עורך

מאמרים

בהקשר

תערוכה וירטואלית

אין מוצא או מהי ארכיטקטורה מינורית?

עירית כץ
מרחבים נמתחים אל תוך עצמם: הצטלבויות בין ארכיטקטורה ליצירה המינורית

תקציר: ספק אם אפשר לכנות בשם  'ארכיטקטורה' את השימושים החריגים בשפה המרחבית שהתפתחו באזורי הקונפליקט של מחנות הפליטים הפלסטיניים. התחביר היומיומי של בניה, חפירה, קביעת פתחים וסלילת דרכים התעצם במרחב הנתון להגבלות מתמידות, וקיבל תפקידים הדורשים כלי פרשנות חדשים שקשה לאתרם בשיח האדריכלי הרווח. במאמר זה אנתח את המציאות המרחבית שנוצרה מעבר לגדרות ולמחסומים באמצעות אפיוניהם של דלז וגואטרי את השימושים המינוריים בשפה כפי שהם מתבטאים בכתיבתו של קפקא, ואראה כיצד קווי המילוט הפיזיים אינם רחוקים במהותם מאלו הלשוניים. באמצעות תופעות מרחביות קונקרטיות כמו מנהרות ההברחה, הבניה בבוץ, והמבניות הסבוכה של המרחב אדגים את האופן בו מתבטאים המאפיינים המינוריים במחנה, וכיצד הופך המרחב המגביל והנוקשה לכלי במאבק[1].

קפקא והקוף[2]

נשארתי בחיים. התייפחות עמומה, חיפוש פרעושים מכאיב, ליקוק לאה באגוז קוקוס, הטחת הגולגולת בדופן הארגז, חריצת לשון אל כל מי שהתקרב אלי  -  אלה היו עיסוקי הראשונים בחיים החדשים. ועם כל זאת, הרגשה אחת בלבד: אין מוצא. כמובן, כיום  אין אני יכול להביע את הרגשתי הקופית מאז אלא במילים של בני אדם, וכך אני עושה.[3]

מה עושים כשאי אפשר להישאר במקום אותו לא ניתן לעזוב? כיצד כותבים בשפה בה לא ניתן להתבטא? איך נחלצים ממצב שהוא חסר מוצא? 

בסיפור של קפקא 'דין וחשבון לאקדמיה' הקוף חייב להשיל את קופיותו ולאמץ את דרכם של בני האדם כדי לשרוד. כדי לצאת מהכלוב הדחוס ולהינצל המוצא היחיד הוא להשתנות,  להיהפך למשהו אחר, לעבור מטמורפוזה ולאמץ צורת חיים חלופית לא כערך עליון או כאידיאולוגיה, אלא ככלי זמני שאפשר לנטוש בלי צער כשימצא כלי טוב יותר. המוצא לא יכול היה להיות בריחה מן הארגז, אומר הקוף, כי מיד היו לוכדים אותו וכולאים אותו שוב בכלוב גרוע יותר. הוא אף מודה שאין מדובר בחתירה לחירות, הנתפסת בעיניו כאשליה בלבד, אלא ברצון לזוז בחופשיות, לנוע, להתקדם "רק לא לעמוד בפישוט-איברים, לחוץ אל דופן הארגז".[4] המוצא התגלה לו בהתבוננות השלווה בכולאיו בני האדם ובחיקוי התנהגותם, מעשה שהפך אותו לקוף אנושי וחילץ אותו מגורל כלוב גן החיות לטובת חיים ראויים קצת יותר.

המינוריות היא חיפוש מוצא. אין מדובר כאן בהבנייתו והפעלתו של כוח עד כדי ניצחון שיכניע כוח אחר וישחרר ממנו על ידי כיבושו. המינוריות מבקשת לחמוק מהכוח עצמו ובכך לנטרל ככל האפשר את האלימות המופעלת על ידו. האדם המינורי אינו מעונין להפוך לרוב, לתפוס את השלטון ולכונן סדר חדש, אלא להפוך למיעוט (minority), ובכך להתנגד למז'וריות עצמה הכוללת בתוכה את ההכרעה המבוססת על יחסים של קונפליקט בין ניגודים.

מינוריות, והמושג הנלווה היעשות-מינורי, הם מושגים פילוסופיים שפיתחו דלז וגואטרי בספריהם קפקא – לקראת ספרות מינורית[5] ואלף מישורים[6]. בעוד המז'וריות מבוססת על זהויות מוגדרות ויציבות הנאבקות ביניהן בטריטוריה מובחנת, המינוריות מפרקת ומטשטשת את ההגדרות הקבועות בכך שהיא בעצמה מצב דינאמי של התהוות, פעולה אתית בעיקרה המהווה מטמורפוזה תמידית בין דבר אחד לאחר.[7]  אין כאן הכוונה לקבוצות מיעוט (minority groups) המוגדרות על ידי זהות יציבה המתקיימת ביחס לזהות אחרת המהווה רוב. האדם אינו יכול להתקיים במצב קבוע של מינוריות אלא נעשה מינורי (becoming-minoritarian) – מפני שהאדם כסובייקט הוא בהגדרתו מז'ורי ואילו התהוויות הן מינוריות.[8] זהו תמיד היחס בין הערך הסטנדרטי, היציב, לבין המיעוט הפועל סביבו – ההגדרה הסטאטית של הגבר לעומת מצב של היעשות-אישה, היעשות-ילד, היעשות-יהודי או היעשות-שחור. גם היחס המספרי בין המז'ורי למינורי אינו חשוב, והפטריארכיה היא דוגמא מובהקת לאופן בו המינוריות מתבטאת; בעוד נשים מהוות לעיתים קרובות רוב מבחינה מספרית, במושגים של דלז וגואטרי המבטאים רגישות ליחסי כוח הגברים תמיד יכוננו את הרוב המז'ורי והנשים יהיו מיעוט, ויגדירו את עצמן בתהליך תמידי של היעשות-אישה. תהליכים אפקטיביים של "היעשות" יכולים להוות שלבים חדשים במהלכים גדולים יותר של דה-טריטוריאליזציה -  מהלכים השומטים את השליטה והסדר מטריטוריות ברורות ומוגדרות של כוח.

