עורך

מאמרים

בהקשר

ביקורת

תערוכה וירטואלית

ביקורת ספרים

מוּלוֹת מאיירות: עיונים בדימוי היהודים וישראל בקריקטורה ובקומיקס באיראן

אורלי רחימיאן
"מוּלוֹת מאיירות: עיונים בדימוי היהודים וישראל בקריקטורה ובקומיקס באיראן"

המאמר יראה כי הקריקטורה באיראן, העוסקת בישראל וביהודים, משלבת חומרים הלקוחים מהדימוי היהודי כפי שהתגבש בתרבות המערב ומן האנטישמיות המודרנית, אך גם חומרים הייחודים לתרבות האיראנית, שהינה תרבות בעלת היסטוריה עשירה של אומנות חזותית. יתר על כן, המאמר יציג כיצד הקריקטורה, המתארת את היהודי והישראלי, נטועה בקונטקסט ההיסטורי המשתנה ומושפעת מאירועים פוליטיים ומיחסי איראן ישראל. אחת מדרכי הביטוי עזות ההבעה באיראן באשר לישראל וליהודים היא הקריקטורה. מטרתו של מאמר זה היא לבחון את הקריקטורה והקומיקס באיראן תוך התמקדות באופנים שבאמצעותם משתקפים יהודים, ישראלים וישראל, בתקופה הטרום-מהפכנית (לפני 1979) וכן בתקופה הפוסט-מהפכנית. מעניין לבחון כיצד משתקפים אירועים היסטוריים, דוגמת השואה, מלחמת ששת הימים והסכסוך הישראלי-פלסטיני בקריקטורה באיראן. האם יש מאפיינים ייחודיים לקריקטורה האנטי-ישראלית או האנטישמית באיראן ביחס לייתר העולם הערבי, בייחוד לאור מערכת היחסים הדיאלקטית בין איראן לישראל לאורך השנים.

הקריקטורה לפני המהפכה האיראנית

ראשית אבחן את הקריקטורות של איראן בתקופה הטרום מהפכנית בשנות השישים למאה העשרים. כקריקטורות מייצגות בחרתי את הקריקטורות שהתפרסמו בעקבות משחק הכדורגל בין איראן לישראל בשבועון הסאטירי האיראני המוביל "תופיק."[1]

 

ב-19 במאי 1968 התייצבה נבחרת ישראל למשחק מכריע מול נבחרת איראן במסגרת משחקי גמר גביע אסיה לכדורגל, באצטדיון אמג'דיֶה בטהראן. הניצחון זיכה את המנצחת בגביע אסיה לאומות, אירוע שנערך כל ארבע שנים. לאחר משחק מתוח ואף אלים ביחס לשחקני הנבחרת הישראלית, זכתה איראן בתוצאה 2:1.[2]

 

למחרת המשחק, הוציא השבועון הסאטירי "תופיק", מהדורה מיוחדת לרגל ניצחון איראן בגביע. בעמוד השער הוצגו חברי נבחרת ישראל, שהפסידו במשחק, כמי שעונדים על חולצותיהם טלאי מגן דויד כחול (המהדהד לטלאי הצהוב שנאלצו היהודים לענוד על בגדיהם במהלך השואה), כולם חבושי עין כמו משה דיין – ששימש כשר ביטחון במהלך מלחמת ששת הימים, דמות נערצת אז בישראל כמו גם באיראן – בעלי אף בולט, עיניים כחולות (המעידות על מוצאם האשכנזי של השחקנים וכסמל ל"ישראלי החדש" הנאה). השחקן הישראלי הגבוה מייצג את גיורא שפיגל, שחקן ישראלי בולט והוא זה אשר הבקיע את השער במשחק (על חולצתו מופיע הכיתוב בפרסית "גליר," קרי מבקיע השער). בקריקטורה מצד ימין ראש ממשלת איראן דאז, עבאס הביידה (המכונה בפרסית: "הוד מעלתו בעל המקל" ומזוהה עם מקטרתו הנצחית ומקל ההליכה שלו). לצידו ניצב שחקן המכונה "מצטפא ערב" בעל תווי פנים כהים. הובידה פונה אל הישראלים ושואל: המשחק הרי תם, מדוע אינכם מפנים את המגרש? הם משיבים לו: אדמה שבאנו אליה, אין זה מנוהגנו לפנות אותה. אם אינך מאמין שאל נא את הערבים. [בהצביעם על שחקן הכדורגל הערבי].

