עורך

מאמרים

בהקשר

ביקורת

תערוכה וירטואלית

ביקורת ספרים

סופרמן כגיבור פופוליסטי

דני פילק

תקציר: המאמר מציע להבין את דמותו של סופרמן כפי שנוצרה על ידי סיגל ושוסטר ב1938, כגיבור פופוליסטי. בשונה מהמסר השמרני של סופרמן מאז מלחמת העולם השנייה, סופרמן של סיגל מתייצב עם ה"אדם הפשוט" כנג הממסדים הפוליטיים והכלכליים. כדי להצדיק טענה זו המאמר מנתח את המושג "פופוליזם" ובמיוחד את המסורת הפופוליסטית האמריקאית.

סופרמן הוא הגיבור ה"כל-אמריקאי" ב"ה" הידיעה.

 

החל מהגראפיקה (צבעי חליפתו הם דומים מאוד לצבעי הדגל האמריקאי) וכלה בשיקופו את הערכים שארצות הברית השמרנית רואה כערכי "דרך החיים האמריקאית" (American way of life). מהותו השמרנית של סופרמן בולטת בהשוואתו לגיבורי "תור הכסף" של הקומיקס האמריקאי, גיבורי העל של מרוול קומיקס בשנות ה60; ואף הייתה מושא לביקורת אקדמית ( 1974Dorfman and Jufre, ). עם זאת, לא תמיד מערכת הערכים ותפיסת העולם של סופרמן יישרו קו עם הזרם השמרני בחברה האמריקאית. בעצם, סופרמן בראשיתו היה יותר מושרש במסורת הפופוליסטית האמריקאית, גיבור שביטא את ערכיה של קואליציית ה"ניו דיל"[1].

מאמר זה מבקש להראות את השורשים הפופוליסטים של סופרמן בשנותיו הראשונים, כפי שהוצבו על ידי יוצריו, ג'רי סיגל וג'ו שוסטר. בחלקו הראשון של המאמר אציג הגדרה של פופוליזם, ואתייחס במיוחד למאפייניו של הפופוליזם בארה"ב. בחלקו השני, אדון בסופרמן של שנות ה30, ואראה את המאפיינים שמאפשרים להתייחס אליו כגיבור פופוליסטי, מאפיינים שבעיני קשורים להצלחתו, בשל היכולת שלהם לבטא את הצרכים והפנטזיות של אותן שנים.

מהו בעצם פופוליזם?

תנועות פופוליסטיות הופיעו לראשונה במחצית השנייה של המאה הXIX ("מפלגת העם" בארה"ב, ה"נארודני" ברוסיה), אך ניתן לראות את שורשיו העתיקים בעימותים שבין הpopularii  והoptimates ברפובליקה הרומית. ואמנם המושג פופוליזם, למרות שימושו הנפוץ - ואולי דווקא בשל כך - אינו נהיר וחד משמעי. התואר פופוליזם יוחס לתופעות שונות בתכליתן, כגון הפופוליזם האמריקאי של סוף המאה, ה"נארודני" הרוסים, הפרוניזם וה"וארגיזם" בדרום אמריקה בשנות ה40, הדמוקרטיה  השוויצרית, "משמרות הברזל" ברומניה ועד הימין הרדיקלי הפופוליסטי האירופי של ימנו (החזית הלאומית של לה פן, מפלגת החרות האוסטרית או ליגת הצפון האיטלקית).

ניתן לאמץ את המלצתה של מרגרת קנובן (Canovan 1981) ולהתייחס לפופוליזם כמשפחה אחת המורכבת מתת-משפחות. בשונה מקנובן, אמנם, אני מציע להתייחס לפופוליזם כמשפחה המורכבת משתי תת-משפחות: פופוליזם מכיל ופופוליזם מדיר[2]. המאפיינים שתוחמים את המשפחה הפופוליסטית הם: 1) התופעה הפופוליסטית, על שתי תת-משפחותיה, מופיעה בחברות בהן קיים סכסוך סביב ההדרה/הכלה של קבוצות כפופות 2) שתי הקבוצות מהוות דרך לכינונן כסובייקטים פוליטיים של קבוצות חברתיות שאינן שייכות לאליטות החברתיות 3) המסמן "עם" מהווה האמצעי למאבקים על הכלה/הדרה 4) האידיאולוגיה הפופוליסטית משחקת עם שלושת המשמעויות של המסמן עם: העם הוא האומה כולה, מעבר לחלוקות מעמדיות; העם כ"עמך", הplebs ; והעם כיחידה אורגנית, אתנית או תרבותית, המתאימה למושג הגרמני volk  (Hermet 2001:52-4). שתי המשפחות הפופוליסטיות מחברות באופן שונה בין שלושת המשמעויות האלה. הפופוליזם המכיל נותן עדיפות למשמעות של עם כ"עמך". הפופוליזם המדיר אמנם משחק בין שלושת המשמעויות, אך נותן קדימות למשמעות האחרונה. בשביל התנועות הפופוליסטיות המדירות, העם הינו קבוצה בעלת זהות אתנית או תרבותית אחידה[3]. 5) בשתי המשפחות הפופוליסטיות המנהיג הוא התגלמותו של העם. הוא מייצג את העם באופן בלתי מתווך ושקוף וגופו האחד של המנהיג מסמל את אחידות העם.

