עורך

בהקשר

תערוכה וירטואלית

משאבים שיחיים: אמנות כפרקטיקה וכסוכנות, על יצירתה של אסתי עלמו

טל דקל בשיחה עם אסתי עלמו
ט

 

ט.ד: נפתח, ברשותך, בהצגה של שתינו. את, אסתי עלמו, אמנית בוגרת בצלאל, מגמת צילום והדמיה ממוחשבת, וכיום סטודנטית לתואר שני בקולנוע באוניברסיטת תל אביב. אני, טל דקל, מלמדת תרבות חזותית באוניברסיטת תל אביב ובמדרשה לאמנות של בית ברל. נושאי המחקר שלי מהשנים האחרונות קשורים לרב-תרבותיות, פוסט-קולוניאליזם וטרנס-לאומיות. אני מציינת את זה משום שזהו ההקשר שבתוכו אני מבקשת לשוחח איתך היום, אסתי.

אנחנו מכירות כבר זמן רב, ונפגשנו לא מעט פעמים במהלך חמש השנים האחרונות. המפגשים נעשו במסגרת הרחבה יותר של מחקר שאני עורכת על אמנות של יוצרות בנות העדה האתיופית (אמניות שסיימו את מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל בתחום האמנות; מצאתי, עד היום, 16 נשים צעירות שבחרו להתמחות בתחום הזה).

לאורך המפגשים שלנו, את הבעת בפני את חוסר הנוחות שלך, אולי בעצם אומר, חוסר הנחת שלך, עם סוג המחקר הזה שאני עורכת, כזה שמבצע מהלך של "קבוצה מסומנת".  חשוב לי כבר בפתח הדברים לשמוע את עמדתך בעניין, שאולי היא שונה משלי. אולי תרצי לומר משהו על ההתנגדות הזאת שלך, או לספר מהי הפרספקטיבה שלך אודות העניין?

א.ע: טוב, אז העבודות שלי הם בעיקר דיוקנאות שהם של בני משפחה, של חברים. ישנן השפעות שונות, ממקורות שונים, שמתקיימות בתוך העבודות, בעיקר מתולדות האמנות. אבל, לעניין ההתנגדות שלי: הבעיה היא שלא פעם אני נתפשת כמישהי שמייצגת עדה בישראל - ואני לא יכולה ולא רוצה לשאת על הכתפיים תרבות שלמה. יש הרבה אנשים, וכל אחד רשאי לייצג את עצמו. ויש גם עניין נוסף, ברגע שיש אמן שקורא לעצמו "המייצג", אז בעצם הוא לא מאפשר לעוד ייצוגים לבוא לידי ביטוי וייצוג. מה גם שמהלך כזה כובל אותו ואני לא רוצה להיות כבולה, אלא מעדיפה לאפשר לעצמי להתפתח כל הזמן.

ט.ד: זה נכון, תמיד ישנו המתח הזה בין סובייקטיביות ופרטיקולאריות לבין מעגלי שייכות וזהות של קבוצה.  כמו שאנחנו יודעים, שיח, או סוגיות של לאום ואתניות, הם נושאים שנדונים בהרחבה בחברה הישראלית בכללה (מאז שאתוס הציונות התחיל להתמוטט), וזה לא ייחודי רק בהקשר לעדה האתיופית. אני מרגישה שהשיח הזה מאוד רלוונטי לעבודה שלך. מה דעתך על זה?

א.ע: אחת הסיבות שבחרתי להיות צלמת, זה בגלל שלא מצאתי במדיה הזו בישראל משהו שמייצג אותי, כלומר דמות שהיא אתיופית במקור, אבל כזאת שכבר נמצאת במקום שונה, מקום שמכיר ומעורה בתרבות המערבית – שזה המיקום שלי. אני מנסה לייצר דיוקן חדש ששאוב מהציור, מהקולנוע, מהספרות וגם מתרבויות אחרות. ואני מביאה את זה לתוך היצירה שלי. חשבתי לעצמי במהלך השיחות המקדימות בנינו האם להראות בכנס אמנים או יצירות מסוימות שהשפיעו עלי או להציג אך ורק יצירות שלי, אבל היה לי מאוד קשה כי אני לא יודעת מה השפיע עלי בדיוק, ועד כמה – למעשה, זה הכל ביחד.

ט.ד: באמת קשה לדעת מהי הדרך הנכונה לייצג מישהו, או אפילו את כיצד לייצג את עצמי. בעידן שלנו יש גלובליזציה מתגברת, גלים של הגירה, הרבה השפעות, זה עירוב עצום של תרבויות. זאת הסיבה שבגללה אני מתעקשת ומתעכבת על הדבר המורכב הזה, אני מנסה "לפצח" אותו. אני מאוד מתעניינת בחשיבה על אופני כינון הזהות/ההבניה של מי שאנחנו, כלומר ביחס להיסטוריה הלאומית-חברתית-כלכלית של כל אדם אל מול הסובייקטיביות והפרטיקולאריות שלו. אני מתעכבת על בדיקת תנאי ההכלה, או ההדרה, של קבוצות בתוך מדינת הלאום; על בחינת המוסדות האקדמיים שמשמשים כערוצי חיברות מרכזיים - שמקנים גישה ישירה לשדה זה, או מונעים אליו את הגישה; בחשיבה אודות המסרים הדומיננטיים שמנחילה התרבות ההגמונית, וכיוצא בזה. כלומר, זאת חשיבה אודות מי שאנחנו מעוצבים לבסוף להיות – ואיך הדברים האלה מתרחשים. אני מרגישה שהעבודות שלך קוראות תיגר על הדימויים "הישראליים ההגמוניים". את עושה את זה מאוד יפה, למשל, על ידי "שתילה" של נרטיבים אלטרנטיביים בתוך לב הקונצנזוס – ממש כמו היצירות של האמן ינקה שוניברה. הסצנות שלו, הן "רגילות" - מובן האירופוצנטרי של השימוש בסוגי מדיה מסוימים, סוגי קומפוזיציות, ובעיקר התכנים שהם מערביים בתכלית, ואני חושבת על עבודות כמו "מיומנו של דנדי ויקטוריאני" ו"דוריאן גריי"; אבל אל תוך הסצנות ה"שמורות" לאדם הלבן שוניברה בוחר לשבץ דווקא אנשים שחורים. וגם את, בדרך הייחודית שלך עושה מהלך כזה. זה כאילו שישנו איזה שעטנז של אלמנטים אתיופיים ומערביים בעבודות שלך, שאת יוצרת במכוון, מעין מהלך שהוא משבש, מערער, חתרני (או לפחות מנהל דיון ביקורתי עם הסטריאוטיפים שבהם מתויגת דמותו של ה"אחר" - במקרה של הלוקוס המקומי, זה שתילה של הדמות של האתיופי בתוך נרטיב "ישראלי").

