכרון'. ה. המבט המשלים (1994-2000) כפי שהופיע במיצבים 'הספרייה האסורה', 'סוזאנה-שושנה' ו'אנימה, אנימוס, אנונימוס'. ה. 'המבט המשקף והבוטח' (1995-2007) כפי שהופיע במפגשים עם בנים של נאצים במסגרת פרויקט TRT.

 

 

 

באחת מעבודותיה של הציירת מיכל נאמן, פירקה האמנית את כל אחת מן המילים The Scar let  pain ting (ציור בצבע אדום שָנִי) לשני חלקים אשר חשפו את המילים החבויות בתוכן: Scar ו-. Pain בכך היא קשרה את הציור ל-צלקת ול-כאב. הציור נובע או מגיב על פצע, סריטה או צלקת. הצִיר של הציור הוא הביטוי של כאב כלשהו,pain painting .

בעניין זה, גם הסופר עמוס עוז אמר פעם כי "כל סיפור מתחיל בפצע". אמנות שעוסקת ב"פצע" היא אמנות ביוגרפית. הביוגרפיה האישית של הסופר או האמן "מטופלת". מסעו האמנותי לאורך יצירתו עוסק במשא הנפשי, במעמסה הרגשית-תודעתית שהוא נושא על כתפיו, במקרה שלי - כבן להורים ניצולי שואה.

מקורו של ה- pain painting שלי או "הפצע שמתחיל את הסיפור שלי" – במספר: המספר 78446, שהוטבע על זרועו של אבי דוד מושקוביץ ז"ל, בהגיעו לאושוויץ בירקנאו בשנת 1942 בטרנספורט יהודֵי העיר פלונסק.

בטקסט שפרסמתי בתערוכה "הספרייה האסורה" (1994) התייחסתי למשמעות של המספר של אבי עבורי:

 

ללא כותרת (מבחן עיוורון צבעים), 1994, אפליקציה.

 

בראשית היה המספר. ספרות כחולות, דהויות, מקועקעות בעור מנומש, מנומר בכתמים חומים-כתומים בשערות מאפירות, כפופות לעבר העור הסדוק, כשיבולים ברוח. כילד, הייתי מתבונן בזרועו החסונה של אבי ומשנן את הספרות, שוב ושוב: "שבע, שמונה, ארבע, ארבע, שששבע, שמונה, ארבע, ארבע, שש",

ואחר כך בקולי-קולות ובתנועות ניצוח סוערות: "שבע, שמונה, ארבע, ארבע, שש" חזור ושנה, חזור וצעוק, במקצב הברות קטוע. [i]

_ _ _

שנים מספר אחר-כך נשטפתי בדחף בלשני-קבלי. במילון בו עיינתי הוסבר:

 

קעקוע זה ציור או סמל חרוט בעור הגוף, בעיקר על ידי דקירה או צריבה בעור ומריחת המקומות הללו בצבע שאינו נמחה. כתובת קעקע נהוגה הרבה אצל שבטי פראים שונים, מלחים וטייסים, הנוהגים לחרות כתובות קעקע בזרועותיהם או בחזם. 'וכתובת קעקע לא תתנו בכם' (ויקרא, פרק י"ט, כ"ח).

 

אך אבי הרי לא היה מלח ולא גדל בין שבטים פראים. "אבא, נכון שהכריחו אותך ובכלל לא רצית מספר?" אבא שותק ופניו חתומות. קמטי מצחו ולחייו דומים לאותם שרטוטים שעל פניו המקועקעות של הפרא האוסטרלי במילון.

כמו מקובל או חוזה, הבוהה בספרות כבכוכבים ומנסה לחדור אל מעבר לנראה לעין, עסקתי בפענוח האותות והסודות שבספרות החקוקות בבשר, כמו היו תאריכי לידה ופטירה על מצבה, או קוד של כתב-חידה.

_ _ _

נהגתי לשחק במספרים כמו נומרולוג ולחפש בהם משמעויות נסתרות. אבא, האם אתה חי בגלל הצירוף הסודי בכחול, שהעניק לך עוצמה מאגית, חשבון פתוח בפנקס של המחאות החיים?

עם הזמן נתוודעתי למספרים נוספים: בתעודת-הזהות, בדרכון, בפנקס החוגר, מספרי טלפון בבית ובעבודה, חשבון הבנק, אך לכל אלה לא היתה אותה משיכה כפייתית, על-טבעית, כמו ל"שבע, שמונה, ארבע, ארבע, שש", שנקשר לדיוקנו של אבי כאריזת צלולואיד שקופה, בלתי חדירה."

