עורך

מאמרים

בהקשר

ביקורת

תערוכה וירטואלית

ביקורת ספרים

על יהודים וקומיקס

בן ברוך בליך

השילוב 'יהודים וקומיקס' מצלצל לאוזנים  ערלות כזיווג של מילים שאינן מתיישבות זו עם זו. שכן ההיסטוריה היהודית ותרבותה מלווים בצער ובכאב, ברדיפות ובפוגרומים, וההיחלצות ממחנק הגטו אליו הושלכו היהודים מרצונם או מתוך כורח, לוותה אמנם בהומור מושחז ודק, אך למעט יוצאי דופן ספורים הם המקרים בהם קשרו היהודים את גורלם בתרבות הפופולארית, כולל כתיבה וציור של קומיקס.  אם כבר בחרו היהודים 'מקצוע' אשר יחלצם ממעמדם הנחות, היה זה בזירה של התרבות הגבוהה. כל אמא יהודייה ייחלה ואף טיפחה לבניה כשרון במוזיקה, בספרות, בתיאטרון ולעיתים אף בקולנוע, שלא לדבר על המדעים והרפואה. אבל להיות צייר קומיקס? ספק אם משפחות יהודיות טיפחו כישרון נטול פרסום ופרנסה מסוג זה. אבל ישנה סיבה נוספת לכך שהקומיקס לא משך יוצרים יהודים, והיא נעוצה בהיסטוריה של הקומיקס, אשר מיעט בתחילת דרכו להתייחס אל ההיסטוריה ואל תרבותם של עמים ומיעוטים, ולפיכך אין להתפלא כי מקומם של היהדות והיהודים כשאר תרבויות העמים, נעדרו ממדיום זה. רק בשנות השישים חלה תפנית בתפיסת הקומיקס, בערכיו ובתכניו, ומאז ועד היום אנו עדים ליצירתם של ספרי קומיקס המכונים 'נובלות גראפיות' בהן מוצגים וידויים אישיים, עדויות היסטוריות וסיפורים בעלי גוון פוליטי. בכך חוזר הקומיקס אל מקורותיו מהמחצית הראשונה של המאה ה-19, ואל תפיסת עולמו של  רודולף טופפר, אשר כתב וצייר קרוב לעשרה ספרי קומיקס שלא נועדו רק לבידור והנאה, אלא הייתה בהם ביקורת נוקבת על ערכי תקופתו.1

 


עטיפת הספר

הנובלה הגראפית היהודית, כפי שעולה מאסופת המאמרים בקובץ זה, איננה עשויה מקשה אחת ואולי בשל כך לא פשוט להגדיר את תכניה ואת מגוון הנושאים בהם דנה סוגה זו. רוב יוצרי הקומיקס אשר התייחסו לחוויה היהודית מוצאם הוא מארצות הברית וכמו ברנרד מלמוד ופילפ רות בספרות או וודי אלן בקולנוע, גם כותבי הנובלות הגראפיות מתחבטים במקומו של היהודי בזירה החדשה אליה הוא נקלע. בולט בהקשר זה מאמרו של לורנס בוט, הכותב על הקומיקס היהודי העכשווי הבז לעבר המפותל של היהודי ומשבח את העתיד ההרואי של היהודי בארצות הברית. כך גם המאמר מאת בוקסאן הארד הדן בזכריות היהודית של הגולם, אשר מבטאת לדברי הכותב את שחרור היהודי מתפיסתו כגלותי לטובת יהודי חזק, המיטיב לשחק בייסבול. בהמשך לכך מחזק ומשלים ג'וש למברט את דימויו של היהודי החדש במאמרו הדן במיניות היהודית כפי שהיא באה לידי ביטוי בנובלות הגראפיות המוקדמות. חשוב להוסיף לרשימה זו את עבודתו המונומנאלית של ויל אייזנר, עליו כותב ג'רמי דובר, הנחשב ובצדק רב לכהן הגדול של הנובלה הגראפית היהודית, אשר קנה את עולמו בכתיבת ההיסטוריה של היהודי באחדות מהנובלות הגראפיות שיצר.

 

לעומת הפרק הקודם, הדן בעיקר במקומו של היהודי החדש (והגלותי לטעמי, למרות שריריו ומיניותו המוחצנים), הפרק הבא של הספר עוסק בשואה. לא אגזים אם אומר כי לפנינו אחד הפרקים המעניינים והמרתקים בספר. חמשת המאמרים שבפרק זה מאירים את הנובלה הגראפית מכל זווית אפשרית והשואה נידונה בהם מנקודות מבט חדשות ובלתי מוכרות. המאמר הפותח הוא מאת ליזה נעמי מלמן ובו היא בוחנת את השימוש שעושה הורסט רוזנטל,2 שכתב וצייר את ספרון הקומיקס מיקי במחנה גורס בתקופת מאסרו במחנה ריכוז זה, וזאת תוך התייחסות לעכבר של ארט שפיגלמן בנובלה הגראפית מאוס. בפתח מאמרה מצטטת מלמן קטע מתוך רשימה שפורסמה בכתב-עת נאציי ובה מכפיש הכותב את מיקי מאוס של וולט דיסני כבעל חיים בזוי, מלוכלך ומפיץ מחלות (בדומה לחולדה בסרטו של פריץ היפלר 'היהודי הנצחי' משנת 1940). מתוך כך מסיקה מלמן כי הבחירה של רוזנטל ושל שפיגלמן בעכבר לא הייתה מקרית, גם אם לא נעשתה במודע. העכבר של רוזנטל מייצג לדידה את ערכי המהפכה הצרפתית שירדו לטמיון בעקבות שלטון וישי, בעוד העכבר של שפיגלמן  הוא היהודי השורד, שבדרך לא דרך הצליח לעבור את אימי השואה. המאמר הבא בפרק זה של הספר הוא מאת ארין מגלוטין, ובו בוחן הכותב כיצד חלחל  הנרטיב של מאוס אל תוך חיבורו המאוחר של שפיגלמן העוסק בקריסת בניניי התאומים בעקבות ההתקפה של בן לאדן. ואולם, המאמר שמציב את הפרק הזה בחזית הספר, הוא מאמרו של ברד פריגר, המנתח את ספרו של ג'ו קוברט יוסל. ג'ו קוברט נולד בארצות הברית להורים שהיגרו אליה לפני מלחמת העולם השנייה, וכמו רבים מבני תקופתו, שמע ג'ו הקטן על השואה באופן עקיף כשהוריו לחששו מאחורי דלת נעולה על אלה שנשארו מאחור ונספו. יוסל הוא סיפור גבורתו של נער, כדוגמת ג'ו, שנשאר בודד בגטו ורשה ויחד עם קומץ של יהודים מתקומם כנגד הצורר הנאצי. בניגוד לגיבור של שפיגלמן, השורד את השואה, יוסל מוצא את מותו בגטו, וחוויה זו של פוסט-זיכרון, היא שמנחה את פריגר בדונו בדמות של יוסל ובדרכים אשר הקומיקס מספק כדי להנציח את השואה.                                                       

