עורך

מאמרים

בהקשר

תערוכה וירטואלית

להתבונן במותם של אחרים: הצגת צילומי גופות בתקשורת הישראלית כמנגנון הכלה והדרה

טל מורס
להתבונן במותם של אחרים

תקציר: אירוע מוות אלים שובר את השגרה ומערער את יציבות הסדר הקיים, לכן הוא "אירוע חדשותי", וראוי לדיווח עיתונאי. המוות מחייב נוכחותה של גופה בזירת האירוע. כחברה, יש לנו נורמות מסוימות ביחס לגופות שכוללות, בין היתר, דפוסים מסוימים של הצגת (או אי הצגת) גופות בתקשורת. עניינו של מאמר זה הוא בבחינת האופן שבו התקשורת מציגה גופות בדיווחיה: מהם העקרונות והנורמות המשמשים עיתונאים (בדגש על צלמים ועורכים) בהצגת צילומים של גופות, באילו תנאים הם מיושמים ומה המשמעות של דפוסים אלה? אחד מתפקידיה החברתיים של התקשורת הוא אכיפה של ערכים ונורמות חברתיות. שניים מהערכים הבסיסיים הרווחים בחברה הישראלית (ואולי בחברה המערבית בכלל) הם כבוד האדם וכבוד המת. כמוסד חברתי, שאמון על שמירה על הנורמות החברתיות, העיתונות מצווה לשמור על ערכים אלה. כך, לדוגמא, כאשר מדובר באירועים שעניינם מוות ומתים, תקנון האתיקה של מועצת העיתונות מנחה את העיתונאים לאזן בין זכות הציבור לדעת והשאיפה לפרסם כל דבר שראוי לפרסום, לבין העיקרון של שמירה על כבוד האדם וכבוד המת. הצגת גופות בתקשורת היא פעולת ייצוג קיצונית יחסית, שעלולה לפגוע בכבודו של המת, ולמרות הזהירות הננקטת בהצגת צילומים של גופות בתקשורת, ניתן לחזות בדיווחים הכוללים צילומים של גופות במצבים שונים. אני גורס כי פעולה זו מתרחשת כחלק ממערך נורמטיבי, שמקדם רעיונות, מעבר למטרה העיתונאית של דיווח על המציאות. על כן, אני מבקש לשאול היא מהן הנורמות העיתונאיות והחברתיות של הצגת צילומי גופות בתקשורת הישראלית ואיזה רעיונות הם מקדמים? על סמך ניתוח של סיקור אירועי מוות שונים אך דומים, אני טוען שהצגת צילומים של גופות משמשת כמכשיר לשרטוט גבולות השייכות לקהילה (ללאום, במקרה הישראלי), ומכשיר זה נועד לסמן ולבסס מי "לנו" ומי ל"צרינו". המאמר חושף את האופנים השונים שבהם התקשורת הישראלית מסקרת אירועי מוות, ובאמצעותם היא מַבְנה, גם אם בדרך עקיפה, את הקהילה, ושומרת על הערכים המקובלים בחברה, או חושפת אותם, בהתאם לשאלה "מי מת?".

 

" 'עצור את הסירה, אני חייב לרדת לגדת הנהר ולהתקרב', ביקשתי מנהג הסירה הבורמזי. מרחוק, ראיתי גופת ילד כבן שבע שרועה על העשב ורציתי לצלם אותה. קפצתי אל הגדה ונאלצתי לדדות בבוץ הטובעני שהותירה הסופה. כמו גופות רבות אחרות שראיתי במסעי, פניו של הילד – במכנסיים קצרים מעוטרים בדובונים – היו שחורות והגוף הצהיב מריקבון מתקדם. הוא עוד לא הסריח, אולם עוד יום או יומיים בשמש הבורמזית וזה יקרה.

התחלתי לצלם, ובראשי כבר חולפות השאלות על מה שקדם לתמונה: איך זה קרה? כיצד הוא מת? שאלתי את עצמי איך הופכים תמונה קשה – שמספרת סיפור נורא כל כך – למשהו שיודפס בעיתון? איך היא תאפשר לקורא השרוע על הספה ביום שישי אחר הצהריים לראות, להרגיש ולהבין את הסיפור – עם כל הזעזוע שבו – אולם בלי לגרום לו להקיא?

צילמתי, האור היה מושלם. שמש אחר הצהריים הבליטה את הצבעים. התקרבתי יותר מדי – לא יפרסמו את התמונה. התרחקתי ופניתי לעבר שתי גופות אחרות ששכבו בשדה. הם בני אותה משפחה, חשבתי לעצמי, אולי הוא רץ להזהיר אותם. או שמא הגל שטף אותם בזמן שהיו בביתם..."

המחשבות המובאות לעיל מפיו של צלם העיתונות אייל ורשבסקי התפרסמו בעיתון "הארץ" ב-19/5/2008 בכתבה על סופת הציקלון שהיכה במיאנמר (בורמה) באותם ימים. מחשבות אלו מתמצתות את מרבית הסוגיות בהן מבקש לעסוק מאמר זה – נקודות הממשק בין אירועי מוות, צילום עיתונאי וההיבטים האתיים והנורמטיביים של סיקור מצולם של אירועי מוות.

תקשורת ההמונים רוויה בדימויים חזותיים של מוות ושל מתים. ז'אנרים של סרטי פעולה וסדרות בלש מבוססים על הצגת מתים (Foltyn, 2008). הדימוי החזותי של המת או של המוות (כלומר, צילומים של שחקנים הרוגים או מתים) יכול לשמש כאמצעי בידורי, כל עוד ידוע לנו, הצופים, שמדובר בבדיון, וכי ה"מת" שלפנינו עודנו חי. במילים אחרות, העיבוד שלנו, כצופים, את צילומי המתים מבוסס על הבחנה בין צילום של מוות שהתרחש במציאות לצילום של מוות בדוי, כאשר הראשון נתפס בעינינו כקשה וכואב, ואילו השני כמבדר.

מקרה מוות חריג הופך כל אירוע שבמסגרתו הוא מתרחש לראוי לדיווח עיתונאי. בנוסף, המוות מחייב נוכחותה של גופה בזירת האירוע. כחברה, יש לנו נורמות מסוימות הקשורות ליחס לגופות שנגזרות מערכים כמו כבוד האדם וכבוד המת. כאשר האירוע הופך לראוי לדיווח עיתונאי, נכנסות גם שאלות של עניין לציבור ופגיעה ברגשותיו או ברגשות משפחת המת. עניינו של מאמר זה, אם כן, הוא בבחינת האופן שבו התקשורת הישראלית מציגה גופות בדיווחיה, והאופן שבו היא מבנה את ההתבוננות שלנו, הקוראים, במותם של אחרים.

הגישות שעומדות בבסיס המחקר המובא בעבודה זו הן הגישה לפיה אחד מתפקידיה החברתיים של התקשורת הוא אכיפה של ערכים ונורמות חברתיות (לזרספלד ומרטון, 1995) והגישה הרואה בזירה התקשורתית זירה שבה מתכוננים טקסים חברתיים (קארי, 2003). לפי גישה זו, התקשורת "אינה מתמקדת רק בהעברת מסרים במרחב, אלא בתחזוקת החברה לאורך זמן; לא במעשה של העברת מידע, אלא בייצוגן של אמונות משותפות" (שם, עמ' 107). פירושו של דבר שפעולות תקשורתיות שונות אינן משמשות רק כדי למסור מידע לאזרחים אלא תומכות, אגב אורחא, בביסוס או בכינון ערכים ותפיסות חברתיות.

גישת התקשורת כריטואל פועלת, להבנתי, בשני רבדים. האחד הוא רובד-על שבו סך פעולות התקשורת השונות יוצרות ריטואל שמאשרר ערכים ונורמות חברתיים. הרובד השני הוא הרובד היומיומי, הנקודתי – הריטואלים עצמם שמוצגים בתקשורת ומהווים את אבני היסוד לאשרור אותם נורמות וערכים.

מוות הוא אחד הנושאים הרגישים עבורנו כחברה. המוות עלול לערער על הסדר החברתי וכרוך בפרידה של הקהילה מאחד או יותר מחבריה. בנוסף, אנחנו שומרים יחס מיוחד למתינו (על פי רוב יחס של כבוד), ומקיימים טקסים שונים על מנת להתאבל ולהיפרד ממי שמתו. התרחשותו של אירוע מוות, חושף, אפוא, את אחד העצבים הרגישים שלנו כחברה ומחייב טיפול עדין ומתחשב, בין היתר, על ידי התקשורת. הריטואלים התקשורתיים שאנחנו מקיימים כחברה מחליפים טקסים דתיים ויש להם תפקיד בהשבת הסדר החברתי על כנו, בכינון הזהות הלאומית וביצירת לכידות חברתית בין חברי הקהילה (אנדרסון, 2000; Seale, 1998).

Aries (1974; מצוטט אצל Seale, 1998) ומספר סוציולוגים נוספים טענו שהמוות בעידן המודרני נעדר מהמרחב הציבורי. לדידם, בתרבות המודרנית יש הדחקה ציבורית של המוות, משום שעיסוק מתמיד בו אינו עולה בקנה אחד עם ערכים של שמחת חיים ואהבה רומנטית שעומדים בבסיסה של התרבות המערבית בעידן המודרני. בנוסף, נטען שאנחנו, כחברה, לא יכולים לעבד את המוות באופן מתמיד, משום שמחשבות בלתי פוסקות על סופיות החיים לא יאפשרו את היווצרותה של ריקמה חברתית. הטקסים שאנו מקיימים סביב המוות – בין אם הם דתיים או אזרחיים – נועדו לחזק את הלכידות החברתית ולאשרר את מקומו של היחיד בחברה. הריטואלים הללו הם אלה שמאפשרים ליחיד לדמיין את עצמו כשייך לקהילה גדולה, ואלו הם אבני היסוד לכינון הלאומיות בעידן המודרני.

בניגוד לעבר, בעידן המודרני המוות כמעט שאינו נראה באופן בלתי מתווך. אם בעבר אנשים מתו בבתיהם, הרי שכיום רוב מקרי המוות אינם מתרחשים בבתים פרטיים אלא בבתי חולים ובבתי אבות. לפיכך, רוב האנשים נחשפים למוות באמצעות תיווך של המדיה. סרטים וסדרות טלוויזיה מציגים מוות בדיוני, ואילו דיווחי החדשות חושפים את הציבור למקרי מוות שהתרחשו במציאות. כיוון שרוב האנשים לא נחשפים למוות ממקור ראשון, הסיקור של אירועי מוות על ידי התקשורת נועד, בין היתר, "ללמד" את הקוראים והצופים איך להתאבל (Walter et al, 1995). לפי החוקרים דיווחי החדשות מתמקדים בשני סוגים עיקריים – מוות של דמויות ציבוריות, ומוות פומבי של אנשים פרטיים. בקטגוריה השניה נכללים גם מקרי רצח, למרות שאלה לא תמיד מתרחשים במרחב הציבורי. לדידם, כדי שמוות פרטי יהפוך לציבורי ולראוי לדיווח עיתונאי הוא צריך להתרחש בנסיבות יוצאות דופן.

אירוע מוות אלים מזמין ומתניע מספר ריטואלים המשולבים זה בזה. אירוע של מוות אלים שובר את השגרה ופוגע ברקמה הסדירה של החיים האזרחיים.[1] התרחשותו של מוות אלים פירושה מותו או מותם הלא צפוי של אזרח או אזרחים. אירוע כזה מתניע פעילות ריטואלית במסגרתה פועלים גורמים מטעם המדינה כדי להחזיר את הסדר על כנו (אזולאי, 2006). התרחשותו של אירוע מוות אלים היא לפיכך אירוע חשוב ומעניין הראוי לדיווח עיתונאי, והדיווח על אירוע כזה בתקשורת, שמתמקד במהלכים שנעשים כדי להשיב את הסדר על כנו, הופך למרכיב מרכזי במהלך הריטואלי של אשרור הסדר החברתי (Liebes, 1998).