ניתן להקביל בין המז'וריות - כדרך הפועלת מתוך מדיניות מובנית לניהול היחסים, והמינוריות - כדרך המתווה את עצמה תוך כדי ההליכה בה, לבין ההבחנה שעושה מישל דה-סרטו בספרו 'המצאת היומיום' בין טקטיקות לאסטרטגיות.[9]  "אסטרטגיה" היא חישוב יחסי הכוחות שמתאפשר מן הרגע שבו אפשר לבודד סובייקט בעל רצון ויכולת (בעל נכס, מפעל, עיר, מדינה) מאיזו שהיא "סביבה". האסטרטגיה מניחה מקום שאמור להירשם כייחודי, ומכאן שעליו לשמש כבסיס לניהול היחסים שלו עם חיצוניות מובחנת (של מתחרים, יריבים, קהל לקוחות או מיעוט אזרחי אתני); הרציונאליות הפוליטית, הכלכלית או המדעית נבנתה על מודל אסטרטגי זה. בניגוד לכך, "טקטיקה" מכונה כחישוב שאינו יכול להסתמך על ה"ייחודי", וגם לא על גבול המבחין את האחר כטוטאליות נראית לעין. טקטיקה אינה מתקיימת אלא במקומו של האחר. היא מתגנבת לתחומו, באופן מקוטע, מבלי לתפוס אותו בשלמותו, מבלי שתוכל לשמור מרחק. אין לה תכנית פעולה מוגדרת, אלא היא מחכה להזדמנויות, ותלויה בנסיבות הנקרות בדרכה. ה"ייחודי" הוא ניצחון המקום על הזמן. בניגוד לכך, מאחר והיא חסרת מקום, הטקטיקה תלויה בזמן, ערנית כדי לתפוס במעופן את האפשרויות להפיק רווחים. זוהי פעולה המצרפת יסודות הטרוגניים משתנים, ברגעים המזדמנים ההולמים. הטקטיקה משחקת בהתמדה עם האירועים כדי להפוך אותם להזדמנויות לפעולה, להשגת רווחים שאינה הייתה יכולה להשיג אם הייתה מנסה לתכנן מראש את תנועותיה.

הקוף של קפקא נמצא בתהליך תמידי של היעשות-אדם, ובוחר בדרך ביניים העוברת בין כניעה מוחלטת לבני האדם לבין מאבק בשוביו עד חורמה. בזהותו הלא ברורה עליה הוא נותן דין וחשבון לאקדמיה - קוף אנושי שסיגל לעצמו את מנהגי האנשים ולמד לדבר בשפתם, כלומר שינה באופן מוחלט את אמצעי הביטוי שלו -  הוא מערער גם על זהותם של הקופים וגם על זהותם של בני האדם והופך למיעוט שולי, לתופעה מוזרה בצידו של מאבק האיתנים בין האדם לטבע. המינוריות היא חמיקה מתמדת מן ההכרעה של הקבוע והמוגדר, היא התנועה הבלתי נגמרת בין העמדות המנוגדות ועל כן היא גם ערעור מתמיד על הקונפליקט, הניגוד וההירארכיה. המבוי הסתום של הקוף הוא הארגז – כלוב המגן על העולם האנושי מפני קופיותו האלימה -  והוא נחלץ ממנו באמצעות הפיכת עצמו לאנושי על ידי אימוץ מנהגיהם של בני האדם. אולם מהו המבוי הסתום של קפקא עצמו? וכיצד הוא נחלץ ממנו?

דה-טריטוריאליזציה

פראנץ קפקא כתב בשפה הגרמנית. הוא נולד וחי בפראג, השפה המדוברת סביבו הייתה צ'כית, שפתו של  הציבור המקומי, אבל הוא כתב בגרמנית. מדוע הוא כתב בשפה הזאת היא שאלה שהתשובה עליה פשוטה – כל יהדות צ'כיה דיברה גרמנית. זאת הייתה השפה של בתי הספר היהודיים בצ'כיה, שפת הקריאה והכתיבה, וגם שפת המסחר ושפת הקשר עם גרמניה השכנה ועם העולם היהודי הרחב. שפת אמו של קפקא הייתה גרמנית, וגם בבית הספר היסודי והתיכון בו למד – שלא היו  בתי ספר  יהודיים -  שפת ההוראה הייתה גרמנית. הוא שלט טוב בצ'כית, אך מאחר וגרמנית הייתה השפה בה השתמש באופן יומיומי- ברור מדוע זוהי גם השפה בה כתב.

אך באיזה אופן הוא כתב בשפה הזאת? על פי דלז וגואטרי הספרות אותה כתב קפקא היא  ספרות מינורית, ושהכתיבה המינורית קשורה לבעיית הביטוי בשפה. ספרות מינורית אינה נכתבת בשפה נידחת,  אלא באופן בו משתמש מיעוט בשפה מז'ורית, כמו השפה הגרמנית, מבלי לחוש שהיא שפתו שלו. קפקא אומר - חוסר האפשרות שלא לכתוב, חוסר האפשרות לכתוב גרמנית, חוסר האפשרות לכתוב אחרת. חוסר האפשרות לא לכתוב – בגלל התודעה הלאומית המהוססת והמודעות לשוני ולשוליות התרבותית שחייבה את יהודי צ'כיה ליצור ולהבין את עצמם באמצעים ספרותיים; חוסר האפשרות לכתוב בגרמנית – כי היהודים של פראג לא השתייכו לשפה הזאת באופן לאומי-תרבותי  – הם היו חלק מהמיעוט דובר הגרמנית של פראג אך בה בעת מודרים ממנו – מאחר ולא היו גרמנים; חוסר האפשרות לכתוב אחרת – כי לא הצ'כית אלא הגרמנית הייתה שפת אמם, וביחד עם הריחוק מהטריטוריאליות הצ'כית בשל היותם יהודים הפכה השפה הגרמנית למעין שפה מלאכותית שעברה דה-טריטוריאליזציה המתאימה לשימושים מינוריים. 

הדה-טריטוריאליזציה של השפה היא המאפיין הראשון של הספרות המינורית אותה דלז וגואטרי מבקשים להגדיר.[10] חוסר האפשרות עצמו הופך לכלי יצירתי, והשפה הגרמנית של יהודי פראג היא לא רק הכלי אלא חומר הגלם עצמו ליצירתם. זהו המבוי הסתום  של יהודי צ'כיה בדרך אל הכתיבה – הם היו מנותקים מהצ'כית באופן לשוני ומנותקים מהגרמנית באופן תרבותי  - והמינוריות, אומרים דלז וגואטרי, היא בעצם התנאים המהפכניים בתוך כל יצירה ספרותית גדולה, כשהכותב מוצא בתוך השפה המז'ורית את המידבר שלו, את חוסר היכולת שלו להתבטא בה, ואז פורץ בתוכה דרך חדשה. זוהי בעיה של מהגרים או של מיעוטים או של פליטים, אבל זוהי גם בעיית הביטוי של כל יוצר– להפוך לזר בשפה שלך ולהשתמש באותה זרות, לאתגר את השפה המוכרת וליצור בתוכה שביל חדש ומהפכני. כמה אנשים חיים היום בשפה שאינה שלהם? או כבר לא שלהם? או עדיין לא שלהם? כמה אנשים חיים היום במקום שאינו שלהם? או כבר לא שלהם? או עדיין לא שלהם?

