עורך

מאמרים

בהקשר

תערוכה וירטואלית

הספינקס: משומר סף לפאם פאטל

רוני עמיר

 

תקציר: מאמר זה מתמקד בדמות האניגמאטית של הספינקס באמנות ובשינויים המפליגים של הדימוי החזותי לאורך ההיסטוריה, אשר משקפים שינויים תרבותיים של ייצוג החידה (האנגימה).  בעוד שבהופעות הראשונות של הדימוי באמנות המצרית, בתקופת הממלכה הקדומה, הוא תואר כיצור בעל גוף אריה וראש של גבר, הרי שבמחצית הראשונה של האלף השני לפנה"ס בהשראת האמנות במסופוטמיה הפך הדימוי למפלצת נשית במובהק, כפי שעולה, מאוחר יותר, מייצוגיו באמנות היוונית. בשלהי המאה ה-18 שבה דמותה ועלתה מחדש באמנות ובהגות של התקופה, הפעם – כדבריו של הגל – כסמל נשי מובס המייצג את שלטון האדם בטבע.  ואולם, השמועות על מותה היו מוגזמות, והיא שבה להופיע באמנות המאה ה-19 כסמל נשי ארוטי מאיים ורב עוצמה, וכייצוג בולט לנושא ה"פאם פטאל" המנוגד בתכלית לדימוי הגברי שייצג אותה אלפי שנים קודם לכן. מאפיינים אלה חברו לעליית הפמיניזם, בהציגם את המפלצת הנשית כגורם המאיים ישירות על הסדר החברתי הגברי שהיה מקובל בעבר. בניגוד להצגתה כמפלצת ובד בבד עם עליית מעמד האישה, באמנות העכשווית הפכה הספינקס מזונה לקדושה.

באמצעות בחינת השתנותו של הספינקס לאורך ההיסטוריה החזותית עד ימינו אנו, אראה כיצד הפכה המפלצת הנדונה במרוצת ההיסטוריה מזכר לנקבה, ומנקבה המסמלת את החידה, לייצוג של החידה בעצמה.

 

 

הספינקס על שולחנו של פרויד. [*]

על שולחנו עמוס העתיקות של פרויד היה מונח בין היתר פסלון חומר קטן של ספינקס (תמונה 1), אשר ללא ספק סימל בעיניו את הטרגדיה של סופוקלס שנכתבה בשנת 425 לפנה"ס אדיפוס המלך (אדיפוס רקס).[1] טרגדיה זו היוותה מקור השראה עיקרי לפיתוח ה"תסביך האדיפלי" שעמד במרכז תורתו הפסיכואנליטית. כדבריו:

 

A single idea of general value dawned on me. I have found, in my own case too [the phenomenon of] being in love with my mother and jealous of my father, and I now consider it a universal event in early childhood.[2]

 

תמונה  1Sphinx

הספינקס על שולחנו של זימונד פרויד, יוון מאות 5-4 לפנה"ס, טרה קוטה, לונדון, מוזיאון פרויד.

 

לטענתו של פרויד, הזדהותנו עם אדיפוס אינה נובעת אך ורק מעוצמת חייו הטרגיים, אלא בעיקר משום שנגזר עליו גורלו המר, כשם שנגזר על כולנו בטרם יצאנו לאוויר העולם. המלך אדיפוס אשר הרג את אביו ליוס ונשא לאישה את אמו יוקסטה, מילא משאלה מימי ילדותנו. אדיפוס, לכן, על פי פרויד, איננו קורבן תמים של הגורל כפי שעולה מהרובד הגלוי של הסיפור אלא הוא האשם בטרגדיה שלו, אשר היוותה למעשה את מימוש תשוקותיו העמוקות ביותר, כפי שעולה מן הרובד הסמוי של הסיפור.[3] 

אכן, קשה היום לקרוא את הסיפור של סופוקלס שלא דרך עדשות משקפיו העבות של פרויד, ואולם דומה כי לאורך ההיסטוריה באמנות ובספרות הובלטה ותוארה מתוך הסיפור אפיזודה אחרת, המוזכרת אך בקצרה על ידי סופוקלס, זו של אדיפוס והספינקס.

פרשיה זו מתוארת בהרחבה אצל פסאודו אפולודורוס  ( (Pseudo-Apollodorus סופר בן המאה השנייה לספירה. על פי אפולודורוס, הספינקס היתה בתם של המפלצות אכידנה וטיפון, והיא בעלת פני אישה, חזה, רגליים וזנב של אריה וכנפי ציפור. היא נשלחה על ידי הרה להגן על העיר תבי מפני שליטה העריץ קראון, והציבה בפני נערי תבי את החידה שלמדה מהמוזות:  מה הוא זה שיש לו קול אחד והוא מתהלך על ארבעה רגליים, על שתי רגליים ועל שלוש רגליים?. נערים רבים שגו בתשובתם לספינקס נלכדו ונאכלו על ידה. לכן, הבטיח קראון כי זה אשר יצליח לפתור את החידה, ישלוט על הממלכה ויתחתן עם אלמנתו של ליוס. היה זה אדיפוס שתשובתו לחידה: האדם, אשר זוחל על ארבע בילדותו, הולך על שתיים בבגרותו ונעזר במקל בזקנתו, הובילה למותה של הספינקס אשר השליכה עצמה מהאקרופוליס של העיר תבי. [4] 

במשחק מסוכן זה של אדיפוס והספינקס יש רק מנצח אחד והשני דינו כיליון. ואולם פתרון החידה הוביל את אדיפוס באופן פרדוקסאלי למבוי סתום. מחד גיסא, אילו לא היה עונה על החידה היה דינו מוות, ואולם כאשר פתר את החידה נדרש לחיי סבל וייסורים, אלגוריה לטבע האדם ולחייו.

