עורך

מאמרים

בהקשר

ביקורת

תערוכה וירטואלית

ביקורת ספרים

בלוג מוזיאלי עברי - הקמתו של המוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס חולון

גלית גאון
מוזיאון מאפס לאחד

 

"חשבנו, שזה רעיון לא רע, לתעד מוזיאון מאפס לאחד, עם הטעויות, ההתלבטויות, הכעסים וההצלחות הקטנות יומן מסע. מחלל ריק למוזיאון, אפילו לא מוזיאון, מחלל ריק לתחילתו של מוזיאון. יומן אישי, זווית פרטית לא בהכרח אובייקטיבית, אבל מלאת תשוקה"

 

בנובמבר 2006 הוזמנתי על ידי מנכ"לית עיריית חולון חנה הרצמן להקים את 'מוזיאון הקריקטורות'. כמעט מייד אחרי ה"כן" הראשון התחלתי לכתוב בלוג באתר איקו"ם ישראל, שכוונתו לחלוק, לשתף לכתוב כדי לא לשכוח, לבדוק בדיעבד האם מה שחלמנו הפך להיות באמת מוזיאון. בדיוק שנה לאחר שנפתח, בסוף דצמבר 2008, לכבוד הכנס החמישי של המחלקה להיסטוריה ותיאוריה בבצלאל, יש לי הזדמנות נפלאה להתבונן במבט מרוחק מעט על תהליך ההקמה, המעבר ממילים לחלל, מחששות לאהבה, מבט חוזר על התשוקה העצומה שמילאה את השנתיים האחרונות וממשיכה ללוות אותנו יום יום.

 

הקמת מוזיאון חדש אינה מבצע של איש אחד. בראש ובראשונה דרוש חזון, מקום, וכמובן תקציב – או בעברית מדוברת "גב". לשמחתי המרחב הרעיוני כמו הממשי בחולון, התבררו כאמיתיים וההבטחה העירונית לתמוך הייתה כנה ועקבית. חלום המוזיאון התחיל, כך נדמה, מייד עם הקמתו של אק"י – איגוד הקריקטוריסטים הישראלי – שחיפש בית להציג את התערוכה השנתית השנה שהייתה וכן גלריה לחברים. מנהל תיאטרון חולון דאז, ארנון פורת, אימץ בשמחה את אק"י ואיפשר להם במשך שלוש שנים לקיים את התערוכה השנתית לצד מספר תערוכות יחיד. הצלחת התערוכות מעודדת את העירייה להקצות לטובת הקמת הגלריה חלל קבוע :הקומה השנייה של מבנה מנהל החינוך, מבנה כוחני, זוויתי, יצוק בטון ומצופה שפריץ. ששימש בגלגול הקודם כספריית מיטרני - הספרייה העירונית. השיפוץ שנערך בבניין לטובת מנהל החינוך, כלל גם חלקים מתוך הקומה העליונה: שירותים חדשים, רצפת בטון נפלאה ותקרת גבס משובצת גופי תאורה עגולים שקועים.

"אני עולה למעלה, 430 מטר ברוטו, האוויר קצת עומד, אבל אני לא יכולה להתאפק מלחייך  מוזיאון חדש, יש !" 

נובמבר 2006

 "בתוך שבועיים יש לי כרטיס עובד ואני מתחילה לנהוג בבוקר לחולון. מיותר לציין כי עד היום, אף פעם לא עבדתי כשכירה והימים הראשונים קשים. אני רגילה לעבוד בכל שעה שצריך, לקחת אויר כשצריך, לטייל במוזיאונים כשחסרה לי השראה ופתאום אני מוצאת את עצמי בוקר בוקר באותה השעה בדרך ל'עבודה'" . שני פרויקטים מתקיימים במקביל לתהליך העבודה שלנו: התערוכה פשר החיים- דודו גבע שנפתחת בנובמבר 2006 במוזיאון נחום גוטמן באצירתה של טלי תמיר,[1] והתערוכה דוש שמתוכננת להיפתח במוזיאון ארץ ישראל במרץ 2007 באצירתה של מיכל ברושי.[2]  "איך זה שדווקא עכשיו כולם נזכרים בקריקטורות?!  עכשיו? רגע לפני פתיחת המוזיאון!?. אני מעדכנת את התוכניות בהתאם ומחכה בסבלנות לראות איך תהיה התערוכה של דוש, האוצרות, הדגשים ? העיצוב ? האם יהיה לי משהו אחר לומר על הקריקטוריסטים ?"

שלב ראשון בתהליך מורכב כזה הוא הקמת וועדת היגוי מקצועית אליה התווספו לשמחתי גדעון עמיחי וזאב רביד ממשרד הפרסום שלמור-אבנון-עמיחי. את גדעון, חולוני במקור, צייר קריקטורות בחסד והיום אחד מהאנשים החשובים והמעניינים בתחום הפרסום היה קל לשכנע להצטרף. להוציאו מהמשרד היה קשה יותר... למרות זאת זכינו לארבע ישיבות מלאות חסד, השראה ולוגו נפלא אחד. חברו לו יו"ר הוועדה דן פתיר, היה אחד מיועצי התקשורת הבולטים של ראשי ממשלות בישראל בעבר – כדוגמת יצחק רבין ומנחם בגין ז"ל – וכן דובר שגרירות ישראל בארה"ב. לפני כן עבד כעיתונאי בכיר בעיתון דבר בו בחל לפרסם לראשונה כבר כנער צעיר. לצד כל אלה, אצר פתיר את כל שלוש תערוכות "השנה שהייתה" שהתקיימו בתיאטרון חולון. בנוסף הצטרפו חנה הרצמן, מנכ"לית העירייה שבזכות חזונה התרבותי הפכה חולון מעיר לווין הסמוכה לתל-אביב למרכז תרבות עצמאי ובעל חשיבות; איה זינדל, עוזרת המנכל"ית; אבינועם גרנות, ראש מנהל החינוך בעיריית חולון, האיש שסייע יותר מכל לקשירת מערכת החינוך בחולון למוזיאון; מישל קישקה יו"ר אק"י, קריקטוריסט, מאייר וקומיקסאי מחונן, בלגי קפדן ומדוייק שלא ויתר על שום פרט בתהליך והיה מעורב אז כמו היום בכל פרט ופרט עם הרבה אהבה ומקצועיות; ניסים חזקיהו, היו"ר הקודם של אק"י, האיש הראשון שתר את הארץ בחיפוש אחרי משכן קבע למוזיאון עד שהגיע לחולון, קריקטוריסט ומורה בחסד; אייל אילת ואלית אבני, שניים מהחברים הצעירים של א"קי המייצגים את הדור הצעיר, אשר היו בין התומכים החשובים בהוספתו של ה'קומיקס' לשמו ולתחום עיסוקו של המוזיאון; איציק ליסמן, המנהל האדמניסטרטיבי של תיאטרון חולון אשר היה הבית הניהולי של המוזיאון בשלבי הקמתו, וכן נציגת הציבור איריס שטרן – אישה יקרה שצמחה להיות חובבת קריקטורות וקומיקס מושבעת. 

 

ינואר 2007

"מתחילה ללכת בחלל וללמוד, כמו בבליינד דייט עם פוטנציאל לאהבה, מאיזה צד הוא הכי יפה, איך הוא נראה באור של הבוקר? בצהרים? כמה זמן לוקח עד שרוצים ללכת... אחרי חודש קיבלתי מחשב נייד ואפילו הצלחתי להתחבר לרשת...התחלתי לקרוא, הכל, כמה שיותר, ושוב, כמעט כמו בכל פרויקט אחר, גיליתי שאני כמעט לא יודעת כלום. נפלא. אני לא מביאה איתי שום דעות קדומות, אבל מבררת עם עצמי ובקול רם עם כל מי שמוכן מה זה מוזיאון לקריקטורה? למה צריך את זה בכלל ? מי יבוא ? ומה אפשר להציג ? ולמה לכל הרוחות לא לכתוב ספר – או במילים אחרות  -  מה מותר המוזיאון מהקטלוג... "

מתוך חיפוש אחר מוזיאונים דומים בעולם [על הרשת – אני מוכרחה להודות כי תקציב המוזיאון לא מאפשר נסיעות] נדמה כי עולם הקריקטורות נשאר לכאורה מאחור – ניירות צהבהבים, שרידי עפרון והומור בריטי יבשושי, חדרים עם תערוכות של קריקטורות היסטוריות ממוסגרות בנוקשות ותלויות בצפיפות גדולה. עיצוב החלל במוזיאונים אלה עומד בניגוד מוחלט ליצירתיות המובהקת של הז'אנר. במהלך החיפוש מצאנו כעשרה מוזיאונים המוקדשים באופן בלעדי לקריקטורות או לקומיקס.[3] במוזיאונים רבים אחרים יש מחלקות לאיור, תקשורת חזותית או עיצוב המציגות תערוכות היסטוריות קטנות או תערוכות יחיד של קריקטוריסטים או קומיקסאים. מעטות התערוכות הגדולות והמקיפות כמו זו שנקראה 'הרז'ה' והתקיימה במרכז פומפידו בפריז בדצמבר 2006. התערוכה לכבוד יום הולדתו המאה של הרז'ה – אביו היוצר של טין-טין – הציגה סקיצות, ספרי מסע לצד הברקות עיצוביות כמו עץ משפחה או ציר זמן של דמוית על פי הספרים.  "אני מעתיקה למחשב עשרות אימג'ים של מחשבות, רעיונות ורפרנס. אני יודעת שיגיע הרגע ובו נתחיל לעצב את הקירות, אני ארצה לראות אותם שוב: מבוא | היסטוריה | קומיקס | תולדות הקריקטורה | קריקטוריסטים ישראליים | חנות | חינוך . חלק מהצילומים מקבלים כותרת של תזכורת 'לא לשכוח לשלב בחנות' 'דוגמה מעולה לכרטיס כניסה' או 'רעיון טוב לשולחן תצוגה'.  " (תמ' 1)

 

 

דימוי מס' 1

הקריקטוריסט זאב, ליד שולחן עבודתו במערכת עיתון מעריב, באדיבות משפחת פרקש

 

 

באפריל 2007 נפתח מוזיאון קריקטורות באירן (למעט הודעה על פתיחתו, לא הצלחנו למצוא אודותיו דבר, אבל עצם פתיחתו כמה חודשים לפנינו הייתה כמו איתות של רלוונטיות מקומית). כמו כן, בתחילת 2009 נפתח מוזיאון קריקטורות במצרים,[4]  וביוני נפתח Musée de la bande dessinée  באנגולם, שעורר מייד את קינאתנו על האוספים העצומים וכמובן החלל הנהדר.