א.ע: כן, כמובן אני מכירה את העבודות של ינקה שוניברי, וכשראיתי את התערוכה שלו במוזיאון ירושלים מאוד התרשמתי והושפעתי ממנו, וגם קראתי את הטקסטים הפרשניים על העבודות שלו. זה היה לפני שהתחלתי ללמוד בבצלאל. בהתחלה מאוד רציתי להתחקות אחרי העבודות שלו, אבל אני לא מרגישה שהעבודות שלי מכוונות לזה, מכיוון שהן קיבלו את טביעת האצבע האישית שלי, את האופן שבו אני מסתכלת על העולם. זהו דבר יותר אינטואיטיבי, החוויה של הצילום עבורי היא משחק, שעשוע, ולכן יש, למשל, גם הרבה דימויים מהרנסנס שמשולבים לתוך הצילומים שלי. הכל נכנס לתוך התודעה שלי, למשל, סרט שראיתי הופך להיות חלק מהזיכרון שלי ואז פתאום יש לי צילום בראש שממש רוצה להצטלם. את השתמשת במילה "שעטנז", ואני לא כל כך אוהבת את המילה הזו בהקשר הזה. זו ספיגה תרבותית שאי אפשר להפריד אותה, אלו סך כל הדברים, הכל, שהם כבר חלק אורגני ובלתי נפרד ממני, זה קל מידי להגיד שענטז וגם אני מוצאת שזאת מילה דכאנית. כמו שאומרים, אם אתה חי ברומא תחיה כמו רומאי! זה דבר טבעי לחלוטין, להשתנות כשהנסיבות משתנות (ועם זאת אפשר להמשיך להיות אינדיבידואל). ואם הייתי מצלמת בקרוואן, שמזוהה, לצורך העניין, עם עולים מאתיופיה, אז זה היה יותר אותנטי? מדוע אני עליי להיאחז בדימוי שהוא לא אני?

ט.ד: כן, את צודקת. אפשר להשתמש, בהקשר הזה שהעלית, במונח של התיאורטיקן הומי באבא - הסובייקט ההיברידי.[1] בהגות שלו מדגיש באבא את הטענה שהזהות איננה דבר מונוליטי אלא מורכב ואמביוולנטי, משתנה ונזיל. הסובייקטים ההיברידים נמצאים במה שהוא מכנה "מצב כלאיים" (state of hybridity): מחד גיסא הם רוצים להיות "בפנים" ואידך גיסא הם מדברים ופועלים "מבחוץ". אני מוצאת שגם את מתנהלת כך: מצד אחד את דוחה מעליך ניסיונות לקטגוריזציה על ידי בחינת העבודות שלך לפי קריטריונים של אסתטיקה, נושאים, טכניקות וכיוצא בזה (כמו שעושים אמנים רבים), ומצד שני סיפור ההגירה מוצא את מקומו לתוך היצירה שלך. שני הדברים האלה נמצאים - זה לצד זה - ביצירה שלך, מבלי שהם מבטלים האחד את השני. כלומר, בקריאה שלי את גוף היצירה שלך, יש פה מהלך כפול: מצד אחד יש באופני הייצוג שלך את בני העדה מעין נירמול, מהלך שמבקש את הכללתם הכמו-טבעית בחברה הישראלית בפתח האלף השלישי, אבל מצד שני עולה בפירוש קריאת תיגר, לפעמים אירונית ולפעמים רצינית וחמורה, על אודות התוויות הסטריאוטיפיות שהחברה מייצרת ומנציחה, ועל מבנה התרבות ושדה האמנות בכלל. וכאמור שני המהלכים האלה מתקיימים בו זמנית, למרות שהם לכאורה סותרים האחד את השני. הומי באבא עסק בזה הרבה, באותו "מרחב שלישי" חדש שנוצר, ולדעתו זהו מרחב ביקורתי חיובי ומעצים, בעל פוטנציאל גדול ליצירתיות ולפעולה. זה מרחב שמעניק אפשרויות חדשות לקבוצות מודרות, וזה לאו דווקא מרחב מקובע וצר שמשמש כאתר מוגבל ומגביל.

עכשיו, המסע הבין-תרבותי של עולים – לא חשוב מאיזו מדינה – מול מוסדות וגופים (למשל האקדמיה הישראלית ועולם התעסוקה, או למשל בהקשר של אמנים, זה עולם האמנות והגלריות שלו), יכול ללמד על כל מיני דברים. איזה סוגים, או שיטות ייצוג שלך ושל הדמויות בעבודות שלך, משמשים אותך בתוך היצירה? כלומר, לפי דבריך, את משתמשת בשיטות שמבקשות, או שואפות להתיר את הקשר הגורדי בין צבע עור ובין מעמד מתויג – שהוא קשר "מובן מאליו" בחברה הישראלית הגזענית. איך את מאתגרת את המודלים התרבותיים המקובלים?

א.ע: אני מרגישה שאני מתחקה אחרי דימויים שעולים לי בראש, ואני יכולה לפעמים להבין במהלך הצילום או אפילו אחרי, מאיפה זה בא. את הדימויים האלה אני פשוט מיישמת בעבודות שלי, בלי קשר לעדה. אני מתרגשת בזמן היצירה מהאור שנופל על הדמות או האובייקט, מליצור סיפור דרך דיוקן, מלייצר אסטתיקה שמרגשת אותי, האם זאת פעולה שמנסה להתעלם מהקשר שנוטים אוטומטית לעשות? 