הריטואלים הללו של סיקור עיתונאי אינם אחידים, וכפי שאדגים בהמשך, קיימים מספר ריטואלים לסיקור אירועי מוות. קיום ריטואלים שונים ביחס לאירועים – שהם שונים ביניהם אך גם דומים – עומד בלב המאמר המובא כאן, שמטרתו לבחון את הריטואלים התקשורתיים הללו ולחשוף אילו נורמות וערכים הם מבקשים לאשרר.

בחרתי למקד את המבט שלי בסיקור המצולם של אירועי מוות משום שאנחנו חיים בעידן שבו תקשורת חזותית ממלאת תפקיד הולך וגדל, ונתח לא מבוטל מהמידע שאנו צורכים מועבר אלינו באמצעים חזותיים שמשקפים או מבנים מערכת יחסים בין קבוצות בחברה (Mirzoeff, 1999; Carey, 2005). הטקסטים התקשורתיים הופכים מורכבים יותר ויותר וכוללים אמצעים מולטי-מודאליים. תקשורת חזותית לא מחליפה את הדיווח המילולי, אבל הפן החזותי הוא נדבך חשוב בטקסט החדשותי שנותן בידי צרכן התקשורת יכולת להבין את המציאות המתווכת בצורה שלמה, מהירה ואפקטיבית יותר. הצילום החדשותי מפוענח בפשטות ובמהירות יחסית, ובמקרים רבים הוא אמור למשוך את הקורא לקרוא את הכתבה ולתמוך בטקסט (Griffin, 2004).

במאמר זה אני מבקש לבחון את הנורמות שהתעצבו בתקשורת הישראלית ביחס לסיקור אירועי מוות, בדגש על צילום גופות, ומהן המשמעויות של דפוסי סיקור אלה. טענתי היא שהצגת צילומים של גופות משמשת כמכשיר לשרטוט גבולות השייכות לקהילה (ללאום, במקרה הישראלי-יהודי), והיא נועדה לסמן ולבסס מי לנו ומי לצרינו.

על אף שהנושא המובא כאן אינו קל לעיכול, והעיסוק בו אינו תמיד נוח ולעתים אף טעון ברגשות עזים, אני סבור שהעיסוק בנושא זה הוא חשוב. דווקא בשל המטענים המלווים אותנו פעמים רבות בעת עיסוק בנושאים הקשורים במוות, חשוב לפענח ולהבין מהם המנגנונים שבאמצעותם אנחנו חווים ומתמודדים עם נושא זה ומה המשמעויות או ההשלכות שיש להם על החברה שבה אנחנו חיים. אני מקווה שלמרות כל זאת, הקריאה של מאמר זה תעודד את הקורא/ת להרהר בנושא ותתרום במשהו לדיון הציבורי באופן שבו אנחנו מתבוננים במוות ובייצוגיו.

פוטוז'ורנליזם וצילומי מוות בעיתונות

המוות מפרנס את העיתונות על בסיס יומי כמעט. מדי שבוע ניתן למצוא בעיתון דיווחים על אירועי מוות שונים דוגמת מלחמות, פיגועי טרור, תאונות, אסונות או מוות של דמויות ציבוריות. אירועים אלה הם בעלי ערך עיתונאי, אולם לא תמיד העיסוק באירועים אלה כולל דיווח מצולם.

לא כל מקרי המוות מדווחים בעיתונות. למעשה, רוב מקרי המוות אינם מדווחים בעיתון. כדי שמקרה מוות יהפוך לבעל ערך עיתונאי צריכים להתקיים מספר "תנאים". בהתבסס על הגורמים המנבאים סיקור עיתונאי שהציעו Galtung and Ruge (1965) ועל סמך העידכון של גורמים אלו כפי שהציעו Harcup and O'neill (2001), ה"תנאים" שיהפכו אירוע מוות לראוי לסיקור עיתונאי הם שהאירוע הוא בלתי צפוי, בעל חשיבות ציבורית או עניין ציבורי, ותחום בזמן. בנוסף, האירוע צריך להיות פשוט לסיפור ולכלול התחלה, אמצע וסוף ברורים. ככל שהאירוע מסובך יותר לסיפור, כך פוחתים הסיכויים שהאירוע ידווח. עם זאת, דווקא תיעוד מצולם של האירוע עשוי להגדיל את הסיכוי שידווח בתקשורת.

בנוסף, בשל התלות של העיתונאים בגורמים מדווחים דוגמת המשטרה, מכבי האש, בתי המשפט וגורמים אחרים האחראים על השבת הסדר הציבורי על כנו, הסיכוי של אירוע מוות להיכנס לעיתון תלוי במידת העניין של גורמים אלה בסיפור. העיתונאים תלויים ברשויות אכיפת החוק כדי שיספקו להם סיפורים, ואם לרשויות אין עניין בסיפור מסוים, הסיכוי שלו להגיע לידי העיתונאים יורד. באופן הזה, אירועי מוות "טבעי" או מוות כתוצאה ממחלה, שאין בו רשלנות או אשמה ברורים – הסיכוי שלו להיות מדווח הוא נמוך (Fishman, 1997).

"אירועי התקשורת" שמזמנים את העיסוק התכוף ביותר במוות וכוללים, על פי רוב, דיווח מצולם הם סיקור מלחמות ומצבי קונפליקט, ועיקר הספרות בתחום עוסק בסיקור אירועים כאלה. שאלת סיקור מצבי מלחמה על ידי צלמים מעלה מספר שאלות שקשורות לסיקור עיתונאי של הרוגים ולפונקציות השונות של הצילומים בהקשר זה. דימויים של מלחמות הם כלי מפתח בפרשנות שניתנת למלחמות, ובנוסף לסבל וזוועות, יש בהם כדי ללמד על פטריוטיות, הקרבה, אנושיות והוגנות. בנוסף, יש לדימויים אלה משקל מיוחד ביצירה של זיכרון קולקטיבי (Zelizer, 2004).

בעוד שאין ויכוח על החשיבות שבדיווח על אירועים כמו מלחמות או סכסוכים אתניים או לאומיים, השימוש בצילומים כחלק מסיקור אירועי לחימה מעורר שאלות משלו. משקל מיוחד יש לשאלות בדבר הצגתן של גופות הרוגים בתקשורת, ובהן - האם ניתן להראות חיילים הרוגים? האם ניתן להראות אזרחים הרוגים? האם ניתן להראות את פניהם של המתים? ועוד.

הצגת צילומי הרוגים היא, אם כן, נושא רגיש. תמונות הרוגים עלולות להיות קשות לצפייה והן עלולות לפגוע בפרטיותם או בכבודם של המתים. בנוסף, תמונות הרוגים במלחמה עלולות לגרום לפגיעה במוראל הלאומי או בתמיכה במלחמה. לכן, התפתחו בארה"ב ובבריטניה מספר נורמות הקשורות להצגת הרוגים, כאשר הבולטת שבהן היא ההימנעות מהצגת הרוגים "שלנו" בעיתונות.

אחת הדרכים להציג את המתים או את המוות, מבלי באמת להציג אותם, היא הטכניקה ש-Zelizer (2005) מכנה about-to-die. במקרים כאלה מציגים צילומים שהמוות נוכח בהם באופן סמוי, אך לא באופן מפורש. טכניקה זו מאפשרת להנכיח את מוראות המלחמה, אך בצורה מעודנת. דוגמא אחרת לייצוג סמוי של המוות, מבלי להראות את ההרוגים, היא הדיווחים של התקשורת האמריקאית על מתקפת הטרור על ארצות הברית בספטמבר 2001. בכל הדיווחים שהופיעו בעיתונים ובטלוויזיה לא הוצגה ולו גופה אחת. עם זאת, צילומי המגדלים הבוערים והמתמוטטים הוצגו שוב ושוב. באופן הזה הדיווח נשאר "נקי" ממוות, אולם המוות היה נוכח בכל צילום (Zelizer, 2002). דרך אחרת להנכיח את המוות מבלי להציג את המתים ולפגוע בכבודם היא השימוש בעדויות ראייה. באופן הזה התקשורת מספרת על התמונות הקשות, אך לא מציגה אותן.[2]

בנוסף, צילומים של מוות או של מתים נחשבים לכאלה שפוגעים ברגשות הקרובים למתים.[3] לא פעם נמתחה ביקורת על התקשורת האמריקאית שהראתה את צילומי ארונות המתים במלחמות השונות שבהן ארה"ב היתה מעורבת, ונטען כנגדה שצילומים אלה פוגעים ברגשות המשפחות או במוראל הלאומי (Zelizer, 2005; Fishman, 2003; Aubert, 2008).

ומה קורה בישראל? "מי שיפשפש בארכיונים של עיתוני המאה העשרים יגלה שמאז מאורעות 1921 ועד לשנות התשעים הוצגו בעמודים הראשונים של עיתוני ישראל גופות חשופות לאחר התקפות טרור" (מן, 25/3/2008). העיתונות העברית הציגה צילומים של הרוגים ממאורעות כבר ב-1929 ולאחר מכן במאורעות 1935-1939, וגם במהלך שנות ה-50 לא נרתעה העיתונות הישראלית מלהציג צילומים של הרוגים ישראלים בפעולות איבה. לדברי מן (שם), השימוש בצילומים אלה נועד לצורכי הסברה כנגד הפלסטינים. בנוסף, העיתונות הישראלית הציגה תמונות של גופות של ערבים שנהרגו במהלך הקרבות עם הצבא הישראלי בראשית ימי המדינה. חלק מהתמונות הללו אף מצא את דרכו לאלבומי הזיכרון שהפיקו העיתונים הישראלים בעשור השני לקום המדינה. מוספי הזיכרון הציגו את החיילים הערבים כשהם מתים או כשבויי מלחמה, בעוד שהחיילים הישראלים הוצגו כלוחמים מנצחים, וכך תמכו התמונות בנרטיב העל-הנצחתי לפיו ישראל היא מדינה קטנה ואמיצה הנלחמת באויבים המקיפים אותה ויכולה להם (Meyers, 2002).

הדיון בנוגע לסיקור אירועי מוות התעורר ביתר שאת וניטש בין העיתונאים בישראל במחצית השניה של שנות ה-90 במהלך גל הפיגועים הקטלני שגאה ברחובות הארץ. הרצון העיתונאי לדווח על המציאות בכל המהירות הביא לכך שתמונות קשות של גופות או חלקי גופות מצאו את דרכן אל מסכי הטלוויזיה. הצגת צילומים של גופות במשדרי חדשות זכתה לביקורת בשל ההיבטים הפורנוגרפיים שיש בסיקור זה (זרטל, 1/3/1996; מן, 25/3/2008; Liebes, 1998). לאחר מספר פיגועים, שהדיווחים אודותם חצו את הגבולות המקובלים, החליטו במערכות העיתונים ובערוצי הטלוויזיה להקפיד יותר בסיקור אירועים כאלה, וניתנה הנחייה לצוותי הסיקור להימנע מצילום הרוגים או פצועים מדממים.

הדיון הציבורי בנוגע לאופן הראוי לסיקור פיגועים התנהל בעיקר במדורי ביקורת הטלוויזיה של העיתונים בימים שלאחר הפיגועים, שם שטחו עיתונאֵי הדפוס את עמדתם בנושא. דיון זה שרטט את העקרונות הבסיסיים לסיקור פיגועים ואסונות, כאשר הקו המנחה הוא לשמור על סיקור מאופק, שמאזן בין הצורך לדווח על האירוע לשמירה על כבוד המתים ופגיעה ברגשות הציבור. אך האם התקשורת הישראלית נאמנה לעקרונות אלו גם כאשר מדובר במתים שאינם ישראלים-יהודים? ממצאי המחקר שערכתי מלמדים על שונות בסיקור אירועי מוות בהתאם לזהות הלאומית של הקורבנות (מורס, 2009). דוגמא לכך היא סיקור מותם של שלהבת פס ודיאא' טמיזי ז"ל, אותה אציג בהמשך.

אתיקה של צילום והצגת תמונות גופות בעיתונות

התרחשות אירוע הכולל הרוגים הופכת את האירוע לראוי לדיווח (Taylor, 1998). דומה כי אין ויכוח על כך.[4] אולם אחד ההיבטים של סיקור אירועי מוות הוא הדיווח החזותי על האירוע. וכך, אל מול הערך העיתונאי שקובע כי יש לדווח על המציאות כמות שהיא, ואל מול זכותו של הציבור לדעת, ניצב הערך הציבורי של שמירה על כבוד המת ופרטיותו והגנה על רגשות הקרובים לו.[5] הסיסמא, All The News That's Fit to Print, כפי ששם לעצמו למטרה הניו יורק טיימס, מרוסנת על ידי הרצון שלא לפגוע בכבודו של המת.