בניגוד לאתרי האינטרנט של המוזיאונים שהם בדרך כלל דלים וממעטים בצילומים, מתקיימת פעילות אלטרנטיבית ענפה ברשת – תערוכות וירטואליות, ראיונות, גלריות של עבודות, עשרות תחרויות בקטגוריות שונות, כנסים ופסטיבלים. ההפתעה הגדולה באמת הייתה הכרות עם אתרי קריקטוריסטים ממדינות ערב והמעודכן שביניהם האתר האירני http://www.irancartoon.com/ אשר אמנם אינו מעוצב באופן עכשווי, אך מכיל קריקטורות יומיות חריפות מחודדות ובועטות, אשר לא תמיד נעימות לעיננו הישראלית אך עושות שימוש מדויק ומכאיב בשפת הקריקטורה. כמו גם האתר Palestinian Media Watch הכולל אגף קריקטורות מייצגות המתפרסמות בעולם הערבי.[5]

 

פברואר 2007

בישיבה השנייה של וועדת ההיגוי הצגתי את המבנה הקונספטואלי של המוזיאון שהוא סך הלימוד עד כה (בניין – תוכן –קהל - יוצרים) בחתך חוק המוזיאונים בישראל. על מנת להקים מוזיאון שבסופו של דבר יוכל להיות מוזיאון מוכר, עלי לתכנן את פריסת התצוגה כך שתכיל היסטוריה לצד תערוכות עכשוויות, חלל לפעילות חינוך וחלל ארכיב, באופן שמתאים ליכולות החלל הנתון לשאת תכנים כאלה [כמות המידע-סוג המידע והדרך בה יהיה מוצג]. החוכמה היא ליצור מבנה תלת ממדי שיאפשר תנועה בין חומרים הסטורים לעכשוויים, בין תצוגה אקטיבית ופאסיבית, בין ארכיון וחדשנות, לטובת מבקרים נמוכים, גבוהים, מקצועיים וחובבים . "אני חושבת שהגעתי לשלד של ארבעה חלקים עליו אני יכולה לרקום את הפרטים – מבוא (מבוא לקריקטורה – איך הכל התחיל – מה זו קריקטורה – מילון בסיסי ) היסטוריה מקומית (הקריקטורה העברית  - ראשוני הקריקטוריסטים המקומיים ותחילת גיבוש השפה הויזואלית בקריקטורה) חלל לתערוכות מתחלפות (אני מקווה לחליף ארבע תערוכות גדולות בשנה או שמונה קטנות) ארכיון (כבר עכשיו מתחילים להצטבר ב"אין מקום" שלנו ספרים, ניירות ואני מתחילה לרקום יחסים עם המשפחות התורמות) . יחד עם זה אני לא רוצה לוותר על אזור קריאטיבי –סטודיו שיהיו בו שולחנות, ניירות ועפרונות צבעוניים. אני לא בטוחה שהוועדה מתרגשת כמוני – נדמה לי שיש לי פיצוח. אני מתחילה לכתוב את הרעיונות על דפים גדולים שאני תולה על הקיר כמו פענוח רצח – מילים חיצים וצילומים מרכיבים את פרופיל המוזיאון החדש" .

 

"בינתיים ? אני מרגישה שכל מה שידעתי אי פעם מתכנס לתוך התהליך הזה , הזיכרונות שלי מהמחסנים של מוזיאון ישראל, משפיעים על תכנון הארכיון ואני מתחילה לצמצם את תיקי האוצרות לארבעת התערוכות הראשונות. לצערי אני חוששת שהתקציב העומד לרשותי לא יספיק להוצאת קטלוגים לפתיחה, על אף שיש לי תכנון לחנות מוזיאון שובבה שאסור שתישאר ריקה... ככה זה, מוזיאון כבקשתך מתוך תקציב שוטף, לא פשוט, אבל אתגר מעולה!"

מנהל המוזיאון המצרי לקריקטורה כותב: מוזיאון קריקטורה פתוח לכל סוג של עבודות שנוצרו על ידי אמנים ותפקידו מרכזי הוא למסור באופן יצירתי את המצב הרגשי, החברתי והפוליטי של מצרים. It is, in a way, a sanctuary for these works so that may always exist and remain in our memories and not be discarded like the newspaper or magazine they were printed in. The world of the Egyptian caricature is filled with as much sorrow as it is with laughter. זהו מקום מפלט עבור עבודות אלה, כך תמיד יישארו בזיכרוננו ולא תהיינה זרוקות כמו עיתון או מגזין בו הן מודפסות בדפים הפנימיים. עולם הקריקטורות של מצרים מלא כמו צער וצחוק. There are boundless stories of arrests, vagrancy and exile.  The museum is also a testament to the artists that faced many hardships with humor and witty repartee. יש סיפורים של ארץ ללא גבולות, שוטטות וגלות. מוזיאון הוא עדות לאמנים רבים עם הומור שנון ותשובה חכמה.

 

מרץ 2007

מוזיאונים עשויים מאנשים, חלומות, אהבות ותשוקה גדולה לחוויה רחבה ומרתקת, בכולנו, אנשי המוזיאונים יש צורך עצום לאסוף ולשמור, אבל לצד אלה, הרצון ליצור מרחבים פעילים ויצירתיים. בבחירות שלנו בועדת ההיגוי, קראנו ניירות חזון של מוזיאונים מרחבי העולם, של קריקטורות וגם של אמנות ועיצוב, בניסיון לפצח ולהגדיר את מבנה הDNA של המוזיאון. 'אני מאמין כי המוזיאון הוא אורגניזם חי כי הוא לא מפסיק לגדול ולהשתנות' אומר מנהל המוזיאון במצריםThrough it I wish to make workshops about art and about the satirical nature of the Egyptian spirit, also workshops on portraits and many other things. מצד שני, בלונדון 'מוזיאון הקריקטורות מוקדש לשימור מיטב הקריקטורות, הקומיקס והאנימציה הבריטית ולביסוס גלריה, ארכיון ותצוגות חדשניות מתוך כוונה להציג את היצירתיות של התחום באופן בהיר לצרכים חינוכיים, מחקריים וחוויתיים' [6]

National Gallery of Humorous Art כך נקראת הגלריה במוזיאון ההיסטורי לאמנות בלונדון, אליה נאספו במשך השנים קריקטורות בריטיות. במאמר שכתב H M Bateman  והתפרסם בשנת 1949, קורא המחבר להקמתו של מוזיאון ייחודי לקריקטורות תחת הכותרת -   The Serious Art of Laughter [7].

" בתהליך העבודה שלי עם וועדת ההיגוי עברנו ממצב שנקרא על ידינו בז'רגון הפנימי "יד לקריקטוריסט העברי" (מוזיאון היסטורי לקריקטורה מקומית עם גלריה לתערוכות שנתיות) לחזון מוזיאלי עכשווי ומעודכן. אחרי דיון סוער, אני מבקשת מהוועדה לאשר נייר חזון סופי:

חזון  :  המוזיאון הישראלי לקריקטורה וקומיקס חולון יקדם את אמנות הקריקטורה והקומיקס לכדי אמנות מוכרת, וישקף נאמנה את מהותה.

מטרה : המוזיאון יהיה מרכז פעיל ודינאמי לאנשי המקצוע ולאוהבי הז'אנר. הוא יתפקד כסביבה חוויתית – לימודית תוך שהוא מאפשר הכרות והתנסות עם התחום, לימוד טכניקות שונות ועידוד יצירה חדשה באמצעות תערוכות, תחרויות ופרסים.

דרך :  המוזיאון ישתרע על שטח של 400 מטר רבוע, בבניין מנהל החינוך, ברחוב וייצמן 61 בחולון. בחלל העליון יוצגו תצוגת קבע ותערוכות מתחלפות לקהל הרחב, יתקיימו סיורי קבוצות, מפגשי אמן וסדנאות. חלל קומת הקרקע, יוקדש להקמת ארכיון היסטורי וארכיון פעיל לשימוש קהל המבקרים.

המוזיאון יציג תערוכות קבע ותערוכות מתחלפות בתחומי הקריקטורה, הקומיקס וההומור ויזואלי בקונטקסט תרבותי מקומי. ביסוד התפיסה המוזיאלית והתכנונית ניצבת החוויה הטוטאלית של המבקר במרחב הממשי והתוכני כאחד.

המוזיאון, שם לו כמטרה לאסוף, לשמר, לתעד ולהציג קריקטורות וקומיקס בתערוכות מוזיאליות מקצועיות, לעודד תלמידים וסטודנטים לחקור, ללמוד ולפעול במסגרתו.