 

הספינקס מגבר לאישה

בעוד המקורות היוונים והרומים מדברים על הספינקס כאישה, הרי שבמצרים תוארה חיית כלאיים זו כזכר. הספינקס המוכר ביותר, המתוארך ל-2500 לפנה"ס, הוא זה המצוי בגיזה לצד מקדש העמק, בחזית הפרמידה של המלך חפרן מן השושלת ה-IV  בממלכה הקדומה (תמונה 2). כאז, עד ימינו אנו, זהו הפסל הקולוסלי הגדול ביותר בעולם, והוא שוכן על הגבול שבין ארץ החיים וארץ המתים. הספינקס במצרים מורכב מגוף אריה וראש של מלך, כנראה המלך חפרן, והוא חבוש בכתר מלכות דמוי מטפחת המכונה נמס.

 

תמונה 2

הספינקס בגיזה, שושלת IV ממלכה קדומה, 2550 לפנה"ס, אבן גיר, גובה 57 מ' אורך 20 מ'.

 

כאלף ומאה שנים אחרי הקמתו של הספינקס, בימי הממלכה החדשה, בעת שהפסל הקולוסאלי נקבר בהדרגה תחת חולות האזור, הגיע המלך תחותמס ה-IV (Thutmose, 14th century BC) למרגלותיו באמצע מסע ציד, ונרדם לצילו. ב"אסטלת החלום" העשויה גרניט שנמצאה ב-1817 למרגלות הספינקס מסופר כי הפסל, המזוהה עם מספר אלים, ביניהם האל הורמאחת

 Hor-em-akhet), "הורוס של האופק"), ואל השמש בכינוייו השונים: קפרי, רע ואתום, פנה אל תחותמס וביקש ממנו להסיר את החול מעליו. בתמורה הבטיח לו הפסל שליטה על כל מצרים.[5] על פי סיפור זה, ניתן לראות כי כבר בעת העתיקה גילם הספינקס הן את האל עצמו, והן את המלך אשר נחשב כשליחו עלי אדמות. דומה כי גודלו העצום של הספינקס בגיזה, ייחודו בעולם העתיק כפסל שאין שני לו, וכוחותיו המאגיים המתוארים ב"אסטלת החלום", הם שהנביטו את החיבור הראשון בין הספינקס לבין האניגמה.

באמנות המצרית בממלכה הקדומה התיכונה והחדשה, היה הספינקס לחיזיון נפרץ בפיסול. לעיתים זהותו הגברית של המלך הוחלפה בפנים נשיות יותר כפי שניתן לראות בספינקסים הרבים של המלכה חתשפסות (Hatshepsut, 1508–1458 BC), ואולם במהותו נותר הספינקס כייצוג גברי המסמל אלוהות מלכות וכח והוצב בשדרות הכניסה למקדשי הענק של קרנק ולוקסור שבתבי כשומר סף.[6]

הפיכתו של הדימוי לנשי אירעה באמנות המסופטמית, הסורית והאנטולית, שם הוסב סמל הכוח העליון של המלך הפרעוני למפלצת נשית במובהק. בהשראת שלל החיות המכונפות של המזרח כדוגמת למסו וגריפון נוספו לספינקס גם כנפיים. כמו במצרים הייתה הספינקס לשומרת שערי העיר או המקדש כפי שניתן לראות באתרים חיתיים וניאו חיתיים באסיה הקטנה ובסוריה. הספינקס מצאה מקום של כבוד גם על חותמות גליל ושנהבים ניאו אשוריים והיא מופיעה תמיד בתחפושת מצרית עם תסרוקת חתחור או עם הכתר של מצרים העליונה והתחתונה.[7] כך כחיה נקבית ובעלת חזה שופע, תסרוקת נשית וכנפיים התגלגלה הספינקס דרך תרבויות הים האגאי, המינואית והמיקנית אל האמנות היוונית, שם השילה סופית מעליה את סממניה המצריים (תמונה 3).