מחנות פליטים הם אחת מהתוצאות המרחביות האפשריות של קונפליקט. מלחמת 1948 גרמה לכ-700,000 איש מהאוכלוסיה הפלסטינית להימלט ולהתיישב באופן זמני במחנות שהוקמו על ידי האו"ם בעזה ובגדה המערבית, בירדן, בסוריה ובלבנון.[11] כיום קיימים 59 מחנות פליטים פלסטיניים המוכרים על ידי אונר"א המאכלסים כ- 1.2 מיליון פליטים, מחנות שעדיין מתפקדים כמרכזים של ארגונים פוליטיים וכארכיבי זיכרונם הקולקטיבי של הפליטים הפלסטיניים.[12]  רובם של המחנות נוצרו על ידי ממשלות וארגונים שונים ואופיינו בעת הקמתם במבניות פורמאלית המורכבת ממבנים קלים וזהים שהונחו במרווחים קבועים על פני הקרקע, ביניהם דרכים רחבות מספיק בכדי להקל על הגישה לשירות ופיקוח על התושבים הזמניים, מבניות ראשונית ומוסדרת אותה ניתן לזהות גם במחנות הפליטים המוקמים כיום (כדוגמת אלו שהוקמו לאחרונה לפליטים הסורים בטורקיה).[13] חלק מהמחנות נהפכו עם השנים למרחבים מורכבים וכאוטיים שנבנו באופן מאולתר על ידי תושביהם, והם מהווים חלק בלתי נפרד מהגדרתם העצמית כפליטים פלסטיניים ומפעולתם הפוליטית במאבק על זכותם לשוב.[14]

ספק אם אפשר לכנות בשם "ארכיטקטורה" את השפה המרחבית שעברה הסבה על ידי תושבי מחנות אלו. התחביר היומיומי של בנייה, חפירה, קביעת פתחים וסלילת דרכים התעצם במרחב הנתון להגבלות מתמידות, וקיבל בתוך כך תפקידים הדורשים כלי פרשנות חדשים שקשה לאתרם בשיח האדריכלי הרווח. חוסר האפשרות של המיעוט להשתמש בשפתו של השליט אינו רחוק מחוסר האפשרות של הפליט לפעול בתנאים המרחביים המוגבלים המוקצים לו, וייתכן כי קווי המילוט הפיזיים אינם שונים במהותם מאלה הלשוניים. המרחב של מחנה הפליטים, אף שהוא נשלט בידי מצור או משטר צבאי, אינו כפוף בהכרח להגבלות משמעת. מחנות סגורים או כאלה הנמוגים אל תוך העיר הופכים ממבנה של שלילת מקום אינסופית[15] למקומות של הגדרה עצמית מתוך תחבולות מרחביות של תושביהם. ממרחב שהוקם על תבנית נוקשה של חלוקת קרקע, ממקום הנתון בסגר מתמשך, הפך המחנה לכלי במאבק. במגבלות הצפיפות והעוני, מאחורי גדרות ההפרדה, התפתח מרקם מרחבי חדש המתפצל מן התבנית הכפויה והמוגדרת וחודר דרכה שוב ושוב.

אופן הבנייה הסבוך של מחנה הפליטים יוצר צומת רעיונית עם הדה-טריטוריאליזציה של השפה, המאפיינת את ספרות המינורית. הסדר המרחבי הראשוני מתפוגג בבנייה דחוסה, מצטברת ומשתנה ללא הרף של דייריו. מנהרות, מעברים פנימיים מבית לבית, מבוכי סמטאות וחומרי בנייה זולים הופכים לרֵאַיה מרחבית לחוסר האפשרות לבנות בקווים מתוכננים מראש הדורשים מבט מלמעלה.

המבנים הזמניים המקוריים - יחידות דיור בסיסיות שהונחו בתבנית חזרתית בזמן מצב החירום בו הוקם המחנה – השתנו בהדרגה בשביל לענות על צרכי האוכלוסיה הצומחת במצב הזמני המתמשך. כשמספר משפחות שכנות מחליטות להרחיב את בתיהן, הגריד המקורי של דרכי המעבר הופך בהדרגה לסמטאות מבוכיות (תמונה 1) שצורתן נקבעת על ידי הסכמים מקומיים ולא באמצעות עבודת תכנון מתואמת מראש.[16]

 

תמונה  1

סמטה במחנה הפליטים 'עאידה' ליד בית לחם. תצלום: עירית כץ 2008

 

דלז וגואטרי מפענחים את הקיום הפלואידי והיצירתי, המתהווה תמיד, בתוך המונומנטליות המקובעת, את אותה אי-יציבות הסותרת את ההקשר הארכיטקטוני המסורתי של צורות וחללים מתוכננים מראש. האובייקטים המוצקים נותרים מאחור לטובת תיאור יחסים בין אלמנטים בעלי צורה מופשטת והשפעות שונות – המשמשים בניסיון למפות כל ישות שהיא – בין אם זה את הגוף האנושי או את המרחב הבנוי.[17] גם כאשר נבנים במחנה בתים מתוכננים בתקציב ראוי, לכאורה חלק מן הארכיטקטורה המוסדרת, מופעלים בתכנון שיקולים המשקפים מציאות מרחבית רעועה ומדוכאת. גריעת שטחו המקורי של בית שנהרס לטובת שטח למעבר טנק בסמוך לבית שנבנה במקומו, והנוף הכאוטי שבו נטועים בתים אלה – שספק אם ישרדו לאחר המבצע הצבאי הבא – אינם מאפשרים להם לחמוק ממורכבות המקום שאותו הם יוצרים. הדה-טריטוריאליזציה הטבועה בשפה המרחבית של המחנה משמרת את התנגדות תושביו לריבון, התנגדות הבאה לידי ביטוי בהתרחקות מן המאפיינים האסטרטגיים המסודרים של בנייתו, היוצרים את גבולות כלאם. כך, מתוך מרחב המחנה, צומחת התודעה החופשית של תושביו. יחסים של הכרה חד-צדדית וחסרת שוויון המתגלמים ביחסי הריבון והפליט מייצרים מהלכים המשאירים במרחב סימנים של פעולות ושל פעולות שכנגד. ההגבלות המרחביות, המחזקות לשיטתו של הריבון את אחיזתו במחנה, נעקפות על ידי תושביו או מותאמות לצורכיהם, ובתוך כך מתפתחות מיומנויות מרחביות חדשות: החלוקה הנשלטת של הקרקע הופכת לתשתית של הבנייה הצפופה והמבוכית, ואת הגדר הסוגרת על המחנה עוקפות מנהרות תת-קרקעיות.