המוזיאון יעודד מעורבות קהילתית תוך שהוא מזמן מפגשים מקצועיים וחברתיים בתחומו לפעילות משותפת עם מערכת החינוך העירונית והארצית. את המוזיאון ילווה אתר אינטרנט המאפשר הצגת אוספים, תערוכות ותיקי עבודות אישיים ברשת לצד חנות וירטואלית למוצרי המוזיאון."

 

אפריל 2007

בישיבה הרביעית מאשרת וועדת ההיגוי את מבנה התכנים העקרוני, החלוקה לחללי ביניים ואת תוכנית הפעילות החינוכית ואנחנו יוצאים לחודשיים של תכנון אדריכלי מפורט לתוכנית המאושרת. עוד לפני בואי נבחר משרד לוט אדריכלים להיות המשרד המתכנן של המוזיאון. ואולם, ההצעות שהם הגישו בעבר לעירייה אינן רלוונטיות עוד, ויש לערוך רוויזיה כואבת. "זה לא פשוט להיות בצד השני. פתאום אני הלקוח – האוצרת המעצבנת שכל פתק נראה לה חשוב ומולי יושב אדריכל חמוד שכל מה שהוא רואה לנגד עיניו הם חללים ריקים בפרופורציות מושלמות. אני משתדלת להיות נחמדה, מבינה ומכילה –מנסה לשחזר איך קיוויתי שיתנהגו האוצרות שעבדו איתי עד היום... אבל באיזשהו שלב זה חזק ממני, ואני לוקחת בחזרה את המקל וגם הגזר (לא בלי דמעות, כעס ועלבון צורב של שני הצדדים). לוט מסיימים את השרטוטים כמו שסיכמנו ואיציק ליסמן חותם איתם חוזה על ביצוע השיפוץ בפועל (תמ' 2 )

 

דימוי מס' 2

הדמייה של החלל הפנימי

 

יכול להיות שאני עומדת להיות הסיוט של חיי המקצועיים? אני מקווה שלא. קשה לי כל כך להסביר ליהושע שיש דברים שהם פשוט תוצאה של הרבה שנים של עבודה ואינטואיציה ולפעמים, אני יודעת, זה נשמע נורא לומר "כי ככה אני יודעת שזה צריך להיות" אז אני כותבת סוג של התנצלות ".

מצטרפת אלי גלית עוז שתהיה המפיקה הכל יכולה של המוזיאון " אנחנו מקבלות בהשאלה ורק עד סיום השיפוצים, את חדר מועצת הנוער בקומת מנהל חינוך, חולקות שולחן אחד, מחשב מול מחשב. מה היא עושה? הכל. קצת כמו בחיים זוגיים, שם כל אחד לוקח צד. אחד מדבר עם הבנק והשני חולם בזמן תליית כבסים צבעוניים ברוח... אני בטוחה שאני לא כותבת משהו שמישהו מכם לא מכיר ממקור ראשון, ובכל זאת, היות ואין טקס הענקת פרסי האקדמיה למי שעובדת קשה בעבודה, אני מרשה לעצמי לומר לה תודה גם באופן וירטואלי."

 

מאי 2007

"אושר התכנון האדריכלי  ! הייתה הגשה לא פשוטה, כל חברי הוועדה (בטח כמו כל מי שאפגוש בדרך) חושב שיש לו רעיון טוב יותר, מצד שני, הדיונים עד עכשיו היו כל כך מרוכזים וטובים שכולנו מכווני מטרה ומסכימים לבסוף על התכנון המוצע, דן מישל חנה ואני נראינו זחוחים בסוף הדיון. 'אני חושב שזה באמת הולך לקרות' אומר מישל בדרך הביתה . לפעמים אני מוצאת את הפער בין מה שקורה אצלי בראש למה שאנשים אחרים מדהים. וכנראה לא תהייה דרך אחרת מלחכות לפתיחה ולראות אם זה באמת הצליח" הסתיים שלב ראשון במיתוג – אחרי דיון ארוך ומעניין הוסכם בוועדה שם המוזיאון. היו הרבה התלבטויות: שם שהוא שם [מוקה|קומיקה|מוזיק] שם שהוא תיאור [המוזיאון לקריקטורה] האם המוזיאון הוא לקריקטורה ישראלית ? האם הוא ישראלי לקריקטורה? האם הוא מוזיאון לאומי ? ואיך משלבים את הקומיקס פנימה – כמו שהציעו אלית אבני ואייל אילת. "אני מחפשת אצל האקדמיה ללשון עברית מילים בעברית עבור המוזיאון. קריקטורה על פי האקדמיה היא : איטלולית מלשון חוחא ואיטלולה, מילה חדשה הנגזרת אך ורק מתוך דעות קדומות ונשענת על חוסר מקצועיות. כל כך רחוק ממטרה ועקרונותיה של הקריקטורה... ואולי הדבר העצוב באמת הוא  שההחלטה הסופית התקבלה ב-1988 ולא לפני קום המדינה. אני אמנם מוצאת כמה ציטוטים מוקדמים שנכתבו טרום 1988, הלקוחים ברובם מהקדמות לספרי קריקטוריסטים או מראיונות לעיתונים. כך אמר מנחם בגין: "הבל הבלים הכל הבל, יוצר ההיבלית הוא הקריקטוריסטן". עם פרסום ההחלטה ב-1988 כתב ברוח דומה זאב את תגובתו להחלטה במדורו האישי 'על כל פנים' שפורסם על עמוד שלם בעיתון הארץ: "'היבלית'... איזו מן מילה זאת ? איך זה שבעברית אין מילה טובה לקריקטורה? לקריקטוריסט ? היבלית ? 'איתלולית' איתלולן ? אתם לא מתכוונים ברצינות..." (תמ' 3)

 

דימוי מס' 3

איטלולית ע"פ זאב, ' 'על כל פנים' הארץ, 1988

 

בסוף הדיון בחרנו שם שהוא אולי ארוך, אבל מבטא בדיוק את מה שרצינו 'המוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס, חולון'. הוא הראשון, אולי יבואו בעקבותיו והוא מוזיאון כאן שיכול להציג דברים מהעולם, וכן, חשוב לנו שגם קריקטורות וגם קומיקס יהיו חלק ממנו.  אולי במאי 2007 זה נדמה היה מופרך, אבל לקראת פתיחת המוזיאון בחודש נובמבר 2007 אנחנו עורכים תחרות באתר y-net "איך אומרים קריקטורה בעברית" חמש חלופות מגיעות לגמר – על פי הצבעת הקהל :

"המילה "בָּדָחָת" ששלח הגולש רפולי, מזכירה גם את האלמנט ההומוריסטי וגם את אלמנט הלעג (פאדיחה) שגלומים בקריקטורה, והיא מתיישבת יפה על משקל השמות העברי.

המילה "רִישוּמוֹן", ששלחה הגולשת אורית, מזכירה שהקירטורה היא בעצם רישום או איור, ואילו הסיומת המקטינה שבסופה מזכירה את מיקומו, לרוב במסגרת קטנה, בפינת עמוד העיתון. 

המילה "אִיוּמֶסֶר", ששלח הגולש מוחמד, מבטאת בעברית ובמדיוק את מהותה של הקריקטורה כאיור המבקש לומר דבר מה, ואילו המילה "גוּזְמְרָה"' ששלחה הגולשת שיר, מזכירה את ההפרזה (גוזמה) שבקריקטורה וגם את האלמנט הסאטירי, המר, שבמסר שמעבירה התמונה.

ולבסוף, המילה "שִרְבּוּז", ששלח הגולש ניב שטנדל, מזכירה את המילה שרבוט ואת המראה החפוז לעתים שבו מציורת קריקטורה. היא כוללת בתוכה גם את המילה "בוז" המזכירה את אלמנט הלעג והסאטירה הגלומים באיור."

הזוכה, על פי דעת השופטים והצבעת הקהל באתר, היה ניב שטנדל [8]

 

"החיפוש אחרי מילים בעברית גורר אותי לחריש עמוק יותר סביב טקסטים שעשויים להוביל חלק מן התערוכות בעתיד – על תרבות מקומית – קומיקס וקריקטורה".

 "משישבתי באניה התחלתי לחשב : למה סוף סוף אני נוסע לארץ ישראל? ועניתי לעצמי : משום שרוצה אני לבוא לארץ ישראל שאין בה כלום ולהתחיל בה הכל מחדש... הבטתי אל רגלי הדורכות על האדמה הזאת ואמרתי  - רגליים! הנה הבאתי אתכן למקום שיש להתחיל בו ה כ ל  מחדש" כך נמסר מפיו של שמשי בהחופש הגדול או תעלומת הארגזים לנחום גוטמן. [9]

אבשלום פיינברג – נולד ב-1889 בגדרה למשפחת בילויים ממייסדי גדרה – וכונה על ידי מגנס 'היהודי החדש' ולימים נקרא 'הצבר הראשון', כתב לרבקה אהרונסון: "יש בך מן הרצינות היהודית, היתרה, המדכאת כל כך. אנחנו, ילדי ארצנו, אנו איננו מן הגולה ומן הגיטו, ולא חולי מרה שחורה אנו....לחבק ולצחוק בגרון מלא צחוק אדיר של שמחה ותקווה ענקיות...הוי עברייה ! אל תהיי יהודיה !"[10]

"לשוננו הקדמונית היא פשוטה מאוד ואיננה יודעת הרבה מתביעת הנימוס, המקובל כיום באירופה, לעקם את דרכי הלשון מפני הכבוד וממילא היא יותר קרובה לטבעיות ולאמת"... "אנחנו הנמצאים בעניין זה בתנאים היותר רצויים, בבואנו להחיות את לשוננו, שבעיקרה יש בה מן הפשטות והטבעיות, עלינו לשוב אל הפשטות והטבעיות היותר אפשרית."  זאת על פי אהרון דוד גורדון[11]

"בדיעבד, כנראה כבר אז מתחיל הרומן שלי עם התערוכה העתידית  "קומיקס עברי פרק א'" שהוצגה במסגרת הכנס בבצלאל, דצמבר 2008, בגלריית המחלקה לתקשורת חזותית."