איור 1 – קריקטורה משער העיתון האיראני הסאטירי "תופיק," 20 במאי 1969 המתארת את משחק הכדורגל בין איראן לישראל

 

בקריקטורה נוספת, באחד העמודים הפנימיים של כתב עת זה, מופיע משה דיין בעודו מנחם את הנבחרת על הפסדה ומציע לשחקנים לבחור את האדמה הערבית אליה יכוון את תותחיו, על-מנת לכבשהּ כפיצוי. יש לזכור כי לאחר המלחמה פיתח משה דיין תדמית פופולארית כי מינויו ברגע האחרון הוא שהציל את המצב והביא לניצחון.

 

איור 2 – קריקטורה מהעיתון האיראני הסאטירי "תופיק," 20 במאי 1969, עמ' 4

 

על-מנת לעמוד על מאפייניהן ומשמעותן של קריקטורות סאטריות אלו, יש למקמן בהקשר ההיסטורי המקומי והמזרח-תיכוני. כמו גם בהקשר של מלחמת ששת-הימים, שהתחוללה ביוני 1967, רק שנה קודם לכן, ועל רקע התבוסה הערבית במלחמה זו.

משחק הכדורגל והתגובות בעקבותיו נתנו דחיפה לשחרור רגשות אנטי-ישראלים בקרב המונים מן העם האיראני, שרחשו מתחת לקרקע תחת שלטונו הדיקטטורי והפרו-ישראלי של השאה האיראני. במהלך המשחק, צופים איראנים שרו שירים בעלי גון אנטישמי ואנטי-ישראלי. בלונים עם צלבי קרס הופרחו באוויר. למעשה, המשחק היווה הפגנה של סולידאריות פרו-ערבית, כפי שמשתקף היטב בקריקטורות.

מן המפורסמות כי היצירה הסאטירית מעוגנת במציאות החברתית-הפוליטית המיידית.[3] המפגש עם הקריקטורות הללו מחייב לתרגם את המוצר הסאטירי למושגי המציאות אליה הוא מתייחס.[4] במקרה זה הקריקטורה שימשה ככלי להביע מחאה כלפי מדיניות השלטון האיראני בנתיב עקיף ומרמז. בדרך זו העניק יוצר הקריקטורה פרספקטיבה חדשה לתיאור המציאות, החורגת מגבולות מגרש הכדורגל ולא זו בלבד, אלא שאף הוקיע את המציאות הקיימת שהינה אחד המאפיינים הבולטים של קריקטורה סאטירית. יש לזכור כי בתקופה הפהלווית, הופעלה צנזורה חמורה על פרסומים אנטי-ישראליים, כך שמבחינה זו ביטאה הקריקטורה כלי להבעת ביקורת של האופוזיציה כלפי ישראל ואף כנגד משטרו של השאה. קריקטורות אלו היוו מעין שופר מטעם האזרח הקטן, אותו אזרח שיצא לאחר המשחק לרחובות תהראן על מנת לחגוג את ניצחון הנבחרת האיראנית, אל מול מנגנוני הממסד המדכאים של השאה.

 

קריקטורות בתקופה הבתר מהפכנית

בתקופת הרפובליקה האסלאמית, מתוקף הצנזורה החמורה המוטלת על המדיה האיראנית, ביטויים כנגד המשטר הם טאבו. לצד הצנזורה החמורה שמפעיל המשטר האיראני על אמצעי התקשורת האיראנים, ובכלל זה על פרסומן של קריקטורות, משתמש המשטר האיראני במדיום חזותי זה על מנת להעביר את מסריו בעיקר מעל דפי העיתונים המזוהים עמו. הקריקטורות השונות מופיעות לעיתים כחלק אינטגראלי ממאמרים בכתבי עת ובעיתונים שונים, כמו מסייעות לקורא להבין את מטרתו המרכזית של המאמר.

בהשוואה לקריקטורות הפוסט-מהפכניות, הקריקטורות שהתפרסמו בתקופת הפהלווית, הביעו ביקורת לגיטימית כלפי מדיניותה של ישראל. לעומת זאת, הקריקטורות המתייחסות ליהדות ולישראל תחת שלטון הרפובליקה האסלאמית עוסקות בעיקר בחוסר הלגיטימיות של מדינת ישראל, במדיניות הדורסנית של הציונות ובקשר הישיר בין השואה להקמתה של מדינת ישראל ואף בהכחשתה של השואה. כך למשל, קריקטורה בעיתון "כיהאן" מה-17 בדצמבר 2001 משווה את הרג הפלסטינאים על ידי ישראל לרצח שישה מיליון היהודים במהלך השואה ומציגה את הישראלים כגרסא של הנאצים.