דמות משמעותית נוספת בהקשר זה היא דמותו של סבי, אבי אמי, אפרים רוטר ז"ל שעוּוָר על ידי הנאצים ואני שִמשתי לו כעיניים במשך כל ילדותי ובחרותי.  חוויותיי מן הקשר האינטימי איתו נוסחו על ידי בטקסט הבא:

 

בהיותי ילד נהג סבי לספר לי כיצד סיתת מצבות בעיירתו שבפולין. מצבות-אבן פשוטות ועירומות ומצבות-שיש מפוארות, שאותיותיהן הבולטות מוזהבות וכותרותיהן מעוטרות באריות ובפרחים. רב-אמן מהולל ומבוקש היה. אצילי הסביבה היו מזמינים אותו לפרקים לעצב בהיכלותיהם חלונות-צבעונין ולפסל מצבות. יהודי בין גויים. סבי, שסיתת מצבות, היה יהודי מאמין.

וסיפר לי סבי איך הופרה השלווה. ערב ראש-השנה; יהודים בתפילה וצינת-חרדה בכיכר. להקות של עורבים. ציפורניים חומדות ושביל הנקטע באבו. וסבי חדור-אמונה, מאבד את עיניו מקלגס

ישראל. חולות של שממה ודממה בלבן. עורב מיותם בענן. צינת שחרית במרפסת.

הוא היה מביא לי ספרי קריאה מעוטרים בציורים מרהיבי עיניים.

'חיימקה, קרא בספרים, קרא אותם לפני ותאר לי מה אתה רואה בציורים'

_ _ _

"א' אבא, ב' בית, ג'"

"חזור וקרא שנית!"

"א' אושוויץ, ב' בירקנאו, ג' גז וגומר".

_ _ _

לסבא היתה כלבת-זאב.

היא היתה לו עיניים,

במקום אלה שנעקרו במחנה הריכוז.

לסבא היתה כלבה אחרת.

ונשך לשונרא דאכלא לגדיא דזבין בתרי זוז.

ועיניו השתיים כגדי לעולה.

_ _ _

לסבי היו שתי מטפחות בד. באחת קינח את אפו, בשנייה ניגב הפרשות בצדי עיניו העיוורות.

פרשתי אותה לפני. עיניים גדולות נפערו בה ונקבו את ראשי, עיניו של ישו, המיוסרות, במטפחתה של ורוניקה.

_ _ _

 

קווי המתווה של פניי רשומים בכפות ידיו של סבי העיוור.

קווי המתווה של פניי, עירומים ומוארים, שומרים על חוט של געגוע, לעוד ליטוף   מאז השיל את גופו ונהפך לקרן-של-אור.

_ _ _

סבי העיוור לימדני כי גזענות היא מחלתם של האנשים הרואים בעיניהם.

"כשאתה עיוור, הלב נפתח לכל אדם באשר הוא".

לא. אני לא גדלתי על שנאה."

 

המִספר של אבא והעיוורון של סבא הפכו לחומרי גלם מרכזיים ביצירתי.

"אולם", ממשיך עמוס עוז, "אוטוביוגרפיה איננה וידוי".

אכן, אוטוביוגרפיה איננה וידוי. בורחס כתב כי אפשר לכתוב "נולדתי בשנה זו וזו וקרה לי כך וכך", ואפשר לכתוב "היֹה היה מלך ולו שני בנים". שני המקרים חד הם. בין שהאמן משמיע את "קולו האישי" ב"גוף ראשון יחיד", הנשמע קרוב ומוכר, ובין שהוא מרחיק את עדותו במקום ובזמן, והיא נשמעת רחוקה וזרה;

בשני המקרים מדובר באריזה, אריזה אמנותית מקושטת ומטופחת המסתירה אולי באמצעיה את האמת ההיסטורית, אבל חושפת ומעשירה את האמת האמנותית. את האמת המיועדת לגעת בקורא או בצופה.

 

לשון אחר, כשם ש"מיטב השיר – כזבו", גם יצירת אמנות בעלת תכנים ביוגרפיים מחויבת ליצירה יותר מאשר לאמת הביוגרפית. המניפולציות האמנותיות, המסכים, ההסוואות וההסתרות הם לחם חוקה של היצירה,

אבל הם גם כלי ביטוי מדוייק של אמן כמוני – שגדל בבית שבו הדיבור על השואה ועל גרמניה התאפיין בשימוש מתוחכם במסכים, הסתרות והסוואות, בכדי שהילדים לא ידעו או לא יבינו ויגדלו, כביכול, בהוויה ישראלית בריאה.

זה – כמובן – לא קרה.

באחד מן הדיוקנים העצמיים שלי אני מצוייר כש-חור גדול במרכז ראשי – החור של כל מה שהוסתר מפנָי אודות השואה, שהפך ברבות השנים ל"חור שחור" ששואב אותי לתוכו.

 

דיוקן עצמי, 1987, סופרלק על עץ.

 

התודעה האמנותית - זו אשר בוחנת את הביוגרפיה האישית - נבנית לאט לאט, היא נפתחת ומתפתחת במשך שנים. היא משולה לתת-הכרה הנפתחת כמו מניפה. משפט זה, המבוסס על שורה מתוך שיר של המשוררת יונה וולך, מרמז לדבר והיפוכו: מה שהודחק ואופסן נפתח אט אט וצף אל התודעה ואל היצירה.

