עורך

בהקשר

תערוכה וירטואלית

בין הבטן לשיח התרבותי

מרב רהט בשיחה עם טל גור
פתיחה

טל גור, מעצב תעשייתי, בוגר ומרצה במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל, פועל ו"משחק" בקטגוריה המוגדרת בשדה העיצוב כעיצוב/אמנות. תחת קטגוריה זו יוצרים המעצבים "אקספרסיוניזם פונקציונאלי" - אובייקטים ייחודיים המציגים ביטוי אישי ותהליכי מחקר המונעים מתחומי העניין שלהם, מגיבים על התרחשויות הסובבות אותם ויוצרים שפה עיצובית בה השימוש (אם בכלל) הוא רק ערך מוסף. תהליכי היצירה של גור מתחילים בתחושות בטן ותגובות אינטואיטיביות לסיטואציות ולחפצים שסובבים אותו ועבודותיו, המוצגות בתערוכות בגלריות ובמוזיאונים בארץ ובעולם, קושרות בין העולמות הפנימיים והסקרנות שלו כיוצר להלכי רוח תרבותיים ולסוגיות עכשוויות בשדה העיצוב.

הרומן של גור עם עולם העיצוב החל באופן לא מודע בימים בהם הוא עבד כלולן בקיבוץ גילגל ובמקביל שיחק להנאתו ויצר אובייקטים בנגריה ובמסגרייה. בגיל 32, בעקבות שיחה עם חבר, גור הגיע לבצלאל. במהלך לימודיו באקדמיה הוא נחשף לתהליכים, כולל תהליכי חשיבה ומתודיקות והפך מאדם שיוצר באופן אינטואיטיבי ומתוך תשוקה פנימית למעצב בעל "סט כלים בסיסי" שמאפיין ומלווה אותו כיוצר.

ניתן לתחום מספר תקופות בולטות ביצירה של גור: "תחילת הדרך" – שנות לימודיו בבצלאל והשנים הראשונות לאחר סיום הלימודים באקדמיה, בהן עסק בעיקר בפלסטיק וביחסים בין ייצור תעשייתי ועבודת יד; "המפגש עם יפאן" – תקופה בה בעקבות נסיעה לשהות אמן ביפאן החל מפגש בין החומרים המסורתיים והתפיסות התרבותיות של יפאן לעולמות התוכן ולתרבות הישראלית; תקופת העבודה על תערוכת היחיד "הצב צוחק עלי" שגור הציג במוזיאון תל אביב בשנת 2007, בה הוא זיקק את עולמות התוכן שמניעים אותו לסדרת אובייקטים עמוסי רבדים קונספטואליים; והתקופה הנוכחית בה לצד פרויקטים אקספרימנטאליים ועבודה לתערוכות, גור החל לחבוש גם כובע של אוצר.

בצלאל והשנים לאחר היציאה מהאקדמיה – פלסטיק, רוטציה ויצירת אובייקט יחידני בתוך פס ייצור

על התקופה בבצלאל גור מספר: "ההתחלה לא הייתה קלה. לקח זמן להבין מה זה הדבר הזה "עיצוב" ומה זה בצלאל והדיאלוג בין מרצה וסטודנט. קודם עשיתי ונהניתי ובבצלאל פתאום נדרשים לתהליכים ומתודיקות אחרות ולמהלכים שתחומים בזמן... רק בשנה השלישית הצלחתי להשתחרר ולהרגיש משוחרר בתוך המסגרת, נפל לי האסימון ויכולתי לחזור לעשות מה שאני אוהב אבל עם ערך מוסף – הבנה, יכולת פיתוח ושיכלול תהליך החשיבה. היכולת לדבר על הדברים, להתייחס לעולם של רפרנס שחשוב לשיחה ולעניין... באתי עם גוף עבודה, אבל בלי בצלאל זה לא היה מתרומם."

את פרויקט הגמר גור ניצל על מנת "לבדוק לאן מעניין אותי להתקדם. הזדמנות לבחינת הכלים שניסו להקנות בלימודים – מה מתאים לי ומה לא מתאים לי..."  בפרויקט הוא שילב את אהבתו לריהוט וסקרנותו לחומר וטכנולוגיה ובחר לבחון רוטציה בפלסטיק שלדבריו הייתה "טכנולוגיה בתולית מבחינה עיצובית". על מנת להבין את החומר והטכנולוגיה ולזהות פוטנציאל לעשייה, גור  נסע להיות פועל במפעל שעוסק ברוטציה בפלסטיק. הוא מספר: "עבדתי במפעל... עשיתי מחקר דרך הידיים, האף, האוזניים, כל החוויה מתוך הזירה עצמה... מתוך זה התפתחו ניסיונות עם החומר ועלו מחשבות ושאלות איפה ניתן להתערב בתהליך הייצור... ההתחלה הייתה אינטואיטיבית לגמרי וכדי להוסיף תכנים אקדמיים היה חיפוש של סיבה לשם מה לעשות. כאן עלה הנושא שהחל להעסיק אותי אז וממשיך עד היום: טביעת האצבע – היחידני בתוך סדרת הייצור במינונים שונים ואיך עושים את זה... הדיבור על פוסט תעשייתי היה כל הזמן ברקע של הפרויקט".