 


 תמונה 3

ספינקס מיוון, התקופה הארכאית 570-550 לפנה"ס, שיש, אתונה, המוזיאון הארכיאולוגי הלאומי

 

בתקופה הארכאית ביוון הונחו הספינקסים מעל קברים, כשומרי הקבר בדומה לתפקידם במצרים ובמסופוטמיה. ואולם עם כינון המיתוס נתרבו ייצוגיה והיא החלה להופיע על קבוצת כלי קרמיקה שחורי ואדומי דמויות. אלא שכעת תוארה הדמות כחלק מנרטיב אשר התמקד במפגש של  אדיפוס והספינקס. במרבית כדים אלה תואר אדיפוס כהלך העומד או יושב לפני המפלצת ופותר את החידה (תמונות 5-4). למרות העובדה שרב המקורות הספרותיים ביוון מתארים את הספינקס כאישה, בסצנות שעל הכדים היוונים תוארה הספינקס פעם כאישה (תמונה 4) ופעם כגבר (תמונה 5).[8]

 

תמונה 4

אדיפוס פותר את חידת הספינקס, מאה 5 לפנה"ס, לקיתוס שחור דמויות מתבס, פריס, מוזיאון הלובר.

 

תמונה 5

אדיפוס פותר את חידת הספינקס, התקופה הקלאסית, 470 לפנה"ס, קיליקס אדום דמויות, רומא, מוזיאון הוותיקן.

 

עבור היוונים אוהבי המפלצות היה הדימוי החזותי של הספינקס שקיבלו מן המוכן מהמזרח דימוי אולטימטיבי, הספינקס  Σφίγξ, מהפועל "ספינגו"  Σφίγγω שמשמעו לחנוק, תאם את הפנתיאון הרחב של מפלצות נקביות אצל היוונים. בין שלל המפלצות הנשיות המוזכרות במיתולוגיה ניתן למנות את מדוזה בעלת ראש האישה ושער הנחשים, סקילה מפלצת הים המחרידה המתוארת באמנות כאישה בעלת זנב נחש אשר שורת כלבים יוצאים ממותנייה, סירנה בעלת גוף הציפור וראש האדם, אכידנה שהיא אם המפלצות המוצגת כנחש בעל ראש אישה ועוד ועוד. כל המפלצות הנשיות הללו תוארו עם פני אישה בשילוב של אלמנטים זואומורפיים.

בפנתיאון זה הרגישה הספינקס בבית אך עם זאת ייחודה נשמר. בעוד כל המפלצות  נקטלו  בכוח הזרוע על ידי אלים או גיבורים וניצחונן היה אלגוריה לניצחון הסדר על הכאוס וקיומו של עולם גברי שבו ניצח הסופר אגו את האיד, הרי שהספינקס התייחדה בכך שאותה ניתן היה להביס לא בכוח הזרוע, אלא אך ורק בכוח המחשבה והתודעה.[9]

 

אדיפוס ממאיים למאויים

יחוד זה הוא שעמד בבסיס אחדות מהיצירות הניאו-קלאסיות שנעשו במערב אירופה בראשית המאה ה-19 ותיארו את הנושא, כפי שעולה מיצירתו המפורסמת של ז'אן-דומיניק אנגר (Jean Auguste Dominique Ingres, 1780-1867) משנת 1808 (תמונה 6).

תמונה 6

ז'אן דומיניק אנגר, אדיפוס והספינקס, 1808, שמן על בד,  x 144 188 ס"מ, פריס, מוזיאון הלובר.

 

חידושו העיקרי של אנגר יחסית לסצנות דומות מיוון הוא תיאורו של אדיפוס כהלך ערום עם מעיל וכובע השמוטים על כתפו. אנגר מנגיד בין הגיבור לבין המפלצת: אדיפוס עומד "באור הזרקורים"  כגיבור קלאסי שאין בו רבב, בכל שריר משרירי גופו ניכרת המצוינות (aretē), בעוד הספינקס מתוארת בפינת הציור השמאלית בחושך. למרות שרידי המתים הפזורים על הקרקע, אין אנו חוששים לגורלו. נחישותו של ההלך ועמידתה של הספינקס בצל מבטאת למעשה את ניצחון האינטליגנציה והאצילות על המפלצתיות. יתרה מכך, אדיפוס נועץ את מבטו ישירות בחזה השופע של הספינקס, כך הוא מדגיש את נשיותה ואת מיניותה, אותה הוא מנכס בכוח המבט והתבונה. הוא נמנע ממבט עיניה של הספינקס ובכך מונע ממנה את יכולתה לחוד לו חידה. כוחו הפיזי מייצג את כוח התבונה באמצעותו הוא גובר על הכוחות הא-רציונליים של המפלצת הנשית המפתה הניצבת מולו.

