עורך

בהקשר

תערוכה וירטואלית

עדו בר-אל: עבודות נבחרות - 2009

חיים דעואל לוסקי (טקסט) / עדו בר-אל (תערוכה)

"אפשר לבוא ולומר", אומר עידו "שלרפי לביא הייתה בעיה עם צבע. היחס שלי לעבודתו של רפי, לגנאלוגיה המקומית החל משנות ה70, היה ברמה של להסתכל על ציור  ששואל על הסטאטוס שלו בתור אובייקט וגם שואל על הסטאטוס של פעולת הציור עצמה. אני מחלק את הציור של רפי לשניים, שכן רפי נשען המון על הרישום בין אם במכחול או בעיפרון. קיים באמנות הישראלית הציר ארוך-אביבה-רפי\גרשוני, או רפי ו\או גרשוני, אך יש גם ציירים אחרים. למשל, מיכל נאמן המותחת  במידה מסוימת ציר אחר ביחס לתכנים ולשפה או מסתעפת מאותו ציר, כמו שבמובן הזה נחום טבת הוא וקטור  נוסף ביחס להתנסות בציור כאובייקט [כהתנסות וחוויה  אישית ומרחבית]. בהסתעפויות  בהם אני חי היום, ההפרדה כבר חדלה להיות ברורה או בהירה כפי שהייתה במקום ממנו התחלתי לצייר, מה שמוביל לכך שיש פחות ופחות שלילות בציור שלי: מצד אחד האפשרות של שלילת הדימוי, או שלילת המילה, שהייתה מאד בולטת וחזקה אצלי בעבר, ומצד שני, מופיע אצלי עכשיו ובמידה מחוזקת יותר, אפילו מתענגת, החזרה אל המכחול גם במקום נהנתני וללא מגבלה ופחד. כאן אני עובר למקום הקשור לרצון שלי לא להמשיך את הקו של הציור הישראלי שהוא לאו דווקא רפי, שיכול להיות גם קופפרמן. נוצר כאן אצלי קו התנגדות להמשכיות של חוסר ההתענגות, ולהופעתה כמבנה אתי, שכן, אם הייתה ביקורת על ארוך כמי שמתענג ומתפנק, אני הייתי רוצה להצטרף למי יכול לעמוד מול הביקורת הזו,  כנהנתנות בעשיה שהיא מידתית, שהשליטה בה מובהקת. בהתענגות הזו שלי לצייר יש רצון של עוד, של תוספת שאינה מכלה את עצמה, לעומת הנזירות הגמורה והאירוניה המודגשת בספור של רפי (או קופפרמן) שיודע תמיד לעבוד על העצירוֹת בתוכן הוא פועל, הנהרת הקונטקסט של הייסורים.

 

ואולי מופיע עכשיו אצלי לפתע חיבור בלתי צפוי ליאיר גרבוז, שמעולם לא הצהיר על עצמו כנזיר של הישראליות, אלא כדמות השפע והעודפות. יחד עם זאת, אני גם מחובר למקומות אחרים שאינם בהכרח מצויים בתוך המבנה של הויכוח הישראלי, לחוויה של הציור, בין אם זה דרך החומרים, או בין אם זה דרך הצבעים. גיליתי אפשרות אחרת, המשותפת לבני דור שלם של אמנים כמו האמנית הנורווגית ססיליה אדלפאק (Edelfak), העובדת כאילו בטלפון שבור, ומייצרת מתוך משחק של העברת מילה\דימוי מתמונה לתמונה, כשלעיתים התמונה משתבשת או מתהפכת, או אפילו נשברת.  מהלך זה מאפשר לה ייצר סדרה וחזרות המעמידות את הציור כמיצב בתוך הגלריה, על התפר שבין הציור המציג את עצמו, לבין הציוריות עצמה, ההופכת לפעולה מושגית ביחס לציור עצמו, ובעצם צורה של מראה שבורה. זהו מהלך של ציור השומר על עצמו כייצוג מרתק כל הזמן, ומאפשר את ההתחדשות שמפעילה את העבודה היומיומית בציור. גם אם הדברים מעודנים וליריים, או אפילו מוחלשים במכוון, הרי שאני מתחבר אל המהלך המושגי שמטשטש בחזרה את חשיבות היתר המוענקת לפעולת הציור. הציניות המקומית מתקשה לחשוב על פעולה של ציור שהיא עדינה וחלשה, אליה אני מתחבר. פעולה כזו, הנעשית מתוך אבדן דרך וחוסר רצון להדגיש, מעלה מעל פני השטח את הציור כסוג של פעולת חיבור המתחוללת בעת העבודה, התנועה המענגת בציור עצמו שהם מעבר לזמן ולגיאוגרפיה, עניין מאד חדש מבחינתי, הופיע עכשיו עם הרבה מהלכים הקושרים אותי לציירים שונים, כפעולות המתפרקות לתוך מהלכים פנים ציוריים.