            בחברות בהן קיים סכסוך בנוגע להדרה/הכלה של קבוצות חברתיות מסוימות, רצון הכלל, או ייצוג האוניברסלי אינם מייצגים באופן מלא את הקבוצות המודרות. אלה לא נתפסות כחלק ממה שמקובל כאנושי (Butler, 2000:23). הקבוצות המודרות לא נתפסות כסובייקט פוליטי, או כחלק מה"אנחנו". מאבק הקבוצות המודרות להכלתן אל תוך ה"אנחנו" יכול ללבוש צורות שונות.  אחת הדרכים שבהן הקבוצה המודרת יכולה להתנגד לחיפצון הטמון בהדרתם מה"אנחנו" המשותף, היא דרך התנועות הפופוליסטיות. בתקופות ובחברות בהן הסכסוך החברתי התנהל בעיקר על הציר המעמדי, לא היו כמעט תופעות פופוליסטיות. הקבוצה המודרת התכוננה כסובייקט מעמדי, והתביעה להכלה נעשתה במונחים מעמדיים ואוניברסליים. אך כשהזהויות הפוליטיות מורכבות מהיבור בין עמדות סובייקט שונות; כשהזהות, כפי שאטיין בליבאר טוען, "נמצאת בשלבי מעבר בין משמעויות סימבוליות שונות" (Balibar, 2002: 28), אז האופציה הפופוליסטית הופכת למרכזית יותר.

המסמן עם משמש דרך לכונן את זהותה של קבוצה מודרת כסובייקט פוליטי ולבסס את הדרישה להכלה ("גם אנחנו חלק מהעם"). מנגד, אותו מסמן יכול לשמש כדי להדיר את האחר וכך להגן על זהות קולקטיבית מאוימת ("אנחנו, לא הם, העם האמיתי"). במקרה הראשון, הפופוליזם המכיל, הקבוצה החברתית המודרת מתכוננת כסובייקט פוליטי דרך התנועה הפופוליסטית המכילה.

במקרה של הפופוליזם המדיר, סובייקט קולקטיבי אשר חש שזהותו הקבוצתית מאוימת, מנסה לשמר זהות זאת על ידי הדרתן של קבוצות אחרות. הזהות המאוימת נשמרת על ידי הדגשת ההבדלים בינה לבין זהויותיהן של קבוצות חלשות יותר (מהגרים, קבוצות אתניות מסוימות). כפי שמציין זאת פול טאגרט, אמנם מפרספקטיבה תיאורטית שונה, "הפופוליזם צומח כש"הוא" הופך ל"הם". בצורה מקבילה "אני" הופך ל"אנחנו" כשהעם מוצג כיש כללי הנתון לאותם תנאים ותסכולים שאליהם נתון הפרט" (Taggart, 2002:74).

הפופוליזם המכיל והפופוליזם המדיר שותפים למאפיינים שתיארתי קודם, ושותפות זאת היא שמאפשרת לכלול את שתי המשפחות כחלק מהתופעה הפופוליסטית. עם זאת, יש בין שתי משפחות אלה הבדלים מהותיים. הפופוליזם המכיל מהווה דרך לאינטגרציה פוליטית של קבוצות חברתיות מודרות, וכך הוא מרחיב את גבולות הדמוקרטיה (Mouzelis, 1985; de la Torre 1997, 1998,). הרחבה זו, אמנם, היא חלקית בלבד. התנועות הפופוליסטיות משנות את חלוקת המשאבים החומריים והסימבוליים, אך אינן משנות מן היסוד את המבנה החברתי שמאפשר את ההדרה ואת  החלוקה הבלתי שוויונית של משאבים. כמו כן, ההכלה הפופוליסטית היא חלקית כי אינה נעשית על בסיס אמות מידה אוניברסליים, אלא עלי ידי הרחבת גבולות הפרטיקולרי ("גם אנחנו חלק מהעם, חלק מהאומה").

            תנועות פופוליסטיות המרכיבות את המשפחה השנייה, הפופוליזם המדיר (Betz, 2001), צומחות כשקבוצות חברתיות מסוימות מרגישות שזהויותיהן הקולקטיביות מאוימות על ידי שינויים חברתיים. מול האיום, קבוצות אלה נאחזות במשמעות האתנו-תרבותית של המושג "עם" כדרך לשמר את הזהות הקולקטיבית המאוימת, ועושות זאת על ידי הדרתן של קבוצות "אחרות" אשר אינן נתפסות כשייכות לvolk. תנועות פופוליסטיות מדירות מחברות בין האליטות לזרים, כדי להדגיש מול שני אלה את זהותו של ה"עם הפשוט", עם שזהותו מאויימת בשל תהליכים כגון הגלובליזציה התרבותית, שינוי יחסי הכוח המגדריים, החלשותו של הפרולטריון התעשייתי ה"מסורתי", פירוק מדינת הרווחה המסורתית, וההגירה).

רוב החוקרים העוסקים בתופעה הפופוליסטית נוטים להבין אותה כאידיאולוגיה רופפת, החסרה את הקוהרנטיות הפנימית של אידיאולוגיות אחרות כגון ליברליזם, שמרנות או סוציאליזם. עם זאת, ניתן להצביע על מספר מרכיבים קבועים המאפיינים את האידיאולוגיה הפופוליסטית. האידיאולוגיה הפופוליסטית מבוססת על האמונה שהעם  הוא מקור הטוב, מקור הסגולה (virtue) (Wiles, 1969). השילוב בין האמונה שהשייכות לקבוצה מסוימת היא ערך בפני עצמו, יחד עם האמונה שהעם הינו מקור הסגולה, מסביר למה לרוב התנועות הפופוליסטיות מידה מסוימת של קסנופוביה[4].