קפקא והקוּ"ף

היום שוב לא ידע ק' בושה, כתב ההגנה חייב היה להיכתב. אם לא ימצא את הזמן הדרוש במשרד, מה שנראה סביר, יהיה עליו לחברו בבית, בלילות (...) לא היה צורך באופי פחדני יותר כדי לחשוש שכתב ההגנה לא יושלם לעולם (...) משום שבלי לדעת את כתב האישום והרחבתו האפשרית, מוטל היה עליו להעלות בזיכרונו את מהלך כל חייו, לתארו ולבחון אותו מכל צדדיו.[18]

פוליטי, בהגדרה הרווחת, הוא כל עניין בו השלטון מוצג או מתגלה בפומבי באופן בעייתי, כלומר שאינו מוסכם ושעדיין יש עוד לקבל הכרעה לגביו. עניין כזה יכול להיות אירוע, מעשה, אמירה, יחס, מרחב וכו'.[19]  בתקופה הקלאסית היוונים הזדקקו ליותר ממושג אחד בכדי להביע את מה שכיום אנו מכנים "חיים" והם השתמשו בשני מושגים כדי להגדיר שתי צורות קיום – זואי (zoe) – שמשמעותו החיים הביולוגיים עצמם המשותפים לכל יצור חי, וביוס (bios) – צורת החיים המאפיינת אינדיבידואל או קבוצת אנשים. החיים הביולוגיים של הדאגה לגוף (מזון, רבייה, מוות) הוגבלו לספירה של הבית הפרטי (oikos), ואילו החיים האנושיים הזקוקים לרשות הרבים התקיימו במרחב הציבורי, בפוליס (polis).[20]  חנה ארנדט רואה במרחב הציבורי, הנמצא מחוץ למרחב האישי והמוגן של הבית הפרטי, תנאי לקיומו של מרחב ההופעה (space of appearance) של הפעולה הפוליטית, המתהווה כאשר בני אדם נמצאים יחד במצב של דיבור ושל עשייה וזקוקה לפומביות בשביל להתרחש.[21] 

אולם הפוליטיקה שדלז וגואטרי מכוונים אליה אינה המאקרו-פולטיקה הנורמטיבית במרחב הציבורי והעקרונות עליהם היא מבוססת. הם אמנם תומכים במאבקים המוצדקים למען זכויות אדם ואזרח, שוויון בהזדמנויות ובתנאים ובזכויותיהם של מיעוטים תרבותיים ולאומיים – אך זוהי לא הפוליטיקה בה הם דנים. במקום זה הם מתמקדים במקורות המיקרו-פוליטיים של שינוי פוליטי כמו אותן "היעשויות-מינוריות" המספקות את התשוקה ואת הדחף למאבקים אלו. על פי השקפתם – המקור ליצירתיות פוליטית נובעת משינויים בתשוקותיהם של יחיד או של קבוצה המובילים בתורם לשינויים ברגישויות, בנאמנויות ובאמונה, למרות שתנועות "היעשות" זעירות אלו יהיו חסרות משמעות אם לא ישובו למוקדים המרכזיים בכדי לארגן בהם מחדש את מרכיביהם של יחסי הכוח.[22]   

להבדיל מהפוליטיקה המז'ורית בה השלטון מבקש לייצג את הרוב של האדם ה"סטנדרטי", ה"סביר", ה"ממוצע" – על פי הזהויות המוכרות המצמצמות את טווח האנושיות ומותירות את החריגים בשוליים, הפוליטיקה המינורית מונעת על ידי התפיסה בה הרוב המכריע הוא למעשה אוסף של אנשים מוגבלים, ושהחברה אינה מפגש של אנשים נורמאליים אלא מפגש של חריגים. בעוד שמז'וריות היא "אף אחד" מאחר והיא מודל מופשט, מינוריות היא "כל אחד", מאחר ובכל אחד יש פוטנציאל מינורי המפרק את הגדרת הגבולות – גבולות השיח, גבולות השטח, הגבולות עצמם – עד שאינך מכיר את עולמך שלך והופך לזר בו. כך אתה פוגש את הזרים האחרים ביחסים של קרבה ולא ביחסים פוליטיים רגילים של מרחק, ניגוד ועימות.[23]

המאפיין השני של הספרות המינורית הוא שהכול בה פוליטי, גם העניינים שהם כביכול פרטיים ואישיים ביותר, והיא מבטאת מאבק שאופיו קולקטיבי, עוד לפני שהיא יצירה ספרותית של סובייקט. הספרות המז'ורית עוסקת בדרך כלל במצבם האישי של גיבור או גיבורים, ואילו המצב החברתי מהווה את סיפור הרקע (חישבו, למשל, על 'אנה קארנינה' בו העניין המרכזי הוא סיפור האהבה, וחיי החברה והאיכרים  של רוסיה הצארית מתוארים כתפאורה משנית). בספרות המינורית הספירה הפוליטית, כלומר קיום בעייתי וחשוף מול השלטון, מחוללת את הסיפור האישי וקשורה בו לבלי היתר. הגיבור ק', היכול להיות כל אחד מאיתנו,  נקרע מקיומו כאדם פרטי וניצב חסר אונים מול הכוח הריבוני החודר לחייו והופך אותם על פיהם. אולם הקריעה הזאת אינה מתרחשת בזירה ציבורית נפרדת, אלא בלב ליבה של הספירה הפרטית. ברומן "המשפט" הגיבור מגלה בעת הקיצו במיטתו בבוקר, כשהוא עדיין בפיג'מה, כי מאשימים אותו בדבר מה שאינו יודע את טיבו, והמערכת הבירוקרטית חודרת בפתאומיות ובברוטאליות ללבם של חייו הפרטיים כשהוא מבולבל ובלתי מוגן. כך אנחנו מגלים שמצוקתו של ק' אינה ייחודית לחייו כאדם פרטי - המצוקה הקפקאית אינה בעיה אישית וספציפית של גיבור יחיד אלא בעיה פוליטית של קיום בעולם מסוים, והביטוי "קפקאי" מביע את ייסוריו של אדם שחייו הפרטיים מסתבכים עם הפוליטי והוא נלכד במאבק חסר סיכוי מול "השיטה" – מול מערכת בירוקראטית אטומה ובלתי מובנת. באין אפשרות להפריד בין העניין האינדיווידואלי לקולקטיבי, לא ניתן לשייך את ההבעה הספרותית לסובייקט יחיד, וכל מה שנאמר בשפתו של הסופר המינורי יהיה תמיד כבר פעולה פוליטית.[24]