ניתן לראות בדימוי החזותי של אנגר אילוסטרציה בהירה וקולעת להגותו של הגל, אשר בשלהי המאה השמונֶה עשרה ראה בספינקס את הסמל של הסמליות בעצמה:  a symbol of the symbolic itself"".[10] הגל טען כי היוונים אמנם חילצו את הספינקס מדימויו כחידה לדימוי המעורר את תודעת האדם, כתשובתו של אדיפוס לחידת הספינקס: "האדם". ואולם היוונים לא תפסו עדין את כוחה של התודעה לגבור על כל מכשול.  יכולת זו נתגלתה במלא עוצמתה בתקופתו של הגל אשר טען כי הספינקס הוא סמל מובס, סמל שאין לו עוד מקום: האדם ניצח את הטבע, המחשבה והתודעה גברו על החידה, והבהירות האפילה על המיסטיקה. ואולם בעוד הגל מת, נראה כי המפלצת התעוררה מחדש ולא הובסה כלל ועיקר.[11]

דומה כי הראשון מבין האמנים שנתן לספינקס גוון חדש, ארוטי יותר ורב משמעות היה הסימבוליסט הצרפתי  גוסטב מורו (Gustave Moreau, 1826-1898), אשר הציג בשנת 1864 את ציורו אדיפוס והספינקס בסלון הפריסאי (תמונה 7).

 

תמונה 7

גוסטב מורו, אדיפוס והספינקס, 1864, שמן על בד, 206 x 104 ס"מ, ניו יורק, מוזיאון המטרופוליטן

 

הציור שצויר במשך שנתיים תמימות היה לגולת הכותרת של התערוכה. מורו הוצג בפי המבקרים כמשיח המיוחל לאמנות הצרפתית, כמגן הקונספציה האינטלקטואלית. העבודה לדעת המבקרים סימלה "את המיזוג המושלם בין מחשבה וצורה ומשלבת באינטימיות אלמנטים רוחניים וחומריים". תפיסה דומה עלתה שנים רבות לאחר מכן בדבריו של מרסל דושן שטען כי מורו הצליח ליצור אידיאליזציה מן האמנות שהיא חומרית בהכרח.[12]

חידושו הבולט ביותר של מורו בהשוואה לאנגר, עולה מהעובדה שאדיפוס והספינקס מתוארים כצמד ואינם עומדים זה מול זה כניגודים. אדיפוס עומד מימין, מרכין ראשו ומתבונן בעיניה של הספינקס הקופצת עליו ולופתת אותו בטפריה באזור חלציו. הסצנה יוצרת מצד אחד דרמטיות ומן הצד השני אינטימיות חזקה בין בעלת החידה לבין פותרה. דומה כי הספינקס של מורו היא ספינקס מזן חדש, כזו שלא ראינו עד כה. הערתו של מורו עצמו על הציור מחדדת את מורכבותה של הסצנה:

 

האמן דימה אדם אשר מגיע לרגעי חייו הקשים ומוצא עצמו בנוכחותה של אניגמה נצחית, היא לוחצת ולופתת אותו עם טפריה הנוראיים. אולם ההלך, גאה ושקט בכוחו המוסרי, נועץ מבט בעיניה ללא רטט. היא הכימרה הארצית זדונית כמו אם מושכת כמוה, מיוצגת בראשה המקסים של אישה עם כנפיים [...] מבטיחה את  האידיאלי, אך הגוף שלה כמו טורף מפלצתי אשר קורע אותו ומחריבו.[13]  

 

מדברים אלה עולה כי גוסטב מורו עצמו ראה במפלצת סמל לאישה מפתה ושטנית, ייצוג של המטריאליזם הארצי והיצריות הקטלנית בתשוקתה הנשית המסווה ניתן לומר, כי הציור הוא  היצג ויזואלי לתמה עתיקת יומין המצרפת באופן גורדי תשוקה וחורבן, או בלשונו של פרויד: ארוס ותנטוס. תמה זו עולה בתיאורים נוספים של גוסטב מורו, כשהספינקס מתוארת בראש הציור כמנצחת וקורבנותיה המתים מוטלים למרגלותיה (תמונה 8). אם כך, נדמה כי חידת הציור נפתרה וכי היא מהווה אילוסטרציה לרוח התקופה כאידיאליזם שמסמל אדיפוס למול המטריאליזם של המפלצת הנשית.

 

תמונה 8

גוסטב מורו, ניצחון הספינקס, 1886, צבעי מים, 31.5 x 17.7 ס"מ, אוסף פרטי.

 

ואולם במבט נוסף ניתן למצוא בציור רבדים נוספים, המערערים על המשמעות הראשונית המוצגת לעיל.  מתחת לספינקס (ראו תמונה 7) עומדים הקורבנות שמורו מציירם כיד ורגל אשר לצידם כתר מלכות, תכשיטים וגלימה ארגמנית של מלך, וכן צמח דפנה המייצג ניצחון. משמע כי דווקא המטריאליזם הוא שהובס על ידי הספינקס. בהערה נוספת על הציור אמר מורו:  "האדם מתקדם בבטחה עיניו מביטות באידיאל שלו".[14] מכאן כי אין הספינקס אויבת מפחידה אלא דווקא אהובה יפה ואידיאלית, כך שניתן לראות בשניהם זיווג  מקודש (היירוס גאמוס,  ερς γάμος). זיוווג מסוג זה עולה גם מיצירה אחרת של מורו, המתארת את סיפורו של אורפיאוס לאחר שאיבד את רעייתו, ובעת שעלה מהשאול נקרע לגזרים בידי הנשים הטרקיות שהתאוו לשווא לאהבתו. ביצירתו בחר מורו לתאר את הנערה שמצאה את ראשו הכרות, אשר המשיך לשיר מנגינות נפלאות, כביטוי מרומז לניצחון האמנות וחיי הרוח על פני המוות הפיזי. ביצירתו התמקד מורו בתשוקה העורגת שבין הנערה ובין הראש הכרות, תשוקה שעולה בבירור גם מהמבט היוקד אשר נועץ אדיפוס בספינקס.

