עורך

מאמרים

בהקשר

תערוכה וירטואלית

פִּירוּאֶט

ליהי תורג'מן

סדרת העבודות המופיעות במצגת מייצגת את עבודותיי מהשנה וחצי האחרונות (2008-9) של לימודיי במחלקה לאמנות בבצלאל. דואליות הריחוק והקרבה מזמן יצירתן ומהעבודות עצמן, מביא אותי לכתיבת טקסט שאינו מתייחס לעבודות ביתר קונקרטיות, אך מנסה לזרוק אור על העולם שאותו הן בונות.

 

אני מתעניינת באופן שבו ציור הוא הזמנה לחוויה המעידה במידה מסוימת על הדינאמיקה הפנימית  שנוצרה במפגש שלי עם דימוי וחומר והפכה כעת לתוצר ויזואלי (הציור) .

 

העולם שאותו אני חושפת , מורכב ממסמנים תרבותיים, אובייקטים שכוח הוא אימננטי להם ובהם,  לעיתים הם 'מופיעים' ומונכחים ע"י הסטרוקטורה של התמונה, דהיינו- המבנה שלה ולעתים כניגודים.

 

מעניינת אותי הופעה חריגה של התופעות - המשיכה לגלגל ענק מפורק שפגשתי בפריס בחילופי סטודנטים, היווה לי נק' מוצא , זיהיתי באותה היקסמות של הגוף מול המושא הספקטקולארי והמפתה, אפשרויות רבות בהן האוניברסאלי, והמזוהה מסוגל לייצר, באמצעות הציור- מפגש פרטיקולארי, אינטימי. אני תרה אחר צורה  (או דורשת את הפוטנציאל של כזו), שיש לה התנגדות מבפנים, אניגמאטיות, אחרות. דמיינתי לעצמי אם על גופם של בני אדם המתהלכים בעולם היו התגלמויות ועדויות הנפש והמחשבה, הזהות והפנימיות, הגוף כיצד זה היה מופיע?  

 

בהמשך להרהור זה נדרשתי לייצוג התמונתי של אותה היעדרות ספקטראלית; משקל, נפח, הבלחה של אור, המופיע בצורת בלון כמסמן תודעתי פסיכולוגי של שיגעון, ספיראלה, רולטה, פסאדת פרחים בגוונים של צהוב, מופע להטוטנות, תנועת הספיראלה, שלושה קרדינלים שלושה כובעים ומעטפת ירוקה: אפשרות של אשמה, זדון, חטא- מחשבות על מוסר. ציור של דמות ממורכזת- מטיפה, נבואית הוא ציור של הרכנת ראש, בהזדמנות אחרת הוא ציור של בלון ורוד חיוור בצורת לב.

 

בביקורת תערוכת אמצע שנה ד', פרופ' צבי גולדשטיין (אמן, איש סגל בכיר במחלקה לאמנות) התעניין לדעת, בעקבות התבוננות בעבודות, היכן ראיתי לאחרונה טווס? מאחר וברגע המלחיץ ההוא, לא יכולתי/הצלחתי לפתח דיאלוג – אני מבקשת שטקסט זה יהווה במה למה שלא נאמר אז.  הטווס הדהוי כמושא המופיע בציור- מהווה עבורי, תופעה חד פעמית של הגחה, תכונותיו המהותיות והפוטנציאל הפורמליסטי שכבר טמון בו, מגלמות את היוצא מן הכלל, בין אם הוא מודל בדוי או פנטאסטי או עוגן במציאות הקונקרטית;  ההסתכלות האסתטית מחזיקה את התופעה בבידודה ומוסרת עצמה לרושם התופעה היחידה- במובן זה, הטווס שלי הוא גם נוכחות של בוהק וגם מוסד . הטווס הפרוזאי בסצנת הלולאה המפורסמת של פליני ב'אמרקורד' ( 1973) הוא בין היתר, סמל ובעל חשיבות מטפורית , אינני בשאיפה לייצר מטאפורה (וכן, דעתי מחזיקה בספק את הימצאותו של טווס בפריים של פליני כנובע מאיזו התכוונות התחלתית חדורת מטרה של הבמאי, לספר על דבר מה שקודם להויית הטווס עצמו. מכלול המשמעויות שמעבר חשובות במובן התרבותי, יש להן מקום כהצעה לקריאה ולהבנה וכנראה גם יש בהן ממש, אך הן תוצר של השיח הביקורתי והפרשני ויפה שכך הדבר), הניסיון הוא להביא את הדבר עצמו, אוסיף לנסות.