 

 

איור 3 - קריקטורה בעיתון "כיהאן" מה-17 בדצמבר 2001 [5]

 

בעוד הקריקטורה האיראנית מסוף 2001 הכירה בקיומה של השואה, אך השתמשה בה ככלי להטחת ביקורת כלפי המדיניות הישראלית, הרי שמאז נשמעים קולות קיצוניים יותר, ששיאם בתערוכת הקריקטורות שנערכה בטהראן. אמנם, הרטוריקה האנטי-ישראלית והאנטי-ציונית החריפה של אחמדי-נז'אד אינה פרי מוחו בלבד וניתן למצוא הצהרות דומות מצד מנהיגים איראנים שקדמו לו, אלא שאחמדי נז'אד וחסידיו משווקים רטוריקה זו באופן אגרסיבי. לשם הדגמה לאופן שבו משמשת הקריקטורה ככלי שרת בידי המשטר האיראני, אדון כעת בהרחבה בתערוכת הקריקטורות.

 

תערוכת הקריקטורות

במהלך השנים האחרונות, איראן הפכה למוקד להפצת דעות קיצוניות באשר לאנטישמיות ולשואה. תפיסות אלו משלבות טענות "מערביות" באשר להכחשת שואה יחד עם רעיונות השאובים מתוך אנטישמיות מוסלמית ערבית, כמו גם עמדות מהפכניות של הרפובליקה האסלאמית. ספרים אנטישמיים, סיסמאות, קריקטורות, תוכניות טלוויזיה וסרטים אנטישמיים חדרו לתודעה האיראנית. המשטר האיראני מטפח פרסומים אנטישמיים והצהרות בדרכים שונות וביתר שאת תחת כהונתו של מחמוד אחמדי-נז'אד (נבחר ביוני 2005). במהלך תקופת נשיאותו, תמך אחמדי נז'אד בשנת 2006 ב"תחרות הבינלאומית של הקריקטורות בנושא השואה" (“International Holocaust Cartoon Contest”) אשר מומן על ידי העיתון האיראני היומי, "המשהרי."

היומון "המשהרי", הכריז על תחרות קריקטורות בנושא השואה כתגובה לפרשת קריקטורות מחמד. פרשת קריקטורות מחמד הוא שמו של משבר ביחסי דנמרק עם העולם המוסלמי, שהחל בעקבות שתים-עשרה קריקטורות שבהן מצויר הנביא מוחמד, שהופיעו במדור התרבות והסאטירה של העיתון הדני הנפוץ "יילנדס פוסטן" (Jyllands-Posten) ב-30 בספטמבר 2005. מחבר ספר שעסק במחמד, אמר לעורכי העיתון כי אינו מסוגל למצוא אמן המוכן לאייר את מחמד מפחד פגיעה מוסלמית, משום שציור של מחמד אסור על פי האסלאם. פרשת קריקטורות מחמד עוררו פרעות בינלאומיות ואיומי מוות כלפי המאיירים.[6]

התגובה האיראנית לא איחרה לבוא: בפברואר 2006, פריד מרתצ'אוי, העורך הגרפי של העיתון "המשהרי" הכריז על תחרות קריקטורות שמטרתה להוקיע את מה שכונה "הצביעות המערבית של חופש הדיבור," כשהוא טוען כי "אין זה אפשר במערב לצחוק או אפילו לדון בנושאים מסוימים הקשורים ליהדות, דוגמת השואה והתירוצים להקמתה של ישראל".

בסופה של התחרות נפתחה תערוכה באיראן באוגוסט 2006,[7] בה הוצגו למעלה ממאתיים קריקטורות על השואה. הקריקטורות צוירו על-ידי אמנים המתגוררים באיראן וגם מחוצה לה, וניתן למצוא אותה גם על גבי האינטרנט. התחרות הסתיימה בנובמבר 2006 בניצחונו של עבדאללה דרקאוי ממרוקו.[8] על עיצוב התערוכה השפיע במידה ניכרת נשיא המדינה, מחמוד אחמדי-נג'אד, המוכר היטב בשל עמדותיו המכחישות את השואה והמכנה אותה "מיתוס". די לציין כי ב-12-11 בדצמבר 2006 התקיים בטהראן ביוזמת המשטר האיראני, כנס שהוקדש להכחשת השואה תחת הכותרת: "כנס בין-לאומי הבוחן את השואה: ראייה גלובלית." הכנס נועד לתת מימד בין-לאומי לטיעון המכחיש את התרחשותה של שואת העם היהודי במלחמת העולם השנייה, או לחלופין, חתר לגמד את ממדיה, בהנחה שבכך יוטל בספק קיומה של מדינת ישראל במישור הבין-לאומי.