 

נובלה גראפית אחרת הנידונה במאמרה של מרים האריס היא מאת ברניס איזנשטיין, אשר תורגמה לאחרונה לעברית. מדובר בנובלה המתארת מנקודת מבט ילדית את מאורעות השואה ומשולבים בה סצינות הלקוחות מהתנ"ך, מהתרבות האמריקאית והאידיש, כשהגיבור הראשי בספר הוא אביה של ברניס, הצועד אל תוך אושוויץ ועל דש בגדו סמל של שריף כדי להציל את האסירים הכלואים שם. טענתה העיקרית של האריס היא כי איזנשטיין מתארת את השואה כטראומה דווקא בגלל השפה הילדית תוך שימוש במוטיבים הלקוחים מהתרבות הפופולארית. הטראומה נמזגת אל תוך ההווה ובתור שכזו ההיא איננה מניחה לקורא לשכוח ולו לרגע את העבר הנורא.

 

בעוד ספריהם של רוזנטל, שפיגלמן, קוברט וברניס, עוסקים באופן ישיר בשואה, הרי ייצוג שואת יהודי אירופה כפי שהוא בא לידי ביטוי בסדרת הקומיקס אקסמן, מאיר את הלקחים (לכאורה) בעקבות הטראומה. מאמרו של שריל אלכסנדר מלקולם – 'עדות, טראומה וזיכרון: ייצוגי שואה וקומיקס אקסמן', הוא ניתוח של סדרת קומיקס בהן מככב גיבור אולטימטיבי, חזק וכל יכול – אקסמן, המציל אוכלוסיות מנוצלות מידיהם של בני עוולה. התשוקה לאדם החזק, לדאוס-אקס-מאכינה, שיפציע מהלא-כלום כדי לשחרר את המדוכאים באשר הם, היא כנראה תשוקה אמיתית, ועל פי גישתו של מלקולם היא אף זוכה לפירושים לאומיים.

 

חלקו השלישי של הספר מציג אחדים מהנובלות הגראפיות שנכתבו מחוץ לארצות הברית. נמצא כאן מאמרים המתייחסים לנובלה של ג'ואן ספר חתולו של הרבי במאמרים מאת פול איזנשטיין ומרלה האריס, לנובלות גראפיות שנכתבו בארץ מאת איציק רנט, ירמי פינקוס, אסף חנוכה, רותו מודן, אורי פינק ואלי אשד, ואילנה זפרן במאמרים מאת אריאל קאהן ואלון ראב.

 

תוכנם של המאמרים באסופה זו, אבל גם עצם העובדה כי נוצרו עם השנים נובלות גראפיות שעוסקות בהיסטוריה היהודית ובגורל היהודי, הם עדות למקומה המיוחד של תת-הסוגה הזו בתעשיית הקומיקס העכשווית. ויל אייזנר היה כדומה לי הראשון שהעז לצאת מהארון בכך שהביא לקדמת הבמה את היהודי והיהדות כמקרה ייחודי בקומיקס, ובכך מילא אייזנר, כמו גם המאמרים המוצגים באסופה זו, חלל שרק התבקש להתמלא בתוכן מחקרי ויצירתי כאחד. מאז פרסום מאמרו האקדמי הראשון בשנות הארבעים של המאה ה- 19 מאת טופפר, שהוזכר לעיל, עברו יותר ממאה שנים וב- 1955 התפרסם מאמר אקדמי נוסף העוסק בקומיקס. מאז אנו עדים למספר הולך וגדל של מאמרים אקדמיים מעולים בנושאי הקומיקס, אבל למרבה ההפתעה אף לא אחד מהם התייחס באופן כה נחרץ לקומיקס היהודי והישראלי, כפי שעושים כותבי המאמרים באסופה זו. ליקוט המאמרים בספר זה בידי פרופ' בסקינד ופרופ' עומר-שרמן, היא יותר מאשר תרומה חשובה לתודעת הקומיקס היהודי; יש לראות בספר זה נדבך חשוב במחקר האקדמי של הקומיקס והנובלה הגראפית.

 

 

 

הערות

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

  • 1. ראו על רודולף טופפר במאמרי בגיליון זה.
  • 2. ראו מאמרי הניזכר לעיל, בו אני מנתח את ספרוני הקומיקס של הורסט רוזנטל שניספה באושוויץ.
קומיקס וקריקטורה, ינואר 2010