 

אסתי עלמו, ללא כותרת, צילום צבע, תל אביב, אוסף האמנית

 

ט.ד: לפעמים יש היאחזות בעמדות, בלי קשר ליצירה עצמה ולתכניה - גם מצד הצופים, וגם לפעמים מצד האמנים - זה מאוד תלוי ומשתנה מאדם לאדם. ובכל זאת, מי שאת היום והאמנות שאת מייצרת, כמו כל אמן ואמן, היא סך-כל המסלול הביוגרפי שלך, אבל היא למעשה גם ביטוי של תהליך ההבניה החברתית שהופעל עליך. זהו מסלול שכל אחד עובר, בעצם. זה כולל גורמים שונים כמו למשל ההורים והמשפחה, החברים, הלימודים בבית הספר ובתיכון ובהמשך בלימודים באוניברסיטה (אם ממשיכים). גם אצלך זה המשפחה, הלימודים בפנימייה, הלימודים בבצלאל, ובהמשך לימודי המאסטר בקולנוע באוניברסיטת תל אביב, מערך הגלריות והמוזיאונים בישראל והפוליטיקה הפנימית של שדה-האוצרים והפעילים בתחום, זהו - ההביטוס.  הכל קשור למה שהינך היום, ולמה שאת מייצרת, והכל ספוג ביחסי כוח. מרחב הפעולה שלנו מושפע (ואפילו אולי אומר מנוהל) על ידי פרקטיקות שונות: תצוגה של אמנות,  ביקורות אמנות, רכישה של אמנות, וכיוצא באלה. כלומר, בתור מישהי שלמדה בבצלאל ועכשיו גם באוניברסיטת תל אביב, ואת מכירה את השיח הזה כמו כל אחד אחר שבתחום; את ואני, למשל, עברנו את אותו מסלול הכשרה – אני למדתי את אותו החומר שאת יודעת. רציתי לשאול אותך עד כמה את באמת מרגישה את הכוחות האלה שמופעלים - ברמת הפרקטיקות היומיומיות? (למשל, איזה אוצר/ת מחליט להזמין אותך לתערוכה; באיזה סוג תערוכות את מוזמנת להציג את העבודות שלך; את מי צריך להכיר בכדי לקדם את החשיפה של העבודות שלך; איפה כדאי להשקיע אנרגיה באינטראקציה חברתית שאינה בהכרח קשורה ישירות ליצירות האמנות עצמן ועם איזה דמויות מעולם האמנות אפשר להתרכז במאמצי הסברה ממוקדים העוסקים בערכים אסתטיים טהורים המגולמים ביצירות האמנות או במשמעויות העולות מהן, וכולי).

א.ע: הפוליטיקה של האמנות לא מעניינת אותי, מה שכן מעניין אותי זה להמשיך ליצור, אבל הרבה פעמים אני מרגישה שלצד זה שאני מייצרת דימויים מערביים, כביכול; דימויים שהם גם באותה המידה מתריסים כנגד הסטריאוטיפים שקיימים פה, בסופו של דבר אני חושבת שלפעמים אני גם מֵרָצה. כי בעצם הדימויים האלה מראים שאני הופכת להיות חלק מהחברה פה בישראל (שהיא בעייתית ביחס שלה לכל מיני קבוצות). גם אני, בהדרגה, רואה את הדימויים "כמו כולם". זו שאלה שאני שואלת את עצמי, האם אני בתור אמנית יוצרת כאן איזה סוג של וויכוח, או בעצם מנסה להיכנס לתוך השיח המקובל ואני מרשה לעצמי להיות במקום הזה כי, בעצם, שם נוצרת היצירה.

ט.ד: הסוגיה הזו שהעלית, אודות תהליכי הייצור של ייצוגים ("מערביים" מול "סטריאוטיפיים" – במקרה שלנו) משקף את שאלת האחר, כפי שנוסחה על ידי ההוגה אדוארד סעיד: לגישתו, שמבוטאת בעיקר בחיבורו המוקדם אוריינטליזם משנת 1978, המערב השקיע מאמצים מרובים בהגדרת המזרח, תוך הפעלת כוח עליו (וההגדרות תמיד היו מגולמות בזוגות של אלמנטים בינאריים – האי-רציונלי אל מול המובנה והמסודר; הברברי אל מול הנאור והמלומד; המיני והמופקר אל מול המאופק והשולט ביצרו, כיוצא בזה).[2] ואולם, לטענתו של סעיד ייצוגים אלו אינם מייצגים מציאות, ואף לא מבטאים עניין אמיתי כלשהו במזרח כשלעצמו. ההצעה המהפכנית שלו עמדה על העובדה שעל פי רוב, הגדרות אלו שייצרו האוריינטליסטים אודות המזרח, מקורן ברצון עמוק להגדרת הם-עצמם – על דרך הניגוד והשלילה של האחר. באמצעות השתקפות הפוכה של המזרח, וכפועל יוצא ממנו, התאפשר למערב לכונן את עצמו ולבססו כנאור, כמוסרי וכנעלה. נראה לי, שגם בהקשר של השיחה שלנו, אפשר לומר שהחברה הישראלית לא בהכרח מעוניינת להדיר דימויים של קבוצת מיעוט כזו או אחרת (בהקשר כאן – העולים מאתיופיה), היא איננה עסוקה בדיכוי והפעלת כוח ישירים על מוכפפים, אלא שהיא עסוקה בכינון ושמירה על ההגדרה העצמית שלה כחברה, ומשקיעה בזה  מאמצים רבים, ואחד הכלים האפקטיביים לשם כך הוא באמצעות הדרת האחר וסימון גבולות ההגמוניה.

בעקבות זה, אני מבקשת לשאול אותך, אסתי: המעמד שלך כאמנית בחברה נקבע (גם) ביחס ליצירה שלך – אם העבודות מעניינות, מקצועיות, יפות, וכו', אבל יש כמובן גורמים נוספים שיקבעו אם תהיי אמנית ואם תהיי אמנית מצליחה. מהו, לדעתך, הידע החברתי-תרבותי שנדרש ממך, כדי להפוך לאמנית פעילה ויוצרת, מצליחה, בישראל?

א.ע:  דבר ראשון, אני כבר אמנית, כמו שרבים אומרים האמנות בוחרת בך ולא ההיפך. כל עוד יהיה בי את הרצון ליצור אז אהיה אמנית פעילה. והשאלות האלה הן באמת שאלות קשות, שתיאורטיקנים אמורים לענות עליהם, למפות את שדה האמנות הישראלית. אני ממשיכה בעשייה שלי לאן שהיא לוקחת אותי. מה שאני כן יכולה להגיד כשאני מסתכלת, היום, על הצילומים שלי אני מאוד מקשרת את זה לסוג של תהליך התפתחותי. הצילומים שעשיתי בשנה א' ובשנה ב' של בצלאל הם משהו שיכולתי לעשות בנקודת זמן מאוד מסוימת, והיום אני לא מאמינה שאני אצלם ככה שוב. אני חושבת שכל אדם שמגיע לתרבות מסוימת הוא מתחיל להיטמע בה. זה תהליך של ספיגה. אני כל הזמן בתהליך של ספיגה של דברים חדשים ואז אני מגיבה ופועלת. זה איזשהו סוג של מאבק שלי, מאבק מול החברה המערבית. זה מאבק שמנסה לברר מהי הזהות החדשה שלי, ואני מאמינה שעוד אנשים יכולים להיות שותפים להרגשה הזו. זה חיפוש אחרי קול פנימי. מצד אחד אני יכולה להגיד שהעובדה שלמדתי בבצלאל ובאוניברסיטה בתל אביב על כל מיני ציירים ופסלים מהעבר, הפכה להיות חלק מהזהות שלי. אבל, גם העובדה שאני בוחרת דמויות שחורות זה רלוונטי ואותנטי בשבילי באותה מידה.