 

יוני 2007

  "רק שבוע?! לא יכול להיות, נדמה שעברו חודשיים. והשבוע, פתאום הגיע סופשנה. סופשנה בגן, בית הספר, מסיבות, מתנפחים, להכין עוגה ושלושה מלונים חתוכים, והפטנט החביב עלי כל כך " הגן מסתיים ב11:00 כי יש מסיבה ב 18:00".

הקמת המוזיאון שועטת קדימה, למרות שלפעמים נדמה לנו שזה הילוך אחורי, שתינו נגועות באופטימיות ורוח טובה וקשה לעצבן אותנו. יש ימים שאני חוששת שלא נהייה מוכנים בזמן. מוכנים כן, אבל אולי הייתי רוצה שהמוזיאון יהיה יותר ממושלם. השבוע, בפעם הראשונה החלו חומרי האוצרות להתפזר ביני ובין המעצבים הגרפיים ואני צריכה לשחרר שליטה [וזה כידוע קשה, קשה מאוד, מפחיד אפילו]. אולי שכחתי משהו ? אולי קיים תיארוך מדויק יותר לקריקטורה הזאת של איזופוס? ואיך נצליח להעביר כל כך הרבה מידע? הרבה שאלות ומעט תשובות. סוף יולי מסמן את סוף שלב האוצרות ותחילת הפקה, מצד אחד אינני יכולה לחכות, מצד שני הייתי יכולה לערבב שוב ושוב את המרכיבים ולנסות חיבור חדש. העובדה שגורמת לי להתקדם פשוטה, ברגע שתערוכות הקבע יוצאת להפקה, נוכל להתחיל את תהליך האוצרות בפועל של התערוכות הבאות להן אני מחכה. בכל שבוע שעובר, בכל היכרות חדשה, נולדים רעיונות נוספים.

 שיפוץ המשרד שלנו מתקדם   ל  א  ט     מ  א  ו  ד  חשבנו להיות במשרד החדש כבר באמצע יוני. השקענו בקרטיבים טעם לימון, בקבוקי מים קרים, צלחת ענבים קרים...והצלחנו בסופו של דבר לשכנע את החשמלאי לחבר את החשמל למזגן, ואת הקבלן לסייד, כדי שנוכל לעלות למעלה. בשבוע הבא בבלוג: חנוכת המשרדים – צילומים בלעדיים."

 

יולי 2007

"השבוע התחיל בישיבת וועדת היגוי. אני אוהבת את המפגשים האלה, הזדמנות מרתקת לשמוע פידבק מקצועי מכל כך הרבה היבטים. קודם כל משום שזה כמובן תרגיל באגו, גמישות מול עקרונות, רגישויות אישיות מול נושאים מוזיאלים ברורים - תענוג. יש כל כך הרבה ללמוד לקראת תפקיד כזה – אני חושבת שאם הייתי צריכה לכתוב את הסילבוס של קורס מוזיאולוגיה מחדש, הייתי מוסיפה לו הרצאות של מנהלי כוח אדם, מנהלים עסקיים ותרגולים של סימולציה  - מול תורמים, מול מנהלים אדמניסטרטיבים, מול אנשי תקציב, מול אמנים ולפעמים מול המשפחה (כן, אני חוזרת מאוחר, כן יש אוכל מוכן, כן אני מצטערת אבל הדיון בוועדת ההיגוי התארך אבל היה מעניין מאוד)." (תמ' 4)

 

דימוי מס'  4

חלל המוזיאון

 

"בשני אני מוצאת את עצמי מדלגת מעל לוחות הגבס בקומה העליונה, מנגבת אבק מעל הנעליים ה"יפות" וצועדת לפרזנטציה בעירייה. הפגישות האלה מכריחות אותי לנסח בכל פעם מחדש, את הרעיונות שמלווים את מוזיאון, באנגלית, מתוך הקשר חדש ונקודות מבט שונות – שיווק, יצוא או יבוא תערוכות. אני אוהבת להרצות על המוזיאון בזכות תחושת 'הקצה' שמלווה הרצאות כאלה – הצורך לתרגם את הרעיונות המופשטים למילים המיועדות לאנשים שלא מהתחום, אלה שמוזיאונים הוא לא עיקר עיסוקם, ובודאי אלה שלא יודעים על קריקטורות וקומיקס כמעט כלום. לפתות, לעורר, לגרום להתאהב ולהתלהב.  אהבה בסגנון מוזיאלי."

 

סוף יולי 2007

 

"את הפוסט אני מבקשת להקדיש לדורית הראל, על מוזיאונים מעולים ומקצוענות אי קץ."

 

"סוף יולי הוא תמיד סימן של שחרור, נפתחות תערוכות הבוגרים, ומאות מעצבים צעירים יוצאים לחופשי (לצד מוזיאולוגים טריים, אוצרים, בוגרי תואר שני במנהל עסקים שיצמחו להיות מנהלי מוזיאונים, רואי חשבון שימצאו את עצמם מנהלים תקציבים בלתי אפשריים, משמרים, אנשי חינוך, שיווק פרסום  ועוד).

אני מתגעגעת ללמד. עבורי זו הדרך להישאר מעודכנת. להיות מחוייבת בשיח בעל פה על תחומי ידע בצורה עדכנית, מעניינית וברורה לקהל ששום דבר תאורטי לא מעניין אותו. ללמד היא דרך שבה צריך לנסח בכל פעם מחדש, את תפיסת העולם המקצועית באופן שיהיה מעניין גם עבורי וכתוצאה מכך, יש לקוות גם למי שמקשיב. לנסח בעל פה, בקול רם רעיונות שברורים לי כמחשבות, למצוא בכל שנה משהו אחר ללמוד, כדי לעבד את הידע המצטבר. לא חשבתי על זה כך עד היום, אבל תהליך ההוראה שלי דומה מאוד דומה לתהליך אוצרות (ממש הפתעה..). גוף הידע קיים. אבל העניין המחודש נובע מהיכולת ליצור הקשרי תוכן חדשים והצורך, כמו גם הרצון,  לומר משהו חדש, מעין חוויה המזכירה בניית מצגת לשיעור,

 

שמונה חודשים שאני יוצאת כל בוקר לחולון, ואורגת את הטקסטיל הזה – מוזיאון לקריקטורה וקומיקס, אפשרו לי להתחיל ולאסוף גוף ידע חדש. אין לי ספק כי תעבור לפחות עוד שנה עד שאוכל לנוע בקלות בין התכנים ולשזור תערוכות מפתיעות. שבע התערוכות הראשונות של המוזיאון, אלה שנמצאות עכשיו בתהליך עשייה, צריכות לבסס את מקומו על ציר המוזיאונים בתחום, מול קהלי היעד, לצד מוזיאונים אחרים בארץ. רק אחרי השנה הראשונה, נדמה כי נוכל להתחיל ולעסוק בחדשנות מוזיאלית . יחד עם זאת מוזיאון (וגם זה לא חדש) אינו רק תוכן, אלא גם אמצעי הגשה, צלחת גדולה עם עלה נענע בצד או קערה עגולה מלאה ומהבילה, בתערובת של צבעים וריחות. האם אנחנו מגישים פיצה-דקה טרייה ומשביעה לטווח קצר או גולש כבד וממלא, מגש של קרוסטיני תאנים וכבד מלווה בכוסות שמפניה גבוהות או סנדויץ גבינה צהובה מלא להתפקע ? אני אוהבת לחשוב על המוזיאון מתוך עולמות אחרים – זה עוזר לי לגבש את הטקסט כשאני צריכה להסביר לאנשי המקצוע שעובדים איתי. איזה מין מוזיאון זה יהיה.

 

תחילת אוגוסט 2007

 

דימוי מס' 5

איזיקה גאון

 

"אלף פעמים [בערך] אמרתי לעצמי ולאחרים ש"האוספים הלאומיים"  בקריקטורה יהיו במוזיאון. ללא אוסף אין לנו זכות קיום, כך לפחות על פי חוק המוזיאונים ובכל זאת, בכל עת שאנחנו ניצבים לפתחו של איזה אוסף, זה קשה.

אולי זה תמיד היה כך, אולי בכל מקום שבו צריך אדם להיפרד מזיכרונותיו הממשים של קרוב משפחה מתעוררים געגועים ופחד ועצב ותחושת אבדן מחודשת. השבוע הגיעו למוזיאון בתרומה ארגזים מתוך הספרייה של איזיקה גאון (תמ' 5): ספרים על איור, תולדות האמנות, אורגינאל אחד קטן של יוסי שטרן וארגז של צבעים ומכחולים. היה לי קשה לא לפתוח מייד את כל הארגזים ולחפש פינות מקופלות, רמזים של חיים, זיכרונות של עשייה, כתמים של אצבעות עם צבע. ריח כבר אין. חלפו עשר שנים מאז שהוא איננו, וכל מפגש עם הנוכחות שלו מותירה אותי מתגעגעת קצת יותר. איכשהו, הצלחתי לשכנע את עצמי שהוא נסע. לוונציה לעשות זכוכית, ליפן לפגוש חברים או לארה"ב לאסוף תרומות למחלקה. נסע ועוד מעט יחזור. הארגזים שהגיעו היו כמו דרישת שלום עצובה "לא, לא הייתי שולח אלייך את הארגזים אם הייתי חושב לחזור".. מכחולים, פלטה של שמן, צבעים מעורבבים, וקופסא קטנה של כל מיני, כך שאם יהיה זקוק להם, מייד יוכל להשתמש. יחד עם הספרים למוזיאון, היו ארוזות כמה עבודות לתלות במשרד החדש. איור של ליאו ליוני על תצלום חלוקי הנחל המסודרים בתבנית אדם, עבודה של ג'ניפר בר-לב שכולה ברכה על לב יוצר וציור שמן שלו מתקופת בצלאל, קוביזם נאיבי בצבעים של ירושלים.