הנזילות בין המרחב הפרטי למרחב הציבורי במחנה הפליטים הופכת את בית המגורים לחלק בלתי נפרד מן המדיניות המנוהלת במחנה, וקישורו של המקום האישי למקום הפוליטי הוא קו נוסף המשיק ליצירה המינורית. ההיררכיה של המרחב המז'ורי – המאפשרת ניתוק מוחלט בין הפרט לכלל במעבר מן המרחב הציבורי למרחב הפרטי ולהפך – מתבטלת. במקומה נוצרים יחסים מרחביים שבהם לא ניתן לאתר את הגבול הברור בין היחיד להמון, המוחלף בתהליך תמידי של טרנספורמציה: הבית מתפקד כמעבר גבול שהוא למעשה צינור הברחה ההופך למטרה צבאית שנעשית שוב בית. מצבים אלה מאפשרים חילופים מהירים וכפילויות של הגדרה בין המקום השייך ליחיד לזה השייך לכלל, ומקשרים את המקום האישי עם המדיניות הציבורית והופכים אותם לבלתי נפרדים. פתח מנהרה הנמצא בליבו של בית פורץ את המרחב הפרטי וטוען אותו בקישורים פיזיים ופוליטיים המונעים ממנו להישאר רק תפאורה לאירועים במחנה והופכים אותו לאירוע בפני עצמו, מעשה של הקרבה, שגם אם יש רווח בצדו, הוא נעשה למען מטרת הכלל. הבעייתיות של השלטון מוצגת בחוסר יכולתו להסדיר את הגבולות באופן נורמאלי, חוקי וגלוי, ובאוזלת ידו לדאוג לאספקה סדירה של סחורה לנתיניו. הפעולה מתרחשת בבית פרטי אמנם, אך בגלל ריבוי המשתתפים בה ואף פרסומה ברבים – היא הופכת את הפרטי לפומבי. הבית הפרטי הופך למרחב גבול בפני עצמו – מוסתר ופרטי אך גם ידוע לכל בקיומו הפוטנציאלי או הממשי. גם בנייתם מבוץ של בתי מגורים ברצועת עזה לאחר מבצע 'עופרת יצוקה' ב-2009 מעידה על הקושי של השלטון להגן על הבתים מפני הרס ולספק חומרי בניה במחיר סביר בגלל המצור.[25] זוהי אינה תופעה המעידה על בחירה אישית בשיטה אופנתית של 'בניה ירוקה' או על מסורת מקומית ארוכת שנים אלא צורת בניה המבטאת בעיה פוליטית המהווה חלק מהמרחב הציבורי.

הריסת בתים, מעבר דרך קירותיהם, השתלטות על מבנה מגורים או איטום פתחיו הן פעולות מרחביות שאימץ הריבון, האמורות לחזק את שליטתו במחנה ולשמש חלק משיטות ניהולו. הפיכתו של בית המגורים למטרה צבאית מקיימת את המנגנון המונע מן הבית להיות מזוהה כמקום בעל ערך רגשי, ומנמקת את האלימות המופעלת כלפי המבנה והשוכנים בו. פעולות אלה, הנעשות דרך שגרה נגד תושב המחנה, מונעות ממנו להתבסס במעמד שווה מול הריבון ומשמרות את מעמדו כאובייקט לא מהותי או כאובייקט המסומן תמיד באופן שלילי. פגיעתו של הריבון כמעשה שבשגרה במרחב הפרטי, בסביבה הבטוחה והנוחה שיוצר האדם לעצמו, גורמת לפליט להיות במצב של התגוננות מתמדת ומביאה את הפוליטי פנימה, מעבר לסף דלתו. נוכחותו הקרובה של המוות, המכה בתכיפות ובשרירותיות במקום שאמור להיות המוגן ביותר, מביאה אותו להכרה בלתי נמנעת בגבולות כוחו ובסופיותו. מתוך הבנת ההכרח לפעולה – או כפי שדלז וגואטרי מנסחים זאת,[26] מתוך חוסר האפשרות (שלא לכתוב/לא לבנות) – מתפתחת היצירה המינורית, הנובעת מתודעה הערה לגבולותיה, ומעניקה לפליט את האפשרות לממש את חירותו. כך התנאים הקשים וההגבלות המרחביות יוצרים בעבור תושב המחנה את הרקע לחריגה מגבולותיו. בתוך מרחב של דיכוי, שבו החוק והנורמה מושעים, נפתחות אפשרויות של פעולות התנגדות משוכללות היוצרות תנאי קיום למאבק וההופכות את דרי המחנה לאדונים האמיתיים של המרחב בו נכלאו.  

קולקטיב

העם דואג אפוא ליוזפינה; כאב לבנו (...) שום פרט לא היה מסוגל לעשות את שעושה מבחינה זאת העם ככלל.  כמובן, כה עצום הוא הבדל הכוח בין העם לפרט; די שהעם יפרוש את כנפיו על בן-חסותו והוא חסוי. (...) יוזפינה נוקטת דעה הפוכה, כלומר סבורה היא כי העם חוסה בצילה; זמרתה מצילה אותנו כביכול במצבי חירום, פוליטיים או כלכליים, עד כדי כך מגיע כוח זמרתה, ואם אינה מרחיקה את האסון, היא לפחות מעניקה לנו את הכוח לשאתו.[27]

המאפיין השלישי של הספרות המינורית הוא שאין בה מקום להצהרות אינדיווידואליות ושכל חלק בה מצטרף לערך קולקטיבי. היצירה של יוזפינה הזמרת אינה מנותקת מהעם, אם זה בגלל יוזפינה ואם זה בגלל העם. הכישרון האישי תמיד נרתם בכדי להביע את המצוקה של הקולקטיב שלא בהכרח תומך בקול המתאר את תודעתו. ההצהרה הקולקטיבית מייצרת סולידריות אקטיבית למרות הספקנות ומאפשרת לדמיין שיטה או קהילה שונה, ולהציע אפשרות מהפכנית של מודעות פוליטית אחרת וחיים חברתיים אחרים. הסופר הוא אינו מאסטר עם קפריזות אישיות המנותק מהעולם הסובב אותו אלא יצירתו היא חלק מסיפור פוליטי שהוא תמיד גדול ממנו כיוצר יחיד. חיפוש המוצא, המקום ממנו מתחילה היצירה, היא דרכו של הסופר ליצור את הבלתי אפשרי אך החיוני לקיומו כאדם, וכך, במקום אדם-סופר, הוא פועל כאדם-פוליטי שהאקספרימנטליות שלו מייצרת את קווי המילוט המאפשרים את היצירה.

כמו בתנאי התפתחותה של הספרות המינורית, המצבים ההולמים הגדה אישית של הבונה הפרטי או של הארכיטקט  המיומן נעדרים במחנה. כשאדם בונה חדר על גג ביתו למשפחתו המתרחבת ומייעד את שארית שטחו לגינת ירק,[28] הוא משתתף בהכרזה הקיבוצית על בעיית הצפיפות ועל הקושי לכלכל משפחה.[29] מנהרה להברחת נשק, גם אם תיחפר מתוך בית פרטי, תזדקק לסולידריות של כל סביבת המחנה. ללא היכולת המשותפת לספוג את הפעולות הצבאיות שיבואו בעקבות חשיפתם האפשרית ולהתנגד להן, לא יוכלו מקומות ההתקוממות לשרוד לאורך זמן. היעדר כסותם של החוק ושל הטריטוריה הלאומית, היעדר המונע את קיומם ואכיפתם של חוקי תכנון ובנייה, מאפשר למחנה לשמש מרחב פעולה משותף לכל דייריו, ללא כל קשר לניסיונם ולהכשרתם המקצועית. הבנייה הזולה, החפוזה והמצטברת אינה זקוקה ליד מכוונת בשביל להתממש. לא הארכיטקט מספק את הערך המוסף למבנה, אלא שהוא מהותי לבנייה במחנה. זוהי בנייה הגדולה תמיד מענייני הפרט, חלק מרשת מרחבית קולקטיבית - מיסוף ולא הוספה.[30] החזות הכאוטית של המחנה, הנובעת מחוסר תכנון, הופכת בעצמה להצהרה פוליטית, ודוחקת את הסדר ואת האחדות תחת התקבצויות של יצירות מרחביות משתנות. גם במקרים שבהם דרוש תכנון מוקדם, תפקידו של הארכיטקט הוא חלק בלתי נפרד מן הפעולה המשותפת ויצירתו נטמעת במרחב, חפה ממחוות אישיות הנפרדות מרצון הכלל.[31] ההחלטות הנוגעות לתכנון מתווספות במחנה ליצירה המרחבית הקולקטיבית בתוכו, כך שכל בית שנבנה יהיה בהכרח בית במחנה פליטים, שאינו יכול להימלט מהתחברות לרשת המשמעויות וההקשרים הנגזרים ממעמדו.

