עורך

מאמרים

בהקשר

תערוכה וירטואלית

האיור הלא מתאים

מרית בן ישראל

כשחיפשתי נושא להרצאה[1] דפדפתי בעשרות ספרים מאוירים, ושמתי לב שכמעט כל האיורים, הנפלאים והדלים כאחד הם מאד קונפורמיסטיים. בהכללה גסה אפשר לומר שהמודל של היחסים בין הטקסט והאיור הוא מודל של נישואים מסורתיים, כשהטקסט ממלא את תפקיד הבעל והאיור הוא העזר כנגדו. אני לא אומרת את זה באופן שיפוטי. הרבה ספרים יפהפיים נוצרו בדרך זו. אבל האם קונפורמיזם הוא האפשרות היחידה? מה עם גילויי החתרנות, העצמאות – לא כתחליף אלא כערוץ נוסף ונבדל של השיחה המשולשת בין הטקסט לתמונה, לקורא?     

ב"חתרנות" אני מתכוונת לאיור שחולק על הטקסט או חורג ממנו בטון ובתוכן. שהפער בינו לבין הטקסט מטריד או מתריס, מזמין פענוח וצופן משמעות.

זה לא מצב של או-או, כמובן; בין שני הקצוות יש שלל גוונים ומידות, הצדקות והשלכות. ובכל זאת, יש חיה כזאת, חתרנות, ושווה להתבונן בה. וכיוון שאי אפשר להקיף את העולם בעשרים דקות, בחרתי להתמקד בשלושה איורים של בתיה קולטון מתוך "שרשרת זהב, שירי מופת לילדים" שערכה נירה הראל: "קן ציפור" של ביאליק, "דני גיבור" של מרים ילן שטקליס, ו"עציץ פרחים" – שוב ביאליק.        

1. שבירת האשליה       

קן ציפור, חיים נחמן ביאליק (דמיינו את הגירסה המולחנת)         

קן לציפור
בין העצים.
ובקן לה
שלוש ביצים.          

ובכל ביצה
 - הס פן תעיר -
ישן לו
אפרוח זעיר.       

 

בתיה קולטון, קן ציפור, מתוך: נירה הראל )עורכת), שרשרת זהב, תל אביב: אחוזת בית, 2007, עמ' 15

 

נתבונן באיור: הקן, הציפור והביצים הם בגדר המובן מאליו בתוספת טוויסט קטן וייחודי: הביצים הן שקופות ודרכן רואים את האפרוחים; בתיה קולטון לא מציירת את מה שהשיר מתאר, אלא את מה שהילדים מדמיינים כשהם מאזינים לו. זה מוסיף נופך פיוטי ועריסתי וזה עדיין לא חתרני. זה לא חורג בטון או בתוכן מגבולות האיור המסורתי.      

אלא שלתוך העולם של השיר פולשת מציאות חוץ-שירית שבה הילדים שרים את השיר לתוך הקן בקולי קולות… זה מצחיק, כן, והצחוק משבש את ההזדהות.    

בתיה קולטון, קן ציפור (פרט), 2007, עמ' 15

 

ברטולט ברכט, משורר, מחזאי ותיאורטיקן של תיאטרון, התנגד למנהגו של הקהל להזדהות עם הדמויות בהצגה. הוא לא רצה שהצופים "ישאירו את השכל שלהם במלתחה ביחד עם המגבעת, לפני שהם נכנסים להצגה". במקום לעורר רגש הוא העדיף לעורר את המחשבה הביקורתית. וכדי להשיג את זה, הוא אמר, צריך לשבור את האשליה, צריך ליצור ניכור מסוים בין מה שמתרחש על הבמה לבין הקהל. וזהו בין השאר, תפקידו של המעצב: העיצוב צריך לעורר מחשבה, לפי ברכט, הוא צריך להפריע לקהל להיסחף לעולמן של הדמויות.

וזה בדיוק מה שקולטון עושה כאן. היא מפריעה, היא משבשת קצת את ההזדהות עם אמא ציפור. היא עושה זאת בעדינות ובהומור. ועדיין; ספרות הילדים, עוד יותר מספרות המבוגרים, נוטה אל הרגש ואל הרגשנות. זה לא ממש מקובל לפנות אל המחשבה הביקורתית של הילדים, לנטרל את הרגשנות בקצת ניכור ברכטיאני. ואם נוסיף על כך את מסגרת עלווה שמתוכה מציצים הילדים המזמרים כמו מתוך שנה-טובה; המסגרת הזאת היא בבחינת סוס טרויאני: כלפי חוץ היא מרככת וממתיקה את הניכור, ובו בזמן היא מגניבה לאיור עוד קצת מורכבות ואירוניה.       