אבל, כמו המניפה הנפרשת, הוא מכסה ומסתיר את הפָּנים שמאחור, וכך יוצא שפתיחת הדבר האחד היא גם הסתרת האחר. הפְּתיחוּת היא אשלייה, תרמית, מסיכה, טריק אמנותי.

במאמר זה בכוונתי להציג את שש התחנות התודעתיות-אמנותיות המשמעותיות בעיני, במטרה לבחון את אופני המבט המשתנים שלי, ביחס לזיכרון השואה וביחס לייצוגי קורבן/תוקפן – קורבנות השואה ומחולליה. מתוך כך אבחן את יחסי לגרמניה ול"גרמניה".

 

א. 'המבט המיתולוגי' 

בילדותי, השואה צוירה במושגים דמוניים-מיתולוגיים: הנאצים היו מפלצות, היהודים – "כצאן לטבח", אושויץ – "פלנטה אחרת" והשואה – ליקוי מאורות אפוקליפטי. לימודי השואה בבית הספר בשנות השישים המוקדמות היו בעייתיים בלשון המעטה, מתעלמים מכל דיון משמעותי על 'אחרוּת' ואחריות אנושית או על השואה כאירוע היסטורי אנושי, אשר סיבות ונסיבות דומות עלולות לחולל אירועים דומים גם בעתיד (לא בהכרח על ידי גרמנים ולאו דווקא כנגד יהודים) תוך ניצול והפעלת אסטרטגיות פסיכולוגיות המוניות ואמצעי השמדה משוכללים. במקום זה, הלימוד כוון לדמוניזציה של השואה ולהחדרת הסיסמא "משואה לתקומה". כלומר, השמדה = גלות, ותקומה = הגשמה ציונית בישראל.

היצירה האמנותית שלי בין השנים 1975 ל-1983 התבוננה בשואה מבעד לפילטרים תרבותיים, ארכיטיפיים ומיתולוגיים – "פסים מקבילים", "מעגלים", "אות קין", "עיוורון", "גלגולי ההתפתחות של בני אור ובני חושך", הם כמה מן השמות של עבודותיי או תערוכותיי אז שעסקו באופן עקיף-מוסווה בשואה ובאלימות הנאציזם. כיום, בקריאה פרשנית עכשווית מתברר שהעיסוק היה בהחלט גלוי וישיר.

"אות קין", העבודה המרכזית בתערוכה, מזכירה תצלומים של חשודים, שעיניהם מוסתרות במלבן שחור, בכדי שלא יזהו אותם. עבורי, המלבן השחור הזה הוא אמצעי אכזר, אשר הופך את המצולם לחסר-אונים, נראה ולא רואה, עיוור למתרחש סביבו, מסומן בסימן-תקשורתי שמגן עליו, לכאורה, ובעצם מאותת "הנה עבריין". במקרהו של קין, הבד השחור המסתיר את פניו, אינו מונע מאות-הקלון (האות ק' אשר מעוצבת כמשולש צהוב) לצוף מעלה ולהסגיר את זהותו של המצולם. עיצובה של הק' רומז על הטלאי הצהוב של הקורבן היהודי; על ה-S של סוּפֵּרְמֵן הגיבור, ועל זרוע אחת, כפופה, של צלב-הקרס של הרוצח-הנאצי. התוקפן, הקורבן והגיבור מתלכדים לישות מורכבת, אמביוולנטית, שמבשרת את העיסוק העתידי שלי בשְנִיוּת זו.

הק' שעל מצחו של קין יכולה להיות תחילית של כינויי קלון וקללה מגוונים קלישאות שהוטחו כלפי בני אדם שונים במהלך ההיסטוריה של התרבויות, כלפי "אנשים מסומנים", קורבנות של ההיסטוריה של התוויות: החל בקין הקנאי והקטלן וכלה בקאפו, קוּ-קְלוּקְס-קְלַן, קוביוסטוס, קסנופוב, קומיסר, קומבינאטור, קוקסינל, קומוניסט, קפיטליסט, קניבל, קולוניאליסט, קונפורמיסט, קוסמופוליט, קומדיאנט, קטנצ'יק, קטין, קמצן, קבצן, קְלוֹשָר, קלגס, קיצוני, קטן אמונה, קטנוני, קרתני, קנטרן, קשיש, קשקשן ו-קורבן (השלם את החסר, כמובן).

 

אות קין, 1978, טכניקה מעורבת על דיקט.