תשוקה זו ניכרת ביתר שאת בהשוואה למבטו המנכס של אדיפוס ביצירתו  של  אנגר (תמונה 6), המביט בשדיה של הספינקס ואינו יוצר עימה קשר עין. למרות מיניותה הגלויה של הספינקס של מורו, הרי שאדיפוס מביט בעיניה במבט עורג ואוהב. זאת ועוד, בציור של מורו מתואר אדיפוס בניגוד מוחלט לגיבור הקלאסי האלמותי של אנגר, עמידתו שניכרת בה הססנות ועדינות, עם הראש המורכן מטה יוצר תחושה של דמות פחות בטוחה בעצמה, דמות אסקטית בעלת שליטה עצמית כמעט כמו זו של מרטיר, אולי מעין דיוקן עצמי סמלי של מורו עצמו, שחי בבידוד ובהסתגרות מהחברה, מקריב עצמו על מזבח האמנות.

הסתגרות זו עולה אולי מזהותו המינית האנדרוגנית של אדיפוס, המאופיין בסממנים נשיים חזקים הבולטים ביתר שאת למול האישה הצמודה אליו כצל. יתכן ושנים רבות לפני תורתו של יונג תיאר מורו את יחסיו המורכבים של אדיפוס (או של מורו?)  עם עצמו – כביטוי חזותי למפגש בין האנימה והאנימוס – היסודות הנשיים והגבריים המצויים בכל אדם, גבר או אישה.

ניתן לראות כי הציור של מורו איננו כה חד משמעי כפי שניתן היה לחשוב בתחילה, שכן בגדולתו הצליח האמן להציג שלוש תמות בציור אחד: החיים מול המוות, הזיווג המקודש, והאנדרוגינוס מול הגיננדר – אישה בעלת מאפיינים זכריים. חדשנות זו ניכרת גם בבחינת יצירות רבות שנעשו בעקבות מורו, אשר פיתחו את חידושיו, כפי שאראה בקצרה  לעיל במספר דוגמאות.

 

הספינקס: מאנדרוגינוס לפאם פאטאל

המימד האנדרוגיני של אדיפוס עולה מהיצירה הליטוף של הסימבוליסט הגרמני בן המאה התשע עשרה פרננד קנופף (Fernand Khnopff, 1858-1921) מ-1896 (תמונה 9).

 

תמונה 9

פרננד קנופף, הליטוף, 1896, שמן על בד, 50x  150 ס"מ, בריסל, המוזיאון המלכותי לאמנויות יפות

 

ביצירתו של קנופף מתואר אדיפוס כדמות שמיניותה אינה ברורה והיא נצמדת באהבה לספינקס הנשי, אשר כמו חתול נצמד אליו בחיבה נטולת איום או סכנה ומלטפו. בציור נוסף של אותו אמן בשם עם ורהארן. המלאך, לשני הגיבורים אין זהות מינית מובחנת: הספינקס רכה ואדיפוס בדמותו של אמיל ורהארן Emile Verhaeren 1885-1916)) המשורר, אחד מנציגיו הבולטים של הסימבוליזם, נראה כזכר נשי המלטף אותה.[15]

 

תמונה 10

פרנץ וון שטוק, נשיקת הספינקס,  1895, שמן על בד, 160 x 145 ס"מ, בודפשט, Szépmüvészeti Múzeum,.

 

תמונה 11

פרנץ וון שטוק, ספינקס, 1901, שמן על בד, x 78 152 ס"מ, (שימו לב לפיתרון החידה בתחתית הציור)

 

ואולם, בשונה  מקנופף, בחרו מרבית אמני המאה התשע עשרה להשתמש בנושא זה דווקא כביטוי של מתח רווי באלימות בין המינים, המסתיים בתבוסתו הוודאית של אדיפוס. כך עולה למשל מיצירתו של פרנץ וון שטוק Franz von Stuck, 1863-1928)) הגרמני  נשיקת הספינקס, אשר נעשתה בהשראת שירו של הנרייך היינה  (Heinrich Heine) המתאר את הספינקס כשילוב של יופי מפתה ואימה (תמונות 11-10). הבתים הבאים לקוחים משיר שהינו חלק מהקדמה להוצאה השלישית של ספר השירים של  היינה (Buch der Lieder, 1839):

 

[….] Before the gate there lay a Sphinx,

A blending of beauty and dread,

A lion's body, feet, and claws,

A woman breast and head:

 

A beautiful woman! her white eyes gleam'd

With wild desires unspent;

Her full voluptuous lips were curved,

And smile with mute consent [….][16]

 