בפרק זה אציג את המסגרת הערכית ואת השאלות האתיות שעולות סביב נושא הצגת תמונות של גופות בתקשורת. תחילה אציג את ההיבטים התיאורטיים, ולאחר מכן אעיין בקודים של ארגוני תקשורת בישראל ואבחן אם וכיצד הם מתרגמים ערכים אלה להנחיות פעולה.

זכות הציבור לדעת

כאשר מדובר במוות חריג, לא צפוי, שהתרחש במרחב הציבורי או שהוא תוצאה של אסון כללי או רשלנות – יש עניין ציבורי בדיווח על האירוע. עם זאת, היות שמדובר בסוגיה רגישה, עולה השאלה איך לסקר את האירוע והאם לכלול בדיווח צילומים מזירת האירוע. לשאלות אלו חשיבות משום שקיים החשש שדיווח מצולם של אירוע כזה, על אף חשיבותו הציבורית, יגרום לפגיעה ברגשותיהם או בזכויותיהם של האנשים המעורבים באירוע, כפי שאסביר בהמשך.

כבוד המת

"There have been many culture conflicts over the dead, despite the widespread belief that the dead deserve to be treated with respect" (Rentlen, 2001). הצידוק לכבד את המת נגזר במידה רבה מהעקרון של כבוד האדם, אולם לא תמיד יש גזירה שווה בין מתים ובין חיים. קמיר (2004) מבחינה בין ארבעה סוגים של כבוד – הדרת כבוד (Honor), כבוד סגולי (Dignity), כבוד מחיה (Respect) והילת כבוד (Glory). עיון בכל אחד מ"סוגי הכבוד" הללו מלמד כי בכולם קיים עיקרון בסיסי של הזכות לחיים, כלומר מדובר בכבוד המיוחס לאנשים חיים. לפיכך, בהקשר של מתים אני מתקשה להצביע על "סוג" הכבוד הניתן להם, שכן התנאי הבסיסי שנגזר מהכבוד אינו מתקיים בהקשר של מתים.

מעבר לכך, עולה השאלה האם המתים זכאים לכבוד כמו אנשים חיים. על השאלה הזאת אין תשובה חד משמעית וניתן למצוא עמדות לכאן ולכאן. הקושי העיקרי בדיון הוא ביחס לשאלה אילו מהזכויות שעומדות לאדם בחייו נשמרות גם לאחר מותו. לפי בירנהק (2008): "במות האדם אין עוד נַשָֹּא לזכויות, ואין לדבר על כבוד המת. למי שחי ומת היה כבוד אדם והייתה לו זכות ל'כבוד אדם', אבל במותו הם חדלו" (עמ' 111). מנגד, יש הסבורים, דוגמת אהרן ברק, ש"כבוד האדם אינו רק כבודו של האדם בחייו. זהו גם כבודו של אדם לאחר מותו, וזהו גם כבודם של יקיריו, השומרים את זכרו בליבם" (פס"ד מו(2) 464 (1992); מצוטט אצל בירנהק, 2008, עמ' 104).

עמדתו של ברק מכניסה לדיון גם את הפגיעה ביקיריו של המת, ובהקשר הזה ראוי לשאול האם הפגיעה שעלולה להיות לכבוד המת היא פגיעה בכבודו של האדם שמת או פגיעה ביקיריו. ארחיב בנושא זה במסגרת הדיון על הפגיעה בקרובי המת.

אחד ההיבטים של שמירה על כבוד המת הוא הצגתו בפומבי. בחברה היהודית, חלק מהשמירה על כבוד המת היא ההימנעות מהצגת המת.[6] כך, לדוגמא, אחד הדברים הראשונים שנהוג לעשות לאחר שאדם מת הוא לכסות את פניו בסדין (Lamm, 1969). בנוסף, לא נהוג להציג את המת בפומבי, גם לא כחלק מטקס הקבורה או האשכבה. Lamm (ibid) מבקר את הנוהג שהתפתח בחברה היהודית-אמריקאית להציג את המתים בטקס הקבורה, ומסביר שהדבר מנוגד למסורת היהודית ויש בו כדי לפגוע בכבוד המת. בהקשר הזה יש לציין כי בישראל לא נהוג בכלל להציג את המתים היהודיים ולא להניחם בארון (למעט בהלוויות צבאיות או חילוניות), והם נקברים בתכריכים כשהם מונחים על אלונקה (Isaacs, 1999).

אין התייחסות במסורת היהודית לצילומי מתים או להצגתם בעיתונות, אולם צילומי מתים, בהגדרתם, כוללים הצגה חזותית של המתים, ולפיכך יש בהם כדי לפגוע בכבודם של המתים, לפחות על פי התפיסה היהודית. בהתרחש אירוע מוות בעל חשיבות ציבורית, האם יש להימנע מהצגת תמונת גופתו בעיתונות משום השמירה על כבוד המת? האם ערך זה גובר על הערך של זכות הציבור לדעת? בהמשך הדיון ניתן יהיה לאתר את שורשי התפיסה היהודית בעמדות המתנגדות להצגת תמונות גופות בתקשורת.

הזכות לפרטיות

זכותו של אדם לפרטיות היא זכות יסוד בחברות דמוקרטיות, אולם לא כל זכויותיו של האדם נשמרות לו לאחר מותו (בירנהק, 2008). העיתונות פורצת לעתים את הסכרים לאחר מותו של אדם ופוגעת בזכויות שהיו לו כשחי. אחת הדוגמאות לכך היא חשיפת פרטים אודות אדם שמת, שאלמלא מת לא היו מתפרסמים, בשל הפגיעה בצנעת הפרט. כך, לדוגמא, נזהרה התקשורת בפרסום דבר מחלתה של הזמרת עופרה חזה טרם מותה, אולם לאחר שמתה, דבר מחלתה נודע ברבים. התקשורת נהגה באופן דומה גם במקרים של תמי בן עמי, חזי קוקה ויעקב סלע (הופשטיין, 1/2/1998).

הצגת תמונות של אנשים, חיים או מתים, נוגעת לסוגיית הפרטיות (Gross, Katz and Ruby, 1988). הצגתו הפומבית של אדם בסרט תיעודי או כתבה עיתונאית (בטלוויזיה או בעיתון) בניגוד לרצונו או ללא ידיעתו עלולים להוות פגיעה בפרטיותו של האדם.

פגיעה ברגשות קרובי המת

לבד מן העובדה שהצגת המת בפומבי, בדיווח עיתונאי, עלולה לפגוע בכבודו, היא עלולה גם לפגוע ברגשות קרוביו של המת. Lamm (1969) מציין שהצגת גופתו של האדם עלולה להסב לקרובים אליו צער רב ולהקשות על תהליך האבל. Ruby (1995), מנגד, מטיל ספק בהנחה זו, ומדגים כיצד צילום של אנשים לאחר שמתו דווקא מסייע לקרוביהם בתהליך הפרידה מן המת ומקל עליהם את האבל.

העובדה שאירוע מוות התרחש במרחב הציבורי אינה מספיקה, לדעת Wischmann (1987) כדי לפגוע בפרטיותם של המתים:

"When one has the misfortune to die in public, privacy rights evaporate, superseded by that slippery public right to know. I believe that is wrong. Everyone should be entitled to the privacy of his or her own death" (p. 68).

בנוסף Wischmann מתייחסת ברשימתה האישית שהתפרסמה ב-Journal of Mass Media Ethics לפגיעה ברגשות הקרובים למתים והיא מתארת את הצער שיש בפרסום חוזר של תמונותיהם בפומבי.

דיון

לאחר שהצגתי את הערכים שעומדים בלב הדיון – זכות הציבור לדעת מול הזכות ולכבוד ולפרטיות ושמירה על רגשות קרובי המת – אביא כעת את עמדותיהם של המצדדים או המתנגדים לסיקור מצולם של אירועי מוות. חלק מההתייחסויות שאביא נוגעות לסיקור אירועי אסון בטלוויזיה. חשיבותן, לטעמי, בעצם התייחסותן למדיום חזותי.

את השאלה כיצד ראוי לסקר אירועי מוות ניתן לתמצת במתח שבין אינפורמציה לפורנוגרפיה. התרחשותו של אירוע מוות אלים שובר את הרקמה האזרחית ומערער את הבטחון של האזרחים, ולכן הדיווח עליו הוא חשוב. בעיקר בדמוקרטיה, יש חשיבות במתן מידע מלא לאזרחים כדי לאפשר להם לעצב עמדות פוליטיות. מנגד, בהצגת תמונותיהם של אנשים שמתו קיים חשש לפגיעה בכבודם, ויש לבחון האם הן מוסרות מידע חדש לאזרח או שהן רק מציצניות או פורנוגרפיות.

בנוגע לכבוד האדם מתעוררת השאלה האם תמונות מזירת אסון פוגעות בכבודו של האדם. למשל, בדיון בעניינה של משפחת דיין נגד רשת המקומונים של "מעריב" עלתה השאלה האם תמונות מפיגוע או מאסון הן תמונות משפילות ומבזות שיש בהן כדי לפגוע בכבודם ובפרטיותם של המצולמים. הסכסוך בתיק עסק בהצגת תמונות החילוץ של לירן דיין ואחיו, איתי יעקב דיין ז"ל, מאולם האירועים "ורסאי" בירושלים. השופטת אביגיל כהן קיבלה את טענת "מעריב" וגרסה כי תמונות של נפגעי אסונות אין בהן כדי להשפיל או לבזות את המצולמים: "במדינת ישראל, כאשר מעיינים בתמונתו של לירן, חשים לכל היותר, אמפטיה ורגשי חמלה. התמונה איננה בוטה ולא מעבירה בקורא תחושה של גועל או סלידה. בוודאי שלא חשים תחושה של ביזוי או השפלה" (פס"ד א 017600/04 [שלום, תל אביב] עזבון המנוח איתי יעקב דיין ז"ל נגד זילברברג [8/7/2007]).

הפילוסוף אסא כשר מביע עמדה נחרצת בהקשר של הרוגים בפיגוע וקובע: "פשוט, אסור לפרסם צילומים שניתן לזהות בהם הרוגים או פצועים בפיגוע. אין לזה הצדקה מוסרית, אתית או מקצועית. אין זה מזכותו של הציבור לדעת איך נראה פלוני כשהוא מדמם, עם פנים מעוותות מכאב" (לוי-ברזילי, 2005, עמ' 337). כלומר כשר מכיר בזכותו של הציבור לדעת, אולם לטעמו, הצגת תמונותיו של הרוג לא תורמת לידיעת הציבור, קל וחומר אם תמונות אלו עלולות לפגוע בכבוד המצולמים.

זרטל (1/3/1996) מביעה עמדה דומה ומותחת ביקורת על ההחלטה של ערוצי הטלוויזיה לעבור לפורמט של אולפן פתוח בעת סיקור אירועי טרור (דפוס ש-Liebes, 1998, מכנה Disaster marathon). ברשימתה מתייחסת זרטל למתח שבין זכות הציבור לדעת ובין השמירה על כבודם של הנפגעים:

"לצורך הדיווח המלא והמורכב ככל האפשר על אירוע, ולצורך סיפוק 'זכות הציבור לדעת', אין צורך לשדר ללא הפסקה... [שידור] ריטואל סידור הגוויות המכוסות בשמיכות צבאיות חומות פעם אחר פעם אחר פעם, לאורך אותו הקיר, אין לו ולא כלום עם דיווח, ואין כאן מתן אינפורמציה חדשה. יש בכך, לעומת זאת, סוג של פורנוגרפיה וזילות של האסון בצורה בלתי נסבלת... גם במותם בפיגוע טרור באמצע העיר, באמצע הרחוב, זכאים בני אדם להגנה על פרטיותם וצניעותם, ומתחייבת מכך מידה גדולה בהרבה מזו המתקיימת בשידור חי של דיסקרטיות בדיווח ושל הקפדה על המילים ועל התמונות".