 

ב. 'המבט ההיסטורי-ריאליסטי' (1983-1986)

אפריל 1983. מסע ראשון לפולין, כחבר משלחת של סופרים ואמנים, נציגי מדינת ישראל לטקס לציון 40 שנה למרד גיטו ורשה. במהלך השהייה בפולין – ביקור במחנות הריכוז וההשמדה ובשרידי התרבות היהודית בפולין. הגילוי: השואה נעשתה על ידי בני אדם רגילים, תרבותיים, כנגד בני אדם רגילים, תרבותיים, כאן באושוויץ שעל פני האדמה. "תא גזים" מתגלה כ"מקלט ישראלי מצוי" ו"קרמטוריום" איננו מקום משכנם של החוטאים בגיהנום אלא מכשיר בפורמט דומה ל"תנור לאפיית לחם". קנה מידה אנושי. לא רק "בנאליות של רוע" אלא רוע שמסווה את מעשיו מאחורי הבנאלייה: אבא שעובד במחנה ובערב מאזין למוזיקה קלאסית, משחק עם ילדיו ומשתגל עם אשתו האהובה. שגרת עבודה! אפשר אפילו לקטר על העומס בעבודה ועל היחס של הבוס.

במיצב בשם "תשדורת מאושויץ בירקנאו לתל חי", ספטמבר 1983, הצלבתי את צללית חצר תל חי עם הצללית של בניין הכניסה לבירקנאו. להפתעתי התברר לי שהצלליות דומות, כשם שצורתם של ישובי 'חומה ומגדל' דומה לצורה האופיינית למגדלי השמירה וגדרות מחנות ההשמדה.

 

במיצב, יצרתי מסלול הליכה בתוך הבניין הלא גמור של מכללת תל חי. במסלול שתלתי חיצי הכוונה אדומים וכבל חשמלי ירוק. הצופה נע מחללים מוארים לחללים חשוכים עד שהגיע למקלט תת קרקעי והתעמת עם דימוי הכלאיים המרכזי של המיצב – צללית תל חי / בירקנאו. למעלה מארבעים אלף איש עברו במסלול שיצרתי בלי לשאול את עצמם לאן הם הולכים ולאן זה מוביל...

באמצעות המיצב העמדתי את הישראלי מכאן לצד היהודי משם; את הפחד שם בתא הגזים ואת הפחד כאן במקלט; את אתוס הגבורה הציוני לצד גבורת היהודי הגלותי שגם ה"היבר-לייבן" (הִשרדות) שלו מצטרפת לדרכי התגובה שלו, למעשי הגבורה שלו בשואה. ב-1983 הקישור הזה בין הישראלי והיהודי היה בבחינת שבירת טאבו, לפחות באמנות הישראלית. הטקסט שליווה את התערוכה עסק בהיבט זה של יצירת משוואה בין שני האתוסים של הגבורה:

 

תשדורת מאושויץ-בירקנאו לתל-חי, 1983, מיצב.

 

ללכת באושוויץ-בירקנאו ולהקשיב לשד(ר)ים הסמויים הבוקעים מן הגדרות והמגדלים, הביתנים וחדרי העינויים, תאי-הגזים והמשרפות. להקשיב, מבעד לשתיקה ולריקנות הנוכחת, לקריאה ולתביעה: "היה עצמך! אל תתכחש! הצנע-לכת!" והשדר הזה מתגבר: "אל תתנכר לי ואל תתנכר לדמותך! אמץ אותי, חבק אותי, אביך אני! לך בדרכי! זכור כי בתא-הגזים הייתי חזק לא פחות ממך, פחדן לא יותר ממך! הצנע-לכת! היה יהודי של שלום!

 

בירקנאו הנופים המוכרים כל-כך: בניין הכניסה שצלליתו ליוותה אותי מאז נתקלתי בו לראשונה בתצלומי שחור-לבן. אני מתבונן, משווה ומאשר בין המציאות לבין החומר התיעודי המצולם שהזין את ילדותי. עורבים חגים מעל הגדרות. אני נזכר בטקסט שכתבתי, באחת מעבודותיי בתערוכת "עיוורון":

עורב נטה ללון./ מעל שדה חת-חטים ואן-גוכי/ אורב ירח נטוי./ המון עיוור עובר בדרך / אל השביל הנקטע באיבו, / אל השביל הנקטל בלבו."

הנה העורבים, הנה השדות, הנהו השביל-המסילה, ואיה השה לעולה?

 

ביציאה מבירקנאו, במרחק כחמש מאות מטרים, אני מבקש מן הנהג לעצור את האוטובוס. הרכב עוצר. אני יורד כשבידיי שתי מצלמות. בתנועה מהירה אני מכוון אותן לעבר שער הכניסה של בירקנאו ו"יורה" שש תמונות, בזו אחר זו, בנשימה עצורה. אפשר להמשיך לנסוע!"

 

ג. 'המבט המתעמת' (1988)

אפריל 1986. המפגש עם הגרמני הראשון פנים אל פנים. ליתר דיוק – הגרמנייה הראשונה, סוזאנה, נכדה של נאצים פעילים, סבא אחד קצין בוורמכט וסבא שני רופא שהיה מעורב בפרויקט "המתות החסד" של נכים וחולי נפש גרמניים. המפגש הזה טלטל את שני הצדדים ובעקבותיו התפתחו קשרי עבודה וידידות שנמשכו 14 שנים והולידו מספר מיצבים.