מטמורפוזה

כאשר הקיץ גריגור סמסא בוקר אחד מתוך חלומות טרופים, מצא שנהפך במיטתו לשרץ ענקי. הוא שכב על גבו הקשיח דמוי-השריון, וכשהוא זוקף מעט את ראשו ראה את כרסו הקמורה החומה מחולקת להתקשויות מקושתות, שבמרומיה נאחזה השמיכה אך בקושי, עמדה להחליק מעליה וליפול. רגליו המרובות, העלובות בדקיקותן בהשוואה לשאר היקף גופו, רפרפו אין-אונים לנגד עיניו.[32]

דמיין את זה – אתה יושב בתוך הסלון שלך, שאתה מכירו טוב כל כך; זהו החדר בו המשפחה צופה יחדיו בטלוויזיה אחרי ארוחת הערב (...) ולפתע הקיר נעלם בנהמה מחרישת אוזניים, החדר מתמלא אבק והרס, ודרך הקיר נכנסים חיילים אחד אחרי השני, צועקים פקודות.[33]

קפקא מחסל כל מטאפורה. המטמורפוזה, גלגול בעברית, היא ההפך הגמור ממטאפורה. אין מובן מילולי ואין מובן מושאל. אין סימבוליזם ואין משמעות. יש תופעות שצריך להתמודד איתן. המציאות עצמה משתנה פתאום ומחוללת את הסיפור, את המרחב. קוף שנלכד ונכלא בארגז צר לומד בעל כורחו לנהוג כבני האדם. אדם מתעורר בוקר אחד ומגלה שהפך לג'וק ענקי. אדם אחר נעצר בוקר אחד ללא עוול, אנשים זרים בלבוש שחור נכנסים לחדרו כשראשו עוד מונח על הכר. משפחה צופה בטלוויזיה בסלון אחרי ארוחת הערב ולפתע נופל הקיר וחוליית חיילים נכנסת פנימה, צועקת פקודות.

המרחב של מחנה הפליטים הוא מרחב של מטמורפוזה תמידית. כמו שאצל קפקא אדם נהפך לחיה וחיה הופכת לאדם, מרחב המחנה משתנה באופן תמידי בהתאם למציאות הפוליטית -  הגבול המופיע בדרך כלל רק כסימן דו-מימדי במרחב - משתנה, ומשמעות הגדר, השלט והמגדל, מתבטלת לנוכח המנהרה. המנהרה, שיוצרת מקום במקום ייצוג, נוטלת חלק במטמורפוזה שהיא עתה הגבול. כפי שאצל קפקא אין עוד חיה או אדם, אלא אדם הנעשה חיה, כך אין עוד רפיח או מצרים, ציבורי או פרטי. מקום אחד נעשה גבול שנעשה מקום אחר. הכול הופך למעברים ולמחילות המותחים את המרחב עד קצה (תמונה 2). זהו חלל חפור שהנכנס אליו נמצא בלימבו – לא פה ולא שם, כמו נעלם בקפל המסתיר את קיומו. בניגוד למעשה הבנייה הטקטוני (אקט של הוספה), מעשה החפירה יוצר מרחב שאינו תופס מקום על פני הקרקע, אלא רק מגדיל את הקיבולת של השטח המצומצם. האמצעים הדלים, הדחיסות וההגבלה מולידים מרחב מועצם, אמצעי התקוממות של הנדכא נגד מדכאו. ניסיונו של השליט לסדר את המרחב באופן שיבודד את היוצא מן הכלל במחנה כך שיוכל להפקירו נתקל באינספור התחמקויות בלתי נשלטות, המובילות אותו למחוזות שבהירותם מתפוגגת ושהשהייה בהם תהיה לו קשה מנשוא. הגבולות המטושטשים, המעברים הצרים, החשיפה הבלתי אפשרית של נקודות ההתחלה, נקודות הסיום, הכניסות והיציאות – כל אלה יוצרים מרחב בלתי ניתן למיפוי שממלא את השטח שהוקצה לו עד להתפקע. המטמורפוזה היא אחד מהקטבים של המערך שבו תוכן וביטוי אינם נבדלים, בו המפגש מחולל דה-טריטוריאליזציה הדדית. זהו מקום שמהותו אינה נפרדת מקיומו, מקום שאינו משתמש בעיצוב גרידא שירמוז על אופן השימוש בו, והגדרותיו המרחביות אינן מתבססות על ביטוי צורני סימבולי.

תמונה 2

מנהרת הברחה בעזה. תצלום: מוחמד סבאח, 'בצלם' 2009

 

שפה מועצמת

לטירה יש - כניסות מרובות - שכללי השימוש שלהן, אופן פיזורן והפריסה שלהן אינם ידועים בבירור. למלון ב 'אמריקה' ישנן אין ספור דלתות ראשיות וצדדיות שעליהן משגיחים אינספור שוערים, כמו גם כניסות ויציאות ללא דלתות. ב 'מאורה' יש רק כניסה אחת, אך החיה חושבת על פתיחת פתח נוסף.[34]

חומות גבוהות, סמטאות צרות, פתחי מנהרות במקומות לא צפויים וחומרי בניה לא שגרתיים יצרו במחנות הפליטים הפלסטיניים שפה מרחבית מועצמת ודחוסה.  האדמה, שהטריטוריאליות הבסיסית שלה קשורה במזון, היינו בשימושה כמצע חקלאי לגידולים ולמרעה, עוברת בעצמה דה-טריטוריאליזציה בבנייה הצפופה המכסה אותה לחלוטין. כשם שֶׁהַפֶּה, הלשון והשיניים עוברים דה-טריטוריאליזציה בעקבות השימוש בשפה, המאלצת את הדובר לצום,[35] כך גם קורת הגג מתחרה בפוריות הקרקע. אדמת המחנה שעברה דה-טריטוריאליזציה הכפילה את עצמה לשכבות, המתפצלות מן החלוקה הדו-ממדית של הקרקע: התנועות האופקיות קדימה ואחורה מתחברות למנעד האנכי של רצפים הפיכים מלמטה למעלה ובוראות במרחב מהלכים שאינם ניתנים לחיזוי. הגגות הפכו לשדה הפתוח החדש שבו מתייבשת הכביסה, עליו גדלים הירקות ואליו מתרחב הבית המשפחתי (תמונה 3); בתי המגורים יוצרים קומת ביניים של מעברים פנימיים ומבוכי סמטאות, שבהם מצטופפים תושבי המחנה תחת איום מתמיד של החרבה והרס; ובקרקע נחפרו מנהרות המקשרות בין בתי המחנה לבין היציאה ממנו, הופכות את אדמת המחנה לפריכה ומביאות גם אותה אל סף קריסה.