האידיאולוגיה הפופוליסטית בנויה על תפיסה דואלית של הזמן ההיסטורי (Stewart, 1969). כמו השמרנים, הפופוליסטים מבטאים נוסטלגיה אל עבר מיתי שאבד; כמו הסוציאליסטים, הם מלאי תקווה לעתיד טוב יותר. הפן הנוסטלגי מבטא כמיהה לקהילה (gemeinshaft) אגררית מיתית או לheartland, בה הפוליס הייתה בנויה על יחסים בין אישיים ישירים, פנים מול פנים. בהבניה מיתית זו קהילת העבר ביטאה את הטוב המשותף ולא את הסכסוכים וריבוי האינטרסים המאפיינים את החברה המודרנית (Mc Rae 1969, Taggart, 2000). התקווה לעתיד טוב יותר קשורה לאמונה ביכולתה של הפראקסיס הפוליטית לשנות מציאות. הפופוליזם מבטא את האמונה שהצלחתו תביא לפריחה מחודשת של העם וחידושה של קהילת העבר.

מרכיב מרכזי נוסף של האידיאולוגיות הפופוליסטיות הוא ההתנגדות לתפיסה ליברלית של דמוקרטיה. התפיסה הליברלית של דמוקרטיה מדגישה את הפן הפרוצדורלי (הפרדה בין רשויות, מערכת של איזונים ובלמים, ייצוגיות, מוסדות ביניים), זכויות הפרט ופלורליזם. התנועות הפופוליסטיות רואות ערכים אלה כמפוררים את אחדות העם, מתעלמים מרצון העם, בוגדים ברעיון הדמוקרטי של ריבונות העם, הופכים את הפוליס מיחידה מאוחדת למקום שבו באים לידי ביטוי אינטרסים קבוצתיים ופרטניים אנוכיים. הליברליזם מצידו, חרד מהסכנה התמונה בכוח הרוב, כוחם הבלתי מרוסן של ההמונים. טקוויל, ביטא חשש זה כשכתב: "אני שונא דמגוגיה, הפעולה הבלתי מסודרת של ההמון, השתתפותם האלימה והבלתי נאורה בנושאים ציבוריים" (מצוטט בHayward, 1996:12). לעומת תפיסה זו מדגישה האידיאולוגיה הפופוליסטית את הראיון של ריבונות עממית, רצון כללי משותף, רצון העם כעיקרון עליון, דמוקרטיה ישירה ושלטון הרוב.

האנטי-אליטיזם הוא מרכיב מרכזי נוסף של האידיאולוגיה הפופוליסטית. הפופוליזם מחלק את החברה לשני קטבים מנוגדים, האליטות והעם. בהנגדה הזו העם מאופיין על ידי שילוב של אלמנטים אתנו-תרבותיים ו"יצרניים". העם מורכב מכל אלה אשר עוסקים בעבודות יצרניות (תעשיינים הגונים, פועלים, איכרים). מולם עומדים אנשי המנגנונים הפוליטיים, בעלי הון גדולים, בנקאים ואינטלקטואלים קוסמופוליטיים (לכן האנטי-אינטלקטואליזם הינו מרכיב נוסף המשותף לרוב התנועות הפופוליסטיות)ו"זרים".

הזיהוי של "זרים" כמנוגדים ל"עם" קשור למרכיב אחר המאפיין את האידיאולוגיה של רוב התנועות הפופוליסטיות, הוא הנטיביזם. קאס מודה מגדיר נטיביזם כ" אידיאולוגיה הטוענת שאוכלוסיית המדינה חייבת להיות מורכבת רק מאנשים השייכים ללאום המקומי, ומתייחס למרכיבים לא-מקומיים (אנשים ורעיונות) בחשדנות וטינה" (Mudde, 2004:16). אמנם אין הכרח לוגי שתפיסת העם כמקור לסגולה תהיה קשורה לתפיסה נטיביסטית,  בפועל הנטביזם משחק תפקיד אידיאולוגי מרכזי בהרבה תנועות פופוליסטיות.

הפופוליזם האמריקאי

אמנם המפלגה הפופוליסטית הראשונה בארה"ב הייתה מפלגת העם, שקמה בסוף המאה ה19, המסורת הפופוליסטית קיימת בארה"ב עוד מתקופת הוויכח על אימוץ החוקה. האנטי-פדרליסטים, אלה שהתנגדו לחוקה פדרלית, ביטאו כבר אז רבות מהתימות הפופוליסטיות: האמונה שהעם הוא מקור הסגולה (virtue), חוסר אמון שהדמוקרטיה הייצוגית מסוגלת לבטא את רצון העם, חוסר אמון בממסד פוליטי מרכזי. כפי שמייקל קזין טוען, החזון הפופוליסטי קיים לאורך תולדות ארה"ב כ"שפה שדובריה רואים את האיש הפשוט כאצילי, רואים את האליטות המתנגדות לאיש הפשוט כאנוכיות ולא-דמוקרטיות ומבקשים להניע את הראשונים כנגד האחרונים" (Kazin 1998:1). עבור הפופוליסטים האמריקאים המדינה נשלטת על ידי המעטים, אשר האינטרסים שלהם מנוגדים לאלה של הקהילה כולה (Wilson 1995). מצב זה מהווה בגידה בעקרונות המכוננים של הקהילה הפוליטית האמריקאית, כפי שבאו לידי ביטוי בהסכם הקונפדרטיבי בימי המהפכה של 1776.