למיצב הראשון קדמו עבודות ראשונות שעיסוקן המספר של אבא וקישורו למבחן עיוורון צבעים. זהו גם תחילת העיסוק המודע בהעברה בין-דורית ובהשפעה פוסט טראומטית של השואה על בני הניצולים ועל בניהם של מחוללי השואה כאחד. המספר הופיע כדימוי מפתח, שמיקומו הספציפי בפורמט הציור יצר משמעויות שונות. הדיוקנים המצוירים מתפרקים ומתעוותים ורומזים על "רעידת אדם". למשל, בעבודה "ראש מעורער".

המקורות וחומרי הגלם התבססו בין היתר על הספרות הפסאודו מדעית הנאצית אודות תורת הגזע ועל צילומים שצילמתי בגרמניה בנסיעתי הראשונה לשם בשנת 1987.

את סוזאנה הכרתי בעת ששהתה כמתנדבת בקיבוץ. הבחורה הגרמניה, המשכילה, הרגישה, הדוברת עברית קלה והבקיאה במקורות ישראל, הפכה תוך זמן קצר לבת ביתנו והצליחה להמיס את כְּפוֹר-יחסי עם גרמנים. למעשה, היא היתה בשבילי "הגרמני הראשון בטווח קצר". אני זוכר שיחות רבות עימה, חושפניות וכואבות, בהן שאלתי אותה – לעיתים עד כדי "התעללות" – את השאלות הקשות והמעיקות ביותר בנושא השואה והשלכותיה עלינו. סוזאנה "עמדה בגבורה" מול מתקפותי ולא התחמקה מלהשיב (או, לפחות, כך האמנתי). לעיתים ציינה כי לא נוח לה עם חלק מהדברים המזוהים או מכוּנים "מנטאליות גרמנית" והטבוּעים גם בה (מחינוך או מתורשה?).

 

זמן מה לאחר שחזרה אל בית הוריה, ביוני 1986, התחלתי לעבוד על תערוכה בשם "פני הגזע ופני הזיכרון". כאשר שמעה על בואי לגרמניה, בכדי ללקט חומרי-גלם לתערוכה, עמדה בתוקף על חובתה לשמש לי מורת-דרך, מתורגמנית, בת-לוויה, מה שארצה. הסכמתי. למען האמת, שמחתי על כך שהיא תהייה אתי ויחד נחווה את חוויות ההווה, לאורם או לצלליהם של מאורעות העבר הנוגעים בכל אחד מאתנו באופן שונה.

מאוחר יותר, בחדרה של סוזאנה, ביקשתי להתבונן באלבומי המשפחה. סוזאנה פרשה לחדר סמוך והביאה קופסה מאובקת, עמוסה בתמונות מצהיבות, מסודרות בתוך מעטפות חומות. "אלה תצלומים של הסבים והסבתות שלי", אמרה.

 

אני מתבונן בפורטרטים ומתלוצץ במבוכה על הדמיון שלהם "לפרצופים יהודים". תמונה אחת מקפיאה את דמי: גבר נאה במדי קצין. "זה סבי, אבי-אבי", אמרה סוזאנה. "לא, הוא לא היה נאצי. אלה מדים של קצין בוורמאכט, בחיל הקשר. לא, איש במשפחתי לא היה נאצי. אני כבר ביררתי את זה. הם היו אנשים רגילים. הם לא ידעו דבר"

אחזתי בתמונה וקירבתיה אל עיני. הכתם השחור על החזה נראה, מקרוב, כצלב-קרס. החזרתי את התמונה למקומה וסגרתי את הקופסה."

בשובי הביתה שקעתי בעבודה אינטנסיבית על התערוכה שהחלה להתגבש בראשי באופן מוחשי. היה לי ברור שהפורטרטים – של בני משפחתי וחברַי ומשפחת סוזאנה ונוספים – יהוו את מרכז הציר שסביבו ובתוכו ינוע הקהל. פורטרטים שמוצגים כמו שושלת-יוחסין: משניים (סוזאנה ואני) לארבע-חמש (אנחנו והורַי והמִספר של אבא) ואחר כך שתי קבוצות של 30 כל אחת: 30 תצלומי נשים ו-30 תצלומי גברים. אלו מול אלו, על קירות לבנים, בשחור ולבן דהויים, כמו תצלומי אסירים שראיתי ב"בלוק המוות" באושוויץ-בירקנאו.

אבל, במקרה שלי, מדובר בבני משפחה, (יהודים מישראל ונוצרים מגרמניה), כיום.