זרטל אמנם מדגישה ברשימתה כי היא אינה מתייחסת לסיקור של העיתונות המודפסת, אולם מדבריה ניתן לחלץ את האבחנה לפיה אירועי טרור מניבים תמונות שעלולות לפגוע בפרטיותם של הנפגעים, שאינן מספקות לצרכני החדשות מידע חדש, ולכן אין בהן טעם.

דבריהם של כשר וזרטל מתייחסים לסיקור אירועי טרור ללא אבחנה בין קורבנות שמתו וקורבנות ששרדו את הפיגוע. מתבקש, אם כן, לשאול האם ניתן לפגוע בפרטיותו של האדם לאחר שמת? אין תשובה חד משמעית לשאלה הזאת, והיא נתונה לויכוח. כאמור, לדעת בירנהק (2008), זכותו של אדם לפרטיות פוקעת במותו. לדידו, חשיפת פרטים אודות אדם לאחר שמת לא עשויה לפגוע בכבודו של האדם שמת או להביך אותו, כיוון שהוא כבר אינו בין החיים. גם זנדברג (28/7/1995) סבורה שעל התקשורת לנהוג באיפוק בהצגת תמונותיהם של פצועים בפיגועים, אך מעבר לכך עליה לוותר על "הנימוס הפוטוגני" ולא לצנזר צילומים מפיגועים: "...עם כל הזוועה, הציות הזה, הצנזורה הפנימית, הנימוס הפוטוגני חותרים תחת ה-raison d'etre (סיבת הקיום) של הטלוויזיה... חובתה האלמנטרית של מצלמה תיעודית להביא בדיוק את מה שקרה שם" (שם).

ואכן, הזהירות המופלגת שאותה נוקטים עיתונים ביחס לכבודם של המתים עולה לעתים על השמירה על כבודם של החיים. רונן (1998) מספר כי ב-1997, במהלך שנות הפיגועים הקשים בערי ישראל, העיתונאים הקפידו לא לפרסם צילומים של הרוגים, מחשש לפגיעה בכבודם, אך אם היה ידוע בוודאות כי הצילומים מציגים אנשים ששרדו את הפיגוע, לא ראו העיתונאים בעיה בפרסומם. במילים אחרות, תצלום של קורבן פיגוע עלול להיחשב למשפיל או למבזה בהתאם לשאלה האם הקורבן חי או מת. אם הקורבן מת – יש להקפיד בכבודו ולא לפרסם את הצילום, בעוד שאם הוא חי – אזי אין כל בעיה להציג את הצילום, גם אם הוא עלול להביך את הקורבן ששרד (צילום כזה, בלשונו של רונן, ייחשב לצילום "טוב"). יתכן שדפוס זה מתבסס על התפיסה היהודית לפיה אין להציג את המתים בפומבי.

עמדה מנומקת בנוגע לחשיבות הצגת תמונות מאירועי אסון מביעה אזולאי בספרה "האמנה האזרחית של הצילום" (2006). אזולאי מכירה בכך שהצגת תמונות מתים יכולה להוות פגיעה בכבודם, אולם יש, לטענתה, חשיבות ציבורית, "אזרחית", כלשונה, בצילום תמונות כאלו ובהצגתן:

"הסיסמה המוכרת 'זכות הציבור לראות' מבטאת באופן חלקי את העניין... זוהי אינה הזכות לראות כי אם הזכות להפעיל את הצילום באופן בלתי תלוי בכוח השלטוני, ואף נגדו, אם הוא מסב פגיעה לנשלטים אחרים... במילים אחרות, הצילום הוא אחת הפרקטיקות המובהקות שבאמצעותה יכולים אזרחים לייצר מרחק בינם לבין השלטון על מנת להתבונן במעשיו שלא כנתיניו" (עמ' 110).

בהמשך מסבירה אזולאי כי "מוכנותם של בני האדם להיעשות שוב ושוב מושא של אקט אלים – הצילום – [מקורו] בהבנה שהוויתור הזה [הנכונות להיהפך למושא – ט.מ.] עשוי, בסופו של דבר, להגן עליהם" (עמ' 114).

לפי אזולאי (שם), במקרים בהם נפגעת הריבונות של האדם וכבודו נרמס, יש לצָלָם – המקצועי או החובב – החובה לצלם את האירוע ולהופכו לעדות למעשה ההתעמרות. דווקא בשל היותו של הצילום עדות לדבר מה שהתרחש, יש מקרים בהם קיימת חובה "אזרחית" לצלם את האירוע כעדות למען הדורות הבאים. הצילום הוא האמצעי להנציח את העוול. אמנם הוא כרוך בפגיעה במצולמים, אמנם הם לא נתנו את הסכמתם המפורשת להיהפך למושא הצילום, אך על פי "האמנה האזרחית של הצילום", זו הדרך להבטיח שדבר הפגיעה בהם יופץ וייוודע ברבים. אזולאי מחדדת את הנקודה באמצעות הצגת השאלה: "האם היה על הצלם שצילם את ארבעת הפריימים בתא הגזים באושוויץ להימנע ללחוץ על כפתור המצלמה משום כבוד למצולמים שהיו עירומים אל מול מצלמתו?" (עמ' 117). בדוגמא אחרת מתייחסת אזולאי לצילום של מיקי קרצמן שבו נראית גופה חשופה על הארץ. "האם", שואלת אזולאי, "היה על הצלם להימנע מלצלם את הגופה החשופה, הגופה שהופקרה מבלי שאיש כיסה אותה, או שמא היה עליו לצלמה ולהפנות את תשומת לבנו לזמן הרב שעבר מאז התרחש האסון ועד שמישהו טרח לכבד כנהוג את המת ולכסות את הגופה?" (עמ' 117). למעשה, גורסת אזולאי, בעצם פעולת הצילום, הצלם הופך לבעל קובלנה של המצולם. כאשר מדובר בצילומי מתים, בעיקר כאלו שמתו מוות אלים, הצילום הוא העדות לפגיעה בכבודו של האדם לנישול שלו מ"אזרחותו" ולכן צילומם של מתים הוא למעשה זעקתם (האחרונה), על אף הפגיעה לכאורה בכבודם.

אם כן, קיימת חשיבות אזרחית בדיווח על אירועי מוות, בעיקר אם הוא מוות אלים. הדיווח המצולם מאפשר לאזרח לקבל עדות נאמנה למה שהתרחש בזירת האירוע, אולם העדות הנאמנה הזאת עלולה להיות גם מציצנית ופוגעת בכבודם של הקורבנות. המתח בין העמדות השונות אינו בנוגע לשאלה האם לדווח, אלא ביחס לעוצמת הדיווח, כאשר יש מי שגורסים שאם המציאות איומה יש להציגה ככזאת, ולעומתם יש הטוענים שאם הצגת המציאות האיומה אינה תורמת מידע חשוב לאזרחים אך פוגעת בכבודם של המצולמים, אז יש לרסן את הדיווח.

אתיקה מעשית

עד כאן הדיון התיאורטי בהיבטים האתיים של הצגת צילומי גופות. בחלק הבא אני מבקש להציג את ההנחיות המעשיות לסיקור אירועי מוות, כפי שהם מנוסחים "תקנון האתיקה של מועצת העיתונות" (2007), "המדריך לשמירה על כללי אתיקה בשידורי טלוויזיה ורדיו של הרשות השניה" (1995) ו"הקוד האתי של רשות השידור" (2009). הדוגמאות שאביא בהמשך מתייחסות לדפוסי הצגת הגופות בעיתונות המודפסת בישראל, אולם הואיל ובלב הנושא עומד הפן החזותי של הסיקור העיתונאי, אני מוצא לנכון לעיין גם בקוד האתי של ערוצי הטלוויזיה. כפי שאראה מיד, תקנון האתיקה של מועצת העיתונות מציע הנחיות כלליות ביותר, בעוד שהקוד האתי של ערוצי הטלוויזיה כולל התייחסויות מפורשות לשימוש בצילומי גוויות. חלק מההנחיות, כך נראה, הן תולדה של סיקור לא אתי של אירועים בעבר, והן נועדו להציב רף ברור לסיקור בעתיד.

תקנון האתיקה של מועצת העיתונות מנחה את העיתונאים להיות נאמנים לחופש העיתונות ולזכות הציבור לדעת (סעיף 2) ולא להימנע מלפרסם מידע שקיים עניין ציבורי בפרסומו (סעיף 4.ב'). מנגד, מנחה התקנון לא לפגוע בפרטיותו של אדם "אלא אם קיים עניין ציבורי בפרסום ובמידה הראויה" (סעיף 8). אלה הם שני הערכים העיתונאיים שעלולים להתנגש במצב של סיקור אירועי מוות.

בנוסף, תקנון האתיקה מתייחס בפירוט לסיקור קורבנות ומנחה לא להציג "צילום או פרטים מזהים אחרים של אדם שנספה או נפגע באופן חמור במלחמה, בתאונה או באסון אחר, לפני שהידיעה על מותו או פגיעתו של אותו אדם באה לידיעת משפחתו הקרובה מפי גורם מוסמך, אלא אם קיימות נסיבות חריגות של עניין ציבורי בפרסום לאלתר" (סעיף 9.א'). בסעיף זה, כמו גם בסעיף 9.ב', עוסק התקנון בנדבך נוסף בשיקולי הסיקור של אירועי מוות, והוא ההתחשבות ברגשות המשפחה או הקרובים של המת. הנחיות דומות ניתן למצוא בסעיף 17 של הקוד האתי של רשות השידור ובסעיף 16 של המדריך האתי של הרשות השניה.

כאמור, סיקור טלוויזיוני מבוסס על הצגת תמונות. לפיכך, הקודים האתיים של ערוצי הטלוויזיה עוסקים באופן הצגת צילומי גוויות באופן מפורש. סעיף 20 בקוד האתי של רשות השידור משרטט את קווי המתאר להצגת תמונות מוות ומנחה: "יש להקפיד על כיבוד גוף האדם לא רק בחייו, אלא גם במותו" (ניסוח דומה גם בתקנון הרשות השניה). בנוסף, כוללים הקודים האתיים הנחיות לסיקור אירועים הכוללים סבל אנושי: "לא נשדר אלימות או סבל אנושי קשים במיוחד אלא אם כן הם חלק בלתי נפרד מנושא המשדר ובתנאי שאין הם עוברים בעליל את גבול הנסבל בעיני אדם סביר בנסיבות העניין... כאשר העניין הציבורי מחייב להראות תמונות זוועה כגון גוויות, אברים קטועים, שלוליות דם וכדומה, יש לעשות זאת בקצרה ובהקשר המתאים" (סעיף 16 בקוד האתי של רשות השידור; ניסוח דומה בסעיף 15 במדריך האתי של הרשות השניה).

בתקנוני האתיקה של ערוצי הטלוויזיה יש התייחסות כללית הנוגעת לשידור תכנים שעלולים לפגוע בילדים בשעות בהן הם צופים בטלוויזיה (סעיף 14 בקוד האתי של רשות השידור ו-20 בזה של הרשות השניה). אמנם אין בסעיפים אלו התייחסות מפורשת לסיקור אירועי מוות, אולם דיווחים כאלה נחשבים לתכנים שעלולים לפגוע בילדים.

אם לסכם את ההנחיות של תקנוני האתיקה, נראה שתקנון האתיקה של מועצת העיתונות שם את הדגש בהנחיות לסיקור אירועי מוות על השמירה על רגשותיהם של אלו שנשארו בחיים – קרובי המת ו"הציבור" ולאו דווקא על הזכויות שהיו למתים לפני שמתו. כך, האיסור על דיווח על הרוגים באסונות או על הצגת תמונותיהם של ההרוגים תקף כל עוד לא נמסרה הודעה למשפחות ההרוגים. בתקנון אין הנחיה מפורשת בנוגע להצגת המתים לאחר שנמסרה הודעה למשפחות, ואין התייחסות מפורשת לכבוד המת.