עכשיו יש לנו משרד עם רוח גבית, יש לאן להרים את העיניים ולהיזכר שהכי שווה בעולם, זה מוזיאון טוב באמת."

 

דימוי מס' 6

דן פתיר מתרגש למצוא את האורגינאלים של אריה נבון

 

"ואז, אז הגיע יום חמישי, נסענו לעין הוד יחד עם דן פתיר לפגוש את האורגינלים של אריה נבון (תמ' 6). מרגש, לראות את הדפים המקוריים. הנה הקריקטורה של הקסטל, הנה זו שגררה מחאת נהגי דן. ארבעה מצטופפים סביב שולחן כתיבה ופותחים תיקים חומים מתפקעים בניירות מרשרשים מסודרים בקבוצות . קשה לנשום. דן שיודע כל כך הרבה, מחבר בין דברים שאמר לו נבון בעל פה, לציור, לאירועים הסטורים שגם אם הייתי לומדת אזרחות חמש יחידות, לא הייתי יודעת. ואז מתחוור לי סופית, שעד שאני לא אדע בעל פה  איזו אות הייתה ל- מאק"י בבחירות ב52, כנראה לא אירגע בקשר לחלק ההסטורי של תצוגת הקבע. אולי בכל זאת אצליח לשכנע אותו להיות אוצר ה'אגף' ההיסטורי. כל כך הרבה מידע, כל כך מעט זמן, כל כך הרבה חלומות, תערוכות, התלבטויות. היסטורי-עכשווי. אריג רחב או צירים שיטתיים, תערוכות הקשר או יחיד. היום נדמה, שאילו היה לי בניין שלם, בן 1500 מטר או יותר, הוא היה מתמלא בקלות."

הוא מסכים, ואנחנו מחליטים על שם "קריקטוריסט פובליציסט" חלוצי הקריקטורה העברית.

"אבל אולי מה שחשוב באמת זה שאנחנו נתחיל ביום ראשון בתיעוד דיגיטאלי של אוספי אריה נבון. האורגינלים ואחריהם מגזרות העיתונים. אחריו, נבון זאת אומרת, אני מקווה שנצליח לפרוץ את המחסום בעבור המשפחות האחרות ולקבל את האוספים שנותרו בבית. והנה כל ההשקעה בהכנת חלל הארכיון הפעיל מתחילה לשאת פירות. 'משק כנפי ההיסטוריה' כבר אמרתי. היסטוריה קטנה, פרטית, של מוזיאון אחד, אבל היסטוריה."

 

אמצע אוגוסט 2007

"אחרי שבוע מרגש במיוחד בשבוע שעבר, היום יום נראה בנאלי ולפעמים משעמם. בפעם הראשונה מזה חודש, הקדשתי שבוע שלם (כמעט) להשלמת פערים. פתאום אנחנו מבינות כמה הפכנו תלויות במחשב, במייל, כמה קשה עבודה ללא תקשורת אינטרנט. או אם לשפוט לפי ציר הזמן הפרטי שלי: אם [1] בבצלאל שרטטנו עם רפידוגרף, אותיות הורדנו ב'לטרסט', ורקעים היו מגליונות רסטר A3. [2] הספרייה החזיקה חוברות של עיצוב איטלקי שעברו בינינו בהשאלה ויכולת לדעת מה יהיה הסטיילינג הפופולרי בהגשות הסיום על פי בלאי הכריכה והשוליים המקומטים. [3] אחר כך הגיע הפקס. [4] מחשב ראשון קניתי ב-1991  (מקינטוש כמובן) מהכסף הראשון שהרווחתי בעיצוב תערוכה לבית התפוצות... היום מודדים פופולריות בהתאם למדד הכניסות לאתרים. מהר מידי התרגלתי לחפש באופן מיידי רפרנס, קטעי מאמרים, הגדות? ולפעמים תרגום ברשת. מצד שני הזמינות הזאת נפלאה ומאפשרת לי לחשוב לרוחב, לחפש הקשרים פרועים ולקפוץ משמחה כשחלקי הפאזל נופלים במקום הנכון.  אני שמחה על השחרור ממחקר אקדמי כמו שהוא נעשה בדרך כלל, על פי החוקים, כשהערות השוליים מסודרות לפי א-ב או שמא זה לפי שם המחבר... יש מעט מאוד חוקרים בתחום שלנו, רוב המאמרים הקיימים הם על התפתחות תחומי הקריקטורה באנגליה או צרפת. יש מעט מאוד טקסטים בעברית. היפים יותר שייכים ליוצרים עצמם הנה אחד היפים של קריאל גרדוש הידוע בכינוי דוש :

בעצם מה עיסוקי?
"
המקצוע העתיק ביותר: צייד.
"
אני צד חיית-טרף נוראה: האקטואליות. ההתרחשות והאירועים של יום-יום.
"
גם העתונאי רודף אחר אותה חיה.
"
אך רק להתבונן בה, כדי שיוכל אחר כך לספר צ'יזבאט.
"
אני רודף אחריה כדי לקלוע בה. זה כל ההבדל.
"
אני צייד.
"
אבל דל נשקי. רק חץ וקשת.
"
לא כל כך יעיל, לא תמיד פוגע: אותה חיה חמקמקת היא מאוד.
"
אף שהחץ שנון, אין פציעתו קשה....
"
אך אני מוסיף לרדוף אחריה ולשלח בה חיצים.
כי צייד אני".

"כשהאינטרנט לא עובד, הכל הופך איטי יותר ומכריח אותי לרדת לארכיון למטה, ולחפש קצה חוט בספר, או באחת החוברת. התרומות לספריה הן עדיין קטנות, מספריות פרטיות, אבל אני בטוחה שכשנפתח את הדלת ובחוץ יהיה שלט, אנשים ימצאו את הדרך לתרום. אחד הסימנים הראשונים לכך היה כחודש לאחר תחילת העבודה, או אז חיכה בכניסה האחורית של הבניין, ספר קריקטורות של זאב. מונח על המעקה בשמש."

"לפני כמה שבועות שאלו אותי במפגש של איק"ום: "את לא מפחדת שיגנבו לך רעיונות ? למה לך לפרסם את מה שאת חושבת בבלוג באינטרנט, ועוד באתר של המוזיאונים...". אני מחזיקה בדעה הנאיבית כי 'אנשים' לא כל שכן 'אנשי מקצוע' לא גונבים רעיונות, אלא חושבים עליהם לבד. אחרת  בשביל מה הם בחרו לעבוד במקצוע שמחייב אותם לחשוב על רעיונות חדשים מידי יום? אבל המציאות הגיעה מוקדם מהצפוי והוכיחה אחרת: השבוע ניסינו להשתלב באחד הפסטיבלים בחולון. היה לנו רעיון: להקרין סרט אנימציה מקורי ולהשמיע מוסיקה על ידי תזמורת בשיתוף הקהל, כאשר הדיון יתמקד בקשר שבין הנרטיב הציורי והנרטיב המוזיקלי ומערכת הגומלין שביניהם. אחרי חצי יום, נתקלנו במייל שמציג את הפניה שלנו לפסטיבל כהצעה הפוכה "הצענו למוזיאון לערוך אירוע של אנימציה ומוסיקה.." הופתענו, התרגזנו, נעלבנו והחלטנו שלמרות הכל, אם מעתיקים אותנו, אנחנו עדיין מקוריות, וזו סיבה טובה לא להפסיק."

 

"יש משהו בכל סופשבוע שבו אני יושבת לכתוב, הרגע שבו צריך להחליט במה לשתף, עד כמה לחשוף מה לומר. כל כך קשה לחדד ולבדל פעילות מוזיאלית חדשה. נדמה שיש כל כך הרבה, בכל מוסף שישי עמודי האירועים תופסים חלק ארוך ונכבד, מוזיאונים נדרשים להקצות תקציבי פרסום דומים למותגים מסחריים ובסוף של דבר המודעות מתפרסמות בעמודי גלריה של הארץ (שם הרי נמצא הקהל השבוי שיגיע גם כך לא ?) . אז מה יותר חשוב? רעיונות מעולים ועבודת אוצרות כבירה, אוצרות בסדר ועבודת חינוך כבירה? רעיונות בסדר והמון השקעה בשיווק? נזכרתי בבחור האמיץ, יש לומר, איש השיווק של מוזיאוני חיפה אם אני לא טועה בהגדרה, שעלה על הבמה לשבת לצד אוצרות מהשורה הראשונה, בכנס האחרון של איקו"ם באשדוד. הוא ניסה להסביר ששיווק זו לא מילה גסה וזכה לנחירות בוז מהיושבות לידו והיושבות באולם. האם יכול להיות שהמסלול האוצרי מחנך אותנו לתערוכות בעלות קונספטים מחודדים, חיתוך חומרים נפלא, תליה במקצבים מעולים תאורה נפלאה ופחות השקעה בשיווק ? האם יכול להיות שאנחנו קצת דומים לסטיגמה הנפוצה, אם כי יש לומר מדויקת משהו, של אדריכלים, המעדיפים את הבניינים שלהם, לא כל שכן המוזיאונים אותם הם מתכננים ריקים מאנשים שמחרבים להם את הקומפוזיציה?"