 

תמונה  3

גג בית משפחה במחנה הפליטים 'עאידה' ליד בית לחם. תצלום: עירית כץ 2008

 

הניצול הבלתי צפוי של כל אחת מן השכבות והפיכתה התמידית של שכבה אחת לאחרת (גג של בית אחד הופך למרפסת חדרו של אחר, קִצה של מנהרה הוא קומת המרתף של בניין מגורים) יוצרים אינספור נתיבי שימוש והתחמקות במרקם המרחבי החדש, שהופכים את השליטה בו לבלתי אפשרית. המוצא שמגלה קפקא באי-מובן (non-sense) בשפה, כאשר זו מבקשת לפצות ברה-טריטוריאליזציה של המובן על הדה-טריטוריאליזציה של חלל הפה, מתגלם באותו עירוב תחומים רב-שכבתי במרחב. היצירה המינורית מספקת את הפשר (למילה, למקום) רק באופן מעורפל, רמז עמום לשימוש אפשרי. תִּלֵּי ההריסות, שבשפה המז'ורית הם בסיס של פעולה ראשונית והכרחית לבנייה מחודשת, מועצמים במחנה ויוצרים בו את הדה-טריטוריאליזציה המוחלטת (תמונה 4). הבתים ההרוסים בסמוך לגבול ובתי הסמטאות, הנגרסים עד יצירת רוחב המתאים לכביש מעבר, הם כמה מן הפרקטיקות של הריבון להשבת הקרקע לשכבה אחת, חשופה ונוחה לניהול. נוכחותם מהדהדת כעדות לרצף שהיה והופסק, והם מופיעים נטולי מובן וחסרי פשר. כמו הצפצוף, הציוץ והשיעול בכתיבתו של קפקא, הם פורצים מן השפה המרחבית המובנת ונותרים כצלקות במרקם המחנה. בנייני מגורים אטומים, דרכים חסומות ללא מוצא, שכונות שלמות הרוסות כליל.

 

תמונה 4

ביתה ההרוס של  משפחת אל-כפארנה, בית חנון. תצלום: מוחמד סבאח, 'בצלם' 2009

 

 

סיכום או: פרדוקס ושמו ארכיטקטורה מינורית

המפגש בין המאפיינים של היצירה הספרותית המינורית לבין מרחב המחנה מייצר מושגי כלאיים של מהלכים מרחביים, שרבים יתנגדו לכנותם ארכיטקטורה. הארכיטקטורה במובנה השמרני, שיישומה דורש תכנון, חומרים וכוח עבודה המחייבים השקעת הון, לא מובילה לקו מהפכני במרחב. מבנים הנוצרים מתוך שאיפה לקיום נצחי יתקשו להיות חלק מההיעשות המתמדת, והשימושים המשתנים ישנו את צורתו של מקום מתוך עיצוב מחודש ולא מתוך מטמורפוזה מהותית.

כמו ההיסטוריה הנכתבת על ידי המנצחים, כך גם הארכיטקטורה הנוצרת בידי המיעוט השליט בעל הממון והכוח לא תחבר בין העניין האישי לעניין הפוליטי ולא תבטא את הערכים הקולקטיביים של יוצרי המרחב. הארכיטקטורה היא שפת האדונים, המאדירים את שמם ביצירותיהם המפוארות של ארכיטקטים  הזוכים לפרסום ולמעמד, בעוד התודעה הנדרשת ליצירה מינורית היא זו של העבד, תודעה המכירה בגבולות ובכבלים. הצלבת התכונות המינוריות עם המרחב הבנוי של מחנות הפליטים הגדירה מרחב ביניים עצמאי הנפרד משדה הארכיטקטורה. מרחב זה נוצר, לא במקרה, מתוך ביקורת על החברה הכובשת ומתוך התנגדות לה, על ידי פליטים המבקשים למצוא מוצא  מהמבוי הסתום בו הם נמצאים, לא בשביל להימלט מהמקום הפיסי אלא בכדי להישאר ולנהל מתוכו את מאבקם הפוליטי (תמונה 5).

 

תמונה 5

בתים מול חומה וגרפיטי במחנה הפליטים 'עאידה' ליד בית לחם. תצלום: עירית כץ 2008

המינוריות היא היצירה של הקונפליקט – אולם אין זה עימות בין שני כוחות שווים או בין ישויות בעלות כוח דומה. המינוריות היא קונפליקט בין מיעוט לבין כוח המבקש לשלוט עליו, ובכלל זה קונפליקט עם אמצעי הייצוג של הכוח הזה, כלומר עם שפתו – המדוברת, החזותית או המרחבית – שהיא למעשה גם שפתו שלו. בחוסר האפשרות של המיעוט להציע חלופה לשונית או מרחבית של ממש (אחרת יהפך ממיעוט לכוח נגדי), המינוריות היא התוצאה של הקונפליקט המתקיים גם בתוכו פנימה – קונפליקט בין היוצר לבין השפה שהוא חייב ליצור בה, אך אינו יכול לעשות זאת כל עוד הוא לא משנה אותה, מוציא אותה מהטריטוריה הרגילה שלה והופך אותה לשלו.



[1] המאמר מבוסס על הרצאה שניתנה בדצמבר 2011 בכנס בנושא 'על הקונפליקט', המחלקה להיסטוריה ותיאוריה, בצלאל. מאמר זה הוא חלק מפרויקט המחקר 'קונפליקט בערים' (Conflict in Cities) הנתמך על-ידי המועצה הבריטית למחקר כלכלי וחברתי (ESRC) (0015RES-060-25-). אני מודה למלגת קנת'-לינדסי, קרן אנגלו-ישראל, וכן למלגות גירטון קולג', קיימברידג', על התמיכה במחקר. גרסה מוקדמת של המאמר הופיעה בעברית במסה "מרחבים נמתחים אל תוך עצמם: הצטלבויות בין ארכיטקטורה ליצירה המינורית", תיאוריה וביקורת, גיליון מס' 30, קיץ 2007, עמ' 231-236 ובאנגלית –

Irit Katz Feigis, “Spaces Stretch Inward: Intersections between Architecture and Minor Literature”, Public Culture, Vol. 22 no.3 (62), Fall 2010, Duke University Press, pp.425-432

[2] המאמר מבוסס על הרצאה שניתנה בדצמבר 2011 בכנס בנושא 'על הקונפליקט', המחלקה להיסטוריה ותיאוריה, בצלאל. גרסה מוקדמת של המאמר הופיעה בעברית במסה "מרחבים נמתחים אל תוך עצמם: הצטלבויות בין ארכיטקטורה ליצירה המינורית", תיאוריה וביקורת, גיליון מס' 30, קיץ 2007, עמ' 231-236 ובאנגלית –

Irit Katz Feigis, “Spaces Stretch Inward: Intersections between Architecture and Minor Literature”, Public Culture, Vol. 22 no.3 (62), Fall 2010, Duke University Press, pp.425-432

[3] פרנץ קפקא, "דין וחשבון לאקדמיה", סיפורים (תרגום: אברהם כרמל), ירושלים:הוצאת שוקן,1993, עמ' 143.