מן ההנחיות בכל התקנונים עולה שיש לשמור על רגשותיהם של משפחות ההרוגים החיות בישראל, משום שהן אינן כוללות הנחיות ביחס להצגת מתים שמשפחותיהם אינן חיות בישראל ושאינן צרכניות של כלי התקשורת הישראליים. כלומר הערך המוגן הוא רגשות המשפחה, ולאו דווקא כבוד המת או רגשות הצופים. בהיעדר קרובים של מתים "זרים" בישראל, אני מוצא שאין הנחיות ברורות לטיפול בסיקור של אירועי מוות שאינם כוללים ישראלים.

קוד האתיקה של רשות השידור ומדריך האתיקה של הרשות השניה מתייחסים באופן כללי לסיקור אירועים הכוללים אלימות וסבל ויש בהן הנחיה מפורשת להקפיד על הצגה של נפגעים במידה שאינה עולה על הנדרש ומבלי לפגוע בכבוד האדם, גם כאשר מדובר במתים. גם בתקנונים אלו אין התייחסות ברורה לסיקור מוות של מי שאינם ישראלים, אך בראיון עמי ציין ד"ר יובל קרניאל, שהיה שותף לניסוח כל שלושת הקודים האתיים, כי ההנחיה לשמור על כבוד האדם וכבוד המת היא הנחייה גורפת שאינה תלויה בזהות המתים.

"להתבונן בגופות של אחרים"

בפרק זה אבחן את סוגיית הצגת צילומי הגופות על פי ההשתייכות הלאומית, כאשר טענתי היא שיש נורמות שונות של הצגת צילומי גופות על פי ההשתייכות הלאומית של המתים. בתחילה, אציג את הספרות המחקרית בנושא. לאחר מכן אציג מספר מקרי מבחן שדרכם אבקש לבחון את הסיקור של אירועי מוות של בני לאומים שונים בסוף הפרק אדון במשמעות הממצאים.

כפי שציינתי קודם לכן, לשאלה האם להציג או לא להציג תמונות של גופות יש היבטים אתיים. אחת הסיבות להימנע מהצגת צילומי גופות היא ההתחשבות ברגשות הקרובים של המת ומידת הקרבה של המתים "אלינו", הקוראים. לטענת סונטאג [זונטג] (2005) "ייצוגי מלחמה וגופות פגועות הם ישירים יותר כאשר מדובר במקומות ובאנשים רחוקים, ולפיכך מועטים הסיכויים שיהיו מוכרים. כאשר הנושאים קרובים יותר לביתנו, מצפים מהצלם לנהוג בצנעה רבה יותר" (עמ' 55). מנגד "ככל שהמקום מרוחק או אקזוטי יותר, גדול הסיכוי שיזכו אותנו בתמונה חזיתית מלאה של המתים והגוססים" (עמ' 62). טעם טוב או פגיעה במורל הלאומי גם הם חלק מהשיקולים הקשורים בהצגת תמונות המתים "שלנו". Zelizer (1998) מביאה מדבריו של עיתונאי קנדי שמציג את המוסר הכפול של העיתונות המערבית בנוגע לסוגיה זו:

"But there's never a debate over whether we will show the blood-spattered body of a murder victim… We just don't do it… If the victims are not of us, if they live far away or have no names or culture commonalities, they're fair game." (p. 30)

הגישה העיתונאית בבריטניה (Taylor, 1998) ובאוסטרליה (Hanusch, 2008) דומה. העיתונאים הגרמניים, לעומת זאת, מצהירים על עצמם שאינם מבחינים בין מתים גרמניים לאחרים ונותנים לכל המתים את אותו היחס (ibid).

אחרים בתקשורת

היות שבלב הדיון בפרק זה עומדת שאלת הצגתן או אי הצגתן של גופות בהתאם לזהותן הלאומית, כלומר האם המתים בצילומים הם "שלנו" או שמדובר בצילומים של "אחרים", אני מעוניין להקדיש מספר שורות לעיסוק בהצגתם של "אחרים" בתקשורת.

במונח "אחר" או "אחרים" בתקשורת ניתן לטפל בשתי רמות – הרמה התוך-לאומית (המקומית) והרמה הבין-לאומית (הגלובלית). הציר הראשון, מגדיר את האחרים ביחס לקבוצות הדומיננטיות בחברה בה פועל כלי התקשורת. הציר השני מגדיר את האחרים ביחס לבני הלאום המזוהה עם כלי התקשורת המדווח.

במקרה של הציר הראשון, נקודת הייחוס היא השתייכותם של העיתונאים לקבוצות הדומיננטיות בחברה. במקרה הזה, ה"אחרים" הם אזרחי המדינה, אך הם אינם משתייכים לקבוצת ה"עלית" שמפיצה ומפיקה את כלי התקשורת. במקרה הישראלי, נשים, ערבים, הומואים ולסביות, נכים ומזרחיים הם "אחרים" שסובלים מהדרה או הכחדה סימבולית (אברהם, פירסט ואפלנט לפלר, 2006). כאשר הם כבר מוצגים בתקשורת, הם מוצגים בצורה סטריאוטיפית ולעתים נלעגת (ישובי, 2002).

באשר לציר השני, Nossek (2004) מזהה דפוסי סיקור שונים של אירועים בעולם, בהתאם לזהות הלאומית של הכתבים המדווחים. לעיתונאים, על פי Nossek, יש שני זוגות "משקפיים" – מקצועיים ולאומיים – וההחלטה איזה משקפיים להרכיב מוכרעת רק לאחר הגדרת האירוע כ"שלנו" או של "אחרים", והחלטה זו תשפיע על אופי הסיקור. דוגמא לדפוסי סיקור עיתונאיים של קונפליקטים היא הסכסוך הישראלי-פלסטיני. Wolsfeld, Frosh and Awabdy (2008) מצביעים על פרקטיקות של דמוניזציה או דה-הומניזציה של האחר אותן נוקטים כלי התקשורת הישראלים והערבים בעת הסיקור, כשהציר המרכזי בסיקור הוא הציר הלאומי.

מחקר אחר שבחן הבדלים בסיקור בהתאם לזהות הלאומית של האובייקטים של הסיקור הוא מחקרן של Fishman and Marvin (2003). על פי מחקר זה, הייצוג של אלימות אמריקאית בצילומים הוא כמעט תמיד מרומז או סמוי, בעוד שאלימות של קבוצות לאומיות אחרות בעולם היא כמעט תמיד ברורה ומפורשת. באופן הזה, טוענות החוקרות, התקשורת האמריקאית מציגה קבוצות "אחרות" כפחות מוסריות בהשוואה לאמריקאים. Taylor (1998) מציין שהתקשורת הבריטית מציגה צילומים של גופות רק אם הן של "אחרים". לטענתו, באופן הזה הצילומים מעבירים מסר כאילו הממלכה הבריטית היא מקום מסודר, בעוד העולם שמעבר לה הוא מקום כאוטי.

מקרי מבחן

על מנת להמחיש את משמעות ההשתייכות הלאומית בסיקור אירועי מוות אציג להלן שני מקרי-מבחן, המדגימים, לטעמי, את הדפוסים המקובלים בתקשורת הישראלית לסיקור אירועים כאלו.

רצח התינוקות שלהבת פס ודיאא טמיזי, 2001

ב-26/3/2001 נרצחה התינוקת שלהבת פס ז"ל על ידי צלף פלסטיני בחברון. כארבעה חודשים לאחר מכן, ב-20/7/2001 נרצח דיאא' טמיזי ז"ל, ככל הנראה בידי צלפים יהודיים כנקמה על מותה של שלהבת פס. "כשהתינוקת שלהבת פס, מהיישוב היהודי בחברון, נרצחה בירי מגִבעת אבו-סנינה, הלכו המתנחלים מעיתונאי לעיתונאי, והציעו ביקור אקסקלוסיבי בחדר-הקירור בקריית-ארבע. את תצלום הגופה תלו על מכוניותיהם" (ברנע, 1/5/2002). "כאשר ביקשה משפחתה של התינוקת שלהבת פס, שנרצחה על-ידי צלף פלסטיני בחברון במרץ 2001, להפיץ לאמצעי התקשורת בעולם את תצלום גופתה (תמונה 2), נרתע משרד החוץ מלשתף פעולה, והמשפחה העבירה בעצמה את התצלום המדמם לסוכנויות הידיעות הבינלאומיות" (מן, 25/3/2008). העיתונות בארץ נמנעה מלפרסם את תמונת גופתה של פס בנימוק של פגיעה ברגשות הקוראים (Tip.co.il, 2001). התמונה שליוותה את סיקור האירוע היא תמונה 1 בה נראה אביה של שלהבת מוביל אותה לקבורה, למרות שכאמור, משפחת פס התעקשה להפיץ את תמונת הגופה (תמונה 2) בתקשורת, והיא הופצה לבסוף באופן עצמאי על ידי אנשי ההתנחלות. את תמונת גופתה של פס מצאתי באתר האינטרנט TIP.co.il, שמגדיר את עצמו כ"עיתון אינטרנט בינלאומי". תמונת גופתו הגלויה של טמיזי הופיעה בעמוד הראשון של "ידיעות אחרונות" (תמונה 3. תמונה נוספת הופיעה גם בעמ' 5 של העיתון). אנתח כעת את שלוש התמונות ואדון במשמעותן.

שלהבת פס בהלווייתה (תמונה 1):

תמונה מס' 1 - בידיים של אבא בפעם האחרונה": יצחק פס נושא את בתו, שלהבת ז"ל, אל קברה (צילום: אי-אף-פי, ידיעות אחרונות, 2/4/2001)

תמונת הלווייתה של שלהבת פס הופיעה בעמוד הראשון של "ידיעות אחרונות". בתמונה נראה אביה של שלהבת, יצחק, כשהוא נושא על ידיו בד כחול עליו רקום מגן דוד ברקמה זהובה. הבד הכחול, מעין פרוכת, עוטף למעשה את שלהבת. חולצתו של יצחק קרועה בצווארונה, כפי שנהוג בהלוויות יהודיות. ברקע נראית יד מונחת על כתפו של יצחק ומאחוריו עומדים אנשים נוספים, אך פניהם לא נראים.

פניו של יצחק מביטות לפנים, פונות למעשה למצלמה, אך מבטו נראה לא ממוקד. עם זאת, פניו לא נראים קודרים והוא נראה קר רוח. המצלמה עומדת בגובה העיניים של יצחק, וזווית הצילום הזאת יוצרת הזדהות של הצופה עם המצולם. המגן דוד שמכסה את שלהבת ביחד עם חזותו המזוקנת של האב מסמלים "יהודיות".

התמונה כולה מוקפת במסגרת שחורה, שמסמלת אבל, ותורמת להעברת המסר שמדובר באירוע מוות.

הכותרת שניתנה לתמונה היא "בידיים של אבא בפעם האחרונה", והיא מתארת, למעשה את שרואים בתמונה. זוהי אינה כותרת אינפורמטיבית עבור מי שאינו בקיא בפרטי הסיפור. "אבא" הוא שם שבו משתמשים בנים או בנות ביחס לאביהם ולא ביחס לאף אחד אחר. לפיכך, השימוש בשם "אבא" ללא כינוי קניין הופך את הביטוי למאוד אישי. ההתייחסות ליצחק, אביה של שלהבת, בשם "אבא" הופכת את דמותו לדמות לא מנוכרת, דמות שהעיתון, ומכאן הקוראים, מרגישים בנוח לכנות בשם "אבא". התיאור "בידיים של אבא" הוא תיאור חם, שמעביר מסר של חיבוק והגנה ומעצים את ההזדהות עם דמותו של יצחק. בנוסף, המילים "בפעם האחרונה" מוסיפות מימד דרמטי לתיאור. זוהי, למעשה, הנכחה של המוות, שמדגישה את היותו סופי ובלתי הפיך. לפנינו כותרת שמספרת במילים ספורות סיפור על קשר עם בין אב לבתו שנגדע בשל מות הבת.

משמאל לתמונה מופיע פירוט תמציתי של עיקרי הידיעה. בכיתוב מופיעים שמותיהם של "גיבורי התמונה" – שלהבת ויצחק – ומפורטים נסיבות מותה ופרטי הלווייתה. הכיתוב האינפורמטיבי משלים את המידע למי שאינו בקיא בפרטי הידיעה ולא מזהה מיהו ה"אבא" במרכז התמונה.