בהקשר ההיסטורי לקיום הכנס ולהצהרותיו של אחמדי נז'אד, יש לציין כי הכחשת השואה נתפסת, בין יתר הגורמים, בראייתו ובראיית והמשטר האיראני, כאמצעי לקידום חתירתה של איראן להגמוניה אזורית ולחיזוק מעמדה בעולם הערבי-מוסלמי. הקמפיין האנטי-ישראלי שבמרכזו הכחשת השואה, נתפס כאמצעי להשגת תמיכה בעולם הערבי והאסלאמי. זאת, תוך ניצול השנאה לישראל והמתנגדים למדיניות הישראלית, לעם היהודי ולמדינות המערב, הרווחים בקרב העולם הערבי והמוסלמי.[9]

 

ספר הקריקטורות האיראני "שואה"

בעקבות התחרות, בספטמבר 2008, שני סטודנטים איראנים, פרסמו ספר[10] בסמיכות ליום ירושלים הבינלאומי המצוין באיראן ביום שישי האחרון של חודש רמדאן (26 בספטמבר 2008). בנוכחות שר התרבות, חוסיין סאפאר-הראנדי, חולקו  במרכז טהרן אלפי עותקים מספר זה. הספר בן 104 עמודים, כולל טקסט סאטירי וקריקטורות בנושא השואה, שנועדו להציג את הנראטיב הישראלי של השואה.

עיון בכריכת הספר מגלה כי דמות היהודי המופיע בשער הספר מיובאת מהאנטישמיות האירופית: יהודי בעל אף מאונקל, פאות לחיים, לבוש בבגדי היהודים המאפיינים לבוש יהודי אורתודוכסי אירופאי (חליפה בשחור ובלבן עם מגבעת שחורה) – שאין לה כל קשר למאפיינים של יהודים באיראן, דוגמת לבושם או האופן שבו נראו.[11]

 

איור 4 - כריכת ספר הקריקטורות "שואה"

 

 

 

איור 5 – קריקטורה מתוך ספר הקריקטורות האיראני "שואה," עמ' 13 – "הישראלי" המונשם באמצעות גז הציקלון B

 

סמל מגן-הדוד וצלב הקרס

אחד המוטיבים הבולטים בקריקטורות שהשתתפו בתחרות הינו השימוש בסמל המגן-דוד לצד צלב הקרס הנאצי. התמקדות בסמל המגן דוד במחצית השנייה של המאה העשרים, מהקריקטורה של משחק הכדורגל בשנות השישים ועד לתערוכת הקריקטורות בראשית המאה ה-21, תגולל בפנינו את סיפור השתנות הדימויים היהודים בעיני האיראנים בהקשר היסטורי שונה. צורתו של מגן הדוד נותרה זהה במהלך זמן זה, אך הפרשנות שניתנה לצורה ולסמל השתנתה.

במהלך שנות השישים, כפי שמשתקף מהקריקטורות של משחק הכדורגל, סמל זה מציין את עצמאותה של מדינת ישראל וגבורתה. כבר בשנות השבעים, החל סמל זה לקבל משמעות של הוכחה להשתלטותה של היהדות על העולם וכלכלתו.[12] תפיסה זו התחזקה לאחר המהפכה, כאשר סמל מגן הדוד הופיע בקריקטורות שהתפרסמו באיראן, אך לא כזיהוי לעצמאותם המדינית ולעוזם של הישראלים, אלא כסמל לרצון הציוני להשתלט על העולם. זו הסיבה שאנו מוצאים קריקטורות רבות ב"תחרות הבינלאומית של הקריקטורות בנושא השואה" העוסקות בנושא של התפתחות מגן הדוד מצלב הקרס ונוצר קישור בין שני סמלים אלו. מעשי הציונים ושאיפותיהם מושווים לאלו של הנאצים. המסר המועבר על ידי הקריקטורות הללו הוא שישראל והציונים לא יהססו לרמוס דבר בדרכם להתפשטות ולהשתלטות עולמית.