כפי שנאמר קודם, המפלגה הפופוליסטית הראשונה הייתה "מפלגת העם", אשר קמה ב1892 והגדירה את עצמה כפופוליסטית. מפלגה זו ביטאה את טענותיהם של איכירם ופועלים (ארגון "אבירי העבודה") בתקופה של הצבר הון מהיר והתחזקות ההון הפיננסי וכתוצאה מכך פגיעה באיכרים הקטנים ובאומנים עצמאיים (Gaido 2001).  ראיית העולם הפופוליסטית הובאה ב"מצע אומהה", אשר ביקש להציג את המדינה כמחולקת בין אנשים יצרנים וטפילים. העם ה"אמיתי" מורכב מעובדי כפיים, איכרים קטנים, חנוונים קטנים ובעלי מקצוע (Kazin 1998)[5].לעומתם, בעלי ההון הפיננסי בנו את עושרם על חשבון העם, "פירות עבודתם של מיליונים נגנבים בצורה בוטה כדי לבנות את העושר העצום של מעטים" (מצע אומהה). הפופוליסטים האמריקאים שאפו לחלוקה מחדש של העושר במדינה, חלוקה שתחזיר את רכושם לעמלים. במצע אומהה נטען ש"האושר שייך למי שמייצר אותו".

אויבי העם היו קבוצה המורכבת מאליטות ההון, התאגידים הגדולים, הבנקים הגדולים, ולפעמים גם הממשל, אשר כשהוא מושחת משרת את האינטרסים של האליטות ולא את אלה של האדם הפשוט[6]. הכוחות  הפופוליסטיות ראו באנשי האליטות בוגדים בעקרונות המהפכה של 1776, כשמטרת הפופוליסטים היא לגאול את ההבטחה הדמוקרטית הטמונה באותה מהפכה (Kazin 1998) ולהחזיר את השלטון "למעמד הפשוט שהוא מקור השלטון" (מצע אומהה). הפופוליסטים האמריקאים ראו את המערכת הפוליטית כקורבן לשחיתות. "השחיתות שולטת בקלפי, בבית המחוקקים, ואפילו ברשות השופטת" (מצע אומהה). הפופוליסטים תמכו בחלוקה מחדש של העושר, בכך "שהכסף של המדינה [ישאר] בידי העם" (מצע אומהה).

אמנם חשדו בפוליטיקאים והתייחסו למערכת הפוליטית כמושחתת, הפופוליסטים לא התנגדו להתערבות המדינה בכלכלה. להיפך, הם תמכו בהלאמת הבנקים לחיסכון, התחבורה הציבורית והתקשורת. הם ראו באדמה "ירושה של העם", ולכן טענו שעל הממשלה לדרוש מחדש את השטחים "שבידי התאגידים הגדולים" (מצע אומהה). בשל תפיסתם שהמערכת הפוליטית אינה מייצגת באופן ראוי את רצון העם, הפופוליסטים דרשו רפורמות שיעמיקו את הפיקוח של העם על נציגיהם (כגון בחירת הסנטורים באופן ישיר על ידי העם)[7].

המסורת הפופוליסטית האמריקאית איננה באה לקיצה עם כשלונה של מפלגת העם, אלא המשיכה אצל מנהיגים כגון מושל לואיזיאנה היוי לונג, והוותה בסיס לקואליציית ה"ניו דיל" של פרנקלין רוזוולט.

תקופת הניו דיל, התקופה שמתוכה צמח סופרמן פרי עטם של סיגל ושוסטר, הייתה תקופה של התחזקות הפופוליזם המכיל. אמנם הרבה פחות שאפתן בנוגע לחלוקה מחדש של ההון מאשר הפופוליזם המסורתי, הניו דיל היה קשור למסורת הפופוליסטית (Kirkendall 1969). ברמה הסימבולית, רוזוולט – למרות שהוא עצמו היה חלק מ"אליטות המזרח", דיבר בשם האדם הפשוט, כשמולו התייצבו נציגי תאגידים והאליטה המשפטית. הניו דיל הוצג כ"התחלת סוף השליטה של וול סטריט והקפיטליזם הפיננסי" (Kirkendall 1968). תפקידה הראשון של מדיניות הניו דיל על פי תומכיה, היה להחזיר את השליטה על המדינה מידי הפלוטוקרטיה לידיו של העם הפשוט (Freidel 1973). אנשי הניו דיל בנו הנגדה בין האינטרסים של האנשים הפשוטים: חוואים, פועלים, פקידים, מורים, מרצים; לבין אלה של בנקאים, מנכ"לי חברות הרכבות, "מלכי החיטה", "מלכי הנחושת", אשר זכו לתמיכתם של התקשורת והאוניברסיטאות.