תהליך העבודה הוביל את גור לחפש כיצד ניתן ליישם את הטכנולוגיה של המפעל גם בתנאים ביתיים. בשלב זה נכנסו למשוואה ניסוי ואקראיות. תוך כדי בדיקת חומרים ואפשרויות ליצירת תבניות גמישות גור הבחין בטבלית שוקולד שנמסה על שולחן העבודה בסטודיו החם בגילגל  וקיבלה את צורתו של נייר האלומיניום שעטף אותה. "המקום שממנו אני פועל הפך להיות רלוונטי מאוד כחלק מתהליך העבודה. במקום בו הטמפרטורה הממוצעת בקיץ היא 42 מעלות בצל יש לזה השפעה וקורים דברים אחרים... חפיסת השוקולד שנמסה על השולחן, וכולנו מכירים את התופעה שאח"כ מכניסים אותה למקרר, מקלפים אותה ומקבלים בעצם מוצר חדש יחידני, שונה ממה שיצא מהתבנית... אותה עטיפת אלומיניום פתחה כיוון... המחשבה על נייר אלומיניום כחומר לתבנית הייתה לי בראש אבל לא נתתי לו סיכוי (קריע , פגיע ...) ברגע של עייפות גדולה ושחרור אמרתי למה לא, בוא ננסה וזה עבד... זו הייתה פריצת דרך לאסתטיקה ואפשרויות, זה מה שחיפשתי... מצד אחד ללמוד להבין ולהכיר את המרכיבים איתם אני עובד ומצד שני תרגיל של שחרור, ללכת באפלה ולהיתקל בדברים ... דברים שהשכל פסל אותם נכנסו למשחק ויצרו הפתעה גדולה."

 

"Chocolate chair", 1996, מתוך פרוייקט הגמר בבצלאל, פוליאתילן, רוטציה בתבנית חד פעמית למחצה. 50X60 גובה 70 ס"מ אוסף המעצב

 

הפרויקט "Chocolate chair", אותו הציג גור בתום לימודיו היווה נקודת פתיחה לעשייה בשנים הראשונות מחוץ לאקדמיה. בשנים אלה גור המשיך לפתח את השימוש בפלסטיק ברוטציה, לבחון שילוב בין פס ייצור תעשייתי להתערבות במוצר באופן שהופך אותו ייחודי ולהציג תהליכים של איבוד שליטה עם חומר וטכנולוגיה במגוון דרכים. באובייקטים דוגמת "עוג", "שרה" ו"זר" גור ממשיך להשתמש בתבניות אלומיניום ויציקה בתנאים ביתיים כאשר המשחק עם החומר וההפתעות שנולדות בגין האקראיות מהווים חלק חשוב בתהליך. ב"איש", האובייקט מיוצר בתבניות תעשייתיות וההתערבות נעשית ע"י הפועל במפעל, שיוצר את השינוי באופן הרכבת החלקים של האובייקט.[1] ב"שלונסקי" נכנס מהלך נוסף של רישום ידני בתוך החומר שיוצר את הייחודיות של כל אובייקט בתוך הסדרה.[2]

 

פלסטיק ברוטציה - "זר", 1999, פוליאתילן ברוטציה בתבנית חד פעמית למחצה, סדרה מסחרית בייצור סטודיו טל גור, 20X5 ס"מ, גובה 30 ס"מ, אוסף מוזיאון העיצוב בהאנובר ; "שרה", 1999, פוליאתילן ברוטציה בתבנית חד פעמית למחצה, סדרה מסחרית בייצור סטודיו טל גור, 12X40 ס"מ, גובה 45 ס"מ, אוסף מוזיאון ת"א ומוזיאון ישראל ; "עוג", 1999, פוליאתילן ברוטציה בתבנית חד פעמית למחצה. סדרה מסחרית בייצור סטודיו טל גור, קוטר 40 ס"מ גובה 140,160 ו-180 ס"מ ; "איש", 2000, פוליאתילן ברוטציה, ייצור מסחרי, 40X20 ס"מ, גובה 60 ס"מ ;  "שלונסקי"- 2002, פוליאתילן ברוטציה ותוספת ידנית, סדרה מוגבלת, קוטר 28 ס"מ, גובה 56 ס"מ, אוסף מוזיאון העיצוב בסיאול, קוריאה ; "כד קטן", 2004, פוליאתילן ברוטציה בתבנית חד פעמית למחצה, סדרה מסחרית בייצור סטודיו טל גור, קוטר 43 ס"מ,  גובה 65 ס"מ, אוסף מוזיאון העיצוב חולון

 

בספרו "מיתולוגיות" מתייחס רולאן בארת לפלסטיק כאל חומר אלכימי, אל הפעולה הממירה את הגבישים הקטנים לאובייקט כאל פעולה מאגית, ולאפשרויות שהחומר פותח כאל אין סופיות. "יותר מאשר חומר, הפלסטיק הוא עצם הרעיון של הטרנספורמציה האינסופית שלו...חומר ניסי... הוא פחות אובייקט ויותר עקבות של תנועה... תנועה זו, שהופכת את הגבישים המקוריים לשפע של אובייקטים מפתיעים יותר ויותר, היא כמעט אין סופית".[3] גור מציג מעבדת מחקר לפלסטיק, משחק ומאפשר לעצמו תהליכים של ניסוי וטעייה עם החומר, בוחן יצירת אובייקטים יחידניים בתהליך של פס ייצור ומפנה מקום לאלמנט הקסם וההפתעה שמזמן תהליך העבודה.

למול עבודותיו של גור קשה שלא להתייחס לעבודותיו של גאיטנו פשה (Gaetano Pesce) שעסק רבות בשאלת הגיוון בתוך סידרה ובסוגיית האקראיות בתהליכי הייצור כמו גם במשחק האין סופי שמתאפשר בעבודה עם חומרים פלסטיים. לדוגמא, בסדרת הכיסאות "Pratt Chair" שיצר פשה עבור מכון פראט בניו יורק בשנים 1983-1984 הוא משתמש בטכנולוגיה של הזרקת פלסטיק ויוצר אובייקטים יחידניים בתוך תבנית אחידה. הבידול בין האובייקטים מתבטא בערבוב החומרים ובא לידי ביטוי באופן ויזואלי בשונות הצבעונית. שונות זו נוצרת באופן אקראי בגין צבעוניות החומרים הפלסטיים בתהליך ומתקבלת כהפתעה כל פעם מחדש. [4]

בשנת 1991, בה גור נרשם ללימודיו בבצלאל, הוצגה במוזיאון תל אביב תערוכה מעבודותיו של פשה. החשיפה לתערוכה הותירה חותמה על התפיסה של גור, שניכס את התהליכים האקספרימנטאליים ואת הלגיטימציה ל'משחקיות' וביטוי אישי כמוטיבים מובילים בעבודותיו. למול מגוון הטכנולוגיות של פשה גור מזהה את האפשרויות הטמונות בטכנולוגית הרוטציה הנגישה ועושה בה שימוש באופן  חדשני וייחודי לו.