בסה"כ, מדובר בתמונה מכובדת. לא ניתן לחזות בגופה, אלא רק בבד העוטף אותה. התינוקת נישאת על ידי אביה במחווה של כבוד אחרון, ושל חום ואהבה. הכותרת מוסיפה לתמונה מימד אישי ועוזרת להזדהות של הקורא עם כאבו של האב. וזו, כאמור, התמונה שפורסמה בעיתון. אציג כעת את התמונה שלא פורסמה.

שלהבת פס בחדר המתים (תמונה 2):

תמונה מס' 2 - "שלהבת פס ז"ל – התמונה שלא פורסמה": צילום גופתה של שלהבת פס ז"ל כפי שפורסמה באתר Tip.co.il (צילום מתוך האתר, 30/3/2001)

קוראי העיתון רואים אלו תמונות החליטו העורכים להדפיס בעיתון, אולם הם לא רואים אלו תמונות החליטו העורכים להשאיר מחוץ לגיליון. סיפור תמונתה של שלהבת פס שלא פורסמה בעיתון מזמן הצצה נדירה אל מאחורי הקלעים של העיתונות, והתוודעות לתמונה שהיתה בידי מערכת העיתון, אבל לא הובאה לדפוס.

התמונה של שלהבת פס לאחר מותה, שלא פורסמה בעיתון, למגינת ליבם של קרובי משפחתה, היא תמונתה בחדר המתים. כאמור, את התמונה מצאתי באתר האינטרנט Tip.co.il, ואנתח כעת את עמוד האינטרנט שבו הופיעה התמונה.

במרכז התמונה נראית תינוקת שוכבת, כשהיא מצולמת מהכתפיים ומעלה, ראשה ממלא את רוב התמונה, ופניה מופנות לחזית. ראשה מונח על סדין, לחייה סמוקות, עיניה עצומות ומראשה זולג דם.

התינוקת מצולמת מזוית גבוהה, זוית הדומה לזוית שבה הורים (ומבוגרים בכלל) רגילים לראות תינוקות. פניה של התינוקת מופנים אל המצלמה באופן שיכול ליצור איתה הזדהות. עיניה של התינוקת עצומות, והיא נראית שלווה ורגועה. ובכל זאת, התמונה טורדת את מנוחת המתבונן. הדם שניגר מראשה ומכתים את הסדין זועק את מותה של התינוקת. הצבע האדום העז מלמד את המתבונן שהתינוקת נפגעה בראשה ומתה.

כתם הדם הופך את הצילום לדרמטי. החיים הרכים והזכים של התינוקת נגדעו באִבם. כתם הדם מנכיח את המוות בתמונה. הוא אינו מרפה ומזכיר שלא מדובר בתמונתה של תינוקת אלא בתמונת גופתה. בניגוד לטקסי אשכבה נוצריים בהם מונחת הגופה לעיתים כשהיא גלויה והמת נחזה כאילו הוא נם, כתם הדם בתמונתה של שלהבת מלמד על מותה האלים. היא לא מתה בשנתה ולא מתה ממחלה. חבלה חיצונית גרמה למותה.

תמונת גופתה של שלהבת היא חלק מכתבה אינטרנטית (למעשה, זהו טור עמדה של המערכת, אך בכך אגע מיד). בניגוד לכתבות אינטרנט אחרות, תמונתה של שלהבת פס מופיעה מיד לאחר הכותרת וכותרת המשנה. אין טקסט המקדים את התמונה. התמונה פותחת את הכתבה. בכך, מדגישים עורכי האתר שחשיבות הכתבה היא בתמונה. כותרת הכתבה תומכת ברעיון זה: "שלהבת פס ז"ל – התמונה שלא פורסמה". ה"סיפור" הוא התמונה או ליתר דיוק אי פרסומה של התמונה.

כותרת המשנה והטקסט שאחריה הם עמדת מערכת האתר והנימוקים שלהם בנוגע לשאלת פרסום התמונה: "אחרי התלבטויות רבות ובעקבות ההחלטה על הלווייתה של שלהבת ז"ל החלטנו לפרסם את התמונות שצולמו [כך במקור – ט.מ.] לאחר מותה. תמונה שצריכה להיחרת בזיכרונו של כל אדם תרבותי". עורכי האתר מנמקים את החלטתם לפרסם את התמונה בנימוק שתמונה זו היא למעשה נשק בתעמולה שנועד להזכיר ל"כל אדם תרבותי... מול מי אנו [הישראלים – ט.מ.] מנהלים את מאבקנו בטרור". מותה של שלהבת פס הופך לכלי בעיצוב דעת הקהל בארץ ובעולם, ובהתלבטות בין השמירה על כבודה של התינוקת ובין ניצול מותה לצרכי תעמולה, בחירתם של העורכים ברורה: "מאחר והמלחמה על דעת הקהל, בארץ ובעולם, מתנהלת בין השאר באמצעות אמצעי התקשורת ומאחר והתמונות משחקות חלק חשוב במערכה זו, אין לדעתנו ברירה אלא לפרסם את התמונה, שהיא ללא ספק קשה לצפייה. איך הלב יכול להישאר אדיש למראה תינוקת תמימה שמצאה את מותה ללא סיבה, מכדור בראשה, בגן המשחקים?".[7]

שאלת הפגיעה ברגשות המשפחה לא עלתה במקרה הזה, משום שהמשפחה ביקשה להפיץ את התמונה ברבים, בין היתר מאותו הנימוק שמציינת מערכת האתר והוא דמוניזציה של הפלסטינים והצגתם כאויב אכזר.

הלוויתו של דיאא' טמיזי (תמונה 3):

תמונה מס' 3 - "התרעות חמות לפיגועי נקם": רימא טמיזי בהלוויית בנה, דיאא' ז"ל (צילום: רויטרס, ידיעות אחרונות, 22/7/2001)

תמונת הלווייתו של דיאא' טמיזי הופיעה בעמוד הראשון של "ידיעות אחרונות". בתמונה נראית אישה לבושה שחורים. לראשה צעיף שחור. פניה פונות למצלמה אך עיניה עצומות. היא אוחזת בידה תינוק עטוף בבד לבן. כתם אדום של דם מבצבץ מתחת לראשו של התינוק, וכתמי דם נוספים נראים על הבד הלבן. מימין לאישה נראות זרועות וכפות ידיים שתומכות בה ומלטפות אותה.

האישה מצולמת מלפנים. המצלמה ניצבת מול האישה בגובה עיניה. אלמנטים אלו יוצרים הזדהות עם הדמות המצולמת. ראשה של האישה שמוט מעט לאחור, פניה נראות מיוסרות. הידיים שמבקשות לחבק ולנחם מוסיפות לתחושה שהאישה חווה כאב או קושי. הסיבה לכאבה של האישה הוא כמובן התינוק המוחזק בזרועותיה. הוא שוכב על גבו. עיניו עצומות והוא עטוף בבד לבן. לכאורה תמונה של תינוק שליו עטוף בהגנה, אולם כתם הדם שתחתיו לא מותיר ספק בדבר מותו. הבד הלבן שעוטף את התינוק מדגיש עוד יותר את כתמי הדם האדומים ולא נותן מנוס מהמוות שבתמונה. המסגרת השחורה שמקיפה את התמונה מדגישה את האבל ומדגישה את תחושת היגון והצער שבפניה של האישה.

הכותרת שמלווה את התמונה עומדת בניגוד מוחלט לנראה בה: "התרעות חמות לפיגוע נקם". על פניו אין כל קשר בין הכותרת והתמונה. התמונה מציגה אם המתייפחת על בנה שנרצח, ואילו הכותרת מדברת על התרעות לפיגועים. הכותרת לא מוסרת מידע בנוגע למצולמים בתמונה ולא עוזרת להבין את נסיבות המקרה או את פרטי האירוע המצולם. זוהי כותרת אינפורמטיבית שמדווחת על עניין אחר לחלוטין.

יתרה מכך, הכותרת מזהירה את הקוראים (היהודיים) מפני פיגועי נקם. כלומר הקוראים היהודיים נמצאים בעמדה פגיעה, ושלומם וביטחונם מעורער על ידי החשש מפני פיגועי נקם. הקורבן, התינוק הנרצח שבתמונה, כלל לא נזכר בכותרת, שאין בה שום חמלה או רגש ביחס למי שבטחונו נפגע וחיו נגדעו.

כותרת המשנה מורכבת ממספר משפטים שהראשון שבהם שופך אור על התמונה ומסייע בקריאתה: "חשד: יהודים תושבי הקו הירוק רצחו התינוק הפלסטיני". שאר המשפטים המרכיבים את כותרת המשנה חוזרים לעסוק בנושא שבכותרת. קריאת כותרת המשנה מספקת מידע ראשוני בדבר זהותו של התינוק בתמונה ופרטים ראשוניים בדבר נסיבות מותו. מדובר בתינוק פלסטיני שנרצח, ככל הנראה, על ידי "יהודים תושבי הקו הירוק".[8] לא ידוע לנו מה שמו של התינוק. האישה שבתמונה נשארת אנונימית גם לאחר קריאת כותרת המשנה. הקורא לא יודע מיהי, מה שמה ומה הקשר שלה אל התינוק.

הפרטים המלאים על התמונה מופיעים בכיתוב שבתחתיתה: רימא טמיזי אוחזת בגופת בנה בן שלושת החודשים, דיאא', שנהרג בפיגוע ירי ביום חמישי. בהלוויה שלשום נהרגו גם שני קרובי משפחתו שנהרגו בפיגוע". לאחר קריאת הכיתוב מתבררים הפרטים החסרים – זהותם של המצולמים נחשפת ומתקבלים גם פרטים נוספים על נסיבות מותם.

הניגוד בין התמונה המציגה את האם המתייפחת על מות בנה שנרצח כשהוא רך בימים לבין הטקסט הקר, האינפורמטיבי, הבטחוניסטי שמקיף את התמונה מקהה מעוצמתה. לזוועת מותו של דיאא' אין קיום עצמאי. לכאבה של משפחת טמיזי אין מקום בדפי העיתון. מותו של דיאא' הופך, עבור קוראי העיתון, לאיום על שלומם. דיאא' אינו קורבן אלא פרט בתוך אירוע שעלול להפוך את קוראי העיתון לקורבנות. המוות של דיאא' הוא מוות מאיים. במקום להתמקד בכאבה של משפחת טמיזי, קוראי העיתון נדרשים לעסוק באיום עליהם, בתחושת הקורבן שלהם. בכך, העיתון הופך את המוות של דיאא' למוות שלא ראוי שיתאבלו עליו. אחזור לנקודה זו בהמשך.

לאחר שהצגתי את שלוש התמונות, אדון בהבדלים בין תמונותיה של שלהבת לתמונתו של דיאא'. הכותרת שמלווה את התמונה בה יצחק פס נושא את בתו על ידיו מתמקדת בהלווייתה של התינוקת. הכותרת היא כותרת אישית ודרמטית, שמציגה את הפן האישי, האנושי והסופי שבנשיאת גופתה של התינוקת בידי אביה אל קברה. לעומתה, הכותרת שמלווה את התמונה בה רואים את רימא טמיזי אוחזת בגופת בנה כלל לא עוסקת בה או במות בנה. זוהי כותרת אינפורמטיבית, נטולת רגש, שעוסקת בהשלכות אפשריות הקשורות לרציחתו של דיאא', אך הקישור בין שני הנושאים אינו מיידי. במילים אחרות, בעוד שסיפור מותה של שלהבת פס מתמקד בטרגדיה האנושית שפקדה את משפחת פס, סיפור מותו של דיאא' טמיזי כלל לא מסופר. הוא פריט נוסף בסכסוך ארוך ומתמשך. רציחתו נעשתה כנקמה ורציחתו עלולה לבשר על נקמה נוספת. סיפור רציחתה של שלהבת מתמקד בכאב המשפחה, ולא עולה ממנו החשש מנקמה, למרות שזאת באה, בסופו של דבר, בעצם רציחתו של דיאא'.