ט.ד: אז איך באמת נראה לך שאפשר להימלט מהקטגוריזציה שמתרחשת תמיד בעת ייצור וייצוג של דימויים? כל העבודות שלך מייצגות בדיוק וברגישות גדולים את המתח הלא פתור בין אמנות בהקשר לערכים מסורתיים ובין אמנות שהיא גלובלית-עכשווית ושחוקיה וערכיה משתנים במהירות. המתח הזה חושף את העיקרון בהקשר המקומי שלנו: סוגיית הזהות שלך, או של חברייך שעלו מאתיופיה, או אפילו נולדו כאן ושקיבלו חינוך ישראלי ומערבי מגיל צעיר ביותר. אלו אנשים שהידע שלהם אודות המערב והקשר שלהם למסורת זו חזקים בהרבה מהידע אודות תרבות ואמנות אתיופית. ועם זאת הם מקוטלגים ונתבעים להציג את העולם "שלהם", האתיופי (שהוא כביכול שונה מ"שלנו", אך לא בהכרח כך היא).

ובהמשך לדברים האלה בדיוק, אני מבקשת להעיר כאן משהו, דווקא על דברי-שלי, כהרהור תוך כדי הדברים שאני שואלת אותך. אני שמה לב שכל השאלות האלה שאני מציגה בפניך ומנסה להמשיג בשיחה שלנו, הן כבר ומראש אתנוצנטריות. יש בהן, באופן א-פריורי, מהלך שמקפל בתוכו סימון והדרה - מעצם העובדה שאני מדברת את זה. אז אני בהחלט יכולה להבין ואני לגמרי מסכימה עם הרתיעה שלך בעניין זה ושאותו שהבעת בתחילת השיחה שלנו. ובכל זאת, אני מבקשת "להרגיז" אותך שוב, ברשותך, ולשאול: נראה לי - על פי העבודות הרבות שלך שאני מכירה - שהם כולן קוראות תיגר על הדימויים הישראליים ששואפים לשמר קטגוריות, בסוג של שמירה ברורה ונוקשה. אבל את, בוחרת מהלך שונה, את "שותלת" נרטיבים אחרים מהמצופה ממך... את מסכימה עם זה? איך באמת היית מגדירה את נושאי העבודה שלך?

א.ע: יש הרבה סיפורים להגירה, אני מספרת רק אחד מהם, באופן אחר. בצילום שלי לא עניין אותי ללכת אל שכונות העוני וכיוצא באלה, כי זה לא הסיפור שלי. ההורים שלי הם אנשים מלומדים, הם גרים בירושלים, עבדו קשה והשיגו הכל! הם תמיד נתנו לי את היכולת ללמוד מה שאני רוצה.

ט.ד: אני מבינה שזה לא תמיד פשוט לפעול וליצור באופן אישי וחופשי מציפיות החברה. זה נכון, כמובן, עבור כל אמן באשר הוא, זה תמיד מאבק. ואולי עם כל הציפיות מהיותך גם אתיופית, זה מערים עוד קשיים ולחצים? אני רוצה לשאול אותך, האם מהמקום שבו את נמצאת, נראה לך שיש לך קשיים מיוחדים, אחרים מאלו, נגיד, של אמנית לבנה, שנולדה פה וכל המשפחה שלה פה כמה דורות, והיא בת להורים עשירים...

א.ע: האמנים שכן מצליחים כיום הם בתוך שיח שכבר קיים, הם מתכתבים עם קודמיהם ועמיתיהם. נכון, גם הם מגיעים לזה במאבק, שום דבר לא בא בקלות.  אבל היום אני מבינה באופן חד משמעי שאני מייצרת שדה חדש, שיח שלא היה כאן קודם, כי גם אי אפשר לשייך אותי לשיח המזרחי. כשלמדתי בבצלאל היה מדהים, תמכו בי לגמרי. אבל כשיצאתי לעולם ראיתי שזה לא באמת מקום קל, לא קלים חיי האמן.

ט.ד: אז מה נראה לך הפתרון?

א.ע: (צוחקת) אולי אם אני אצליח בחו"ל, פתאום פה יגידו "אה, זאת משלנו".

ט.ד: אז בהקשר הזה בדיוק רציתי לספר שאני מנסה לארגן תערוכה של היצירות של כל האמניות בנות העדה שאיתן נפגשתי. אז אולי יפתח פה איזה פתח משמעותי לדיון, כזה שיהיה רציני מספיק. אבל את יודעת, זה מאוד אמביוולנטי גם אצלי, עקרונית, כל הנושא. יש לי הרבה שאלות כמו אם בכלל זה נכון לארגן מקבץ של אמנות על פי מוצא/אתניות; וכמו כן אני צריכה לשאול האם האמניות עצמן מעוניינות בזה, רוצות להזדהות ולהיות מזוהות בתור "קבוצת היוצרות שהגיעו מאתיופיה"? ואכן, אחת האמניות שאיתה נפגשתי חזרה ושאלה אותי: "אבל למה זה דווקא על הבסיס הזה, של בנות אתיופיות? אולי כדאי לעשות, למשל, תערוכה על בסיס נושאי?" כל זה בהחלט סבוך, שהרי בתקופה של גלובליזציה וטראנס לאומיות מאוד בעייתי לעשות תערוכה על בסיס לאומי אתני. אחת האפשרויות שתמתן את הדילמה החריפה הזו תהיה אולי לאצור תערוכה נושאית שאחד הנושאים שלה הוא שיח בתוך העדה (לדוגמא, סיפור של הגירה) ומי מהאמניות שתבחר להתייחס לזה ניתן יהיה לשתפה. במהלך המחקר שלי דיברתי עם כמה אמניות שטענו שהן שלמות ובוחרות בזהות האתיופית, שקיימת כמובן לצד זו הישראלית. האמנות שלהן מבקשת להכליל את סיפור בני העדה בנרטיב הלאומי ושואפת להכניס אותו אל תוך הקאנון הישראלי. ביצירות שלהן הן חוזרות, לדוגמה, לתאר את הכפר, את הקהילה, את סיפור המסע מסודן ואת הקשר רב-הדורות לציון – וזה נהדר ולגיטימי. לעומתן יש אמניות אחרות מהעדה, כמוך למשל, שלוקחות את הנושא ועובדות איתו ממקום אחר, חדש, כזה שעושה סינטזה של דברים שונים. בעצם, בלתי אפשרי לתאר את האמניות השונות שאיתן נפגשתי כ"קבוצה", כי הן כל כך שונות זו מזו (חלקן דתיות ואחרות חילוניות; חלקן מהמרכז ואחרות גרות בפריפריה הגיאוגרפית בישראל, חלקן רווקות ואחרות נשואות עם ילדים, ועוד מיני מאפיינים שמבדילים ומייחדים כל אחת מהן משאר חברותיהן).