הפיכת הספינקס למפלצת אונסת, שותה דם, מעין אישה-ערפד, דימוי שתואר גם בשירתו של שארל בודלר (Charles Baudelaire, 1821-1867), מייצגת בבירור את הפאם פאטאל.[17] האישה הפאטלית המפתה את הגבר ומובילה אותו לסיטואציות מסוכנות ומסתוריות. אישה אשר בכוח קסמה הורסת גברים. התעוררות הספניקס כפאם פאטאל במחצית השנייה של המאה התשע עשרה אינה מפליאה כלל ועיקר. על רקע הגל הראשון של הפמיניזם באירופה ובאמריקה במחצית השנייה של המאה התשע עשרה,[18] כשנשים מבקשות להרים את ראש וללמוד באקדמיות כאחד האדם, להצטרף לעולם כשוות זכויות וחובות, עולה דמותה של הפאם פאטאל בציורים רבים.  היא מיוצגת באמנות ובספרות על ידי נשים חזקות כדוגמת קליאופטרה אשר פיתתה את מרקוס אנטוניוס, כיהודית שכרתה את ראשו של הולפרנס, כסלומה (שלומית) שביקשה את ראשו של יוחנן המטביל, כלילית, כאישתר, כפנדורה, כהלנה, כפדרה המאוהבת בבנה וחושקת בו אנושות, כקלימנסטרה, רעייתו של אגממנון, אשר רוצחת את בעלה בשם תשוקתה לגבר אחר, וכרבות אחרות.[19]

דמותה של הספינקס כפאם פאטאל צצה כפטריות לאחר הגשם עד למלחמת העולם הראשונה, הפעם ללא הצד הגברי, שוכבת בגוף נשי מפתה המוצב בתנוחתו של האריה,  עירומה או לבושה, מאיימת, כוחנית, מפתה ומגרה, אישה בעלת כוחות מאגיים אשר מסמלת את המאבק בין העל-אנושי לבין החלש. נראה כי היא מייצגת את הפחדים והחרדות הגבריים בעקבות ביטול הסדר החברתי הישן, ומהווה איום על מקומו של הגבר, איום שרק גברים מעטים יכלו לעמוד בפניו. האחרים העדיפו אולי אישה רכרוכית ומטופשת, כדבריו של מקס נורדאו שטען כי נשים בעלות רצון חזק ((strong minded  מושכות רק גברים חלשי אופי, בעוד גברים בעלי זהות ברורה נמשכים לאישה הממוצעת. [20]דימויה הארוטי של הפאם פטאל עלה בראשית המאה העשרים גם בדמויותיהן של שחקניות מוכרות כדוגמת קולט הצרפתייה המתוארת שוכבת על מיטה (תמונה 12).

 

תמונה 12

לאופלד רוטלינגר ( Leopold Reutlinger) השחקנית הצרפתייה קולט (Colette), 1907, צילום.

 

את ייצוגה כאישה מפתה ומושכת, ועם זאת דורסנית והורסת אימצה גם האמנית הסוראליסטית לאונור פיני Leonor Fini, 1907-1996)) אשר דמותה יוצגה באין ספור ציורים כספינקס. הספינקס של לאונור פיני מייצגת עוצמה נשית חזקה כאלגוריה לאמנית המבקשת מקומה בעולם גברי סוריאליסטי. נראה כי האמנית מנסה לנכס את דימוי הפאם פאטאל אשר נוצק בעולם גברי, ולאמצו באקט פמניסטי על מנת לרכוש מעמד דרך דימויה של המפלצת.[21]

לעומתה, הסוראליסט סלוואדור דאלי (Salvador Dali, 1904-1989)  אימץ את המפלצת כדימוי למיניות ועוצמה ילדית בעבודתו שירלי טמפל, המפלצת הצעירה והקדושה ביותר של הקולנוע בן זמננו (תמונה 13). שחקנית זו שהתפרסמה בגיל צעיר, מודבקת כקולג' ומעל לראשה מצויר ערפד המעצים את הדימוי של אישה-ילדה, מפתה מינית, מוצצת דם.

 

תמונה 13

סלוואדור דאלי, שירלי טמפל, המפלצת הצעירה והקדושה ביותר של הקולנוע בן זמננו (ספינקס ברצלונה), 1939, גואש, פסטל וקולאז' על קרטון,  75 × 100 ס"מ, רוטרדם, מוזיאון בוימאנס ואן בונינגן

 

הספינקס: מארוטיקה למיסטיקה

 

תמונה 14

ג'ון דה אנדרה John de Andrea)), ספינקס, 1987, פוליויניל וציור בשמן, גודל טבעי.

 

דומה כי השינוי במעמד האישה שהתחולל בעשורים האחרונים של המאה שעברה הוביל לשנוי דימוי הספינקס באמנות העכשווית. הספינקס נותרה אמנם אישה, אך אין היא האישה המסרסת, המינית, המאיימת והמפחידה, אלא אישה מהורהרת ונוגה (תמונה 14), המתוארת לעתים אף כאלה או כקדושה, כפי שניתן לראות בסדרת פסלים של האמן הבריטי מרק קווין (Marc Quinn, b. 1964) מקבוצת ה YBA (Young British Artists).