 

 

    

איור 6, 7 – שתיים מקריקטורות שהוצגו בתערוכת הקריקטורות האיראנית על השואה, המתארות את הזיקה בין צלב הקרס לסמל המגן דוד. [13]

 

בקריקטורה מתוך ספר הקריקטורות, החולה המונשם מכוסה בדגל ישראל. מגן הדוד המופיע בקריקטורה אינו נועד רק לזהות את החולה כיהודי, אלא כמטאפורה לישות היהודית, למדינת ישראל. הקריקטורה מעבירה את המסר כי קיומה של מדינת ישראל מבוסס על ניצול ציני של השואה: בקריקטורה הנ"ל השואה היא "החמצן" שמספק לישות הציונית את חייה. זו הסיבה לכך שהכחשת השואה הינה כלי משמעותי בידי המשטר האיראני, שכן אלמלא השואה שהרי למדינת ישראל אין זכות קיום. הכחשת השואה שומטת את הקרקע מתחת לזכותה של מדינת ישראל להתקיים. המסר המובע בקריקטורות השונות, הוא שאם השואה אכן התקיימה, היהודים הציוניים הם אלו אשר לכל הפחות הגזימו את מימדיה ותזמרו רצח-עם זה על מנת לכפות את הקמתה של מדינת ישראל. מסר זה מועבר בצורה ברורה מהקריקטורה הבאה המופיעה בספר "שואה". יתר על כן, בספר הקריקטורות "שואה" מתחת לכל מספר עמוד מופיע שילוב של צלב הקרס בתוך מגן דוד ושילוב זה חוזר על עצמו בכל עמוד.

 

איור 8 – קריקטורה מתוך ספר הקריקטורות האיראני "שואה," עמ' 25

 

במידה מסוימת, ספר הקריקטורות "שואה" פותח פתח להבנת השואה, שכן מתוארים בו מעשי הנאצים. בקריקטורה אחרת מוצאים הד למעשי הנאצים של עשיית סבון מעצמות גופותיהם של היהודים שנרצחו בשואה ולצידו כיתוב המסביר את האופן בו השתמשו הנאצים בחלקי גופותיהם של הקורבנות לשימושים שונים. אף על פי כן, תוך כדי פתיחת הצוהר לאירועי השואה, שמעטים מהציבור האיראני חשופים להם, הקריקטורות מהוות מכשיר אינדוקטריני להעברת הנראטיב האיראני על האופן שבו התרחשו אירועי השואה ועל האופן שבו הישראלים מציירים את הטלאולוגיה של אירועי השואה, כמותחות קו ישיר בין אירועי השואה להקמת ישראל. גם במקרה זה, הקישור נעשה בין שני הסמלים הבולטים: צלב הקרס ומגן הדוד.

 

 

איור 9 - קריקטורה מתוך ספר הקריקטורות האיראני "שואה," עמ' 18 – השימוש ציני שעושים היהודים ב"סבון הנאצי"

 

גם אם השואה אינה מוכחשת לחלוטין, הרי שמימדיה ממוזערים או שהישראלים מואשמים בכך שהם מנפחים את מימדיה. כך לצד הקריקטורה המכסה את כריכת הספר והמופיעה אף בעמודיו הפנימיים,[14] המציגה יהודי המצייר גופות של קורבנות השואה, נכתב: "לאחר מכן [לאחר מלחמת העולם השנייה] אומנים יהודים, תוך שימוש בהשתלשלות, בזרם המחשבה וכוח הדמיון, בנו מחדש מספר רב של תאי גזים וקרמטוריומים לשם אזהרת האחרים ביתר חלקי העולם."[15]

אחת הקריקטורות מתארת את הלגיטימציה הניתנת למעשי הישראלים בהסתמך על השואה ולצידה הכיתוב בפרסית: "הם מגנים על עצמם והחלו מפלסטין. מטרתם היא לשייך את יתר [המדינות] בעלות הכבוד לעצמם, כלומר הם הציבו [להם למטרה] להגן על עצמם מהנילוס ועד הפרת."[16]

 

 

איור 10 - קריקטורה מתוך ספר הקריקטורות האיראני "שואה," עמ' 50 המתאר את השימוש שעושה ישראל בהנצחת השואה לאינטרסים שלה

 

בדומה לכך, דרקאוי, המנצח בתחרות הקריקטורות לא הכחיש את השואה בקריקטורה שלו, אלא השתמש בשואה על מנת ליצור השוואה בין מעשי גרמניה הנאצית ומעשיה הנוכחיים של הממשלה הישראלית.