לוקאליות ויצירה – מפגש תרבויות ישראל- יפאן

בשנת 2000 גור  נסע לשהות אמן במינו (Mino), יפאן. "נירית נלסון התקשרה אלי והציעה לי להגיש מועמדות לשהות אמן במינו... היא ראתה עבודות שלי ועשתה את החיבור בגלל אופי הדברים שעשיתי - הפלסטיק המקומט שנראה כמו נייר והשימוש בנייר האלומיניום... כך הגעתי ליפאן בפעם הראשונה, לשלושה חודשים, לסדנא שעסקה בנייר היפאני המסורתי (Washi Paper). לסדנא מגיעים אמנים שעוסקים בנייר... היה צריך לשלוח תכניות מה אני הולך לעשות. מי שמכיר נייר ידע מה הוא יעשה, אני  באתי כדי לראות ולהבין מי נגד מי. איך אני יכול לדעת מה אני הולך לעשות? חומר חדש, שפה חדשה, תרבות אחרת... בדיעבד, מתוך לימוד של המקום והחומרים המקומיים מצאתי את הנישה ועשיתי גופי תאורה בהנאה גדולה במשך שלושה חודשים"

"מינו" - גופי תאורה, 2000, נייר עבודת יד, מקלות במבוק, מידות משתנות, אוסף מוזיאון הנייר, מינו, יפאן.

 

עבודותיו של גור מאותה תקופה מחברות בין החומרים המסורתיים והתפיסות התרבותיות של יפאן לתפיסה המערבית ולתרבות הישראלית ממנה הוא מגיע. הנייר והבמבוק הם חומרים יום יומיים זמינים ביפאן וגור יוצא למסע לאיסוף חומרי גלם ליצירתו בחנויות עשה-זאת-בעצמך המקומיות: "...כל דבר בחנות נראה אקזוטי ולכן הכל מפתה... הכל מסודר על פי נושאים ויש המון חומרים שבהם ניתן לעשות שימוש. עברתי במחלקות השונות ולקחתי וחיברתי כל מיני מחלקות". האימפרוביזציה של גור התקבלה כשוברת מוסכמות ולדבריו "כאשר הם ראו את העבודות הם הופתעו כי היה משהו נועז בחיבורים".

השפעת המפגש עם התרבות החומרית והרוחנית החדשה באה ליד ביטוי באובייקטים שהוצגו בתערוכה "Sturdy Straws" בגלריה "החדר" בשנת 2003. הפרויקט, שהחל מפנייה של טרו קורוסאקי (Teruo Kurosaki), המייסד והאוצר של "Tokyo designers block
", הוביל לסדרת אובייקטים ששילבה קונספטואלית בין הפלסטיק והטכנולוגיות התעשייתיות שהעסיקו את גור עד הנסיעה ליפאן, לחומרים החדשים אליהם הוא נחשף. "קורוסאקי ביקש שאחשוב לעשות משהו עם קש (Straws). כשיפאני אומר קש הוא אומר דבר אחד וכאן זה משהו אחר. להביא קש מיפאן לישראל היה מסובך. חשבתי לעבוד עם הקש ממנו עושים מטאטאים ואפילו היה לי רעיון לזרוע, לגדל את הצמח, ולייצר כמות מוצרים יחסית ליבול. בסופו של דבר קורוסאקי רצה קש אורגאני ולי היה קש שתייה... גם כאן העבודה התחילה בניסיונות בסטודיו. יש לי תנור בסטודיו וכל דבר אני זורק לתנור ורואה מה קורה לו. ככה עליתי על האפשרות להמסה מבוקרת של הקש ומהר מאוד הגעתי להזמנת שקי קשיות פלסטיק, בניית מטריצה וייצור של הדברים. בסופו של דבר למרות שהעבודות לא היו מחומר אורגאני הן נסעו והוצגו בתערוכה ביפאן".

 

 

"Sturdy Straws Chair", 2003, קשיות שתייה מפלסטיק, סדרה קטנה בייצור סטודיו טל גור.

40X80 ס"מ, גובה 70 ס"מ, אוסף מוזיאון ת"א ואוספים פרטיים.

 

בשנת 2004 לאחר קבלת מלגה של הקרן למצוינות בתרבות, גור נסע ליפאן בפעם השנייה, הפעם לסדנת עבודה בפורצלן  בטג'ימי (Tajimi). גם כאן גור מצא עצמו בטריטוריה חדשה. "היפאנים באים ללמוד מסורת תעשיה ולהתאמן. אני לא התכוונתי להיות אמן פורצלן ברוח העשייה היפאנית. צריך חיים לזה. מסורת וקראפט ביפאן זו דת ואמונה, זה לא תחביב, זו דרך חיים...". הפעם המארחים הכינו לגור תכנית עבודה ולדבריו "הם תכננו שאעשה קערת אורז ואלך הביתה... מאחר וליפאנים יש סוג של סלחנות עבור זרים ... בקשתי להראות להם סקיצות שלי והם לא אמרו לא ... התחלתי לעבוד והם זרמו איתי וכשראו שאני עובד ברצינות ומתקדם, והיה אתגר בעבודות שהצריך פתרונות טכניים של חומרים הייתה הדרת כבוד".