אז אלו בהחלט סוגיות מורכבות, כל זה לא יכול להיות מוצג בשיחה אחת, כאן, באור פשטני. נכון, יש רף מסוים שכל אמן או אמנית צריכים לעבור כדי להצליח אבל בנוסף על זה צריך לקחת בחשבון עוד דברים בהקשר לשיחה שלנו: למשל, מי יציג לבעלי גלריה או אוצרי מוזיאון תיק-עבודות ובכל זאת בכלל לא יפתחו אותו ויעיינו בו, ולמה?...  אלו כבר שאלות עקרוניות, חברתיות, של הסוציולוגיה של שדה האמנות בישראל, הם קשורים למבני הכוח המתקיימים בשדה. זהו, כמובן, מונח שלקוח מפייר בורדייה: לפי ההגות של בורדייה, "שדה" הוא מרחב של כוח – יש בו שולטים ונשלטים, יש בו יחסים מתמשכים של חוסר שוויון.[3] בתוך המרחב הזה מתחולל קרב לשימור או לשינוי יחסי הכוחות הללו. כל גורם בשדה מוגדר ביחס למיקום של הגורמים האחרים במרחב, ומתחרה בהם תוך שימוש בכוח היחסי שיש בידו, ואשר מגדיר את מעמדו בתוך השדה, וכפועל יוצא את האסטרטגיות בהן ינקוט. כל שדה, טען בורדיה, מגדיר את עצמו בין השאר באמצעות מושאי-מאבק ואינטרסים הייחודיים לו. כדי ששדה יפעל, צריך שיהיו בו מושאי-מאבק ואנשים שמוכנים לשחק את המשחק. אבל צריך לזכור כמובן, ששדות אינם סטטיים – בכל שדה מתקיימים מאבקי כוח על השליטה והיוקרה, שיכולים ואף מביאים לשינויים במבנה שלהם. למשל, במהלך המחקר שלי גיליתי, למשל, שאף אחת מהאמניות שראיינתי לא מיוצגת על ידי גלריה. חלקן אפילו לא מכירות את מקומות התצוגה המרכזיים, מלבד המוזיאונים הגדולים. אחרות דווקא מכירות היטב את כל הגלריות החשובות אך סיפרו שהן מעדיפות שלא לנסות את כוחן בהשתלבות הכוחנית של השדה, ושממילא "הן לא מקושרות". אחת מהאמניות הודתה ש: "אם זה 'ייפול לי לידיים' אז אשמח, אבל לא בכל מחיר". ואת, אסתי, בין האמניות הבודדות בנות העדה בישראל שהוזמנו לקחת חלק בתערוכות קבוצתיות שונות, את זכית בכמה פרסים לאורך השנים ונערכה לך תערוכת יחיד ב- 2009. כך שניכר שיש משהו בך, באישיות שלך, באמנות שלך, שמאפשר את הנראות שלך בשדה הלא פשוט הזה.

א.ע: כן, זה מעניין. אני חשבתי שדרך האמנות שלי אני מביאה ראייה חדשה. למשל אתמול בערב ראיתי את הסרט "אף אחד לא שמע על חתולים פרסיים". מה שיפה שם זה שהם הביאו את התרבות האיראנית בצורה שבכלל לא חשבתי שהיא מתקיימת. היו לי בראש דימויים של איראן, נשים ברעלות, דיכוי... ופתאום בסרט הזה מראים צעירים שעושים מוסיקה מגניבה, שרוצים לעשות קולנוע, אמנות. אז חשבתי שיהיה מגניב לעשות כזה, להביא משהו אחר מהמצופה. להראות שהתקדמנו מאז. אבל התבניות ממש נוקשות... לדוגמא, העבודה החדשה שלי, הסרט. זה סיפור על בחורה שעוזבת את החבר ואת הבית, ואין לה איפה לגור וצריכה למצוא פתרון למצבה. עכשיו, זו היתה יכולה להיות כל בחורה ישראלית, למרות שהשחקנית היא בת העדה. אף על פי שאני משתמשת בסרט בשחקנים אתיופים כמעט שאין בו דברים ספציפיים לעדה (אולי רק העובדה שהיא מדברת בטלפון עם אמא שלה באמהרית). בסרט רציתי לספר סיפור אוניברסאלי, על בחורה צעירה שגרה בתל אביב וצריכה להתמודד. אני מקווה שלא יפרשו את הכל, שוב, רק בהקשר ל"מקומה של האישה האתיופית בחברה הישראלית".

אני גם מבינה את הגישה האחרת שאומרת "בואו נספר את הסיפור המובהק של הקהילה" אבל אני אישית לא מרגישה שאני חייבת לעשות כך. למשל אני, בכל מיני סרטים מהעולם שאני צופה בהם, אני אוהבת לזהות את הקשרים והרלוונטיות שלהם אלי, ולא רק לראות את השוני. למשל הסרט האיראני המפתיע הזה "אף אחד לא שמע על חתולים פרסיים" גרם לי לרצות להכיר את חבורת הצעירים הזו; לבוא להופעות שלהם; להיות חברה שלהם. זה המצב שאני הייתי רוצה לראות גם בארץ, ולא "הם ואנחנו". האמת, יש כבר כמה אמנים שלא עושים את זה כך.

ט.ד: נכון, לא כולם עושים אותו דבר. באמת במחקר שלי, למשל, ראיתי שיש הבדלים לא מעטים בין היצירות של האמניות השונות בנות העדה. אבל מפגש של כולן יחד יכול להיות מאוד מעניין, ואולי אפילו חשוב, כי קבוצה זה כוח. בוודאי יותר משיש ליחיד/ה. אבל אני רוצה גם לשאול אותך בהקשר של הרעיון לקבץ את כל האמניות מהעדה יחד למפגש: האם את מרגישה נוח עם רעיון כזה? האם תרצי להיפגש עם כזאת קבוצה, כי אפשר גם לומר שזה מעלה דווקא הרבה שאלות: האם זה לא שב וממקם במשבצות כמו "הזהות האתיופית"; "הזהות הנשית". מצד שני, אולי אפשר לומר שזה בסדר כי זה רק פן אחד בכל ההוויה שלך, וזה בסדר שזה יהיה לצד דברים אחרים, נוספים, אצלך. אלו באמת שאלות מורכבות.