 

 

איור 11 – הקריקטורה המנצחת בתערוכת הקריקטורות האיראנית על השואה [17]

 

ההתמקדות בסמל מגן הדוד מייצגת את השינוי שחל בתפיסה האיראנית מגיבור לאנטי-גיבור, שמטרותיו הפוכות מאלו של הגיבור. הקריקטורות בתערוכה ובספר "השואה" נועדו לייצר נראטיב שונה לחלוטין מזה של מדינת ישראל. ההיסטוריוגרפיה הישראלית מספרת את סיפור השואה כסיפור של קורבנות, של העוול שנעשה לעם היהודי. הנרטיב האיראני לעומת זאת, שונה לחלוטין בדרך סאטירית, השמה ללעג את הנראטיב הישראלי. הספר "שואה" מתאר את ההיסטוריה היהודית ככזו הנחלקת לשלושה שלבים: בטרם השואה, במהלך השואה ולאחר השואה.[18] ומסיים באומרו: "לפיכך, אנו מסיקים כי השואה הינה אירוע היסטורי שאין עליו עוררין, שבו שישה מליון או כמה שיותר יהודים עשוקים קשרו [את גורלם] במלכות מעלה .... וכל מי שיטיל ספק בכך, הינו רע, מכוער, פושע וטיפש ועליו למות או להיהרג. אמן".[19]

 

הקריקטורה האיראנית ביחס לקריקטורה הערבית

בחלק זה אדון במוטיבים ראשיים המופיעים בקריקטורות שהוצגו בתערוכה. מוטיבים אלו ניתן למצוא גם בקריקטורות בעולם הערבי,[20] המהווה חולייה מקשרת למוטיבים אנטישמיים מאירופה לאיראן. הקריקטורה באיראן, ובמיוחד זו המציגה תכנים אנטישמיים, משלבת חומרים הלקוחים מהדימוי היהודי כפי שהתגבש בתרבות המערב ומן האנטישמיות המערבית, אך גם חומרים הייחודים לתרבות האיראנית. בהקשר זה יש אף לזכור כי לא כל הקריקטורות שהוצגו בתחרות נתרמו על ידי אמנים איראנים.

להלן מספר מוטיבים החוזרים בקריקטורות השונות:

·   בקריקטורות האיראניות והערביות כאחד ישראל מוצגת כישות כוחנית, דורסנית ומיליטריסטית. ישראל מוצגת באור שלילי כמדינה הטובחת בפלסטינים ושוללת את זכויותיהם. מוטיב זה יש להבין בהקשר לניסיונה של איראן להעמיד את עצמה בראש העולם הערבי כמובילה בדאגתה לזכויות הפלסטינאים.

·   דה לגיטימציה של ישראל כישות ריבונית.

·   שימוש בדמויות של מנהיגים ישראלים מוכרים. כפי שהופיע משה דיין בקריקטורה משנות השישים, בקריקטורה מראשית המאה ה-21 נמצא את דמותו של אריאל שרון, המתואר כחייל אס.אס.

·   זיהויה של ישראל עם הנאציזם נפוץ. מוטיב זה נושק גם לתחומים אחרים במדיה האיראנית. כך למשל בסדרה שהועלתה לאקרנים בטלוויזיה האיראנית ביוני 2007 בשם "מדאר-י צפר דרג'ה" (סיבוב של אפס מעלות) הדן בסיפור אהבה בין סטודנט איראני מוסלמי לסטודנטית יהודיה צרפתיה בזמן מלחמת העולם השנייה, מוצג שיתוף הפעולה בין הנאצים לבין הציונים לשם כפייה על יהודים להגר לפסלטין בניגוד לרצונם. קשר זה בין הנאציזם ליהדות מודגם גם בסמלים השונים המוצגים בשיר הסיום של הסדרה כאשר מופיעים זה לצד זה  מגן הדוד וצלב הקרס. מוטיב זה של שילוב גרפי של צלב קרס ומגן דוד הוא סימבול נוסף לצורך זיהוייה של ישראל עם הנאציזם. אסף רגב מציין כי "ככלל, השימוש במאפיינים נוצריים ו/או נאציים דוגמת צלבי קרס, היהודי בדמות שטן, שתיית דמם של ילדים, האף הארוך והמוטה מטה לא נעדרו ועדיין אינם נעדרים מן הקריקטורה הערבית-מוסלמית".