 

סוף אוגוסט 2007

"אני הולכת בחלל הכניסה למוזיאון, ומנסה להחליט על פשרה בין הצורך במסכי ענק והתקציב שרשום בניירות. החלל מבקש מסך מאורך שניתן לצפות בו ממרחק של שלושה מטרים. התקציב אומר מסך 21 אינץ'. וצפייה ממרחק של מטר אחד, ועוד לא סיימנו לדון עם האדריכלים על סוג הקונסטרוקציה, הצבע ואופי הגימור. זה היה ברור שאחרי כל כך הרבה פעמים שהייתי בצד התכנוני עיצובי, יבוא היום בו יישב מולי אדריכל חמוד, שמעולם אל תכנן מוזיאון ויסביר לי שאני לא מבינה "כי במחשב זה נראה דווקא טוב".

ההחלטה נופלת, אנחנו מוותרות על רכישת פקס לשנת 2007, וקונות מסכים גדולים יותר.

"בעודי הולכת בכניסה, הלוך וחזור, סופרת צעדים, נזכרתי בכניסה של תערוכת המחזור שאצר איזיקה באמצע שנות השבעים - כל הכניסה הייתה מלאה בערמות עיתונים שהביאו אנשים בתמורה לכרטיס כניסה. על הקיר היה כתוב "אתם דורכים על זהב". עשר שנים שהוא איננו. הרבה אחרי ששלח אותי לטאטא אצל פסח במעבדות כדי ללמוד איך עובדים, או לעזור לאליעזר לתלות באולם, או לסגור את האור באולם וללכת בחושך עד הדלת הלבנה למשרד. "

"נקודות המוצא לתערוכות היו מגוונות ולא פעם הייתה בהן חדשנות שהעלתה תוצאות לא שגרתיות ולא חזויות מראש... אם תרמנו במשהו לתנופת יצירה פתוחה ומקורית .. הרי שהשגנו את מטרתנו" הוא כתב בקטלוג של נרות מצווה משנת 1986, תערוכה שהפגישה בפעם הראשונה יהדות ומעצבי על בינלאומיים . בגיל 35 כבר היה אוצר המחלקה לעיצוב ואדריכלות אחרי שמונה שנים באגף הנוער, היום זה נראה לי צעיר, אז הוא נראה כמו כל העולם"

 

אם אתה לא יכול לחזות את העתיד, עדיף שתהיה גמיש – כתוב בבלוג של גדעון עמיחי ב'דה מרקר'

"ככל שמתקרבת הפתיחה, נושא המיתוג המיצוב והדימוי של המוזיאון מתחדדת והולכת. את המוזיאון מלווה משרד פרסום בכיר – שלמור אבנון עמיחי. גדעון עמיחי - איש חושב, ציניקן וחד כתער וזאב רביד מנהל מחלקת מיתוג תענוג להקשיב לו . שניהם מגיעים לישיבות וועדת ההיגוי (לא תמיד ולא כולם) אבל משתתפים פעילים וחשובים בשיח 'המוזיאון לאן'.

המסורת אומרת שקריקטוריסטים כמו יוצרים אחרים, מקצוענים בתחומם אבל לא מתאימים לתפקיד עיצוב הלוגו. צריך מרחק רגשי, ניתוק הכרחי ויכולת תמצות גבוהה. זה קשה להגיד את כל המשפט שאומר מוזיאון בסמל אחד. אוספים ומחקר היסטורי מקומי, גם קונטקסט תרבותי פוליטי חברתי וכמובן עכשוויות ובודאי מרכז פעיל ליוצרים אבל בעיקר -מקום- מרחב למחשבה בין קו ואנשים.

"דשנו ודקדקנו בוועדה את המסר, החזון המטרה והדרך. הפרדנו, כך לפחות היה לי נדמה, בין חלומות ואספרציות אישיות ובין צרכי הפרויקט. והגענו לרגע המורכב שהוא תרגום כל המשפטים לצורה. בלי לשכוח אף לא לרגע שלוגו הוא לוגו ולא תכני המוזיאון ובטח לא מכיל את כל הליך מיתוג המוזיאון ותערוכותיו.

לאחר עבודה לא פשוטה, סריקת כל המוזיאונים לקריקטורה וקומיקס בעולם ולוגואיהם.. התגבש אצל גדעון וזאב לוגו שהוא ביטוי לקונטקסט, מקומיות, ממלכתיות וביקורת, מרחב לביטוי אבל עם טוויסט מעולם התוכן (תמ' 7).

דימוי מס' 7

לוגו המוזיאון הראשוני

 

לכולם, אבל           ל     כ     ו     ל     ם              יש מה להגיד.

חברי אק"י זועמים ומפנים מולי אצבע מאשימה 'זו שקית אינפוזיה' 'זו בושה למוזיאון' והמשפט הגברי הידוע והנפוץ כל כך 'בואי אני אסביר לך איך עושים את זה'. אני מזכירה לעצמי שככה זה כנראה יהיה תמיד. אני אחשוב שפיצחתי את סודות הגרעין של המוזיאונים, ומאחורי הדלת יתייצבו יוצרים כועסים שעדיין לא סיכמתי איתם מתי תהייה להם תערוכת יחיד."

 

ספטמבר 2007

"אנחנו נכנסים לישורת האחרונה - אייטמים אחרונים עוברים למעצבים הגרפיים, האדריכלים מתעקשים להוכיח לי שאי אפשר לסיים פרויקט בזמן (על אפי חמתי ואפילו צעקותיי) וכל מי שסביבי עסוק בשאלות מהות כמו "מה נגיש לאורחים בפתיחה" , איך אומרים בארץ נהדרת O M G "" .

יום ראשון בבוקר, אני מגיעה מוקדם מוקדם, כדי להספיק שעה וחצי של שקט לחשוב לפני שהיום יום מתנפל עלי בלי רחמים. יש רעש מוזר, כמו קרקור של בטן רעבה. אני מתעלמת, חסרה לי קריקטורה של ג'ימס גילריי האנגלי שראיתי לפני חודשיים ואילו עכשיו אני לא מצליחה לאתר. גלית עוז מגיעה ומתיישבת לקרוא מיילים, שוב הרעש המוזר, שתינו מסתכלות אחת על השנייה "יונים" .. איכס. המשרד שלנו נמצא במגדל המעלית, חלל שמצאנו בין קומת הכניסה למוזיאון ובין חדר המנועים של המעלית כדי לא לבזבז שטח מתוך החלל המוזיאלי. מישהו השאיר את השבכה העליונה פתוחה ויונים מטיילות לנו מעל הראש..איכס. גלית תופסת אומץ ראוי למנהלת אדמיניסטרטיבית ועולה למעלה "איכס..איכס.. יונים מתות" היא יורדת למטה במבט מבועת וקוראת לתברואה בנוהל "בחורה במצוקה" שפיתחנו לאחרונה..'אויש שמישהו יבוא להציל אותי' ...מזל שאנחנו בנות, המקומות שאנחנו נדרשות לאומץ לב הם אחרים לגמרי. כמו למשל..לבחור לבד צבע לרצפה כשהאדריכל מתעקש על הצבע הלא נכון ..או להרחיב תערוכות ברגע האחרון אחרי הדקה התשעים כי תחושת הבטן אומרת שככה יותר נכון, או לבחור לעבוד עם מעצבים גרפים מאוד צעירים ולא מנוסים במוזיאונים כדי לקבל עיצוב גרפי נגיס, להשאיר הרבה מקום לעדכונים, לשינויים לגמישות, ובעיקר להבין שהכי מעניין יהיה לעשות מוזיאון שלא נכנס לקפאון עם הפתיחה שלו. מעניין זאת אומרת מפחיד כמו הליכה על חבל דק..לעשות מוזיאון שמתעורר בפתיחה ויהיה ממש ממש מעולה רק בעוד שנה  מ י נ י מ ו ם . "

 

ראש השנה

"המוזיאון שלנו שהוא מוזיאון לתקשורת חזותית יותר מאשר מוזיאון לאמנות, עובד כבר עכשיו ויעבוד בעתיד בצמוד לקהילה די קבועה של יוצרים מקומיים. כארבעים וחמישה עד חמישים קריקטוריסטים, כמאה קומיקסאים פעילים וכמות כפולה של סטודנטים שהם יוצרים עתידיים. קבוצה גדולה ומאוד מגוונת. מצד אחד יוצרים כמו ג'קי ("איפה הילד") יציבים, סולידיים בקונצנזוס הציבורי ומצד שני קיצוניים כמו דן אלון שכותב את הבלוג 'שום פלפל ומין אנאלי : הבלוג הבוטה ביותר במזרח התיכון'. לכן החלטנו להתחיל ולנהל מערכת יחסים מסודרת עם הקריקטוריסטים. ערב ראש השנה זו הזדמנות מצוינת להרים כוסית ולהציג בפניהם את החזון של המוזיאון, לאפשר לכל אחד ואחד מהם מקום לחלום על הרעיונות שלו ולדמיין איך הוא היה רוצה להיות חלק מהבית. אנחנו מכינות ענבים, ויין בפיילה של מתכת עם קרח (אין לנו מקרר עדיין), אני מעדכנת את המצגת עם קריקטורות של הקריקטוריסטים המוזמנים כאילוסטרציות (ככה שכל אחד ירגיש שותף) נשארה רק הספונג'ה האחרונה. אנחנו מספיקות להחליף בגדים, לשטוף פנים, למייק אפ כבר לא נשאר זמן, ועוקבות אחרי העיניים של מי שנכנס. חיוכים, נינוחות, אושר, המון נשיקות. 'יופי' אני חושבת 'חזרה כללית לפתיחה'.