ההבדלים בסיקור שני האירועים הם דוגמא להבדל בין טקסט מעיד לטקסט מדווח שאינו מעיד (Frosh, 2006). סיקור הלווייתה של שלהבת פס מאפשר לקוראים להרגיש כאילו הם נוכחים בהלוויה. התמונה, הכותרת והכיתוב הופכים את יצחק לדמות שקל להזדהות איתה. למרות שהקוראים אינם מכירים אותו, הם עשויים להרגיש קרוב אליו. הוא כבר אינו "זר" עבורם. הוא "אבא", "אבא של שלהבת". מנגד, הדיווח על הלווייתו של דיאא' טמיזי לא מקרב את הקוראים למעמד ולא נותן להם את תחושת הנוכחים המדומיינים. הדיווח על מותו שזור בתוך סיפור גדול יותר. חוסר ההלימה בין התמונה לכותרת שמלווה אותה מנכר את הקוראים מרימא אימו, ומשאיר אותה כ"זרה".

כאשר משווים את תמונת גופתה של שלהבת שלא פורסמה עם תמונתו של דיאא' שכן פורסמה ניתן לזהות דמיון בין שתי בתמונות. בשתי התמונות יש תינוקות רכים עטופים בסדינים, וכתם דם אדום מחריד את התמונה ומנכיח את מותם האכזרי. ההבדל בין שתי התמונות נעוץ כמובן בעובדה שאחת מהן פורסמה בעמודו הראשון של העיתון ואילו את השניה העיתון סירב לפרסם והיא התפרסמה על מכוניותיהם של מתנחלי חברון ובאתר אינטרנט אזוטרי. הסירוב של מערכות העיתונים לפרסם את תמונתה של שלהבת בטענה של פגיעה ברגשות הקוראים, היה כלא היה במקרה של דיאא'. עורכי העיתון הרגישו צורך להגן על קוראיהם מפני תמונת גופתה המדממת של שלהבת, וסיפקו לקוראיהם את תמונת אביה נושא אותה אל קברה, אבל את גופתו המדממת של דיאא' הציגו במלוא נוראותה, תוך שהם מנטרלים את הקושי שבתמונה על ידי מיסגורה בתוך נרטיב גדול יותר שבו ישראל היא הקורבן המאוים על ידי הפלסטינים.

המקרים של שלהבת פס ודיאא' טמיזי מוכיחים, לטעמי, באופן ברור את היררכיית המוות והשכול. יש מוות שראוי שיתאבלו עליו ויש מוות שאינו ראוי שיתאבלו עליו. כדי להתאבל על מותו של אדם צריך קודם להכיר בערך חייו (Butler, 2009). המסגור השונה כל כך של שני מקרים דומים כל כך מאפשר לקוראי "ידיעות אחרונות" להתאבל רק על מותה של שלהבת פס.

התבוננות בסיקור מותם של שני התינוקות – הישראלית והפלסטיני – מלמד שהצורך להגן על רגשות הציבור מפני תמונות קשות מתעורר כאשר מדובר בתמונות של ישראלים, של הקורבנות "שלנו", בעוד שכאשר מדובר בתמונות קשות ונוראות לא פחות ובהן נראים קורבנות "אחרים", הצורך להגן על רגשות הציבור כלל אינו עולה.[9]

סיכום

מותו של אדם הוא אירוע חד פעמי, אך הדיווח העיתונאי על מותם של אנשים הוא עניין שגרתי. מלחמות, פיגועי טרור, תאונות דרכים, אסונות טבע ומותן של דמויות ציבוריות הם אירועים המתרחשים ברחבי העולם באופן יומיומי. אירועים אלה מגיעים לתקשורת משום שהם בלתי צפויים ופוגעים בתחושת הסדר והיציבות של העולם ולכן חשוב לנו לעסוק בהם ולהסביר אותם. העיסוק הזה הוא בבחינת פעולת תיקון, בה התקשורת מתפקדת כסוכן ריטואלי.

גישת ה"תקשורת כריטואל" (קארי, 2003) מציעה לבחון את האופן שבו התקשורת מדווחת על אירועים כאלה כריטואל שמטרתו למסור "תמונת עולם מסוימת ואישור חוזר ונשנה שלה" (עמ' 108). ממצאי המחקר שערכתי, שאת חלקם הצגתי כאן מציגים את הריטואלים הנהוגים בעת דיווח על אירועי מוות ומלמדים על קיומם של ריטואלים שונים המתקיימים בעת סיקור של אירועי מוות בישראל ובמקומות אחרים. השכיחות של אירועי המוות הפכה את הריטואלים האלו לכמעט יומיומיים, ו"דברים יכולים להפוך כה מוכרים עד שאיש אינו מבחין בהם עוד" כדברי קארי (עמ' 111). מטרתי, במאמר זה, היתה לעצור לרגע, ולבחון את אותם דברים מוכרים וללמוד את משמעותם.

Sonwalkar (2005) מציע תפיסה דומה לגישתו של קארי אותה הוא מכנה "Banal Journalism", לפיה קיומם של ריטואלים שונים בתקשורת, בעיקר בהתייחס לסיקור של קבוצות שונות, משפיעים על עיצוב התודעה של "אנחנו" ו"הם". אני מבקש לטעון שאחד הריטואלים האלו הוא סיקור מצולם של אירועי מוות.

הדיון על סיקור של אירועי מוות, בעיקר כאשר הסיקור הוא מצולם וכולל צילומי גופות, כרוך בעיסוק בשאלות של כבוד האדם וזכותו לפרטיות, כבוד המת, עניין ציבורי ופגיעה ברגשות הציבור. את המתח בין כל השאלות הללו ניתן לנקז לציר שבין אינפורמציה לפורנוגרפיה. בדמוקרטיה, חשוב לספק לאזרחים, צרכני התקשורת, את מירב האינפורמציה כדי לאפשר להם לגבש עמדות ולקבל החלטות בזירה הפוליטית. מנגד, הלעטת הציבור בדימויים גראפיים של גופות מחוללות או מבותרות עלולה לפגוע בכבודם של המתים ולפגוע ברגשות הציבור.

הקושי באירועי מוות אלים הוא שעל אף השאיפה העיתונאית להציג את המציאות "כפי שהיא", באופן האובייקטיבי ביותר – באירועי מוות אלים, המציאות עלולה להיות קשה מדי ולא נוחה לצפייה. מלחמות, פיגועים, אסונות טבע או תאונות דרכים עלולים לפגוע בגוף האנושי ולחלל אותו. במילים אחרות, אירועים כאלו עלולים לגרום לגוף לאבד את צלם האנוש. הצגת אירועי מוות באופן המציאותי ביותר עלולה להוות פגיעה קשה בכבודו של המת ולהסב כאב רב לקרוביו כמו גם להפחיד ולאיים על ילדים ולפגוע בנפשם הרכה.

ולכן, באירועי מוות אלים, התכונות של הצילום כמייצג נאמן של המציאות מתגלות כבעייתיות. העדות המצולמת מתבררת כקרובה מדי למציאות עליה היא מדווחת ונדרש ייצוג מרוכך שלה. בשל הקושי הזה, בישראל העיתונים (וערוצי הטלוויזיה) אימצו החלטות בנוגע לסיקור אירועים של מוות אלים, ובמרכזן ההחלטה לרכך את הדיווחים המצולמים ואף להימנע מהם, ובכל מקרה להימנע מהצגת צילומי גופות.

גישה אובייקטיבית אמורה היתה להוליד סיקור אחיד של אירועי מוות, אך כפי שהדגמתי במאמר זה, בתקשורת הישראלית קיימים דפוסי סיקור שונים בעת סיקור אירועי מוות, כאשר זהות המתים מכריעה במידה רבה איזה דפוס יופעל. מתים ישראלים-יהודים זוכים על פי רוב ליחס של כבוד. הסיקור מעמיד את דמותו של המת במרכז באופן שמלמד על החיים המלאים שהיו לו כאדם ומתאבל על סיומם.

התמונה המצולמת לא נמצאת בחלל ריק. היא משולבת בדיווח כתוב שנותן מסגרת נוספת למסגרת של העדשה. המסגור של האירוע משפיע על האופן שבו הסיפור אמור להתפענח על ידי הקוראים. כפי שמדגימים ניתוחיי את סיקור מותם של שלהבת פס ודיאא' טמיזי ז"ל, המסגור של האירוע ישפיע על ההזדהות עם הקורבן ועם בני משפחתו, ועל ההתאבלות על מותו, והוא יכול להעניק לדיווח המצולם עומק נוסף ומימד אחר להתבוננות בו, לשלב אותו בתוך נרטיב לאומי או אישי, כמו גם לספק לקוראים מידע נוסף על האדם שמת או על נסיבות מותו. מנגד, המסגור של האירוע יכול להציג את המוות המדווח כפחוּת חשיבות ובמקרים מסוימים אף כמוצדק.

לפי Butler, האופן שבו מוצגים אנשים[10] – אם הצילום מכבד אותם או משפיל אותם – מבנה בסופו של דבר את מעמדם כ"אנשים", כבני אנוש, מעמד שאינו מובטח לכל אדם באשר הוא, לטענתה. מכאן, שלהחלטות שמתקבלות במערכות העיתונים השפעה שהיא מעבר להחלטה איך לדווח על האירוע. דיווח על אירועי מוות באופנים שונים על סמך זהות הקורבנות משרישה תפיסות לגבי איזה חיים ראויים יותר ואיזה פחות. סיקור מותם של אנשים המשתייכים לקבוצות מסוימות כמוות שלא ראוי שיתאבלו עליו מקרין על האופן שבו נתפסים החיים שחיו אלו שמתו. או, כדברי ד"ר יובל קרניאל בראיון עמו, התייחסות סלקטיבית לאירועי מוות על בסיס שיוך לאומי עלולה לעודד, בסופו של דבר, גזענות.

דפוסי הסיקור של אירועי מוות בעיתונות הישראלית, כפי שהצגתי כאן מלמדים על מנגנון סמוי של קבלה והדרה של קבוצות שונות אל תוך ומחוץ לחברה הישראלית על ידי העיתונות הישראלית. התייחסות לא אחידה לערכים אוניברסליים כמו כבוד האדם והתייחסות "מציצנית" או מבטלת לאירועי מוות מסוימים או היעדר סיקור של אירועי מוות בקרב קבוצות מסוימות מעמידה בסימן שאלה את האובייקטיביות כערך עיתונאי, ובנוסף, גורמת לדה-הומניזציה של קבוצות שונות וליצירת היררכיה של מוות שמעבירה מסר שיש חיים ששווים יותר.

על אף שסיקור עיתונאי של אירועי מוות הוא דבר שבשגרה, אני מקווה שהניתוח שהצגתי כאן מסייע לבחון מחדש את דפוסי הסיקור שהתעצבו בעיתונות הישראלית, ולהצביע על משמעותם. הריטואלים שמתקיימים בעת דיווח על אירועי מוות חוזרים ומאשרים מי שייך לקהילה הישראלית ומי מודר ממנה, כמו גם מי ראוי לכבוד כאדם וכמת ומי לא.

על אף הקושי לעסוק במוות ובהצגה חזותית של גופות, אני סבור שיש חשיבות לעיסוק בנושא ולהעלאתו לדיון ציבורי. עיסוק במוות נתפס כטאבו במקרים מסוימים, אבל דווקא משום שמדובר ב"נקודת קיצון", מתחדדות תופעות שמלמדות על תפיסות עמוקות יותר של החברה ביחס לחבריה או לאחרים. הניתוח שהצגתי מצביע על דפוסי פעולה של התקשורת, והאופן שבו היא מבנה, גם אם בדרך עקיפה, את הקהילה, ושומרת על הערכים המקובלים בחברה, או מפקירה אותם, בהתאם לשאלה "מי מת?". אני מקווה שניתוח שהצעתי יהווה כר לדיון בנושא ואולי יספקו חומר למחשבה עבור עיתונאים בבואם לעסוק בדיווח על אירועי מוות.

ביבליוגרפיה

אברהם, א. פירסט, ע. ואלפנט-לפלר, נ. (2006). נעדרים נוכחים בזמן בצפיית שיא: מגוון תרבותי בשידורי ערוצי הטלוויזיה המסחריים בישראל. ירושלים: הרשות השניה לטלוויזיה ולרדיו.

אזולאי, א. (2006). האמנה האזרחית של הצילום. תל אביב: רסלינג.

אנדרסון, ב. (2000)  קהילות מדומיינות, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה.

בירנהק, מ. (2008). זכויות המתים וחופש החיים. עיוני משפט, ל"א.