גם בביקור בטאג'ימי גור פנה לחנויות המקומיות, אסף חומרים יום יומיים פשוטים וסחורות קיימות – בפעם זו צינורות פלסטיק של חברה מקומית - ועל ידי הסטה חומרית וחיבור חדש בין החלקים הפך אותם לאובייקטים של תשוקה. כשבארת מדבר על הפלסטיק הוא אומר: "בתחום הפיוטי של החומרים הראשיים זהו חומר מזולזל...מה שמסגיר אותו ביותר הוא הקול שהוא משמיע, החלול והשטוח כאחד...".[5] את החומר המזולזל גור ממיר בפורצלן יוקרתי, את הפשטות הפרקטית ה"נמוכה", צנרת, הוא ממיר ב"אובייקט של תשוקה"- אגרטל פרחים מסדרה מוגבלת בחתימת אמן. שימור צורתו של אובייקט המקור המזוהה והחלפת החומר לפורצלן היוקרתי מעניק לאובייקטים קיימים חיים חדשים בסטאטוס שונה. דרך יצירת אובייקטים דוגמת "Left Turn Vase" ו" Tele" גור מפגיש בין המסורת והתרבות החומרית המקומית לתפיסת התרבות ממנה הוא מגיע, מנהל דיון בין עבר והווה, גבוה ונמוך, הופך את "מיתוס התחליף" אליו התייחס בארת, ומתבל אותו בהומור פוסט מודרני.[6]

 

.

"Left turn vase", 2004, יציקות פורצלן לתבנית, אבי טיפוס, 10 10Xס"מ, גובה 12 ס"מ, אוסף המעצב ; "Tele", 2004,

 

המפגש עם יפאן הכניס אלמנטים חדשים לתוך העשייה של גור. לדוגמא ניתן לראות כיצד יחסי טבע–אדם ושדות הפרחים של מינו שתורגמו לגוף תאורה מפרחי נייר בשנת 2000, התפתחו לגוף תאורה -"Flo Flow Flowers" - המשלב מודול קבוע בחיתוך של פוליפרופילן ומוטות במבוק. השפה הצורנית שמקורה בטבע, העבודה עם יחידת בסיס קבועה והשימוש בחומרים יום יומיים פשוטים - פלטות סנדוויץ' מצופות פורמאיקה - ליצירת "אובייקטים של תשוקה", מופיעות גם במיצב "A matter of taste" שהוצג בתערוכה "מיצב-מצב" שאצרה דניאלה טלמור במוזיאון חיפה לאמנות בשנת  2005.[7]

משדות הפרחים של מינו ל"מיצב-מצב" - "מינו קוסמוס", 2000, נייר ובמבוק, סדנאת נייר, מינו, יפאן. קוטר 60, גובה 100 ס"מ, פריט יחיד, אוסף מוזיאון הנייר, מינו, יפאן ;  "Flo Flow Flowers", 2005 , פוליפרופילן ובמבוק, נוצר לראשונה עבור הביאנאלה לעיצוב גואנגג'ו, קוריאה. סדרה מסחרית בייצור סטודיו טל גור, קוטר 80 ס"מ, גובה 60 ס"מ ;  "A matter of taste", 2005, עץ לבוד ופורמאיקה, כל יחידה קוטר 80  ס"מ,  גובה 70 ס"מ, אוסף המעצב.

 

בעבודות אלה גור ממשיך להפגיש בין פס הייצור לעבודת היד, אך מנקודת מבט שונה. למול עבודות הפלסטיק בהן גור יצר תבניות גמישות והתערב באופן ידני בתהליך הייצור על מנת להפוך מודולים קבועים לאובייקטים ייחודיים, גור פונה למהלך חדש בו הוא מייצר מודול קבוע שחוזר על עצמו ודרך אופן ההצבה של האלמנטים זה לצד זה בחלל הוא יוצר את השונות. "כמו שדה פרחים שמתפתח באופן אקראי כך גם העבודה... יש מודול אחד מתוכנן שחוזר על עצמו ויכול להשתנות בהתאם לחלל... דבר שאינו גמור ויכול להתפתח עד אין סוף". גור מדבר על חשיבותם של המשחק וההפתעה בתהליך העבודה ואומר: "בתורת המשחקים או בפרקטיקה היומיומית ילדים משתעממים ממשהו שחוזר על עצמו ... מטריצה קבועה ויכולת של משחק בתוכה משאירה מקום להפתעה והנאה בתהליך העבודה... אם אין משחק זה משעמם". בעבודה על האובייקטים ל"מיצב-מצב" גור השאיר את עבודת היד בצד. את המחקר העיצובי, החיפוש הצורני והמשחק עם אפשרויות ההצבה הוא ניהל על גבי המחשב ואת הייצור הוא בחר לעשות בחיתוך CNC. בתערוכה עצמה הוא הציב את היחידות המודולאריות שהוא יצר בקומפוזיציה המורכבת מיחידות מרובות, והציג מיצב בו השימושיות נדחקת הצידה והדגש עובר לבחינת יחסי אובייקט- חלל. בעבודה זו היכולת להטביע את טביעת האצבע והפיכת האובייקט ליחידני נגזרת מהאפשרות להתאים את אופן הצבת היחידות כל פעם לחלל אחר ולייצר בעזרתן חוויה ומשמעות שונה כל פעם מחדש.

"הצב צוחק עלי" – יחסי מזרח מערב

בשנת 2007 גור מציג במוזיאון תל אביב תערוכת יחיד בשם "הצב צוחק עלי" בה הוא מאגד את עולמות התוכן המעסיקים אותו ומזקק אותם למיצב המורכב מחמישה אובייקטים. המיצב צמח מהצעה שגור הגיש לתערוכה קבוצתית במוזיאון תל אביב אשר לבסוף לא יצאה לפועל, אך גור הוזמן לפתח את הרעיון שלו לתערוכת יחיד. "אני קראתי לזה לא רואים, לא שומעים, לא אומרים (שלושת הקופים), והיא הייתה מבוססת על יחסי מזרח מערב והתייחסה לעובדה שאנחנו נמצאים בתהליך בו אנחנו מאבדים את היכולת הייצורית לטובת סין והמזרח, מפעלים נסגרים או מועברים לסין, בתי מלאכה נסגרים ואלה שלא נסגרים הופכים ליבואנים.[8] השוק מוצף בתוצרת משם שממיתה, הורסת, מכלה, מעלימה וחורצת את גורלה של התעשייה המקומית, והכלכלה פורחת. אני כמעצב מוטרד מהעניין וגם מואס במוצרים המאוד לא איכותיים שאנחנו נאלצים לרכוש... תחושה של אף אחד לא מכתיב מדיניות או שהמדיניות המוכתבת היא כמה שיותר מהר וכמה שיותר זול". לצד אמירות אלה גור מתייחס לחומרי הגלם והסחורות שמגיעות לכאן גם מנקודת מבט אחרת ומדבר על "הימצאות של חומרי גלם שמיובאים ומהווים בסיס להתפתחות של עשייה מקומית , קראפט מקומי..."