 

ואכן, כאן אני חוזר לקרוא לעבודה שלי "ציור", ולא "אמנות", כי אני חוזר באמת להניע את המכחול, אך כמו מיכל נאמן ולא כמו שוקי בורקובסקי. החופש שלי התרחב כי אני יכול להחליט, ואולי לעשות פעולה המדמה הגרלה בין המהלכים הנובעים מהציור, ציור ללא חשש ש"אפול" לציוריות יתר. אני יכול לקחת החלטות המחייבות בולטות לתהליכים עצמם של קבלת ההחלטות ההופכות למרכזיות בפעולה, גם אם התוצאה נראית כציור-פעולה, כציור אינטואיטיבי. ההחלטות עצמן הן המקום בו אני פועל, שכן זו המערכת בתוכה ההתנסות והנסיון באים עכשיו לידי מיצוי, מה שמייצר עבורי בשלב זה בעיות רבות חסרות פתרון, אינסוף של היסוסים וגורליות של רגע. תענוג העשיה נוכח בחוויה של התחברות לארוע לקיחת ההחלטה לכאן או לכאן, ההופכת להיות לפתע ציור גמור, אובייקט המסמן את התהליך הפסיכו-פיזי שעברתי עם הציור. מול האתיקה של אמנית כמו אדלפאק, אפשר להציג מודלים רבים של ציירים מפולקה ועד רוברט ריימן השואלים שאלות רבות על האפשרות\אי האפשרות לצייר מופשט היום. "יכולתי לצייר ציור מופשט" שואל משה גרשוני בעבודתו בשם כולנו וההדוניזם הגופני שלו לצד  קריאה שונה במקצת של מורשת ארוך, מייצרת עוד חלל אפשרי לפעילות שלי כצייר. הנאמנות לדימוי של אדלפאק, כמו לג'ונס המוסיף לשחק תפקיד מרכזי בציור הישראלי ובציור שלי (גם דרך האובייקטים) לבין ההצטברות הדמוקרטית האין סופית ההולכת ומציפה את הסטודיו שלי ואת העשיה במקום שבו הגרויים החזותיים כמו העושר החומרי והחפצי הם דמוקרטים ויש להם זכות קיום כמו עולם הגרויים שלנו בעולם בתרבות במדיה וברשת (שאותה וורהאול אפילו לא חזה)  אבל מהווים איזשהו  נקודת מוצא להתפרע להתחדש להשתנות בציור".

עידו בר-אל (1.15 MB)


חיים דעואל לוסקי למד אמנות ופילוסופיה בפריז של שנות ה-70, כתב את עבודת הדוקטורט שלו על דלז, ופרסם לאחרונה ספר העוסק במשבר בפילוסופיה המודרנית מנקודת המבט הרדיקלית של נביאי הכתב שפעלו בממלכת ישראל הקדומה: הפילוסופיה ה[פוסט] מודרנית בראי עצמה. חיים דעואל לוסקי הוא גם אמן פעיל והציג לאחרונה בתערוכה קבוצתית בינלאומית במוזיאון פתח תקווה.

עדו בר-אל צייר יליד תל אביב ובוגר בצלאל (1984). הציור של בראל שוכן בשטח האפור בין ציור – רדי מיי ולילום ומהוה הצעה לציור פושט מושגי המתחבט בשיח אודות הציור. בר-אל מציע ציור המקושר למסורת הציור הישראלי ובוחן את שפת הציור ודפוס הטעם המקומי ביחס למגמות בציור הארופיאי העכשיוי. בראל הציג כ11 תערוכות יחיד מוזיאליות בארץ ובחול בין היתר במוזיאון ישראל, אנטוורפן, גנט והלסינקי. עדו בר-אל היה ראש המחלקה לאמנות בבצלאל עד לשנת 2011 ומלמד בבצלאל החל מ1997.

זוג או פרד, אביב 2012