[4] שם, עמ' 144.

[5] Gilles Deleuze, Félix Guattari, Kafka: Toward a Minor Literature, (Translated: Dana Polan), University pf Minnesota Press, 2006 [1975].

[6] Gilles Deleuze, Félix Guattari, A Thousand Plateaus, (Translated: Brian Massumi), University pf Minnesota Press, 2002 [1980].

[7] אהד זהבי,"מינוריות", מפתח – כתב עת לקסיקלי למחשבה פוליטית, גיליון 1, חורף 2010 עמ' 91-103.

[8] Deleuze and Guattari 2002, p.291.

[9] Michel De Certeau, The Practice of Everyday Life, University of California Press, 1988 [1984], p.xix.

[10] Deleuze and Guattari 2006, mainly chapter 3, pp.16-27.

[11] בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947-1949, תל אביב, הוצאת עם עובד,1991.

[12] Randa Farah,“Refugee Camps in the Palestinian and Sahrawi National Liberation Movements: A Comparative Perspective”, Journal of Palestine Studies, Vol. 38 no.2, 2009, pp.76-93.

[13] Susan M. Akram,” Palestinian Refugees and Their Legal Status: Rights, Politics, and Implications for a Just Solution”, Journal of Palestine Studies, Vol. 31 no.3, 2002, pp. 36-51

[14] Adam Ramadan, “Spatialising the refugee camp”, Transactions of the Institute of British Geographers, 2012 Early View (Online Version of Record published before inclusion in an issue).

[15] Giorgio Agamben, Homo sacer: sovereign power and bare life, (Translated: Daniel Heller-Roazen), Stanford University Press, 1998 [1995] p.175.

[16] James Kavanagh and Rob Home. “Mapping the refugee camps of Gaza: The Surveyor in a political environment”t, RICS Foundation, London, October 2001 -www.rics.org/site/scripts/download_info.aspx?fileID=1791&categoryID=450 (retrieved 20.04.2010).

[17] Andrew Ballantyne, Deleuze & Guattari for Architects, Thinkers for Architects, Routledge, UK, 2007.

[18] פרנץ קפקא, המשפט, (תרגום: אברהם כרמל), ירושלים: הוצאת שוקן,1992, עמ' 123.

[19] ראו עדי אופיר, "פוליטי", מפתח – כתב עת לקסיקלי למחשבה פוליטית, גיליון 2, קיץ 2010, עמ' 85-109.

[20] Agamben, 1998, I.

[21] Hannah Arendt, The Human Condition, Chicago University Press, 1998 [1958], p.199

[22] Paul Patton, “What is Deleuzean Political Philosophy?”, Critica Contemporanea, Revista de Teoría Politica, No. 1 Nov. 2011, pp.116-117 .

[23] זהבי, 2010, עמ' 98-99.

[24] זגורי-אורלי רפאל ויורם רון, "הקוף של קפקא", הקדמה לספר קפקא – לקראת ספרות מינורית, תל אביב, רסלינג, עמ' 16.

[25] James Hider - “Gaza mud houses are answer to a prayer for the homeless”, Times Online, June 19, 2009. www.timesonline.co.uk/tol/news/world/middle_east/article6531560.ece (retrieved 20.04.2010)

[26] Deleuze and Guattari, 2006,p.16.

[27] קפקא, "יוזפינה הזמרת או עם העכברים", 1993, 210-211.

[28] סילווין בול, "אי-משמעת והתקוממות בארכיטקטורה: על אודות כמה הופעות של האי-סדר ואי-צורה בארכיטקטורה ובמזרח התיכון", (תרגמה: יעל ברגשטיין), רסלינג: במה רב-תחומית לתרבות, גיליון 4, חורף 1998, עמ' 14-22.

[29] גני ירק בגידול עצמי הנטועים על הגגות הם אחד מהאמצעים להתמודד עם מחסור במזון ברצועת עזה. טיפוחם מהווה דרך להבטחת אספקה עצמית של מזון באזור בלתי יציב שלעיתים קרובות נתון במצור. ראו -

www.wfp.org/content/growing-hope-and-fighting-hunger-gaza-strip (retrieved 28.09,12)

[30] המונח מיסוף הוא מלשון מסוף, סניף או סוכנות, פעולת התחברות לנקודה המתפקדת בזיקה לרשת של נקודות כמותה. ראו הערת המתרגמת, ז'יל דלז ופליקס גואטרי, "מהי ספרות מינורית?" (תרגמה: אריאלה אזולאי), מכאן: כתב עת לחקר הספרות העברית, כרך א' (אביב תש"ס), 1999, עמ' 135.

[31] ראו לדוגמה את כתבתו של גדעון לוי, "מחנה ג'נין נבנה מחדש – לפי רוחב הטנקים" ('הארץ' 10.06.2004), המציגה את מקרה שיקום ג'נין ההרוסה שהתבצע בבנייה מאורגנת לאחר תכנון מוקדם. תפקיד האדריכל הצטמצם למתן מענה לצורכי התושבים והתורמים ולצרכיו העתידיים של הצבא הכובש.

[32] קפקא, "הגלגול",1993, עמ' 40.

[33] Eyal Weizman, Hollow Land: Israel’s Architecture of Occupation, Verso, London, 2007, p.195.

[34] ז'יל דלז ופליקס גואטרי, קפקא: לקראת ספרות מינורית, (תרגמו: רפאל זגורי-אורלי ויורם רון), תל-אביב, רסלינג, עמ' 27.

[35] Deleuze and Guattari 2006, 20.


עירית כץ היא אדריכלית בוגרת בצלאל ומוסמכת התכנית לפרשנות ותרבות של אונ' בר-אילן. בחמש השנים האחרונות עבדה כאדריכלית בלונדון והתמחתה במגורים לדיור הציבורי. כיום היא כותבת דוקטורט בנושא מרחבים זמניים בישראל ומלמדת במחלקה לארכיטקטורה בקיימברידג'. ספר שיריה 'שנת חורף' ראה אור הקיץ בהוצאת הקיבוץ המאוחד במסגרת פרויקט 'קסת'.

קונפליקט: אנטגוניזם ויצירה, אוקטובר 2012