בתערוכה גור מפגיש בין מזרח ומערב דרך דיון שמונע מ"סחף הסחורות". בקטלוג התערוכה כותבת מאירה יגיד: "הסביבה שעיצב גור לתערוכה "הצב צוחק עלי" נהגתה תוך מחשבה על סחף הסחורות בעולמנו, באנלוגיה לסחף בטבע... התרבויות של סין ויפאן, הקשובות במיוחד לטבע, הפנימו את השפה של צורות הנוף האקראיות הללו והעמידו אותן מעל לאדם. על רקע זה, דימוי הסחף מפנה את תשומת הלב אל אחורי הקלעים של קבלת החלטות בעיצוב, אל דינאמיקה של ברירת מחדל כתוצאה בלתי נשלטת של חומרי גלם בעולם. סחף החומרים והסחורות מבטא מציאות כלכלית, חברתית ופוליטית של מחזורי זרימה, שלפרט אין שליטה עליהם".[9]

"העבודה על התערוכה הייתה תהליך מאוד ארוך ... נושא התערוכה עבר תהליך זיקוק ובניה והוספה של רבדים מתחומים נוספים... הרפרנס היו מתחומים כמו ביולוגיה, ארכיאולוגיה, גיאוגרפיה, טבע... מצד שני סיפור זיכרונות, חוויות, ורלוונטיות עכשווית... לכל דבר מצאתי חומר וטכניקה... היו לי שיחות ארוכות עם מאירה (יגיד יחימוביץ – אוצרת התערוכה). נפגשנו אחת לחודש וחצי, אני עבדתי על העניינים הויזואליים ויחד חשבנו איך הופכים את זה לתערוכת עיצוב ואיך מדברים על הדברים".

כבר בשם התערוכה- "הצב צוחק עלי" - גור מסגיר את תפיסתו ומרמז על ביקורת התרבות האגורה בה. מוטיב הזמן, משאב יקר בתרבות המערב של ימינו, בא לידי ביטוי גם בעצירה לצורך התבוננות על הסביבה בה הוא יוצר ועל המתרחש בה כנקודת מוצא ומקור השראה לאובייקטים, וגם בבחירה בטכנולוגיה של עבודת יד או אלמנטים של התערבות יחידנית המאטה את קצב העשייה.

קטלוג התערוכה נפתח בטקסט של מישל פוקו "על מרחבים אחרים" -  "אנחנו בעידן של הבו זמניות, של הזה לצד זה, של הקרוב והרחוק, של הזה עם זה, של התפזורת. אנחנו מצויים, כך אני מאמין, ברגע שבו העולם נחווה פחות כחיים מלאים המתפתחים מבעד לזמן, ויותר כרשת המחברת נקודות ומצליבה את חוטיה".[10] ואכן כל אחד מהאובייקטים שגור הציג בתערוכה עמוס רבדים ומשמעויות ועוסק בו זמנית במספר נושאים. כמו כן הצבת האובייקטים יחד כמיצב אחד יוצרת הקשרים חדשים בגין הדו שיח שנוצר בין האלמנטים.

"הצב צוחק עלי", 2007, מוזיאון תל אביב לאמנות, מיצב ;  "Mesh" - מתוך "הצב צוחק עלי", 2007, שלד מתכת ושקיות פוליאתילן, מידות- 120X100 גובה 110 ס"מ, אוסף מוזיאון ת"א ואוספים פרטיים ;  "Reading Tables" - מתוך "הצב צוחק עלי", 2007, אבן קיסר בחיתוך מים ורגלי עץ. מידות כל  שולחן בקירוב 120X70ס"מ, גובה 40 ס"מ, אוסף מוזיאון ת"א ואוספים פרטיים ;  "Alata" - מתוך "הצב צוחק עלי", 2007, חוטי פיברגלס, קוטר מקסימלי 70 ס"מ אורך 500 ס"מ, אוסף המעצב.

 

ב"מש" גור יוצר כסאות משלדי מתכת המזכירים קורי עכביש, סביבם הוא מלפף שקיות ניילון. לצד העיסוק בסחף הסחורות הוא מתייחס לסוגיית ההתבוננות בטבע כמקור השראה ומידע ומציין את "היכולת של האדם ללמוד, להתבונן, לשכלל את העוצמה של הטבע ולנהל איתו דו שיח כמקור ידע... בזמן מסוים האדם התבונן על קורי העכביש וחשב איך הוא יכול להשתמש בזה... מתוך זה התפתחה תרבות של קליעה..." סביב שלד הברזל גור מלפף שקיות ניילון שמגיעות מסין. "המהלך מתחיל בחומר גלם מהמפרץ שנוסע לסין, הופך לשקיות וחוזר אלינו. אני עושה בהן שימוש כחומר גלם שניתן להמציא איתו קראפט חדש. כל קראפט מבוסס על חומר מקומי, על ידע מקומי ועל עשייה במשך זמן. אז לי יש שקיות פלסטיק ויצירה של קראפט חדש בטכניקה שכמה שהיא תנסה להיות יעילה היא עדיין צריכה זמן. קראפט מכניס את הערך של מימד הזמן"