בסדרת פסלי ברונזה צבועים לבן של ספינקס שיצר קווין בין השנים  2007-2005, מתוארת הדוגמנית קייט מוס מוס בתנוחות שונות של יוגה המבטאות טרנסנדנטליות ושלווה. לדבריו:

 

היא גרסה עכשווית של הספינקס, היא מסתורין [...] ודאי יש בה משהו שמושך את הלא מודע הקולקטיבי שלנו שמאפשר לה להימצא בכל מקום בו זמנית, היא רוח התקופה [...] זה דיוקן של דימוי, והדרך בה הדימוי מעוצב ומפותל באמצעות התשוקה הקולקטיבית שלנו, היא מראה של עצמינו, ונוס של ימינו.[22] 

 

תמונה 15

מרק קווין, ספינקס (ניקה), 2007 ברונזה צבועה.

 

לצד אזכורה של ונוס בציטוט שלעיל, שניים מהפסלים בסדרה של קווין, כוללים כותרת משנה המזהה את הספינקס עם אלות נוספות – כמו טיכה (פורטונה) שהינה אלת המזל, וניקה (ויקטוריה) שהינה אלת הנצחון (תמונה 15). באופן זה מעצים קווין את הזהות בין הספינקס לבין אלה-אישה המייצגת את החידה.

בהקשר זה יצר האמן גם גרסת זהב לפסל, המוצגת במוזיאון הבריטי בלונדון. הפסל המוזהב של קייט מוס כספינקס מעצים את קדושת הדימוי ומאזכר את פסליו המוזהבים של המלך המצרי תות אנח אמון. השימוש בזהב הופך את קייט מוס למלכה ולאלה, כך שנראה כי אצל מרק קווין הפכה המפלצת למושיעה. ואולם, בדומה למורכבות הדימוי ביצירתו של מורו, קווין השווה את פסלי הספינקס שעשה לדמותו של האל ההודי שיבא מרובה הידיים, הנחשב כאל המחריב וההורס. מקור השראה נוסף הוא הפסל ההלניסטי של לאוקון, הכוהן הטרוייני, המותקף על ידי נחשים, שנשלחו להורגו בכדי למנוע ממנו להשמיע את נבואתו. פן זה מחזיר את הספינקס של קווין לאמביוולנטיות של הדימוי המקורי. 

גרסה אחרת של פסל הספינקס של אותו אמן, מעלה פן רוחני יותר (תמונה 16). בפסל זה מתוארת מוס בישיבת לוטוס, כבודהה. פסל זה, מבוסס לדעתי באופן ישיר על פסלו של סידהרתה גואטמה  – בודהה המורעב, בדרכו להארה (תמונה 17). בדרכו עבר בודהה שש שנים של סבל ובריחה והתקיים ממספר גרגירי אורז ליום, עד אשר נחה עליו הארה והוא שהבין כי איזון בחיים היא הדרך הנכונה. ההשוואה לבודהה הופכת את רזונה החולני של מוס לסמל רוחני, המייצג לכאורה את שליטת הרוח בחומר, ואת ההתעלות של אייקון האופנה המוכר מעל להבלי הגוף הארצי. בכך מאבדת הספינקס העכשווית את מאפייניה המאיימים המוקדמים.

 

תמונה 16

מרק קווין, ספינקס (הדרך להארה), ברונזה, 2007

 

תמונה 17

סידהרתא צם (Sakyamuni Buddha), מסיקרי, פקיסטן, מאות 4-1 לספירה, 84 ס"מ, מוזיאון להור Lahore Museum))

 

באמצעות השתנותו של הספינקס לאורך ההיסטוריה החזותית ועד ימינו אנו, ניסיתי להראות כיצד הפכה המפלצת הנדונה מזכר לנקבה ומנקבה המסמלת את החידה לייצוג החידה בעצמה. במאה התשע עשרה הוצגה הספינקס בדמותה של הפאם פאטאל ואולם בניגוד לדימויה הפראי והמפתה, אשר סימל את  החומריות הגשמית, מוצגת הספינקס במאה העשרים ואחת כסמל לרוחניות ולחיפוש עצמי, ועם זאת היא מייצגת את מהות החיים הסבוכה והמפותלת, המייחדת את האדם באשר הוא, את החידה.

אם נדמה לך שפתרת את החידה, הרגת את הספינקס ואתה הופך כאדיפוס, למלך, היזהר, שמא תגלה במהרה כי אשליית הפיתרון היא זמנית וכי החידה היא נצחית.



[*] תודתי נתונה לד"ר איגור ארונוב ולד"ר גל ונטורה שסייעו ברעיונות לכתיבת המאמר.



[1] סופוקלס, אדיפוס המלך (תרגם: אהרון שבתאי), תל אביב: שוקן, 1994.

[2] Wilhelm Jeffrey Moussaieff Masson (ed.), The Complete Letters of Sigmund Freud to Fliess, 1887-1904, Cambridge, Mass.: Harvard University Press, 1985, p. 27.