אך מעבר להצהרות הסימבוליות, ולמרות שהקף הרפורמות היה צנוע הרבה יותר ממה שדרשו פוליטיקאים פופוליסטים כגון היוי לונג (שבאותן שנים נבחר לנציג לואיזיאנה לסנאט) וקבוצת חברי הקונגרס בהנהגתו של מאווריק, הניו דיל כלל סדרה של צעדים שהביאו למידה מסוימת של חלוקה מחדש של האושר לטובת "האדם הפשוט".  בין היתר, השקעה ציבורית בתשתיות, הקמת מערכת של ביטוח חברתי (Social security), שינוי יחסי העבודה לטובת העובדים (Wagner's Act), הקמת סוכנות ביטחון החוות (Farm Security Administration) עם סמכות להעביר חוואים עניים לאדמות טובות יותר, חקיקה שאפשרה בניית דיור למיעוטי-יכולת, ואת חוק ההעסקה ההוגנת (Fair Labor Standards Act) אשר קבע שכר מינימום ושבוע עבודה של 40 שעות לעובדים רבים ואסר על העסקת ילדים.

ברמה הפוליטית רווזולט הצליח להקים קואליציה שחיברה בין חוואים דרומיים עניים, פועלים תעשייתיים ואיגודים מקצועיים, מהגרים ואפרו-אמריקאים. בצידה השני של המחלוקת הפוליטית עמדו את אלה שרוזוולט כינה "מלוכנים כלכליים" (economic royalists) והאליטה המשפטית.  מול זו האחרונה, ביקש רוזוולט לחזור למה שלארי קרמר מכנה "חוקתיות עממית" (popular constitutionalism), ראיית העם, ולא בית המשפט העליון הם המפרשים האחרונים של החוקה (Kramer 2004).

סופרמן כגיבור פופוליסטי: הקומיקס סופרמן הוא תולדה של שנות הניו דיל ובשנותיו הראשונות ביטא את הרוח הפופוליסטי של קואליציית הניו דיל. סופרמן נוצר ב1934, אך פורסם לראשונה רק ב1938. הוא פרי יצירתם של שני צעירים מקליבלנד, אוהיו, בנים למשפחות מהגרים יהודים, ג'ו שוסטר וג'רי סיגל. הם השתמשו לראשונה בשם סופרמן בפאנזין של מדע בדיוני פרי עיתו של סיגל ב1933. שם סופרמן היה פושע קרח (אולי דמות ראשונית זו היוותה את המודל של מי שיהיה האויב האולטימטיבי של סופרמן: לקס לותור). שוסטר וסיגל היו בנים למהגרים דלי אמצעים (הוריו של שוסטר הגיעו לקנדה מהולנד האב ואוקראינה האם, הוריו של סיגל היו הגיעו מליטא). הם הכירו בתיכון, ומשיתוף הפעולה שביניהם נולד סופרמן. סופרמן התפרסם לראשונה בחוברת "אקשן קומיקס" (Action Comics) השייכת לחברת "די.סי" (.(DC סופרמן הפך לסיפור הצלחה במהירות (אפילו כנגד ציפיותיהם של המו"ל). כבר בהופעתו השביעית מכר חצי מליון גיליונות, ותוך זמן קצר הפך לאייקון תרבותי אמריקאי (Wright 2003). הסיפור ידוע. התינוק קאל-אל נולד בכוכב הלכת קריפטון .

אביו היה מדען שניסה ללא הצלחה לשכנע את בני כוכב הלכת שלו שהרס קריפטון קרב ובא. כשאלה לא הקשיבו לו, הכין חללית להציל את בנו. כך נשלח קאל-אל הצעיר לכדור הארץ ואומץ על ידי הזוג ללא ילדים, הזוג קנט. בתור ילד גילה קאל-אל (או קלארק קנט, כפי שנקרא בכדור הארץ) שכיליד קריפטון הוא נהנה בכדור הארץ מכוחות על. כשגדל, עבר קלארק/סופרמן מהעיירה הקטנה בה גדל לעיר הגדולה מטרופוליס. תחת זהותו החשאית עבד כעיתונאי ב"דיילי פלאנט" וכשהיה נחוץ הפך לסופרמן.

בשנים הראשונות – כשסיגל כתב את הסיפורים – סופרמן עסק בסוגיות יומיומיות: בעל מכה, התמודדות עם פוליטיקאי מושחת, מאבק נגד פושעים קטנים . הקורבנות היו אנשים רגילים, אנשים פשוטים, בהתאם ל"רוח התקופה" של הניו דיל, אשר ראתה באיש הפשוט, הנאבק את מאבקיו היומיומיים, כגיבור האמיתי. רוח זו באה לידי ביטוי גם בז'אנרים אחרים (Wright 2003). בקולנוע בלטה רוח זו בעיקר בסרטים של פרנק קפרה. ב 1937, שנה לפני שהגיליון הראשון של סופרמן יצא לאור, הופיע הסרט הראשון מתוך "טרילוגיית האדם הפשוט" של קפרה: "מר דידס בא העירה" (Mr. Deeds Goes to Town), ב 1939 הופיע הסרט השני ("מר סמית' הולך לוושינגטון") וב 1941 השלישי ("פגוש את ג'ון דו"). בסרטים אלה, כמו ברוב סרטיו של קפרה, אנשים פשוטים מתמודדים עם בנקאים חמדנים ופוליטיקאים מושחתים שנקנו על ידי התאגידים. בתחום הספרות, דוגמה בולטת לרוח זו היא יצירתו של ג'ון סטיינבק.