שלישית נכנסת לאולם מנכ"לית העירייה, חנה הרצמן, חיוך עצום, היא הולכת בחלל הריק, אני מחסירה פעימה, היא בוגרת לימודי מוזיאולוגיה, כל סופי השבוע שלה מוקדשים לאירועי אמנות ותרבות, היא רואה את כל התערוכות, נוסעת לאירועי האמנות החשובים בחו"ל ובדרך כלל חושבת צעד אחד לפני כולם.

"זה הפך להיות ממש מוזיאון" היא אומרת.

תודה (תמ' 8)

 82 ימים לפתיחה  (חמסה חמסה טפו טפו טפו)"

 

דימוי מס' 8

החלל הריק רגע לפני כניסת התערוכות

 

סוכות

"אם יכולתי לגור במוזיאון, מעכשיו ועד הפתיחה, הייתי עושה את זה. בשמחה. הצורך לעזוב בשעה כלשהי את הבניין ולהתרחק ממנו קשה יותר משדמיינתי. ולא זה לא "כמו ילד שנולד" או כל מיני השוואות כאלה. מליוני פרטים, אלפי מחשבות, דאגות, התלבטויות, הנאות התרגשויות. אם להיות לרגע כנה עם ההשוואה הזאת, ילד שנולד, נוצר והוא אחר, יש לו היכולת לעיצוב עצמי, מוזיאון שנוצר יהיה מה שנעשה ממנו   (ולא יגיד 'אויש אמא' ויגלגל עיניים) . מכירים את הרגע הזה – את יושבת מול מעצב (חלל, פנים, גרפי..) אתם עוברים על פנלים של גרפיקה ..מ....את אומרת "תסביר לי שוב למה אי אפשר לקרוא את האותיות"  הוא מישייר מבט רציני "כי זה טוב לקומפוזיציה" הוא אומר ובטוח שאת מייד חותמת על הניירות. אני יכולה לכתוב את אותו הטקסט לגבי עיצוב החלל... "למה שתי שורות של נאון ?" אני שואלת והאדריכל עונה שהוא מגיע ללא ניירות לישיבה  "מה קרה לך ?! זה הרבה יותר יפה ומשתקף נהדר על הרצפה" ..

איך זה שה'אדם' הלך לאיבוד והקונספציה הפכה חשובה כל כך, איך זה לא מובן מאליו שהממשק שבין מבקר למקום הוא הוא הגרעין סביבו נכרכים הבית והתוכן ולמה אני מוצאת את עצמי אומרת את זה לאנשים שהמקצוע שלהם עוסק באנשים אחרים ?"

 

"אם יש משהו שמלמד אותי המוזיאון הזה, זה תרגילים בניהול. בשיחה שהייתה לי עם טל צור ממוזיאון גוטמן ואביטל מאיק"ום במהלך הקיץ , דיברנו על הצורך בסדנאות/לימודי המשך  למנהלי מוזיאונים. אין לימודים כאלה, זה לא ממש אוצרות למתקדמים וגם לא ממש תואר שני במנהל עסקים – או ניהול מוסדות אמנות. במוזיאונים הקטנים כשמשרת האוצר הראשי (שלא לומר היחיד) ומשרת המנהל הן משרה של אדם אחד, מתעוררים קונפליקטים פנימיים שיכולים לערער את האיזון הפנימי המקצועי.  חלק אחד שבי רוצה את התערוכה הטובה ביותר, המעניינת ביותר, שיש לה את כל אמצעי המדיה המתאימים ותומכים בנושא, והחלק הניהולי שבי יודע שיש מגבלות תקציב ואני מוצאת את עצמי מתלבטת בין אוצרות לפי תקציב ובין תקציב לפי אוצרות . כאן מגיע שאפו רציני לניהול התקציבי בעירייה בחולון, שמלווים את הפרויקט הזה צמוד צמוד יחד עם מנהלי תאטרון חולון (שהמוזיאון מוקם בליווי מקצועי שלהם). ובכל זאת, תודו, שעדיף פתיחה בלי אוכל אבל עם תערוכות מבוצעות היטב, מפתיחה עם הרבה אוכל ותערוכות מבוצעות באופן פושר.. כך מצאתי את עצמי מסבירה בישיבת הנהלה "מה פתאום סנדויצ'ונים, במוזיאונים זה ידוע שפתיחה היא רק יין ושקדים..."

המערבולות מתרבות ככל שהפתיחה מתקרבת, ובכל יום מגיעים אנשים שרוצים לתת וגם לקחת

 "את חייבת לעשות לי תערוכה"

"אשמח להצטרף לצוות המוזיאון, בשכר כמובן !. א.. אפשר בלי להחתים כרטיס ?"

"יש לי אוסף חוברות פופאי נדירות, אני תורם למוזיאון, בטח, בואי לקחת אותן אני גר באילת.."

"את חייבת להציג חבר שלי"

"יש לי רעיון מצוין בשבילך"

"שלחתי לך מישהי להציג במוזיאון היא בטח תגיע עוד חצי שעה"

 

אבל גם בתוך ההוריקן אנחנו רואים את הסוף מתקרב, בעצם לא סוף, התחלה (אויש איזו קלישאה).

סיימנו הגהות אחרונות אצל קרן וגולן המעצבים הגרפיים והעימוד 'יושב' , לודמילה נכנסה לנקות ולאט החלל מפסיק להיות מאובק כל כך מגבס ובטון, האינסטלטור חיבר את הכיור (נכון.. מאחורי הדלת בפינה הלא נכונה, אבל הי.. מה זה חשוב, הוא מחובר), האדריכל/קבלן יצא סופסוף, באיחור של שלושה חודשים מהמבנה (ולא סיים את הפינישים כצפוי) חברת הביצוע של התערוכות נכנסת לשטח ותסיים את הפינישים של הקבלן, אורנה הצטרפה לצוות בחצי משרה, והשתלטה על הטלפונים, תאומים, יומן וכמובן שיחות המוטיבציה ליוצרים "לא.. עוד לא הגיע המייל ששלחת, א.. אתה במכולת ?!  אתקשר שוב ", אנחנו נפרדים מהארכיונאי הנוכחי וכולנו מגוייסים להכשיר מהר רשם/ארכיונאי חדש שיתחיל את עבודתו בראשון לחודש הקרוב ובאופן רשמי צוות המוזיאון ועובדיו מונה שלוש נשים ואיש אחד בשכר של שלוש משרות מלאות.

ורק כדי שאוכל לזכור למה בכל זאת אנחנו כאן ואיך זה שאני מוכנה לגור במוזיאון.. זאב אנגלמאייר, יוצר נפלא, הקדים בחודש שלם והביא קופסא מלאה בספרים שלו למכירה בחנות....

54 ימים לפתיחה  (חמסה חמסה טפו טפו טפו)"

 

אוקטובר 2007

"Serious people have few ideas. People with ideas are never serious."  
Paul Valéry

"אם לא הייתי מלווה כמה מוזיאונים בחו"ל, הייתי מחזיקה בדעה שרק אצלנו, בארץ, מנסים למשוך את הרגע האחרון, או במילים פחות יפות – לא מסיימים בזמן. אם היינו כולנו גברים, הייתי אומרת שמדובר בנושאים כמו הפחד לסיים מהר או לא לסיים לעולם... אבל אנחנו הרי לא גברים ולנו זה לא כל כך חשוב כמה אלא איך. האם יכול להיות שאימצנו כולנו [העם] גישה גברית ? או שמה זה משהו באי שביעות הרצון היסודית שלנו, ואולי, אולי יש סיכוי שזו רק אני, והדרך שבה גדלתי בתחושה ש "אם תשקיעי עוד קצת, ותמתחי את הגבול, תגיעי ה ר ב ה  יותר רחוק"

כך או אחרת, עברנו לספור בימים, ואני נלחמת על כל 12 שעות של עבודה כאילו מי יודע מה יקרה אם לא אנסח מחדש שוב, את טקסט הפתיחה, או ההודעה לעיתונות. רגע, אני אגיד את זה שוב, כדי שגם אני אוכל לשמוע 'הודעה לעיתונות'...עברו עשרה חודשים של עבודה נטו, ברוטו לא חשוב , עשרה חודשים, שזה בערך  300 ימים שהם "מרעיון למוזיאון". אסור להתרברב, לפנינו החודש וחצי בהם הכול יכול להשתבש אבל בכל זאת מתחיל קצה של חיוך מתרגש...יש !

ברקע, אני בחרדה שאני שוכחת משהו. קצת כמו ההרגשה שיוצאים מהבית ובאמצע הפקק לתל אביב מנקרת המחשבה "הממ נעלתי את הדלת ? " יאמר לזכותי שרק פעם אחת הייתי כל כך טרודה שפניתי החוצה מהיישוב כשמהכסא האחורי שאל אותי קול מפתיע " מה היום יום חופש ?"  אופס.. שכחתי להוריד את מיה בגן.. אחד אפס.