וכדאי אולי לציין שזו לא "מעידה" חד פעמית, כפי שאפשר ללמוד למשל מן הדיון שהתנהל על הספר בבלוג של גילי בר הלל. אני מצטטת, בקיצורים קלים, את אחד הטוקבקים שמתייחס דווקא לאליעזר והגזר:

"אני מקריאה את השירים לבני לפני השינה," כותבת אחת האימהות. "(הוא בן שנתיים), וקשה לשניננו להתחבר לציורים ... ישנם שירים שאני מדלגת עליהם משום שהציורים לדעתי לא מתאימים לתוכן ולא נעימים לצפייה. דוגמא קטנה – בשיר אליעזר והגזר כשהגענו לבית על הכלב, הילד שלי הצביע על הציור ואמר – "כלב רע, לך מפה". ואני נאלצתי להסביר שהכלב בכלל לא רע אלא בא לעזור..." [2]

 

בתיה קולטון, אליעזר והגזר (פרט), מתוך: נירה הראל )עורכת), שרשרת זהב, תל אביב: אחוזת בית, 2007, עמ' 32.

 

2. וריאציות שוות, מקבילות      

דני גיבור, מאת מרים ילן שטקליס      

אמא אמרה לי: דני,
ילדי הוא גיבור ונבון.
ילדי לא יבכה אף פעם
כפתי קטון.      

אינני בוכה אף פעם.
אינני תינוק בכיין.
זה רק הדמעות… הדמעות…
הן בוכות בעצמן.      

פרח נתתי לנורית -
קטן ויפה, וכחול.
תפוח נתתי לנורית -
נתתי הכל.        

נורית אכלה התפוח.
הפרח זרקה בחצר.
הלכה לשחק עם ילד -
עם ילד אחר.      

אינני בוכה אף פעם.
גיבור אני, לא בכיין!
אך למה זה, אמא, למה
בוכות הדמעות בעצמן?      

דוד פולונסקי, דני גיבור, מתוך: מרים ילן שטקליס, פרח נתתי לנורית, תל אביב: הוצאת דביר, 2005.

 

זו כאמור, הגירסה של דוד פולונסקי לשיר, ויש בה הכל: רגש, מרחב, תחושת זמן. זהו מעין סרט קצר מתומצת לשני איורים (המופיעים כאן ברצף, בלי הקו החוצה את הכפולה); דני הוא הגיבור הראשי ולכן הוא גדול וקרוב אבל הוא בצד כי הוא דחוי. כל שפת הגוף והפרצוף שלו, הלחיים המנופחות, כפות הרגליים שפונות כלפי פנים, הראש המורכן, הכל אומר צער ועלבון. הענף הקטן שהוא ממולל בהיסח דעת אינו נזכר בשיר, אבל זהו בדיוק אותו פרט קטן ושולי שמקנה לאיור את הריאליזם[3]. נורית והילד ממוקמים  במרכז כי הם חשובים לדני אבל הם זעירים כי הם חומקים ממנו, הם מתרחקים בריצה ועוד מעט ייעלמו. ובדף שממול – תקריב של התפוח המכורסם והפרח הנבול. בשניהם יש נגיעות של אדום כמו במכנסיים של דני, וגם "התסרוקת" של התפוח אגב, מזכירה את התסרוקת של דני, את האופן שבו שערו נפרש על הקודקוד. וכך, באופן מרומז, הסרט המכוּוץ לאיור מקשר בין דני לבין התפוח והפרח ומתאר אותו כמי שננגס והושלך על ידי נורית. ובשורה התחתונה: כך נראה איור "נורמלי" ונאמן לשיר.     

ואצל קולטון?     

בתיה קולטון, דני גיבור, מתוך: נירה הראל )עורכת), שרשרת זהב, תל אביב: אחוזת בית, 2007, עמ' 46-47.

 

אין פרח ואין תפוח. יש בובות לעומת זאת, שכלל אינן קיימות בטקסט. וזו לא תוספת צדדית כמו הענף של פולונסקי. כל שלושת הילדים באיור ממוקדים בבובות האלה ואנחנו איתם. אז למה התכוונה המאיירת?