סופרמן מאמץ ומרחיב את ראיית האדם הפשוט כגיבור. סופרמן הוא מטפורה לפוטנציאל הגלום באיש הפשוט. קלארק קנט הוא התגלמות האדם הפשוט: איש ביישן מאוד, בן מאומץ לחוואים מקאנזס, שגדל בעיירה קטנה, עובד כעיתונאי מן השורה ללא הישגים מיוחדים. אך איש פשוט זה הוא גם סופרמן. בהופעותיו הראשונות סופרמן אינו גיבור-העל הלאומי, אלא הוא מגן החלשים, האנשים והנשים המדוכאים, אשר מוצאים בסופרמן גואל[8]. סיגל עצמו מתאר את סופרמן כ"אביר המדוכאים וחסרי הישע" (the champion of the helpless and the oppressed).

בגיליון הראשון סופרמן מציל אדם מניסיון לינץ',

 מביא ראיות חדשות שמצילות אישה שנידונה לעונש מוות, מגן על אישה אחרת מידי בעל מכה.

בגיליון השני הוא מכשיל קונספירציה בה מעורבים סנטור, "לוביסט" ויצרן נשק,

אשר מבקשים לסבך את ארה"ב במלחמה בדרום אמריקה. סופרמן מציל את המצב, מגלה את הקונספירציה ומדווח למדינות בדרום אמריקה שהן נפלו קורבן למניפולציה של תעשיינים אמריקאים תאבי בצע. עוד הוא מתמודד בגיליונות הבאים, עם אנשי עסקים מושחתים (גיליון 2), גברים שמכים את נשותיהם וילדיהם (גיליון 3) ופוליטיקאים ושוטרים מושחתים (גיליון 7). בגיליון השני אויבו הוא בעל מכרה שאינו דואג לספק תנאי עבודה נאותים לעובדיו. הוא אומר לקלארק קנט "אני איש עסקים, לא ארגון הומניטארי".

 סופרמן גורם לו להרגיש מה שהכורים מרגישים, עד שבעל המכרה משנה את גישתו ומתחייב להפוך את המכרה שלו ל"בטוח ביותר במדינה", ולתת לעובדיו "את היחס הכי טוב בארץ"  (מצוטט ב Wright  2003:12). בהזדמנות אחרת הורס סופרמן מפעל מכוניות בגלל שהבעלים השתמש בחומרים באיכות ירודה "כדי להגדיל את רווחיו על חשבון חיי אדם" (שם). בהרפתקאה אחרת מאחד הגיליונות הראשונים, סופרמן הורס שכונת עוני ועוזר לממשלה, ברוח הניו דיל, לבנות דיור ציבורי במקומו.

אם כן, אנחנו יכולים לראות שבסופרמן מופיעות רבות מהתימות המאפיינים את הפופוליזם האמריקאי. ראיית האדם הפשוט כמקור הטוב; ההנגדה בין האדם הפשוט והאליטות המושחתות (בעלי תאגידים, פוליטיקאים, לוביסטים[9]); חוסר אמון במוסדות הדמוקרטיה הייצוגית אשר יכולים לבגוד ברצון העם; הסתייגות מסוימת מהמערכת החוקית/משפטית בעיקר בהתייחסותה לנדכאים,

לאנשים הפשוטים; לאומנות שלעתים הופכת לקסנופוביה; והתמיכה באחריות ממשלתית על תחומים מרכזיים (מלווה בחוסר אמון במערכת הפוליטית הייצוגית, היכולה לאוות את רצון העם).

סופרמן, צמח בלב היבשת האמריקנית, בעיירה חקלאית בקנזס. זו החברה האידיאלית של הפופוליזם האמריקאי. מג'פרסון, דרך ג'קסון ועד "מפלגת העם", הדמוקרטיה האידיאלית היא חברה של חוואים עצמאים, בעלי פיסת אדמה קטנה. אולי אין זה מקרי שקנזס, מדינת ילדותו ונעוריו של קלארק, הייתה אחת המדינות בהן צמחה המפלגה הפופוליסטית. התנועה הפופוליסיטית וגיבור העל האמריקאי צמחו באותו מילייה. זה עולמם של משפחת קנט וסמולוויל. כל מי שצומח בסביבה כזו הוא, על אף מראו הביישן או הפשוט, גיבור.

לעומת טוהרה של סמולוויל, מטרופוליס, העיר הגדולה, מאוכלסת על ידי אנשים מושחתים. בעיקר אנשי האליטה (בעל המכרה, בעל מפעל המכוניות, הסנטור המושחת, שוטרים מושחתים), אך גם בעלים מכים ונהגים שיכורים. ההנגדה עם/לא עם מבוססת על ההנגדה עמחה/אליטות אך איננה מוגבלת לזו האחרונה. כפי ש"מפלגת העם" העמידה מצד אחד את כל הציבור היוצר ומצד שני את ה"טפילים" (בעלי הון פיננסי, מוכרי משקאות אלכוהולים, קלפנים מקצועיים),

כך גם יוצריו של סופרמן מעמידים מצד אחד את האנשים הפשוטים (חוואים, פועלים, שוטרים הגונים, כל אלה שהחחים התאכזרו אליהם), ומצד שני את אלה הבוגדים בעם (תעשיינים תאבי בצע, פולטיקאים שמועלים באמון העם, לוביסטים שמשחיתים את מוסדות הדמוקרטיה לטובת האינטרסים של בעלי התאגידים).