 

בספרו 'הארכיטקט' כותב פול ואלרי: " ואמנם , מכל הפעולות זו של הבנייה היא השלמה ביותר, היצירה דורשת אהבה, הרהור, ציות למחשבתך היפה ביותר, המצאת חוקים על ידי הנפש ועוד דברים אחרים שהיא שואבת באורח פלא ממך שלא חשדת אפילו כי ברשותך הם."

 

פרופ' גולדשטיין המשיך את דבריו וסיים בזריקת שאלה חשובה ויפה לחלל:

 

"איפה הוא המקום בו הציור מנצח את הפרוזה?"

 

בכך שאל למעשה שאלה לא פשוטה, אונתולוגית, הגוררת עמה דיון בעל מסורת,  בדבר הדימוי ונבדלותו- למכלול המהלכים הטקסטואליים אני מקווה לתרום דבר מה, אך לא באמצעות השפה והמושג, אלא באמצעות ממשות חושנית והכרתית שמייצר הציור, ככזה הנוקט עמדה, אך אינו מיסיונרי.

 

 

 

באשר אליי, דרוש לי עוד אימון, ועל כן אמשיך במסע.

 

 

 

בתערוכה הרטרוספקטיבית  של תמר גטר, המוצגת בימים אלה במוזיאון תל אביב לאמנות, מוצגת סדרת הציורים:  2go , כיצירה אחת שתוכננה במיוחד לחלל תצוגה הספציפי. נוכחותו הטוטאלית של מיצב הציורים ה'חי' הזה, לא השאיר אותי אדישה, אלא מוצפת ומלאת חישה. מול לוח אחד מונוכרומאטי, מצוירת אישה/נערה ממורכזת המניפה את ידה בתנועה היוצרת דימוי המתחקה אחר עיגול- תנועת היד המסובבת של גטר היוצרת מעגלים על מעגלים, מהפנטת , מלאת שליטה ובו בעת דחופה ושלוחת רסן. ההתבוננות היא בגשמותו של אותו לוח כעדות לפעולה אותה ממציאה גטר ומחויבת לה כמעשה הציורי מטלטלת את הסטטיות שלי כצופה מתבוננת שכעת משתנה לדינאמית, הציור מזמין אותי להצטרף לאנרגיה שהוא מייצר ולהרהר בדבר המציאות התמונתית האלטרנטיבית המתקבלת . ברגע כזה, המגנטיזם החזק של המראה  -היצירה הופכת אוטונומית ומתהווה מערכת יחסים הדדית של אמון, ביני (הצופה) לבין הנוכחות הלא נוכחת של האמנית.  

 

המרקם הפנימי של האנרגיות הכוחות והדחפים של הדימוי, מכונן תשוקה.

 

השונות של הדבר מעצמו, המקום בו הציור חורג אל מעבר לדימוי, החירות המאגית של המושא, האפשרות לאי צורה באמצעות המבע הציורי. 'צורניות שאין לה צורה' (ז'אן לוק נאנסי במאמרו המרתק "הדימוי-הנבדל"), זה המקום בו בעיני, פרופסור גולדשטיין, הציור מנצח את הפרוזה.

 

פירואט (1.15 MB)

הפרוטוקולים של צעירי בצלאל, יולי 2010