בתחנה השלישית אצייר את כל הדמויות על גבי עצים שבורים, כמו איקונות או – בעיקר – כמו מסיכות-המוות מפָאיוּם, אשר ראיתי במוזיאון בברלין. בסוף המסלול ייכנס הצופה לחדר מאוד קטן, יישב על כסא ויבחן את דמותו, משתקפת מאות פעמים בתוך שלוש מראוֹת קריסטל. תהיה זו "תיבת תהודה" שבּה ההווה והעבר יהדהדו-יתחדדו זה בזה; שבּה הצופֶה והנִצפֶּה, הקורבן והתוקפן, נובעים מאותו מקור, מוּשלכים על אותן מראוֹת. ואין "אחר".

מכאן, מסוף המסלול, יחזור הצופה לאחור, בוחן מחדש את עצמו, מרכיב מחדש את מה שנשכח, מַתִּיך את ה"פֶּצָע" עם ה"תִּיקוּן".

1988 – "פני הגזע ופני הזיכרון", מוזיאון ישראל, ירושלים – עימות בין המשפחה שלי, ניצולי שואה, והמשפחה של סוזאנה, מחוללי שואה. בני המשפחה משני הצדדים מופיעים כשהם משמשים כ'שחקנים בעל כורחם' בהצגה או במשחק סימולציה אשר בו ההווה הופך לעבר והעבר משתקף בהווה. התערוכה בנויה כמסלול חווייתי של הצופים, אשר בתורם הופכים אף הם לשותפים בתוך ההצגה-משחק, תוך שהם נעים במסלול בן ארבע תחנות שראשיתו בצפייה פסיבית וסופו בהתבוננות אקטיבית: פרולוג, פני הגזע, פני הזיכרון, תיבת תהודה.

 

 ראש מעורער, 1987, סופרלק על עץ.

 

ד. 'המבט המנגיד מיתולוגיה - היסטוריה' (1994)

מתוך שיחות-נפש עם סוזאנה ומתוך העבודה על המיצב והמפגשים עם אנשים שהגיבו לחוויותיהם בעת הצפייה במיצב, הבנתי כי המבט המנגיד מיתולוגיה והיסטוריה מעניין אותי ומצדיק בחינה נוספת. התוצאות באו לידי ביטוי בשני מיצבים שהצגתי בו זמנית בשני אתרים טעונים: תל חי וארכיון גבעת חביבה. בשניהם - גבורתם והנצחתם של גיבורים היסטוריים-תרבותיים מעיבה ואף מוחקת את גבורתם והנצחתם של אחרים שהיו שותפים לאותו אירוע אך לא היו להם 'סוכני תרבות' או 'רושמי עיתים' שידאגו לכך.

במיצב 'אוהל שם' זו דמותו של יוסף טרומפלדור ושבעת ה'מחוקים' מן הזיכרון ההיסטורי. במיצב 'רייק נגד רייך' זו דמותה של חביבה רייק ועימה כל הצנחנים הארץ-ישראלים שצנחו באירופה הכבושה שזכרם כמעט ונמחק על רקע דמותה של חנה סנש ("אלי אלי", הליכה לקיסריה...).

 

רייק נגד רייך, 1994, מיצב.

 

 

ה. 'המבט המשלים' (1994-2000)

1994 – במיצב "הספרייה האסורה" קיים עימות בין הביוגרפיה שלי והביוגרפיה של סוזאנה.

1996 – במיצב "סוזאנה שושנה", סוזאנה לובשת זהות כפולה – גרמניה נוצרית וישראלית-יהודית ומתגלה כאנימה, הזהות הנשית של האמן. באחת העבודות נוצר איחוד סימביוטי בין הקורבן והתוקפן.

2000 - במיצב "אנימה, אנימוס, אמונימוס" מוצבות זו מול זו שתי נשים: דמותה של סוזאנה, נוצריה, גרמניה, אירופאית, דמות נשית רומנטית, קרירה ובלתי מושגת, מין נסיכה במגדל באגדות האחים גרים. מולה – דמותה של רחל, יהודיה, ישראלית, מזרחית, דמות נשית ארצית, חמה, התגלמות אמא-אדמה עם אירוטיקה אורינטליסטית ועם אזכורים פול-גוגניים. זהו המיצב האחרון בהשתתפותה של סוזאנה, אשר בתום 14 שנות עבודה וידידות משותפת בחרה לנתק את הקשרים איתי. הסיבה הרשמית – אירועי האינתיפדה השנייה. סיבות אחרות נותרו בגדר השערות.

 

סוזאנה ואני, חשיפה כפולה, 1994, תצלום צבע.