לא שאלתי. אני יכולה להציע רק את הפרשנות שלי: אני מסתכלת עם דני ורואה ילדים יותר מסוגננים ויותר מעודכנים ממנו, ילדים מושלמים כמו בתמונת פרסומת; אפילו הצעצועים שלהם מתאימים זה לזה. אני רואה ילדים-כוכבים, גיבורי-על צעירים שמשחקים בבובות המשכפלות את דמותם. זה לא החיזור המיושן של הפרח והתפוח, אלא עולם חדש ומחופצן (חפצני?). ודני? הוא בכלל יושב בדף שממול (גם זאת כפולה), מתחתם, בעולם אחר. איזה סיכוי יש לו עם נורית? האיור כמו מפרט וממחיש את נקודת המבט הבודדה ומלאת הקנאה שלו, בלי לסתור את עלילת השיר, אבל גם בלי להתחייב לה. זהו דימוי עצמאי שקשור לטקסט של ילן שטקליס באופן רופף ואסוציאטיבי. האיור והטקסט כאן הם שתי אפשרויות, שתי וריאציות נבדלות ושוות, על אותו נושא.

  

3. מי תהום   

עציץ פרחים, חיים נחמן ביאליק   

מן החלון
פרח עציץ
כל-היום
הגנה יציץ.   

כל חבריו -
שם בגן.
הוא לבדו
עומד כאן.   

בתיה קולטון, עציץ פרחים, מתוך: נירה הראל )עורכת), שרשרת זהב, תל אביב: אחוזת בית, 2007, עמ' 16-17.

 

לפני שאני צוללת לאיור, אני רוצה לומר עוד כמה מילים על השיר שהוא יותר מורכב מאיך שגננות – ולא רק גננות – קוראות אותו.

אפשר לקרוא את "עציץ פרחים" כשיר געגועים של פרח לטבע שממנו נעקר. בייחוד אם זוכרים שביאליק עצמו גדל בכפר ונעקר ממנו בגיל צעיר. וכך הוא כותב למשל בסיפורו האוטוביוגרפי "ספיח":       

"וּמִדי עָבְרִי על פני ירק שׂדה, איני יודע למה ינצנץ לפנַי רגע אחד מראה הדשא, מראה אותו הדשא, כאשר ראיתיו ראשונה בכפר, בעודני כרוך אחרי אוֹמַנתי הזקנה, זכרה לברכה. דָשֵׁן היה ורענן, חי וחדש, עמד עד מָתניו במים זכּים, וכֻלּוֹ זרוּע פרחים קטנים מתוקים לעינים, שמוציאים ראשיהם הצהובים והרטובים מבין החציר, וּמרגלית דמעה זכּה רועדת בעין כל אחד מהם.

"אחרי צאתנו מן הכפר אל אשר יצאנו – וַאני כבן חמש בעת ההיא – כהתה עלי מעט עין העולם וזָהֳרוֹ הוּעם. במקום מגורינו החדש, בפרבר העיר, קִדְּמוּני ימי חול וּמהומה רבה, ימי עיָרה ישׂראלית בטָרחם וּבזעפּם וּברוֹע עִניָנם"[4]  (ההדגשות שלי).      

ביאליק הקטן נעקר בגיל חמש, ובדיוק כמו עציץ הפרחים, הוא מתגעגע לפרחים הקטנים צהובי הראש וזכי-הדמעה, מתוך הבידוד של העיר.      

ויש גם קריאה נוספת של השיר, אשר שלובה, או אולי משתרגת על הראשונה, שבה השיר אינו עוסק בפרחים אלא בבני אדם: זהו שיר לירי שבו משליך המשורר את בדידותו ואת כיסופיו על העציץ שהוא רואה. ובאופן יותר ספציפי: פרח העציץ הוא האמן, המתבונן הנצחי מהצד שאינו משתתף במשחק החיים. תומאס מאן (שהיה אגב בן גילו של ביאליק, צעיר ממנו בשנתיים) שרטט את דמותו בנובלה שלו טוניו קרגר. אני מצטטת מתוך סצנה שבה טוניו הסופר צופה בהחבא, באהובי נעוריו הרוקדים:      

"הכל היה ממש כמו לפנים! שוב עמד לו בפינה אפלה, פניו להבים ולבו יוצא אליכם בכאב, אתם צהובי השיער, המאושרים, תאבי החיים, שוב הלך לו משם בודד וגלמוד."[5]        

ובחזרה לאיור: ילדים עם ראשי פרחים לעומת ילד עם ראש עציץ. הם אוחזים ידיים ורוקדים. הוא יושב בצד.      