גם ב"עלטה" גור מתייחס לטבע כאמצעי להעברת אינפורמציה ומשתמש באלמנטים מתוכו כמקור השראה. "בהליכה על חוף הים אחרי סערה מתגלות הפתעות שמגיעות ממקומות רחוקים... הים מעביר אינפורמציה ממקום למקום... מתוך המקום הזה בחנתי מה עוד נע בזרמי הים והתייחסתי לתנועה של המדוזות שנעות בלהקות על פני הזרמים ומותנות בהם". את התנועה המרחפת של המדוזות בים גור מתרגם לגופי תאורה שמרחפים בחלל. בעבודה הוא מפגיש טכנולוגיה מסורתית עם חומרים של תעשייה מתקדמת וקולע מוטות פיברגלס דקיקים לשלד גמיש, בקצותיו הוא מציב צורות ביומורפיות עשויות בד מצנחים קליל שיתאים לריחוף. שם האובייקט - עלטה מתייחס "לשלד היפה המאיר והמושך של המדוזות בתוך הרבה אפלה" אך לדברי גור "מקור השם בא משם של פרח צהוב עם חור שחור ממשפחת הצמחים הטורפים".[11] דרך שיבוש שמו של הצמח מאלאטה לעלטה, גור מטעין את האובייקט – גוף תאורה, ברבדים נוספים ובהומור.

ב"רדינג" גור ממשיך את המפגש בין חומרים תעשייתיים חדשים וטכנולוגיה גבוהה לאקט ההתבוננות והעברת האינפורמציה של הטבע. הפעם גור מתבונן ומגיב למקום בתוכו הוא פועל וחי "בועות הסבון ברידינג הן זיהוי של דבר שהמים מסיעים ומעבירים. המים המזוהמים, הסבון, הקצף והרעלים מתחנת הכח והירקון הלא נקי הם אינפורמציה שצפה על פני המים. ב'zoom in' , יש לזה משחקי אור ויופי אסתטי... האופן בו הבועות מסתדרות סביב העץ שצף על המים..." את הבועות בשפך הירקון גור מתרגם למיצב ורסטילי המורכב מסדרת שולחנות הניתנים להצבה במגוון תצורות. המשחק האקראי תוכנן בקפידה על גבי המחשב וייצור האובייקטים על פי הדגמים הממוחשבים נעשה בחומר תעשייתי מקומי מתקדם - משטחי אבן קיסר - תוך שימוש באמצעים הטכנולוגיים המשמשים לחיתוך הפלטות באופן לא קונבנציונאלי.[12]

העיסוק בסוגיות של העברת אינפורמציה, לוקאלי וגלובאלי, מפגש בין תעשיה וקראפט ושיח בין תרבויות מתחדד בעבודה "במבוק" ובדו שיח שנוצר בינה לבין עבודת הוידיאו "Abu Dawass time" הניצבת לצידה.

 

"Bamboo" - מתוך "הצב צוחק עלי", 2007, מוזיאון תל אביב לאמנות. מקלות במבוק, מידות משתנות, אוסף המעצב ;  "  - "Abu Dawass timeמתוך "הצב צוחק עלי", 2007, מוזיאון תל אביב לאמנות. עבודת וידאו, 36 דקות.

 

"במבוק" היא מחיצה שנוצרה בחלל דרך רישום תלת מימדי של דימוי מקומי - משוכת הצבר, בעזרת מוטות במבוק מכופפים. "מחיצת הבמבוק הייתה האובייקט האחרון שנכנס לתערוכה והוא היחידי שהתהווה ונבנה בתוך החלל עצמו... ב"במבוק" אפשר לראות מצב של משאב משתנה. המציאות הביאה לכאן את הבמבוק כמוצר שלם ... אני מפרק את המקלות מתריסים ומחצלות שקונים ברשתות קנה ובנה ונמכרים במחיר שווה לכל נפש. במקלות אני משתמש לייצר דימוי שבמקור הגיע מדרום אמריקה והפך להיות סוג של סמל מקומי... הדימוי של משוכת הצבר - דימוי טעון ומוכר לכולם... הוא מתקיים בתערוכה ללא קצוות ובלי נקודת אחיזה... במזרח במבוק מסמל את הוורטיקאלי למול הנוף ויוצר מקצב וסדר בנוף. פה אני מאלץ אותו, מכופף אותו ומאלף אותו לקיים מה שהשתרש פה והפך להיות סמל לישראליות - המחוספס בחוץ ומתוק בפנים, אבל גם מגדיר גבולות מסמן טריטוריות ומעורר עניינים פוליטיים...". כשגור מתייחס למשוכת הצבר כאובייקט הוא אומר: "זה הדבר הכי לא מוצרי... היא לא עם אחיזה בקרקע ולא נושאת פירות מתוקים, היא ממסגרת אוויר...". לצד המחיצה מוצג סרט על אבו דאוואס, בעל מלאכה נודד מהכפר ג'יפטליק, שעובר מכפר לכפר ומייצר מטאטאים מצמח שגדל בשדות. "לתוך המחיצה נכנס גם אבו דאוואס כשריד של תקופה קדומה עם הגדרות ברורות ואחד הדברים החשובים, מול החברה הסטטית המחוברת למקום ולקרקע המסוימת שלה, אותו אבו דאוואס חוצה גבולות, עובר מחברה אחת לחברה שנייה ומעביר אינפורמציה בין האזורים השונים... הוא אדם שפגשתי שנים קודם במחשבה על פרויקט אחר, פרויקט שלא התקדם מכל מיני סיבות , בחלקן פוליטיות... לשמחתי  כשעבדתי לתערוכה הצלחתי למצוא אותו... בתנאים בהם מי שלא נמצא במקום ששיך לו הופך זר וחשוד אבו דאוואס חוצה את המחיצות נודד ומייצר מטאטאים כשריד של תקופה אחרת וכמקור אינפורמציה בשיטה של העולם הישן בו לזמן הייתה משמעות שונה..." בבמבוק גור מפגיש שלוש תרבויות – את תרבות המזרח, את התרבות הישראלית ואת התרבות הפלשתינאית, ומעמיד אובייקט הדן בלוקאליות וזהות בעידן של גלובליזציה. הסרט מטעין את האובייקט בערכים נוספים ומחדד את העיסוק של גור במושג הזמן ובכבוד שהוא רוחש לטכנולוגיות מסורתיות.