·   לצד מוטיבים הלקוחים מן האנטישמיות הנאצית, מופיעים בקריקטורה באיראן גם מוטיבים מן האנטישמיות הנוצרית המסורתית. כך למשל הדימוי של היהודי המזוקן בעל השטריימל והאף העקום, המוכר היטב בקריקטורות באירופה, שכלל אינו מוכר לעם האיראני והוא מיובא לחלוטין מן האנטישמיות הנוצרית האירופאית.

·   דמוניזציה – גם מוטיב הדמוניזציה הוא מוטיב המוכר עוד מהסימבוליזם של השטן היהודי מימי הביניים. הדמוניזציה נועדה להציג את היהודי כאנטי-אדם בעל כוחות שטניים. השטן והאנלוגיות שלו נפוצים בקריקטורות שהוצגו באתר האינטרנט של התחרות, במיוחד כאשר מתוארים "אויבים" כמו יהודים ואמריקאים. כידוע איראן מתייחסת זה מכבר לאמריקה בשם "השטן הגדול" ולישראל כאל "השטן הקטן".

·   הקשר ההדוק בין ישראל וארצות הברית – קריקטורות שונות מעבירות את המסר כי העם האמריקני וממשל וושינגטון אינם אלא כלי שרת לשם הוצאה לפועל של מזימות היהודים.

·   קונספירציה – היהודים מתוארים ככוח קונספירטיבי, המעוניין להשתלט על העולם. מוטיב הנחש היהודי הוא דימוי רווח ביותר, שמושפע מן הפרוטוקולים של זקני ציון.[21]

חלק מן הקריקטורות בתצוגה חזרו על עמדותיו של אחמדיניג'אד כי השואה היא שקר המשמש את היהודים ככלי מלחמה. מבחינה זו הקריקטורה האיראנית היא ייחודית בעוצמת הכחשת השואה, ביחס לקריקטורות המתפרסמות בעולם הערבי המוסלמי.

 

סיכום

שתי סביבות שונות וסותרות בהיסטוריה האיראנית עיצבו את הקריקטורה ככלי שמיש ויעיל בקונטקסט החברתי-פוליטי. הסביבה הראשונה היא הניסיון לבטא מגמות אנטי-ממסדיות מצד גורמים אופוזיציונרים בחברה האיראנית בתקופת השאה לאור, בעיקר היחסים הקרובים בין איראן לישראל. מאידך, הסביבה השנייה היא זו בה נעשה שימוש בקריקטורה כשופרו של המשטר, שאינו מסתיר את עוינותו כלפי המשטר הישראלי ומדיניותו. ניתן אפוא לומר כי מבחינות מסוימות הקריקטורה מהווה נייר לקמוס לבחינתו של חופש הביטוי באיראן.

יתר על כן, לצד המורכבות וריבוי המלל בקריקטורות מתקופת השאה, אלו שאחרי המהפכה מצטיינות בפשטותן ובהעברת מסרים קליטים ובלתי מורכבים מבחינה חזותית. ההסבר לכך הוא שבעוד שעיתוני הסאטירה בתקופת השאה נועדו למעמד האינטלקטואלי המשכיל באיראן, הרי שבתקופה הנוכחית הקריקטורות הפכו לחלק אינטגראלי באמצעי התקשורת והן פונות לקהל רחב ככל האפשר ואינן מכוונות אל הקהל המשכיל בהכרח. יתר על כן, הקריקטורה החברתית והפוליטית נמצאת בתחרות רבה עם כמות עצומה של חומר חזותי ושאינו חזותי המציף את קהל היעד. עקב כך על הקריקטורה להיות קליטה ולהעביר רעיון מורכב במינימום מילים לקהל יעד רחב ככל האפשר. מבחינה זו קריקטורה הפונה למכנה המשותף ביותר של ביקורת כלפי ישראל וסולידאריות עם הפלסטינים. הקריקטורות משתנות ומגיבות לנסיבות היסטוריות ותרבותיות משתנות.

 



[1] תופיק, מספר 8,  שנה 47, שער.

[2] אודות משחק הכדורגל בין איראן לישראל ראה: אורלי רחימיאן, "בגיהינום של טהראן נוצחנו 2:1 - משחק איראן-ישראל בגביע אסיה לכדורגל (1968)", הכיוון מזרח, 13: היציע המזרחי נוטל את רשות הדיבור, 2007, עמ' 28-22.