 

ו. 'המבט המשקף ובוטח' (1995-2007)

מ- 1995 ועד היום - חברות בקבוצת TRT בהנחיית פרופ' דן בר-און, פסיכולוג חברתי מאוניברסיטת בן גוריון בנגב. במאמר שפרסם פרופ' בר-און בספרי "פני הגזע ופני הזיכרון: הספרייה האסורה", 2005, הוא תאר את תחילת הקשר אתי ואת צירופי לקבוצה בהנחייתו:

אני למדתי להכיר את עבודותיו של חיים מאור בדרך מיוחדת. [...] באמצע שנות השמונים, הלכתי לראות את תערוכתו במוזיאון ישראל "פני הגזע ופני הזיכרון". לא ידעתי דבר על חיים מאור או על יצירתו. נכנסתי לחלל ונתבקשתי [...] להחליט אם התמונות על הקירות הן דיוקנאות אריים או יהודיים. משהו בתוכי התקומם: "זהו רעיון נאצי - אין דבר כזה - לא ניתן לזהות גזע על סמך צפייה בפרצופים!" אבל ככל שהתקדמתי לתוך החלל, צופה בפנים הניבטות אלי, התחלתי לחוש שיש לי כנראה מיון משלי – אלה נראו לי פנים יותר "יהודיות" בעוד שאחרות (למשל של סוזאנה) אכן נראו לי "אריות" ממש. הייתי צריך להודות בפני עצמי שאכן, גם בי מושרשים סטריאוטיפים אלו. ככל שהתקדמתי "איבדו" התמונות המצוירות חלקי פנים: האם אפשר לזהות פנים יהודיות או אריות רק לפי צורת האף, צבע השיער? [...] לקראת הסוף נתבקשתי להיכנס לחדר חשוך שבו היו כיסא ומראה. התיישבתי על הכיסא והסתכלתי במראה - האם אני נראה ארי או יהודי? יצאתי משם לרחוב הירושלמי ההומה, כשאני ממשיך למלמל לעצמי, תוך שאני מסתכל על אנשים סביבי: ארי או יהודי? הייתי מוקסם מההבנה הפסיכולוגית המעמיקה של חיים מאור, אשר הצליח לעורר בי את ההטיות האנושיות, הקיימות בכל אחד מאתנו בצורה כה אלגנטית.

 

שם הקבוצה בהנחייתו של פרופ' בר-און מורכב מראשי התיבות של המילים "לשקף ולבטוח" (To Reflect and Trust) זוהי קבוצת דיאלוג בין בנים של נאצים ובנים של ניצולי שואה מארה"ב ומישראל. פעילות הקבוצה הובילה למעורבות בהנחיית קבוצות של נציגי קונפליקטים עכשוויים (קתולים ופרוטסטנטים מצפון אירלנד; שחורים ולבנים מדרום אפריקה; פלשתינים וישראלים), כאשר מנחי הקבוצות המעורבות הללו הם תמיד שילוב של בנים של ניצולי שואה ובנים של נאצים בהנחיה משותפת. גיליתי שהדיאלוג והשינוי התודעתי שמחולל הבנה, כבוד ואפילו שלום בין נצים, נבנה על ידי יחידים שמוכנים להקשיב לסיפורו של "האחר" ומוכנים לספר לו את סיפורם האישי, את ה-MY STORY שלהם, ששונה מן "הנארטיב הגדול של המנצחים", ה-HISTORY.

מתוך שפע הרגעים המדהימים והמשמעותיים שחוויתי במפגשים אלה אציין שני רגעים סמליים: הרגע הראשון - מחבל אירי עם "דם על הידיים", שישב בכלא שנים אחדות ואחר כך יצא ושיקם את חייו, נשאל על ידִי "למה עשית את מה שעשית?". הוא השיב לי: "בגלל האחריות. כאשר אחרים אינם מגיבים כשמתעמרים בהם, מוטלת עליך האחריות להגיב". בלשונו:

"RESPONSIBILITY[ii] IS THE ABILITY TO RESPOND".

בערבית המילה 'מאשאולייה' מכילה את הפועל 'שאוילה' שמשמעה מילולית 'לדרוש תגובה'. בעברית המילה 'אחריות' מכילה את המילה 'אחר', כמו גם את המילה 'אחרֵי (לאחר מעשה או אירוע). ברוחו של עמנואל לוינס, ניתן לדרוש ולומר כי רק כאשר אתה מסוגל להכיל את ה'אחר' בתוכך ולהיות אחראי לו, יקוים בך הפסוק 'ואהבת לרעך כמוך' או לפחות להסתפק ב'כבד את רעך כמוך'. לא ניתן לדרוש אהבה אבל כבוד הדדי – כן.]

 

הרגע השני – פטמה, תושבת מחנה פליטים בעזה, מאזינה לסיפוריהם של בנים ניצולי שואה, ומעירה בקול רם שנמאס לשמוע את סיפורי השואה, כי הם שקר ותעמולה ציונית והיא למדה שהשואה לא היתה. ההערה הזו כמעט שמפוצצת את כל המפגש. כעבור דקות אחדות של סערת רגשות התיישב לידה אחד מחברי TRT, מרטין בּוֹרמן ג'וניור, בנו של מי שהיה מזכירו האישי של היטלר. בשקט אחז בידה ואמר לה: "אני אספר לך מה אבא שלי עשה במלחמת העולם השנייה". במשך 20 דקות הוא גולל באוזניה, ובאוזני המשתתפים הנוספים בחדר, את תהליך השמדת היהודים בשואה מנקודת מבטו.