בדומה למסורת הפופוליסטית, סופרמן משדר הזדהות עמוקה עם הדמוקרטיה האמריקאית, ויחד עם זאת חוסר אמון תמידי במוסדות הדמוקרטיה הייצוגית, אשר יכולה ליפול בידי פוליטיקאים מושחתים וכך לבגוד ברצון העם. כמוכן, סופרמן שותף להתייחסות הכללית של הפופוליזם לקפיטליזם: זו שיטה שבקלות מתדרדרת ל"קפיטליזם חזירי", אך שניתנת לשיפור ותיקון. כך ראינו בסיפור על בעל המכרה, שמשנה את דרכו כתוצאה מהתערבות סופרמן. נקודה זו חשובה, כי היא מבדילה בין סוציאליסטים ופופוליסטים. הראשונים ראו את השיטה עצמה כמקור לבעיות; האחרונים, הבדילו בין קפיטליזם יצרני וקפיטליזם פיננסי. הבעיות הן תולדה של עיוות השיטה על ידי אינדיבידואלים מושחטים והחלפת הקפיטליזם היצרני לקפיטליזם של ספקולנטים. באחד הגיליונות, למשל, סופרמן מכשיל קנוניה של ספקולנטים אמריקאים שעובדים בשביל מעצמה זרה כדי להביא לנפילתה של הבורסה ולדחוף את המדינה למיתון.

התייחסותו של סופרמן לחוק מאפיינת גם היא את הגישה הפופוליסטית. החוק יכול להיות כלי בידי האליטות כנגד האדם הפשוט (כפי שהאמריקאים נכחו לדעת כשבית המשפט העליון ניסה לקעקע את מדיניות הניו דיל של רוזוולט). לכן, בשנותיו הראשונות סופרמן מחוייב יותר לטובת העם והאומה מאשר לחוק היבש (Reynolds 1992) ורואה בביקורתיות את האופן בו מערכת המשפט מתייחסת לקבוצות החלשות. באחד הסיפורים נער נשפט בשל שוד מזויין. אמו אומרת לשופט "הוא כמו כל הילדים האחרים בשכונה שלנו: קשוח, נוטר, בסביבה אחרת היה יכול להיות ילד טוב". סופרמן עצמו מבקר את השופט, אשר גזר על הנער שנתיים בכלא, וחושב שמדובר בעונש כבד בהתחשב  בכך שלסביבה בה הוא גדל השפעה משמעותית על הפיכתו לפושע. לעומת גישתם של בתי המשפט, "סופרמן מחוייב לנזקקים" (Reynolds 1992).

כמו כל התנועות הפופוליסטיות בארה"ב, ראיית העולם של סופרמן היא לאומנית, כשארה"ב נתפסת כהתגלמות הטוב, והזרים הם חלק מהקואליציה הקמה נגד העם, כפי שמתרחש, למשל, בסיפור שצוטט למעלה על מעצמה זרה שחוברת לבנקאים מקומיים כדי להביא את ארה"ב שוב למיתון כלכלי.

כפי שראינו קודם, "מפלגת העם" תמכה בהשתתפות פעילה של הממשלה בכלכלה, דרך בניית מערכת פיננסית ציבורית המספקת "כסף זול" ועד הלאמת התחבורה הציבורית, דואר וטלגראפים. תמיכה פופוליסטית זו בממשלה פעלתנית התחזקה בימי ה"ניו דיל", והפכה לאחת מפרשות המים שהבדילו בין "קואליציית הניו דיל" ומתנגדיה. סופרמן בשנותיו הראשונים הביע תמיכה חד משמעית בהתערבות ממשלתית (big government) (Wright 2003). עם זאת, ניסיון הניו דיל הראה שתעשיינים ובעלי אדמות ניצלו את מנגנוני הניו דיל כדי להגדיל את רווחיהם על חשבון שכר העובדים או הורדת מחירים. ניסיון זה בא לידי ביטוי בתימה החוזרת בסיפורי סופרמן הראשונים על פוליטיקאים ופקידים שחוברים לבעלי הון כדי לפגוע בעם.

סופרמן של סיגל, אם כן, הוא גיבור-על ואדם פשוט אשר נלחם בעוולות כגון לינץ', פגיעה בחלשים, פגיעה בעובדים וקונספירציות של בעלי הון. הסופרמן הזה, הגיבור הפופוליסטי, מושרש במסורת הפופוליסטית, הוא רחוק מאוד מהסופרמן השמרני, המזוהה עם התפקיד האימפריאלי של ארה"ב ומשגיח על "דרך החיים האמריקאי"; הסופרמן שמתגבש בשנים לאחר מלחמת העולם השנייה, עם עזיבתו של סיגל את הקומיק-בוק.




ביבליוגרפיה

Balibar E., 2002, Politics and the Other Scene, London:Verso.

Betz H.,   2001, "Exclusionary Populism in Austria, Italy and Switzerland", International Journal 56(3), 393-420.

Butler J., 2000, Restaging the Universal: Hegemony and the Limits of Formalism, in Butler J., Laclau E. and Zizek S. Contingency, Hegemony, Universality, London:Verso.

Canovan M., 1981, Populism, New York: Harcourt Brace Jovanovich.

De la Torre C., 1997, "Populism and Democracy: Political Discourse and Culture in Contemporary Ecuador", Latin American Perspectives, 24: 12-25.

                         1998, "Populismo, Cultura Politca y Vida Cotidiana en Ecuador", in Burbano de Lara F. (ed) El Fantasma del Populismo: Aproximacion a un Tema Siempre Actual, Venezuela: Nueva Sociedad.

Dorfman A. and Jofre M., 1974, Superman y sus amigos del alma, Buenos Aires: Galerna.