[3] רוברט סגל, תיאוריות של מיתוס, תל אביב: רסלינג, 2007, עמ'  110-108.

[4] Pseudo-Apollodorus, Bibliotheca 3. 52 – 55,

 http://www.theoi.com/Ther/Sphinx.htm

[5] Jean-Marie Husser, Dreams and Dream Narratives in the Biblical World, Sheffield, 1999, pp.62-63; Peter Clayton, Chronicle of the Pharaohs, London: Thames & Hudson, 1994, pp.113-114.

 [6]  Sullivan, Elaine A., "Karnak: Development of the Temple of Amun-Ra," UCLA Encyclopedia of Egyptology, Los Angeles, 2010, pp. 1-35. http://escholarship.org/uc/item/1f28q08h

[7] Joan Aruz, Kim Benzel and Jean Evans (eds.), Beyond Babylon, Art, Trade, and Diplomacy in the Second Millennium B.C (The Metropolitan Museum of Art), New York New Haven and London, 2008, pp.136-144.   

[8] Thomas H. Carpenter, Art and Myth in Ancient Greece, London: Thames and Hudson, 1991, pp.167.

[9] Mercedes Aguirre Castr, "Scylla: Hideous monster or femme fatale? A case of contradiction between literary and artistic evidence," Cuadernos de Filología Clásica: Estudios griegos e indoeuropeos, vol. 12, 2002, pp. 319-328.

[10] Georg Wilhelm Fridrich Hegel, Aesthetics Lectures on Fine Art: Volume I, (trans. T.M knox), Oxford: Clarendon Press, 1975, pp. 360-361.

[11] Lowell Edmunds, Oedipus, London and Ney York: Routledge, 2006, pp. 102-104.

[12] C. Allan Scott, "Interrogating Gustave Moreau's Sphinx: Myth as Artistic Metaphor  in the 1864 Salon," Nineteenth Century Art Worldwide, vol. 7, 2008,

http://www.19thc-artworldwide.org/index.php/spring08/110-interrogating-gustave-moreaus-sphinx-myth-as-artistic-metaphor-at-the-1864-salon.

[13] Peter Cooke, Ecrits sur l'art par Gustave Morea, 2 Vols. Manchester:Fata Morgana, 2002, 1: p.73 ["Le peintre suppose l'homme, arrivé à l'heure grave et sévère de la vie, se trouvant en présence de l'énigme éternelle. Elle le presse et l'étreint sous sa griffe terrible. Mais le voyageur, fier et tranquille dans sa force morale, la regarde sans trembler. C'est la Chimère terrestre, vile comme la matière, attractive comme elle, représentée [par] cette tête charmante de la femme, avec les ailes encore prometteuses de l'idéal et le corps du monstre, du carnassier qui déchire et anéantit"]. (כל התרגומים נעשו על ידי, אלא אם ציון אחרת, ר.ע.).

14 Peter Cooke, Ecrits sur l'art par Gustave Morea, 2 Vols, Manchester: Fata Morgana, 2002, vol. 1, p. 73  ["…et l'ayant foulé aux pieds, il marche confiant vers son but, l'œil fixé vers l'idéal"].

 

[15] Fernand Khnopff, Mit Verhaeren. Ein Engel, 1889, for picture see: http://www.arti-fact.com/artist/215/181

[16] Heine Heinrich, Book of Songs (trans. Joan E. Wallis), London, 1856, p. 2,

http://www.archive.org/stream/bookofsongstrans00heinuoft#page/2/mode/2up

[17]  שארל בודלר, פרחי הרע (תרגם: דודי מנור), תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2008, עמ' 37-36.

[18] טלי רוזין, מה זה בכלל פמיניזם? ואיך קרה שאנחנו לא יודעות על זה כלום. תל אביב: זמורה-ביתן, 2000, עמ' 77-61. 

[19] Bram Dijkstra, Idols of Perversity: Fantasies of Feminine Evil in Fin-de Siècle Culture, Oxford: Oxford university press, 1986, pp. 272-332.

[20] Max Nordau, Paradoxes, 1886, Chicago: Louis Schick, p. 51, http://www.archive.org/stream/paradoxesfromge00nordgoog#page/n6/mode/2up   

[21] Peter Webb, Sphinx: The Life and Art of Leonor Fini, New York, 2009, http://vimeo.com/9067869.

[22] Charlotte Higgins, "Meet Kate Moss – contorted," guardian.co.uk, Wednesday 12 April 2006, http://www.guardian.co.uk/music/2006/apr/12/2

 

 


דר' רוני עמיר מלמדת במחלקה לתיאוריה והיסטוריה בבצלאל וראש המגמה ללמודים עיוניים במכללת אמונה. היא ארכיאולוגית והיסטוריונית של אמנות, המתמחה באמנות עתיקה, מצרית, יוונית, רומית, ביזנטית וכן במיתולוגיה ובהיבטיה הפסיכולוגים.

על החושני באמנות, אוקטובר 2011