הביאנאלה השישית לקרמיקה - טשטוש גבולות תרבותי

בביאנאלה השישית לקרמיקה שהוצגה במוזיאון ארץ ישראל ועסקה ביחסים בין אדם וטכנולוגיה, גור הציג אובייקטים אשר ממשיכים את העיסוק בגלובליזציה ורב תרבותיות כמו גם את הדיון על מערכת היחסים בין הייצור התעשייתי ההמוני לעבודת היד והכחדתם של בעלי המקצוע המסורתיים.[13]

 

"גן חיות", 2011, הביאנאלה השישית לקרמיקה ישראלית מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב. אדמית, חומר מקומי, עבודת אובניים על גבי חפצים קרמיים תעשייתיים. קוטר 13 ס"מ, גובה 27 ס"מ, אוסף המעצב.

 

 "הנושא הכללי של הביאנאלה מתחבר לנושאים שמעניינים אותי... בציר אחד הקונספטואלי, המדבר על יחסי מזרח מערב עשייה מקומית ותעשיה גלובאלית. בציר השני החומר שלשמו נולדה הביאנאלה – החומרים הקראמיים... ב"גן חיות" אני לוקח סדרות תעשייתיות של  מוצרי פורצלן זולים שמגיעים מסין ומהווים הד לתרבות של קראפט מקומי שנכחדת שם, כמו גם מזרזים סגירת מפעלים וייצור מקומי כאן בגלל המחירים הזולים, ומפגיש אותם עם קדר יפואי מסורתי – מקצוע הולך ונכחד, שבונה על גבי הכלים הסיניים כלים מחומר מקומי. תחת המפגש הזה בין מזרח ומערב והחיבור בין השניים עולות הרבה שאלות  כמו ידע ותרבות, מי מכיל את מי ואחרי השריפה חיבור בין השניים שמהווה מעין סגירת מעגל... בכל התהליך אין ערך מוסף לפונקציה של הכלי ולעיתים היא הופכת מסורבלת יותר." גור שמסתכל על עצמו כמעצב-יצרן, משאיר את עצמו בפרויקט הזה כ"רעיונאי" ובמפגש בין פס הייצור התעשייתי עם "פס הייצור" המסורתי הוא מדבר על "זיהוי של אותם תוצרים המהווים הד של מסורת ממקום אחר... שהתקהתה והיום היא מיוצרת במפעלים בשיטות המאפיינות את המזרח אבל בפס ייצור המוני בקנה מידה שאנחנו לא מכירים גם במערב. הסחורה הזו ...פוגשת כאן את איש הקראפט, פועל מקומי, מן סוג של אבו דאוואס באופן העבודה וההתנהלות שלו... הוא בונה על התוצרים הזולים האלה את הכלי המקומי עם החומר המקומי... זה קצת כמו הלוגו של גן החיות בתל אביב של הפיל והג'ירפה, איך הם חיים ביחד בתוך הכלובים, חיים אחד בתוך השני".[14] בביאנאלה גור מציג אובייקטים שמחפשים את זהותם במפגש בין הפורצלן התעשייתי הזול – הד של תרבות אחרת ותעשיית ענק לבין החומר המקומי ובעל המקצוע המסורתי. השריפה של האלמנטים יחד לאובייקט אחד מובילה למחשבה על הקשר הסימביוטי שהפך בלתי ניתן להפרדה ועל כל עולמות התוכן הכלואים במפגש הזה. כמו כן גור חוזר למהלך איתו הוא החל את דרכו כיוצר, מהלך בו הוא הופך את האלמנטים מפס הייצור ההמוני לאובייקטים יחידניים ומחזיר לשכפולים חסרי זהות את ה"חד פעמיות" עם מה שוולטר בינימין הגדיר במושג "ההילה".[15]

רגע לפני סיכום

עבודתו של גור מגוונת וכשהוא מנסה לאפיין מה מניע אותו כיוצר הוא מדבר על "סוג של רעב... כשרעבים מחפשים מזון לגוף ולנפש... אני מתחיל דיאלוג מאוד בסיסי, מאוד אינטואיטיבי בין חומרים, מצב רוח ועשייה שאף פעם לא ברור לאן היא הולכת. בשלב כלשהו נכנסים מרכיבים נוספים שיכולים להיות דברים תיאורטיים יותר, שעוזרים להגדיר להבין להתבונן מה מתהווה". על הערך המוסף שנוצר בחיבור בין העשייה האינטואיטיבית לסוגיות התיאורטיות העולות מתוך עבודותיו הוא אומר: "הביקורים בספריה הם לא חלק מתהליך העבודה שלי בצורה מודעת לפחות, אני גם פוקד די הרבה תערוכות לאמנות בזכות בת זוגי היקרה, אבל הדברים הללו הם מטענים שקשה לי לראות בהם בסיס לעבודה... קודם כל מתבצעת עבודה והיא זו שמייצרת סביבה דיון ומעלה שיחות ומחשבות שהולכות ומשביחות אותה והופכות אותה לרלוונטית יותר ונכונה יותר... הרבה פעמים התהליך שלי מתחיל מדימוי שתופס אותי, רעיון צורני שנראה לי מעניין, או משהו מעולם החומרים בו אני עוסק ואז מתחיל דיאלוג תיאורטי שמוביל לעוד ועוד תחומי עניין וגורם לאובייקט להתפתח... אם לא נכנס עניין תיאורטי או איזשהו רעיון שמחזק את העשייה אז זה לא יתפתח ולא יהיה לי עניין להמשיך... הפן התיאורטי הוא המנוע שעוזר לאובייקט להתפתח".