ברנע, נ. (1/5/2002). למי צלצלו הפעמונים. העין השביעית, 38. נדלה ב-17/10/2009 מתוך: http://www.the7eye.org.il/SectionArchive/NahumColumn/Pages/article3802.aspx

גולן, א. (20/10/1994). דיירים בבתים סמוכים למקום הפיצוץ מצאו במרפסותיהם חלקי גופות. הארץ, עמ' א5.

הופשטיין, א. (1/2/1998). אחרי מות. העין השביעית, 13, עמ' 23-25.

סונטאג [זונטג], ס. (2005). להתבונן בסבלם של אחרים. בן שמן: מודן.

זנדברג, א. (28/7/1995). מצלמה מסורסת. העיר, עמ' 19.

זרטל, ע. (1/3/1996). תקשורת משוחררת לא מוחזרת. העיר השביעית, 2. נדלה ב-17/5/2008 מתוך: http://www.the7eye.org.il/dailycolumn/pages/0203.aspx

טובאל, מ. (20/10/1994). עד ראייה: אני לוחם ותיק, אבל הפעם לא החזקתי מעמד מול הזוועה וברחתי מהמקום. הארץ, עמ' א3.

טל, א. (4/3/1996). חלום בלהות בשידור חוזר. הארץ, עמ' א2.

ישובי,נ. (2002). הדרה ודימוי שלילי: אי שיוויון בתקשורת הישראלית. האגודה לזכויות האזרח בישראל.

לוי-ברזילי, ו. (2005). שבע-עשרה שיחות עם אסא כשר. אור יהודה: כנרת זמורה-ביתן.

לזרספלד, פ.פ. ומרטון, ר.ק. (1995). תקשורת המונים, טעם פופולרי ופעולה חברתית מאורגנת. בתוך: כספי, ד. (עורך) תקשורת המונים: מקראה. תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה. עמ' 76-92.

מורס, ט. (2009) להתבונן במותם של אחרים: נורמות של הצגת צילומי גופות בתקשורת הישראלית. עבודת גמר לתואר שני, החוג לתקשורת, אוניברסיטת חיפה.

מאירי, ד. (20/10/1994). כך זוהו הגופות. ידיעות אחרונות, עמ' 8.

מדריך לשמירה על כללי האתיקה בשידורי טלוויזיה ורדיו (1995). הרשות השניה לטלוויזיה ולרדיו: www.rashut2.org.il

מן, ר. (25/3/2008). הפורנוגרפיה של הטרור. העין השביעית. נדלה ב-17/5/2008 מתוך: http://www.the7eye.org.il/dailycolumn/pages/230308_mann_the_pornography_of_teror.aspx

רונן, מ. (1998). אתיקה עיתונאית. תל אביב: ידיעות אחרונות.

קארי, ג'. (2003). גישה לתקשורת כתרבות. בתוך: ליבס, ת. וטלמון, מ. (מקראה, כרך, א').  תקשורת כתרבות. תל-אביב: האוניברסיטה הפתוחה,עמ' 103-120.

קוד אתי חדש לרשות השידור (2009). רשות השידור: www.iba.org.i

קמיר, א. (2004). שאלה של כבוד: ישראליות וכבוד האדם. ירושלים: הוצאת כרמל.

שוחט, א. (21/10/1994). מפגש של צער לאומי. הארץ, עמ' ב12.

שפירא, ר. וטובאל מ. (21/10/1994). במשך יותר מ-20 שעות עמלו צוותי משטרה וצוותי המכון לרפואה משפטית בזיהוי הגופות. הארץ, עמ' א4.

תקנון האתיקה המקצועית של העיתונות (2007). מועצת העיתונות: www.m-i.org.il

Aubert, D. (2008). Picturing the dead: The 2004 flag-draped coffins controversy. In K. Hildenbrand, & G. Hugues (Eds.), Images of war and war of images (pp. 191-215) Cambridge scholars publishing.

Brothers, C. (1997). War and photography: A cultural history. London: Routledge.

Butler, J. (2009). Frames of war: When life is grievable?. London & New York: Verso.

Carey, J.W. (2005). Walter Benjamin, Marshall McLuhan, and the emergence of visual society. In Genosko, G. (Ed) Marshall McLuhan : critical evaluations in cultural theory. London and New York: Routledge.

Fishman, J. M. (2003). New norms and emotions: Pictures of pain and metaphors of distress. In L. Gross, J. S. Katz & J. Ruby (Eds.), Image ethics in the digital age (pp. 53-70). Minneapolis: University of Minnesota Press.

Fishman, M. (1997). News and nonevents: Making the visible invisible. In D. Berkowitz (Ed.), Social meanings of news: A text-reader (pp. 210-229). Thousand Oaks, Calif: Sage Publications.

Fishman, J. M., & Marvin, C. (2003). Portrayals of violence and group difference in newspaper photographs: Nationalism and media. Journal of Communication, 53(1), 32-44.

Foltyn, J. L. (2008). Dead famous and dead sexy: Popular culture, forensics, and the rise of the corpse. Mortality, 13(2), 153-173.

Frosh, P. (2006). Telling presences: Witnessing, mass media, and the imagined lives of strangers. Critical Studies in Media Communication, 23(4), 265-284.

Galtung, J. and Ruge, M. (1965). The structure of foreign news: the presentation of the Congo, Cuba and Cyprus crises in four Norwegian newspapers. Journal of International Peace Research 1, pp. 64–91.

Griffin, M. (2004). Picturing America's 'War on terrorism' in Afghanistan and Iraq. Mortality, 5(4), 381-402

Gross, L., Ruby, J., & Katz, J. S. (1988). Introduction: A moral pause. In L. Gross, J. S. Katz & J. Ruby (Eds.), Image ethics: The moral rights of subjects in photographs, film and television (pp. 3-33). New York: Oxford Univirsity press.

Hallin, D. C. (1986). The "uncensored war": The media and vietnam. Berkeley: University of California Press.

Hanusch, F. (2008). Graphic death in the news media: Present or absent? Journalism, 13(4), 301-317.

Harcup, T., & O'niell, D. (2001). What is news? galtung and ruge revisited. Journalism Studies, 2(2), 261-280.

Isaacs, R. H. (1999). Every person's guide to death and dying in the jewish tradition. Northvale, N.J.: Jason Aronson.

Lamm, M. (1969). The Jewish way in death and mourning. New York: Jonathan and David publishers.

Liebes, T. (1998). Television's disaster marathons. In J. Curran, & T. Liebes (Eds.), Media, ritual and identity (pp. 71-84). London and New York: Routledge.

Meyers, O. (2002). Still photographs, dynamic memories: A study of the visual presentation of Israel’s past in commemorative newspaper supplements. The Communication Review, 5(2), 179-205.

Mirzoeff, N. (1999). What is visual culture? In N. Mirzoeff (Ed.), An introduction to visual culture (pp. 3-13). London: Routledge.

Moeller, S. D. (1989). Shooting war: Photography and the American experience of combat. New York: Basic Books.

Nossek, H. (2004). Our news and their news: The role of national identity in the coverage of foreign news. Journalism, 5(3), 343-368.

Renteln, A. D. (2001). The rights of the dead: Autopsies and corpse: Mismanagement in multicultural societies. The South Atlantic Quarterly, 100(4), 1005-1027.

Ruby, J. (1995). Secure the shadow: Death and photography in america. Cambridge, MA and London: The MIT press.

Seale, C. (1998). Constructing death : The sociology of dying and bereavement. Cambridge, England: Cambridge University Press.

Sonwalkar, P. (2005). Banal journalism. In S. Allen (Ed.), Journalism: Critical issues (pp. 261-273). Berkshire, New York: Open University press.

Taylor, J. (1998). Body horror: Photojournalism, catastrophe, and war. Manchester: Manchester University Press.

Walter, T., Littelwood, J., & Pickering, M. (1995). Death in the news: The public invigilation of private emotion. Sociology, 29(4), 579-596.

Wischmann, L. (1987). Dying on the front page: Kent state and the pulitzer prize. Journal of Mass Media Ethics, 2(2), 67-74.

Wolfsfeld, G., Frosh, P., & Awabdy, M. T. (2008). Covering death in conflicts: Coverage of the second intifada on Israeli and Palestinian television. Journal of Peace Research, 45(3), 401-417.

Zelizer, B. (1998). Remembering to forget: Holocaust memory through the camera's eye. London and Chicago: The University of Chicago Press.

Zelizer, B. (2002). Photography, journalism and trauma. In S. Allen, & B. Zelizer (Eds.), Journalism after 11/9 (pp. 48-68). London, New York: Routledge.

Zelizer, B. (2004). When war is reduced to a photograph. In S. Allen, & B. Zelizer (Eds.), Reporting war: Journalism in wartime (pp. 115-135). London and New York: Routledge.

Zelizer, B. (2005). Death in wartime: Photographs and the "other" war in afghanistan. The Harvard International Journal of Press/Politics, 10(3), 26-55.

 

 


 



[1] כלומר של חיי האזרחים. אירוע מוות אלים יכול כמובן להתרחש כחלק מפעולה צבאית.

[2] דוגמאות לכך ניתן לראות במאמרה של Liebes (1998), שעוסק ב-disaster marathons בדיווחים על הפיגועים בתקשורת הישראלית. כמו כן, ראו טובאל, 20/10/1994; גולן, 20/10/1994; שפירא וטובאל, 20/10/1994; מאירי, 20/10/1994; שוחט, 21/10/1994 וטל 4/3/1996.

[3] ראו, למשל, סעיפים 9(א) ו-9(ב) בתקנון האתיקה של מועצת העיתונות (2007).

[4] כפי שציינתי קודם לכן, לא כל מוות מדווח בעיתונות, אולם אירוע בלתי צפוי או בעל חשיבות ציבורית, ששובר את הסדר החברתי זוכה, על פי רוב לסיקור.

[5] Hallin (1986) סוקר את השיקולים של עורכי החדשות בטלוויזיה בזמן מלחמת וייטנאם, ואת ההימנעות שלהם מהצגת צילומים של נפגעים לפני מסירת ההודעה למשפחות.

[6] בתרבות האמריקאית התפתח נוהג לפיו טקס האשכבה של המת נערך תוך שהוא מונח בארון פתוח. לפי Lamm (1969), באירופה נהוג לקיים טקסים ובהם ארון פתוח בעיקר למנהיגים. Ruby (1995) מתאר את הנוהג שהתפתח בארה"ב, בעיקר בקהילות נוצריות, ולפיו מצלמים את המת לפני קבורתו כחלק מתהליך הפרידה ממנו.

[7] הרטוריקה שמשמשת את מערכת האתר כדי לתמוך בפרסום התמונה מדהימה בדמיונה לרטוריקה בה השתמשו במערכת ה-Daily Worker, כדי להסביר את פרסום תמונותיהם של ילדים במהלך מלחמת ספרד ב-1936: " We discussed long and hard whether or not to print this awful page… Why then do we print these pictures? To shock? Certainly. But to shock all who look at them into realizing that these dead children are the cost of brutal, militaristic aggression against peaceful people" (עמ' 176 אצל Brothers, 1997).

[8] הביטוי "יהודים תושבי הקו הירוק" הוא ביטוי מעניין כשלעצמו. הקו הירוק חוצץ בין שטחי מדינת ישראל הריבונית ובין השטחים הכבושים. בהיותו קו המשמש מעין גבול, לא ניתן להיות "תושב הקו הירוק". אפשר להיות תושב בתוך הקו הירוק או מעבר לקו הירוק. פירושו של הביטוי, הוא למעשה "מתנחלים".

[9] למעשה המקרה של דיאא' טמיזי מלמד שהצורך להגן על הציבור הוא מפני פיגועי נקם, אך הצורך להגן על הציבור מפני התמונה הקשה אינו קיים.

[10] באטלר לא מדברת בהכרח על מתים, ולמעשה ניתוחה מתייחס בעיקר לתמונות של אסירים מעונים.


טל מורס הוא מוסמך בית הספר לתקשורת, אוניברסיטת חיפה, ותלמיד לתואר שלישי בבית הספר לתקשורת, LSE, לונדון.

סוף הדרך: על המוות ביצירה ובתרבות, אוקטובר 2010