בתום דבריו, פרופ' דן בר-און, יצא נרגש מן החדר ואמר לי כי כל שנות המחקר שלו היו שוות בכדי להגיע לרגע הסוריאליסטי הזה שבו הגרמני מרטין בּוֹרמן הבן מספר לפטמה הפלשתינית על מה שעשו הנאצים ליהודים. עבורי, זה הרגע שבו האמנות נעמדת דום בפני המציאות, מצדיעה לה ואומרת: "כל פצע נוצר מסיפור".

עם הזמן, השקפתי לגבי יחסי קורבן/מקרבֵּן השתנתה בעקבות הבנת המורכבות של היחסים הללו והבנת היבטים נפשיים שניתן להדגימם באמצעות שני סיפורים נוספים מתוך השיחות ב- TRT.

גבר מדרום אפריקה, שהיה בכיר במחתרת שחורה בתקופת האפרטהייד, אמר לי כי איננו מעוניין לבזבז את האנרגיה הנפשית שלו על שנאת מעניו הלבנים. הוא מעדיף  לחיות ולאהוב את החיים, בשעה שמענייו יתייסרו לבדם על מעשיהם, כי עונשו של המקרבֵּן הוא לזכור את מראֶה העיניים של קורבנו.

מרטין בורמן הבן, אשר שימש במשך מספר שנים ככומר בצ'אד, הוזמן לילה אחד למיטתו של גבר שגסס למוות. האיש, שלא ידע מהו הרקע הביוגרפי של הכומר, סיפר לו על ערש דווי כי הוא היה אחד החיילים הגרמנים שחיסלו את גטו ורשה. לדבריו, נערה יהודיה שיצאה לקראתו ממחבואה בידיים מורמות נורתה על ידו, על פי הוראת מפקדו. עיניה הגדולות, המשתוממות והמבועתות, נצרבו בראשו. לילה לילה, במשך שנים, הן חזרו והופיעו בחלומותיו. "שחרֵר אותי מן העיניים!", הוא ביקש מן הכומר שלצדו, בלי לדעת שהוא בנו של מזכירו האישי של היטלר...

 

המפגשים של TRT הולידו קשרים אישיים מחוץ לקבוצה, בין אם בשל עניין משותף באמנות ובין אם בתחומים אחרים. כך, למשל, בקיץ 2007 הצטלמתי על המרפסת באצטדיון נירנברג יחד עם דרק קויל, חברTRT , בנו של מפקד מחנה ריכוז שהוצא להורג במשפטי נירנברג. הצילום המשותף הזה היה עבורנו מין ניצחון זוטא על המשא ההיסטורי-משפחתי הכבד שעל גבינו.

ללא כותרת (מפת אושויץ), 2001, תצלום צבע.

 

בעבודות העכשוויות שלי אני מציג גוף אנושי אנונימי הנושא על גבו, ביודעין או שלא ביודעין, מעין קעקוע של מפות אושויץ או בירקנאו. מיהו נושא המשא הזה? יהודי? ישראלי? ארי? גרמני חדש? המאניה של גרמניה עדיין מחלחלת בעורקים, מחפשת נתיבי ביטוי או מוצא חדשים.

 



[i] טקסט זה , כמו גם טקסטים נוספים המובאים במאמר זה יצאו לאור בספרי פני הגזע ופני הזיכרון: הספרייה האסורה, תל-יצחק: משואה, 2005.

[ii] אני רוצה להעיר כי מקור המילה האנגלית    Responsibility   הוא במילה צרפתית עתיקה responsun שפירושה 'משהו שניתן בתמורה'. באנגלית ישנן דקויות המלוות את השימוש במילה: ניתן להיות אחראי למשהו (responsible for something) או אחראי בפני מישהו (responsible to someone)   להיענות או לענות לאחר.

 


פרופ' חיים מאור הוא אמן, אוצר וחבר סגל במחלקה לאמנויות באוניברסיטת בן גוריון בנגב. היה ממייסדי כתב העת לאמנות "סטודיו" ועורכו הראשון בשנים 1994-1989. השתתף בתערוכות רבות בארץ ובחו"ל והציג תערוכות יחיד רבות, ביניהן התערוכה "פני הגזע ופני הזיכרון" בשנת 1988 במוזיאון ישראל בירושלים ו"סוזנה שושנת יעקב" בשנת 1998 במוזיאון היהודי הלאומי בוושינגטון. המיצב שלו "הספריה האסורה" מוצג מזה למעלה מעשור ב"משואה", מרכז ללימודי שואה בקיבוץ תל יצחק. מאור זכה בפרסים אחדים על עבודתו האמנותית, ביניהם "פרס שרת החינוך, התרבות, המדע והספורט", 1994, ו"פרס זוסמן" מטעם "יד ושם", 1995.

גר-מאניה,ספטמבר 2009