סוף דבר

טל גור פועל בטריטוריה המוגדרת כעיצוב/אמנות ויוצר אובייקטים ייחודיים שמציגים ביטוי אישי ותהליכים המונעים מתחומי העניין שלו. העשייה של גור צומחת ממחקר אינטואיטיבי ומשחקים של חומר צורה וטכנולוגיה אך בו זמנית הוא מתייחס דרך האובייקטים לתפיסות תרבותיות ולאירועים אקטואליים מגיב אליהם ומטעין את העבודות ברבדים נוספים של עניין. דרך האובייקטים שהוא מעצב הוא פותח דיון בסוגיות דוגמת חיבור בין טכנולוגיות מסורתיות ועבודת יד לטכנולוגיות גבוהות וייצור תעשייתי, שילוב בין אורגני ותעשייתי, טשטוש גבולות תרבותי בעידן של גלובליזציה, התייחסות לקצב החיים המהיר המונע עצירה והתבוננות ועוד. בעיצוב העכשווי כסא אינו כסא – הוא סיפור/טקס/אמירה/ניסוי חומרי/מניפולציה רגשית/אקט ביקורתי. גור שמגדיר עצמו כמי ש"עובד מהבטן" מעדיף להתייחס לניתוח התיאורטי של עבודותיו כאל אלמנט נלווה, אך בפועל הוא מעיד שלתיאוריה מקום חשוב בהתפתחות האובייקטים שהוא יוצר. דרך עבודותיו גור מצייר תמונות מצב של תרבות עכשווית ומעורר למחשבה על מקומו ותפקידו של המעצב בתוכה.



[1] "איש" (2000) גוף תאורה הבנוי משני חלקים – גוף ופנים. דרך הסטה באופן חיבור הפנים כל אובייקט הופך להיות ייחודי בתוך ההמון. "איש"נולד בהשראת התהייה של מה יהיה במעבר למילניום החדש והציב דמויות תוהות שהתחלפו בדמויות מחייכות לאחר שהסתבר ששום דבר דרמטי לא אירע.

[2] שלונסקי (2002) מתכתב עם הטקסט של המשורר אברהם שלונסקי איך מציירים פרצוף (חיריק חיריק וו פתוח...)

[3] רולאן בארת, מיתולוגיות (תרגם: עידו בסוק), תל אביב: בבל, 1998, עמ' 210.

[4] http://www.moma.org/collection_images/resized/813/w500h420/CRI_110813.jpg (כניסה אחרונה 26-3-2011)

[5] רולאן בארת, מיתולוגיות (תרגם: עידו בסוק), תל אביב: בבל, 1998, עמ' 211.

[6] שם, שם.

[7] התערוכה העלתה לדיון את נקודת המפגש שבין עיצוב לאמנות ובחנה את חציית הגבולות דרך הצבת אובייקטים הבוחנים אסתטיקה

 למול פונקציונאליות.

[8] סמל שמקורו במזרח המתאר שלושה קופים: האחד מכסה את עיניו, השני מכסה את אוזניו, השלישי מכסה את פיו. במקור הדמויות

מתיחסות לפתגם: ""see no evil, hear no evil, speak no evil, כיום יש לו פרשנויות שונות. אחת הפרשנויות מתייחסת לתיאור של

 מי שבוחר לא להתערב בסיטואציה ומעדיף לא לדעת, להעלים עין ולא להגיב לעוולות שנעשות בסביבתו.   

[9] מאירה יגיד-יחימוביץ, טל גור: הצב צוחק עלי (קטלוג תערוכה),מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 14 ביוני עד ה-15 בספטמבר 2007, עמ' 44.

[10] שם. עמ' 6.

[11] "אלאטה היא משפחת צמחים מכונפים-טורפים, מעין חור שחור הממית את החרקים הנמשכים אליו" (שם, עמ' 63)

[12] חיתוך באמצעות סילוני מים בלחץ גבוה.

[13] התערוכה- "עיצוב קרמי: כלים טכנו.לוגיים." הוצגה במוזיאון ארץ ישראל בחודשים מרץ-יוני 2011

[14] תמונת לוגו מתוך  http://tlvtours.com/2010/06/blog-post_09.html (כניסה אחרונה 24-3-2011)

[15] "את מה שאובד כאן נוכל לכלול במושג ההילה ולומר: מה שמתדלדל בעידן השיעתוק הטכני של יצרת האמנות , הרי זו ההילה שלה. (וולטר בנימין, יצירת האמנות בעידן השיעתוק הטכני  (תרגם: שמעון ברמן),תל אביב: ספריית הפועלים,  1983, עמ' 22).


מירב רהט - מעצבת ואמנית רב תחומית, עוסקת בעיצוב חלל, אובייקטים, תקשורת חזותית, צילום ווידאו; מרצה בחוג לאמנויות העיצוב בסמינר הקיבוצים; חוקרת, אוצרת וכותבת על עיצוב/אמנות ומגמות בעיצוב עכשווי; בוגרת התואר השני (M.Des) בעיצוב תעשייתי, מסלול אודות עיצוב בבצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים.

טל גור- בוגר ומרצה במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל. משנת 1997 מעצב יוצר ומייצר תחת השם Tal Gur Design . טכניקות הייצור המקוריות שאותן הוא מפתח והבסיס הרעיוני למוצריו זכו לעניין ולפרסום רב בארץ ובעולם. גור הציג במספר רב של תערוכות יחיד וביניהן תערוכת יחיד במוזיאון תל אביב לאומנות שנקראה "הצב צוחק עלי" (אצרה מאירה יגיד- חיימוביץ), ובעשרות תערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם. עבודותיו נמצאות באוספי מוזיאונים ואוספים פרטיים, ופורסמו באין ספור כתבות במגזינים ועיתונות יומית בעולם.

זוג או פרד, אביב 2012