בתיה קולטון, עציץ פרחים (פרט), 2007, עמ' 17 

 

בתיה קולטון, דני גיבור (פרט), 2007, עמ' 46

 

לעציץ יש תווי פנים מרומזים. הוא משעין את פניו על כפות ידיו. מצד אחד זו תנוחה רגשית שמתקשרת להרהורים ולעצב, זו התנוחה שבה דני מהשיר הקודם משקיף על נורית ועל החבר שלה. בהבדל קטנטן: כפות הידיים של דני קמוצות, ושל העציץ פרושות כדי לשפר את האחיזה בעציץ; כי מי שראשו אינו צומח מגופו, מוכרח לאחוז בו כל הזמן, אם ירפה ולו לרגע הראש יפול וייתנפץ. הילדים האחרים יכולים לנהוג בחופשיות, פרח-הראש שלהם צומח מתוכם באופן אורגני, אבל ראש-העציץ סתם מונח על הגוף. בעליו אינו יכול לתת ידיים או לרקוד, הוא לא יכול להרשות לעצמו "לאבד את הראש". תנוחת הידיים יוצרת פורטרט מדויק ונוגע ללב שממזג בין העצב למלאכותיות, לעודף מודעות.       

ויש עוד הבדל בין פרח העציץ לבין הילדים האחרים: הפרחים שלהם נטולי גבעול. לפרח שלו יש גבעול בעל אורך בלתי רגיל. בדרך כלל בטבע, גבעול מתארך כך בגלל חוסר באור. ובתרגום מאִיורית – ילד-העציץ נמשך אל ילדי הפרחים כמו שפרח נמשך אל השמש. 

ועם זאת, כשמתבוננים בילדי הפרחים לא דרך עיניו, אלא דרך עינינו, הם לא בדיוק מושלמים. יש משהו מטריד במראה שלהם, משהו לא אנושי. אין להם פָּנים כמו לשושנים של טים ברטון או לפרחים של מרג'ה.   

טים ברטון (במאי), אליס בארץ הפלאות (פרט מתוך הסרט) 2009.

 

מרג'ה, הפרחים המחוללים (פרט), מתוך: אגדות אנדרסן, מסדה, 1958, עמ' 13

 

זה לא רק פיוטי ומלנכולי כמו אצל קורנל:


ג'וזף קורנל

או סוריאליסטי, כמו אצל מגריט:   

רנה מגריט, המלחמה הגדולה, 1964, שמן, 60X81 ס"מ, אוסף פרטי

אלא פריקי, כמו מוטציה מסרט אימה/מדע בדיוני.    

קורט ניומן (במאי), מתוך: הזבוב (פרט) סרט, 1958.   

 

גם ילדי הפרחים הם מוטציה גנטית, ניסוי שהשתבש. הם נמצאים על הקו הדק בין יופי למום. הם מזכירים לי את הנסיך הצעיר מ"ברבורי הבר", אגדה שמופיעה גם אצל אנדרסן וגם אצל האחים גרים: שנים עשר נסיכים הופכים בכישוף לברבורים. כדי להציל אותם אחותם צריכה לארוג להם מעילים מעלי סרפד. וכיוון שהיא לא מספיקה לארוג את השרוול האחרון, נשאר האח הקטן עם כנף במקום יד. זה נפלא וברבורי ושירי אבל זה גם סוג של נכות, פיסת טבע מהונדס.     

וזה מחזיר אותנו ל"קן ציפור" שבו פתחנו. כי גם האיור ל"קן ציפור" כמו האיור ל"עציץ פרחים" מדבר על אורבניות ואקולוגיה, על ניתוק מהטבע ועל געגועים בלתי אפשריים. בלתי אפשריים לביאליק מסיבות שונות מאשר לבתיה קולטון, כלומר לנו. מי בכלל נתקל היום בקני ציפורים מחוץ לשירי ילדים?       

אז מה היה לנו:

·         היה לנו "קן ציפור" – ניכור ברכטיאני, אירוניה ומחשבה ביקורתית שמזעזעת וקצת מקמטת את האשליה שיוצר הטקסט.

·        היה לנו "דני גיבור" – דימוי חופשי בצד הטקסט, וריאציה מקבילה ועצמאית על בדידות וקנאה.

·        ואחרון חביב – "עציץ פרחים". האיור הזה של קולטון הוא יצירת אמנות שאינה נופלת לטעמי מהטקסט של ביאליק, ובו בזמן הוא גם משמש לו תיבת תהודה נפלאה. כי בניגוד לשני קודמיו, האיור הזה הוא חתרני רק לכאורה. הוא סודק רק את פני השטח של השיר, את הפרשנות המאובנת שלו, ומגיע למי התהום הליריים: לאמביוולנטיות, לבדידות ולריחוק מהטבע.       