Freidel F., 1973, The Old Populism and the New, Proceedings of the Massachusetts Historical Society, Third Series, Vol. 85

Gaido D., 2001, The Populist Interpretation of American History: A Materialist Revision, Science and Society 65:350-375.

Hayward J. (ed), 1995, Elitism, populism and European politics, Oxford: Clarendon Press.

Hermet G., 2001, Les Populismes dans le Monde: une Histoire Sociologique XIXe-Xxe siecles, Paris:Fayard.

Kazin M., The Populist Persuasion: An American History, New York: Basic Books.

Kirkendall R., 1968, The New Deal As Watershed: The Recent Literature , , Vol. 54, No. 4 (Mar., 1968), pp. 839-852

Kramer K., 2004, The people themselves: Popular constitutionalism and judicial review, New York: Oxford University Press.

McRae Donald, 1969, “Populism as an ideology”, in Ionescu and Gellner Populism : its meaning and national characteristics, London: Macmillan.

Mouzelis N., 1985, "On the concept of populism: Populist and Clientelist Modes of Incorporation in Semiperiphereal Polities", Politics and Society 14(3):329-348.

Mudde, C., 2004, “Towards a Definition of Radical Right Populism:  is it a radical right movement?”, Workshop on Radical Right Populism, organized by The Centre for the Study of European Politics and Society, Ben Gurion University, Beer Sheva, 18-21 January 2004.

Omaha Platform, www.wwnorton.com/college/history/eamerica/media/ch22/

resources/documents/populist.htm

Reynolds R., 1992, Super heroes: A modern mythology, London: B.T.Batsford.

Stewart A., 1969, The Social Roots of Populism, in Ionescu and Gellner Populism : its meaning and national characteristics, London: Macmillan.

Taggart, P, 2002, "Populism and the Pathology of Representative Politics", in Meny Y. and Surel Y. (eds), Democracies and the Populist Challenge, New York:Palgrave.

Wiles Peter, 1969, “A syndrome not a doctrine: some elementary theses on populism”, in Ionescu and Gellner, ibid.

Wilson C.,1995, Up at the Fork of the Creek: In Search of American Popuiism, Telos 104/5: 77-88

Wright B., 2003, Comic book nation: the transformation of youth culture in America, Baltimore: John Hopkins University Press.



[1] על המסורת הפופוליסטית האמריקאית ראה קזין The Populist Persuasion: An American History (קזין 1998(.

 [2]הראשון להשתמש במושג  "פופוליזם מדיר" היה הנס גיאורג בטס, בדיון על הפופוליזם הרדיקלי הימני באירופה (Betz, 2001), אך הוא השתמש במושג באופן שונה מהמוצע בפרק זה.

[3] הפאשיזם ניבדל מהפופוליזם בכך שהמשמעות האתנו-תרבותית היא היחידה, ומייצגיה הן המדינה והאליטות שלה. כל התנועות הפופוליסטיות הן אנטי-אליטיסטיות. התנועות הפאשיסטיות הן אליטיסטיות.

[4] כפי שנראה בהמשך, הקסנופוביה היא  גורם מרכזי בתנועות פופוליסטיות מסוימות ושולי באחרות.

[5] יש לציין שתפיסה זו חוברה למרכיבים גזעניים, קסנופוביים ואנטי-שמיים.

[6] מצד שני, מצע אומהה תמכה בשליטה ממשלתית על האשראי, הלאמה של התחבורה והדואר. הפופוליסטים לא היו נגד הממשל אלא נגד ממשל שאינו משרת את האינטרסים של העם.

[7] ואמנם, מסורת זו של פופוליזם מכיל אינה המסורת הפופוליטסית היחדיה בארה"ב.. במקביל אליה קיימת מסורת של פופוליזם מדיר, ששורשיה עוד בעידן ג'קסון (בגישה לילידם), ומופיעה בצורה יותר ברורה אצל טום ווטסון המבוגר, אצל האב קופלין, אצל הדמוקרט הדרומי הגזען ג'ורג' וואלס ובימנו אצל דמויות כגון פאט ביוקננן וראש לימבו.

[8] סופרמן בשנותיו הראשונים מביע שילוב של ביקורת ואפירמציה של הקיים. ביקורת הדיכוי מחד, ומאידך הזדקקות לפעילות האינדיבידואלית של גיבור כדי לתקן את המצב. מצב הדיכוי מוצג כבר-תיקון, כעיוות, ולא כבעיה מבנית. בכך הראיה של סופרמן היא דומה ביותר לזו של הפופוליזם האמריקאי.

 [9] מיהו לקס לותור, האויב המושבע של סופרמן, אם לא נמוג של הממסד התעשייתי-צבאי?

 


דני פילק נולד בארגנטינה ב1959 והגיע לישראל ב1984. הוא מרצה בכיר במחלקה לפוליטיקה וממשל, אוניברסיטת בן גוריון. היוא יו"ר של עמותת רופאים לזכויות אדם וחברה הנהלת מרכז אדווה. הוא ערך יחד עם אורי רם את הספר "הון ושלטון" (ון ליר), וכתב את "הגמוניה ופופוליזם בישראל" (רסלינג) ו"מעגלי הדרה: הפוליטקה של שרותי בריאות בישראל (הוצאת אוניברסיטת קורנל) ו"הימין הפוליטי בישראל (רוטלדג, יופיע בדצמבר 2009). דני פילק מלמד קורס על "קומיקס, פוליטיקה ואידיאולוגיה".

קומיקס וקריקטורה, ינואר 2010