א.ע: קודם כל, אי אפשר להתעלם מזה. אני יכולה להיות בתוך בועה ולחשוב שהכל בסדר. אבל שמתי לב שאיך שלא יהיה, העניין ה"אתיופי", ממילא עומד מול עיני. כל מה שהצגתי עד עכשיו גם היה קשור איכשהו לעובדה שאני אתיופית. ואני בהחלט לא מאשימה את אלה שבוחרות להתמקד בנושא הזה. כשנכנסתי לבצלאל היתה לי אג'נדה, רציתי להביא אחרת את הנושא. כרגע, היצירות של אמנים מהעדה שנוגעות בנושא, מראות כאילו אין לאדם שום מימד חוץ מעצם היותו "אתיופי": מה עם נושאים כמו אהבה, לימודים, עבודה ופרנסה. האתיופי בתיאורים של אמנים אתיופים אחרים הוא לפעמים חד מימדי. למשל הרבה פעמים מראים אותו בדיכאון, הוא לא צוחק. זה נראה לי לא נכון. העניין התרבותי צריך לבוא תוך כדי, ולא להיות העניין היחיד ביצירה. אני לא נגד, אבל אני מרגישה שאם אני רוצה לגדל אי פעם משפחה פה, בארץ, אז אני צריכה להביא ולקדם הצגה שהיא יותר רב ממדית.

אסתי עלמו, ללא כותרת, צילום צבע, תל אביב, אוסף האמנית

 

ט.ד: אז את מנסה להעביר מסר. את חושבת שאמנות יכולה לשנות?

א.ע: אני חושבת שכן. היא שינתה אותי. כבר בתקופת התיכון למדתי תולדות האמנות ולמדנו על תקופת המהפכה הצרפתית. ציורים של ז'אן לואי דוד "מות מרה" ו"מהפכת ההורטים" הראו לי שאמנים מבטאים את המהפכנות. גם בתקופת הרנסנס האמנים ביטאו את החברה ואת הביקורת שלהם עליה. אז גם אני רוצה להראות את החברה ואני רוצה לבטא את דעותי דרך האמנות שלי. ואולי מישהו יקשיב, פוליטיקאים... כשיוצרים יצירת אמנות זה כאילו שזה לא באמת אני אמרתי, אלא היצירה אומרת (בנוסף יהיה לי fun  ביצירה של עבודות כאלה). זה כמו שיש יצירות שאני נפגשת איתן, והן משנות אותי: זה לא משנה את חיי הממשיים, משהו של היומיום, אבל זה משנה את דרך החשיבה שלי. כמו שהסרט "עג'מי", למשל, עשה לי. זה סרט שחושף תרבות שאנחנו לא מכירים באופן הזה. ומה שגם היה יפה זה שלתלמידים שלי מיפו, משכונת עג'מי, זה גרם להם להיות גאים בחיים שלהם, בשכונה שלהם. כך גם הצילומים שלי, זה דיוקנאות של בני משפחה או חברים, ובהם ניסיתי להראות זווית אחרת, מפתיעה, כאילו שזה במאה ה- 19. למשל הצילום של הגברת האתיופית בשמלה האירופית התפוחה של התקופה, עומדת ליד עמוד בעל כותרת כמו-רומית או רנסנסית. אני אוהבת להשתעשע עם הדימויים.

 

אסתי עלמו, ללא כותרת, צילום צבע, תל אביב, אוסף האמנית

 

ויש גם את סרט האנימציה שעשיתי בשנת 2006, שנקרא "כתוב בחול". בסרט רואים שרטוט של אותיות אמהריות בחול. אני עליתי כשהייתי בת 4, ואני לא יודעת לכתוב בשפה האמהרית, למדתי (במיוחד לפרויקט הזה) רק כמה אותיות, אבל רק מי שיודע אמהרית ידע את הפירוש של מה שכתוב. ומי שלא יודע - מתלהב מהצורניות. זה שסרט שהקדשתי לאבא שלי. הוא נורא התרגש כשראה את זה. אחר כך הרגשתי שמבחינה ויזואלית זה נורא יפה, אבל מבחינה סיפורית יש לי עוד מה ללמוד, וזה חלק מהסיבה שהלכתי ללמוד תואר שני, בקולנוע.

ט.ד: אז מה היו ההבדלים בין בצלאל והתואר בתל אביב? זה אחרת גם מדיומלית וגם דיסיפלינרית, תואר אחד באמנות והשני בקולנוע. או שאת לא בהכרח מרגישה את ההבדלים האלה ככה?

א.ע: לא, העניין שהחיים שלי הפכו אחרים, ההתנהלות אחרת. כשהייתי בבצלאל התאפשר לי רק ללמוד. זה היה נפלא. בתואר השני, בתל אביב, זה לא מתאפשר לי. כלומר, זה נושא של משאבים כלכליים שהתחדד אצלי בתודעה. וגם, אני רואה הבדל שנובע מהזמן והמסלול שעשיתי, במובן של תכנים וסגנון. למשל, עבודות ישנות שלי משנה א' בבצלאל היו אז מעניינות בעיני, אבל היום נראה לי שהן היו חיצוניות לי, כאילו גם אני באה ומתבוננת מבחוץ. אני לא פוסלת אותן כיום, אבל עכשיו אני יוצרת אמנות ממקום אחר. יש לי את הצילום שבו דמות נשית שמתוארת כאשת עסקים מצליחה שנמצאת במשרד וגם היא, כמו תמיד כמעט, מגולמת על ידי חברה בת העדה. פעם לא כל כך אהבתי את העבודה הזו אבל עם הזמן יותר ויותר אני אוהבת אותה. בעיקר כי היא מאוד קולנועית בעיני, היא מספרת סיפור שלם.

 

אסתי עלמו, ללא כותרת, צילום צבע, תל אביב, אוסף האמנית

 

אבל הצילום שאת בחרת לשלב בספר שכתבת, ובו אישה יושבת על רהיט בסגנון אירופי בשמלה מערבית, עם מניפה וחתול שחור על הברכיים (כמו החתול למרגלות "אולימפיה" של מאנה?), והשיער שלה שקלוע בצמות בסגנון אפריקאי, כש"הטבע" שמאחור - עלווה ירוקה שופעת - מתפרץ ועוטף אותה סביב-סביב, הוא באמת יותר נכון לפרויקט של הספר מאשר זאת של האישה שמוצבת במשרד: הוא משחק על כמה רמות ביחד.