ואי אפשר לסיים בלי להתייחס ולו בקצרה, לשאלה המתבקשת: האם כל זה מתאים לילדים? התשובה שלי, כילדה וכבוגרת, היא כן חד-משמעי.

לילדים יש כל מיני צרכים. המינון משתנה מילד לילד. יש להם צורך במתיקות ובתקווה, בדימויים שפונים לדמיון, בחיוך עדין ובצחוק פרוע. יש להם צורך בפיוט ובמשחק צורני שפונה לשכל. אבל מעל לכל, ילדים כמו מבוגרים, זקוקים לאמנות שתשקף את חייהם המורכבים. ובניגוד למה שמצטייר מכמה ספרי ילדים, חייהם של ילדים יכולים להיות מאד סודיים ומסובכים, גם כשיש בסביבה מבוגרים בעלי כוונות טובות.

אני לא יודעת איך הילדות שלכם נראתה. שלי היתה דומה מאד לזאת שמתוארת באיור. הבדידות, מוּדעות היתר, חוסר הטבעיות והחן. הקנאה והכאב שמתוכם מבליחה לרגע ההבנה שגם הילדים האחרים הם פגומים, רק בדרך אחרת, יותר נחשקת ואלגנטית. טוב לדעת שאת לא היחידה שחווה ניכור כשכל העולם זורם ופתיר. טוב לדעת שמישהו מבין אותך, שיש דרכים לבטא את הדברים המורכבים  שאת מרגישה, שיום אחד גם את תוכלי. זה מנחם. בחיי.[6]       



[1] מאמר זה מבוסס על הרצאתי בכנס "והמאייר הזה הוא אני!" שנערך ביוזמת היחידה להיסטוריה ותיאוריה בבצלאל, מאי 2010.

[2] גילי בר הילל, שרשרת זהב: שירי מופת לילדים, מביאליק עד יהונתן גפן, עוד דף אחד ודי, דצמבר 2007, http://gilibarhillel.wordpress.com/2007/12/30/%D7%A9%D7%A8%D7%A9%D7%A8%D7%AA-%D7%96%D7%94%D7%91-%D7%A9%D7%99%D7%A8%D7%99-%D7%9E%D7%95%D7%A4%D7%AA-%D7%9C%D7%99%D7%9C%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%91%D7%99%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%A7-%D7%A2%D7%93/

[3] אחד המאפיינים של ריאליזם על פי רומאן יעקובסון, הוא תשומת הלב לפרטים הטפלים: "ילד מקבל שאלה: ציפור עפה מתוך קינה. כמה זמן יעבור עד שתגיע ליעד, אם בכל רגע היא עוברת כך וכך, והמרחק שבין הקן לבין היעד הוא כך וכך? הילד שואל: ומה צבע הקן? ילד זה הוא ריאליסט טיפוסי..." מתוך: רומאן יעקובסון, סמיוטיקה, בלשנות, פואטיקה (עורכים: איתמר אבן-זהר וגדעון טורי), תל אביב, הקיבוץ המאוחד, 1986,עמ' 230.

[4] חיים נחמן ביאליק, סיפורים, הוצאת דביר, 1953, עמ' קעד.

[5] תומאס מאן, מוות בוונציה וסיפורים אחרים (מגרמנית: נילי מירסקי), הקיבוץ המאוחד, 1988, עמ' 204.

[6] גירסא ראשונית של טקסט זה פורסמה לראשונה בבלוג שלי עיר-האושר, במאי 2010

http://wp.me/pSKif-hCs.


סופרת בעלת עבר בינתחומי, ממייסדי בית הספר לתיאטרון חזותי. בשנים האחרונות מתמקדת בכתיבת פרוזה ועיון. בין הרומנים שכתבה "אסור לשבת על צמות", הספרייה לעם, עם עובד 1996, "טבע דומם" 2005, ו"בנות הדרקון" 2007, הקיבוץ המאוחד. ערכה את "קולה של המילה – מבחר מאמרים על שירה-פרפורמנס" בבל 2004, וכתבה את "חפץ לב – יסודות תיאטרון הבובות האמנותי" (בשיתוף עם רוני מוסנזון נלקן) כרמל 2009, ואת "כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י, על אמנות הגוף בספר הדקדוק הפנימי" הקיבוץ המאוחד 2010. http://maritbenisrael.wordpress.com/

קריאות, אפריל 2011