 

כבר כמה ימים אני מחפשת קריקטורה שיש בה הקשר למפלצות, אני מנסה לייצר חוט כזה, מהמיתולוגיה והלאה של דמויות מצוירות ששייכות "לעולם שמעבר" לתחומי הקריקטורה ואז נזכרתי בטקסט של אבנר שץ[12] שקראתי באתר המעולה  - רשימות [מבית קונפציה] שם היה כתוב משהו על חיות דמיוניות – אה.. 'מן הבֶּסְטִיַארְיָה של אָבֶּרְדִין'  ככה קוראים לרשימה שלו ומייד צללתי לסדרה של אתרים מדהימים של אותן אנציקלופדיות באסטריה. בכל זאת, יום שישי בערב, זה לא זמן לצאת לספרייה ולבדוק אם אני צודקת.

ואז כמו שאני מצפה שיקרה – הרי כלום לא קורה במקרה.. בשבת בבוקר הלכנו לסרט ילדים 'כריש משהו' ומה מופיע בסצנה השנייה ? כמובן דגים מוטרפים עם שלוש עיניים או זנב מפוצל.. ולמה הם כאלה ? בגלל הפסולת המושלכת לים .. רגע  עכשיו נחזור למה כתוב ליד ההסבר של הקריקטורה שלמעלה : 

"Monster soup commonly called Thames water, being a correct representation of that precious stuff doled out to us!!!";

בגלל זה אני אוהבת לחשוב במוזיאונים זה אף פעם לא נגמר ובטח שלא בזמן."

 

20 דצמבר 2007

"אלוהי המוזיאונים

ומכל האחרים סליחה מראש

 

שש וחצי בבוקר, בדיוק האמצע שבין שקיעת הירח וזריחת השמש. את הירח אני רואה מולי והשמש מאחורי. יש ענן אחד בקומפוזיציה מושלמת. קטן מאורך ומפוזר משהו, כמו משיכת מכחול, שליש על הירח, שני שליש נמתחים החוצה, אפור תכלכל, הצבע הנהדר הזה ששום פנטון לא יגדיר.

אני נוסעת לשבוע חדש, עוד שנייה אתם מגיעים לראות 'איך יצא'. ההודעה בעיתונות הארצית כבר התפרסמה, אין דרך חזרה.

התרגשות? לא. חשש. החשש מתערבב בפחד, כמה רכה המערכת הזאת, כמעט מתפוררת בשוליים, כל רוח מצליחה לחרב את הגלייזינג המעודן של השכבה העליונה. מוזיאון חדש, בעוד רגע הוא כבר יהיה עשוי, ומוכן ואמיתי – ומהנקודה הזאת והלאה אנחנו יכולים רק להשתפר."

 

25 אוקטובר 2009

36,691 תווים אחר כך. סוף אוקטובר 2009, אני חוזרת לקרוא ולערוך את כל המילים לכדי נייר אחד. מוזיאון אחד. ובכלל לא הגעתי לדבר על חיים האמיתיים – הריאלטי הפרטי שלנו במוזיאון. מייק אפ מול המראה במעלית חמש דקות לפני הפתיחה, דפיקות הלב כשאני על הבמה הקטנה מחזיקה ספר סקיצות שחור ומתפללת שלא שכחתי אף אחד, שמוליק כץ מתרגש עד דמעות כשהוא מקבל את עפרון הזהב מידי ראש העיר, מאות המוזמנים שגדשו את המוזיאון (וממשיכים לעשות זאת בכל אירוע) והאהבה הזאת שאי אפשר לתאר במילים, 'הוא באמת יצא דומה למה שחשבנו' (תמ' 9).

 

 

דימוי מס' 9

המוזיאון עם השולחנות הלבנים

 

אם אני לא טועה זה לקח בדיוק סוף שבוע אחד עד כשהבנו שזה אמיתי. יום שני בבוקר, ילדי כיתה ו'3 מחולון נכנסים לביקור. אני מנופפת ידיים בהתלהבות כשאני מובילה אותם לאורך ציר הזמן, בחלל החלוצים, ושולחת אותם לחפש מהי ציניות בין הקריקטורות של 'השנה שהיתה 2007'. אני לא יכולה להתאפק ורצה למשרד להביא מצלמה – עשרים ילדים שרועים על הרצפה חופשיים ומציירים.

הילדות שלנו באגף הנוער במוזיאון ישראל, שעורי ציור עם ג'וקי או טובה, כשהאגף היה מעין גשר של שתי כיתות עצומות , כיורים מנירוסטה, ארונות ענקיים שהיה בהם ה כ ל ושולחנות מרובעים שאפשר היה ללכלך. קייטנת ארכיאולוגיה במוזיאון רוקפלר, הירידה דרך המחסנים והליכה זהירה בין גלוסקמאות בחצי חושך בסקרנות שמהולה בפחד, הנסיעות הראשונות וההתפעמות בכניסה למוזיאונים הגדולים באירופה, כולם יחד הצטופפו לרגע הזה שבו יכולנו לתת לאחרים חלון חדש לעולם המופלא של המוזיאונים.

 

דימוי מס' 10

הקמת גן הפסלים בחצר המוזיאון

 

מאז נפתחו במוזיאון 21 תערוכות בגדלים שונים, קלטנו לארכיון את אוסף זאב, חלקים מאוסף נבון, דוש,כץ ועוד מעט מגיע אוסף פרידל שטרן. התעלפנו לקבל את אוסף יעקב הורביץ מבית השיטה שגזר, הדביק ותעד קריקטורת עבריות במשך עשרות שנים ובנה אינדקס מרהיב,[13] חנכנו גן פסלי קריקטורה בגינת הכניסה (תמ' 10), התקיימו עשרות מפגשים מקצועיים מאינטימיים  - כמו המפגש של חברי אק"י עם הקריקטוריסט האמריקאי המעולהDaryl Cagle [14] ביום חמישי האחרון, ועד דורית מיה גור שמדברת מידי סמסטר עם סטודנטים לתקשורת חזותית מבצלאל על החיים המקצועיים.התקיימו ימים שלמים של פעילות כמו משלחת Cartooning for Peace - שלושה עשר מענקי הקריקטורה העולמית מצרפת, ארה"ב עירק, מצרים, תורכיה, צרפת ויפן שישבו יחד לאורך שולחן וציירו קונפליקט ושלום. ילדי בי"ח שניידר שבאו להילחם בפחד דרך גיבורי על או 150 ילדים פלסטינאים וישראלים שבאו לצייר עם מישל קישקה ואורי פינק באירוע יום השלום הבינלאומי בשיתוף מרכז פרס לשלום. יש לנו שני קריקטוריסטים חובקים עפרון מזהב וכמו לחגוג את סופו של הטקסט הזה, השקנו השבוע אתר מוזיאון חדש.

חד גדייא מוזיאלי

 

דימוי מס' 11

 

מוזיאון חדש, הוא הזדמנות מצוינת לכתוב מחדש דף רעיוני. אולי כמו דף גמרא, אני בונה חלקים של מידע בהקשר חדש ופרשני. מתחילים בקדום ומסיימים ב"אחרונים". לחלק ולחלק מחדש, לברר עם עצמנו מה יהיה מעניין, איך רוקמים את המידע הזה רובד אחרי רובד לכדי מארג תלת מימדי מעניין. לא מכביד, לא מעייף, מסקרן ומרגש. אני חוששת שאני יכולה לשבת כך ולהמשיך ולהגג עוד ועוד על מוזיאונים, ועל זה במיוחד. אבל אני חושבת שהדבר הנכון לעשות הוא פשוט לבוא. להיכנס, להשאיר את הדעות הקדומות בחוץ, לפרוס את הנפש ולאפשר לעצמך להתמסר לחוויה, לצחוק בקול רם וללמוד בכל פעם משהו חדש.

__________________________

נספח 1

The Cartoon Museum LONON[15]

Cartoon Art Museum San Francisco, California [16]

MoCCA Museum of Comics and Cartoon Art, NY[17]

The Barker Character, Comic and Cartoon Museum NY[18]

Caricature Museum, MEXICO CITY

The Severo Vaccaro Museum of Caricature, ARGENTINA[19]

Museu Do Carum Recklinghausen, GERMANY

Ticonderoga Cartoon Museum Ticonderoga[20]. NEW YORK

Cartoonmuseum BASEL

Karikatur & Cartoon Museum, FRANKFURT

BELGIAN CENTER FOR COMIC STRIP ART[21]

שני מוזיאונים שמציגים קריקטורות דרך קבע הם : 

WILHELM BUSCH MUSEUM[22] 

 MUSEUM OF ILLUSTRATION בארה"ב.



[1] פשר החיים-דודו גבע, אוצרת טלי תמיר, מוזיאון נחום גוטמן, נובמבר 2006 – ינואר 2007.

[2] דוש, אוצרת מיכל ברושי, מוזיאון ארץ ישראל, מרץ 2007-ספטמבר 2007.

[3] ראה נספח 1

[6] מתוך מסמכי ייסוד המוזיאון, פרוטוקול חבר הנאמנים 1991, לונדון.

[7] , The Best of H.M.Bateman: "Tatler" Cartoons, 1922-26, London, 1987. H.M. Bateman

 

[9] נחום גוטמן, החופש הגדול או תעלומת הארגזים, דבר לילדים 1937.

[10] עוז אלמוג, בול הצבר החדש מסמך לשירות הבולאי, החוג ללימודי א"י, אוניברסטית חיפה, 2006.

[11] א"ד גורדון, הערכת עצמנו: מבחר כתבים , פרק י"ב, ירושלים תשמ"ג, עמ' 226-225.

[14] http://www.cagle.com

 


גלית גאון היא מנהלת ואוצרת ראשית של המוזיאון הישראלי לקריקטורה וקומיקס בחולון

קומיקס וקריקטורה, ינואר 2010