 

אסתי עלמו, ללא כותרת, צילום צבע, תל אביב, אוסף האמנית

 

ט.ד: זאת באמת תמונה שאני אוהבת במיוחד. בתמונה הזאת את שואלת שאלות מאוד חתרניות, זוהי האתיופיוּת החדשה ששואלת על זהותה, תוך כדי התהוות: האם אמנית אתיופית שגדלה בתוך החברה הישראלית, אך גם (אולי) נשענת על מסורת ארוכה של מבעים חזותי אחרים, או נוספים, יכולה לייצר דימוי חדש ביחס לתולדות האמנות? שאלה כזו מערערת על עצם הרעיון של הקאנון של  תולדות האמנות; האם רק הקאנון המערבי נכלל בתולדות אלו, או שאפשר (וצריך) להרחיב אותם ולכלול ייצוגים שלא נתפסים כשייכים למסורת כזו. ואם אכן כך, האם משמעות הדבר יצירת אמנות גלובלית בינלאומית, או אולי אמנות אינדיבידואלית, או אחרת? אך בוודאי לא כזו שיכולה להיות מוגדרת כ"אתיופית".

א.ע: בתמונה הזאת אני באמת מביאה אסתטיקה מערבית ומשבצת דמות אתיופית, וזה מהלך שאני עושה בהרבה צילומים שלי. אני רוצה להפוך את הסך-הכל שנכלל בו לעכשווי, לאוניברסאלי. הייתי יכולה לעשות צילום ובו אספר "עוד סיפור אתיופי", אבל אם אני ארצה לעשות משהו, יהיה לי קשה להשתמש אך ורק בסממנים אתיופיים. כמו שאמרתי, אני מעריכה את זה כשאחרים עושים, אבל לי יהיה קשה. אני חושבת שאין בעיה עם זה, ולהיפך, בשביל זה הלכתי  ללימודים, כדי ללמוד את התרבות שמתקיימת פה. כששואלים אותי למה העבודות שלי נראות ככה, אז אני אומרת דווקא כי בתולדות האמנות המערבית יש אמנים שמעניינים אותי, נעשתה בה הרבה רפלקסיה, חשיבה, נעשה מחקר. בהנחה שגם היה יכול להיות לימוד ומחקר על התרבות האתיופית על ידי אתיופים לאורך הדורות, אבל אני לא ראיתי שנעשתה שם עבודה ביקורתית. חוץ מספר אחד שקראתי מאת סופר שלא חי בארץ, הוא לא יהודי, הוא כותב על אתיופיה בצורה ביקורתית: על החברה האתיופית בשנות ה- 80 (בדיוק בתקופה שהיהודים עלו לארץ). היה שם אז רצח עם, היו הקומוניסטים, דברים קשים - מההיסטוריה והפוליטיקה הכלליים במדינה - זה ספר ביקורתי. אבל פה, אף אחד פה לא מדבר על כל הפן הזה, וזה גם משהו שמעניין אותי לעשות, אם כבר לדבר על העלייה מאתיופיה:  לדבר על זה. לדבר על הנסיבות הרחבות, מה קרה בהקשר הכללי. בתקופה הזאת באתיופיה היו הורגים אזרחים על ימין ועל שמאל, הממשלה היתה מושחתת, קרו הרבה דברים קשים. ופה, אף אחד לא מדבר על העלייה בהקשר הרחב. מציירים פנטזיה, מנסים להראות משהו נורא תמים, אבל היו הרבה גורמים! וזה כן קשור למהלכים בהיסטוריה המערבית והתערבות של מעצמות: למשל, ברית המועצות הייתה קומוניסטית, ולאתיופיה היו קשרים אמיצים איתה, והעריצו שם את לנין בתקופה הזאת... ואני, למשל, לא ידעתי את זה עד שלמדתי את הדברים מתוך הספר. אני חושבת שצריך להעמיק בכל זה.

ט.ד: כלומר, אפשר לומר שאת עושה מאמץ רפלקסיבי מודע ללכת מעבר לפולקלור של בני העדה (נגיד, באמצעות בגדים אקזוטיים או מסורת חג הסיגד); מעבר לסיפור הציוני המוכר שתווך באמצעות אמצעי התקשורת וספרי הלימוד. באמנות שלך יש ניסיון להרחיב את העדשה, ולהבין את הרקע התרבותי הכללי שנטוע בבסיס החברה האתיופית והיהודים שחיו באתיופיה – בהקשר של זמן ומקום. אני מבינה את זה כשאיפה לעשות אמנות ביקורתית אודות המקור התרבותי שלך: וזהו החלק ביצירה שדווקא לא מנסה להיות אוניברסאלי, או אולי אני אומר, שהוא גם אוניברסאלי וגם מקומי-עכשווי. הפרויקט שלך, אם נרצה, הוא בדיקת האחר-האינדיבידואל שבתוך האחר-בת העדה, בהקשר של החברה בישראל.

א.ע: אני שמחה לראות שיש קשר ביני לבין אתיופיה, ואני לומדת על הקשרים שיש לה עם ארצות נוספות בעולם, ומזה אני יכולה לקשור קשרים ביני לבין המדינות אחרות בעולם. כלומר, יש קשר, אני מבקשת שלא להיות סגורה בתוך בועה פרימיטיבית, שרק רוצה לצבוע הכל בעבר, משהו יפיפה כזה. זה מתסכל אותי. זה למעשה לא אני – וזה גם לא אף אחד אחר! זאת פיקציה. אנחנו, הקהילה פה בארץ, מנסים לקבל על עצמנו איזה דמות מאוד מסוימת, אבל זה לא נכון, זה לא היה ככה. נכון, שיש יהודים שבאו מהכפרים ועלו לארץ, אבל היו הרבה שבאו מהערים הגדולות, ומניעים אחרים לגמרי הביאו אותם לפה. וזה הפריע לי תמיד בתור ילדה, שלא דיברנו על דמויות כמו דוקטורים, פרופסורים, סופרים ואנשי תרבות מהעדה האתיופית. תמיד זה הדימוי הזה של העולה עם הגלימה הלבנה וסיפורים על איך היה, אז, בכפר. למשל בגיל 21 טסתי לניו יורק והתחברתי שם לקהילה האתיופית שהתיישבה באמריקה וגיליתי קהילה ממש חזקה, אנשים עם מקצועות חופשיים, מצליחים, בעלי עסקים, שמחוברים לעצמם.