Houshang-Esfandiar Chehabi, "Jews and Sport in Modern Iran", in: Homa Sarshar (ed.), The History of Contemporary Iranian Jews, (Los Angles: Center for Iranian Jewish Oral History), vol. IV, Winter 2000, pp. 3-24

[3] דוד אלכסנדר, ליצן החצר והשליט: סאטירה פוליטית בישראל 1948-1984. תל אביב: ספריית פועלים, 1985, עמ' 16.

[4] אלכסנדר, ליצן החצר והשליט, עמ' 22.

[5] http://www.terrorism-info.org.il/malam_multimedia/html/final/eng/sib/4_04/as_iran.htm

[6] על פרשת הקריקטורות ראה:

Jytte Klausen, The Cartoons That Shook the World, New Haven: Yale University Press, 2009.

[7] http://www.irancartoon.ir/gallery

[8] http://www.irancartoon.com/120/holocaust/

[9] http://www.terrorism-info.org.il/malam_multimedia/Hebrew/heb_n/html/holocaust_denial.htm

[10]  מזאיאר ביזאני (קריקטוריסט) ואומיד מהדי (מחבר), הולוכוסת [שואה], תהראן: מואססה-י פרהנג-י שהיד שאהבאזי, 2008. ראה גם:

 Iran publishes cartoon book on Holocaust,” Thaindian News, September 26th, 2008

http://www.thaindian.com/newsportal/uncategorized/iran-publishes-cartoon-book-on-holocaust_100100486.html;

Iran launches cartoon book mocking Holocaust victims,” Current, n.d.,

http://current.com/items/89342879_iran-launches-cartoon-book-mocking-holocaust-victims.htm;

 “New Iranian Holocaust Cartoon Book,” Memri, clip no. 1879, September 26, 2008.

[11]  על מנת ללמוד אודות מראם של יהודי איראן בסוף המאה ה-19 ראה תמונתו של כמאל אלמלכ, אבי אסכולת הציור הריאליסטי משנת 1900 לערך, כפי שמופיעה בספר: חביב לוי, תאריח'-י יהוד-י איראן, תהראן: ברוכים, 1960, כרך 3, עמ' 682; Houman Sarshar (ed.), Beverly Hills, Calif.: Centre for Iranian Jewish Oral History; Philadelphia: Jewish Publication Society, 2002, p. 190.

[12] ראה פרשת שטר הכסף, בעל הכוכב בן שש הנקודות, שיצא לאור באיראן בשנת 1974:

Houman Sarshar (ed.), Esther's Children: A Portrait of Iranian Jews, (Beverly Hills, CA:  Centre for Iranian Jewish Oral History and Philadelphia: Jewish Publication Society, 2002), p. 382.

[13] http://irancartoon.ir/

[14] שואה, כריכת הספר ועמ' 31.

[15] שואה, עמ' 31.

[16] שואה, עמ' 50.

[17] http://irancartoon.ir/

[18]  שואה, עמ' 1.

[19] שואה, עמ' 51, 52.

[20] אודות דימוייה של ישראל בקריקטורה הערבית ראה: אריה סתו, השלום – קריקטורה ערבית – עיונים בדיוקן האנטישמי. תל אביב: זמורה ביתן, 1996; ספרו העתידי של אסף רגב אודות ישראל בראי הקריקטורה הערבית. אני מודה לאסף רגב על שאפשר לי לעיין בתמצית הספר טרם פרסומו.

[21] אודות הפרוטוקולים של זקני ציון בגרסתם האיראנית, ראה:

Orly R. Rahimiyan, “The Protocols of the Elders of Zion in Iranian political and cultural discourse”, The Protocols of the Elders of Zion: The One-Hundred Year Myth and Its Impact


תלמידת מחקר ומרצה במחלקה ללימודי המזרח התיכון שבאוניברסיטת בן-גוריון בנגב ועמיתת מחקר במכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח. סיימה תואר ראשון ושני בהצטיינות יתרה באוניברסיטה העברית בירושלים. בסמסטר אביב 2007 זכתה במלגת פולברייט והיתה עמיתת מחקר במרכז ללימודים איראנים באוניברסיטת קולומביה בניו-יורק. תחומי העניין שלה הם ההיסטוריה של איראן ויהודיה, מיעוטים דתיים באיראן, יחסי איראן-ישראל, תפיסת ה"אחר" בלאומיות האיראנית ויוצאי איראן בישראל ובחו"ל. נושא הדוקטורט שלה הוא "דימויי היהודים בעיני האיראנים במאה העשרים" בהנחיית ד"ר חגי רם ופרופ' דוד ירושלמי.

קומיקס וקריקטורה, ינואר 2010