ט.ד: אז למה את חושבת שבארצות הברית זה ככה, ופה זה לא כל כך? אני מרגישה שזה נושא שקשור לא פחות לצד של הקולטים, האחריות היא אצל הוותיקים. חשוב לתת לעולים תחושת העצמה, לצייד אתם בידע לא רק אודות המקום שאליו הם הגיעו אלא גם הכרה בחשיבות המקום שממנו הגיעו, ואפשרות לשימור של אורחותיהם.

א.ע: נכון, אבל אני זוכרת שכשאבא שלי עלה, הוא רצה ללכת ללמוד, ואמרו לו במרכז קליטה לא צריך, תלך לעבוד. הוא לא הסכים והלך ללמוד, נהייה אח מוסמך. הוא אהב ללמוד והשקיע בזה. אבל את רוב העולים הפנו לעבודת כפיים. וגם עכשיו, כשמגיעים אקדמאיים אתיופים שמסיימים לימודים, ההכוונה שלהם היא בחזרה לקהילה. לא משנה איפה למדת, נגיד מנהל עסקים, בסוף תעבוד כרכז חברתי בקהילה.

ט.ד: לא תמיד זה קשור דווקא לאפליה ישירה נגד האתיופים או שנאה לקבוצות מיעוט אחרות, למשל, בעלי מגבלות גופניות, או אפילו קבוצת הנשים, אלא למבני עומק ויחסי כוח של חברה, כחברה. איך דברים מתארגנים; מי מכיר את מי עוד מהצבא אז מעדיף אותו בעבודה איתו. הרשתות החברתיות משאירות הרבה סוגי קבוצות "בחוץ". אפשר לבדוק את זה בכל שטח: בכלכלה, בתרבות ובכל תחום.

א.ע: אני פוגשת פה את הדור הצעיר של האתיופים פה בארץ, והם כבר משהו אחר. לטוב ולרע. מצד אחד הם ילחמו ויהיו כמו כל ישראלי אחר, אבל יש גם פשע. וכולם אומרים אוי, אוי, זה נורא ואני דווקא רואה בזה שלב מעבר, משהו מעניין. זה אולי גם טוב לישראלים הוותיקים: שלא יחשבו שאפשר להשאיר אנשים בגטו ושהם יישארו שם בשמחה. כל אדם הגיוני יודע שזה המהלך הבא. שזה זה לא יהיה בצורה רכה יותר. דרושה מהפכה. אני מסתובבת עם הצילומים שלי בכל מיני בתי ספר בכל הארץ, וזה דווקא מאוד מעניין אותם, הילדים. הם צמאים לנושא, לראות דימויים כאלה, כי הם בעצמם... זה די מפתיע שכל מיני קבוצות בישראל של 2010 – רואים בזה נושא שמפתיע. אני עושה את זה דרך מרכז ההיגוי האתיופי, בתשלום. אני מסתובבת ומציגה את הדברים בבתי ספר. אבל דרושה פה מהפכה חברתית. ואז אני חושבת על זה בהקשר שלי: איך אני אעשה את זה דרך האמנות? אני אראה את הדבר שלי, וכל אחד יתחיל לחשוב אם מישהו נוסף כבר חשב את זה ככה, והדבר יתפתח ויתחיל לקרות, דברים יקרו לעבר שינוי עמוק. אבל גם זה לא יהיה קל...

ט.ד: הנה, בתוך הקושי אני שומעת אצלך קולות של תקווה.

א.ע: כן! למשל, כשהייתי בבצלאל הייתי מרבה להקשיב לזמרת שחורה אתיופית, שמה ג'יג'י, שגורשה משם, כי היא היתה מהפכנית מידי. זה נתן לי כוח להזדהות עם אישה שחורה, שיוצרת, שנאבקת. ליצירה ולהתפתחות יש מקום חשוב מאוד.

ט.ד: לסיכום, אני רוצה להגיד לך תודה רבה, אסתי. אני חושבת שהנושאים שדיברנו עליהם הם מאוד חשובים, ואני מקשיבה לך ולומדת ממך. אני גם מבקשת להדגיש, שוב, שעצם העלאת הנושאים של השיחה הזאת שקיימנו - הגמוניה מול מיעוט, יחס מדיר או מכיל, נראות של לבנים ושחורים במדינה - היא לא נטולת בעייתיות (למשל המורכבות שקיימת בפעולה שעושה "סימון קבוצה"), אבל אני מרגישה, כחוקרת תרבות וכבן אדם ביקורתי, שיש לנו חובה להציף את הנושא, לכל הפחות, ולא להתעלם מהדברים. יש צורך חברתי ופוליטי לבטא אותם ולחשוב אותם, ביחד, ולא לטאטא את הדברים מתחת לשטיח כאילו הם לא קורים בשטח.

אז, אני מקווה שאנחנו עוד נפגש הרבה בעתיד: נבוא לפתיחות של תערוכות שלך ולהקרנות בכורה של סרטים שלך, כי את אמנית מצוינת ומקצועית שגם נוגעת בנושאים אמיצים וחשובים. זה ראוי וזה נדיר.

א.ע: תודה גם לך, ולהתראות.



[1]  Homi, K. Bhabha, The Location of Culture, London: Routledge, 1994.

[2] אדוארד, סעיד, אוריינטליזם (תרגום: עתליה זילבר), תל אביב: עם עובד, 2004.

[3] פייר, בורדייה, שאלות בסוציולוגיה (תרגום: אבנר להב), תל אביב: רסלינג, 2005.


טל דקל היא מרצה בתכנית ללימודי נשים ומגדר ובחוג לתולדות האמנות שבאוניברסיטת תל אביב ובמדרשה לאמנות בבית ברל. היא מתמחה באמנות מודרנית ועכשווית בארץ ובעולם, ומנתחת את הקשרים המתקיימים בין תרבות חזותית ובין מגדר, לאום, גזע ומעמד כלכלי באמצעות כלי-השיח של פוליטיקת-זהויות, פוסט-קולוניאליזם וטראנס-לאומיות. מחקריה האחרונים עוסקים בהגירה והשפעת הגלובליזציה על מקומן ומיקומן של נשים בתרבות. אסתר עלמו (נ. 1980) עלתה לארץ מאתיופיה 1984. בוגרת המחלקה לצילום וידאו והדמייה ממוחשבת בבצלאל, סטודנטית לתואר שני באוניברסיטת תל אביב וזוכת מלגת קרן תרבות אמריקה-ישראל בשנת 2006 (צילום). עלמו עוסקת בכתיבה ובימוי, ועובדת בימים אלו על סרט דרמה בבימויה.עלמו זכתה במספר פרסים בתחום הצילום, השתתפה בתערוכות קבוצתיות רבות ובתערוכת יחיד בשנת 2009 (גלריית אחותי).

זוג או פרד, אביב 2012