עורך

מאמרים

בהקשר

תערוכה וירטואלית

חלקים מתוך הספר "לפעמים מאבדים אנשים"

עדי שורק

נער צל 

אַל תַּשְׁלִיכֵנִי מִפָּנֶיךָ.

וְאִם תַּשְׁלִיכֵנִי - הַבֵּט בִּי: כִּי

אֲנִי הַנֹרָאָה בּנֹרְאֹתֶיךָ

וְהַיְרֻיָה בִּירֻיֹתֶךָ.

אבות ישורון, "חַיַּת הַלַּיְלָה"

 

לוּ הייתי צלם הייתי ממקמת אותו בדיוק באותו המקום, אבל מארגנת את האור סביב שייראה מלא הוד, כדי לסגנן את פארה של העליבות. לוּ הייתי צלם אחר הייתי מצלמת בשחור-לבן, לתפוס את החשש בעיניו ואת קירות הבניין החשופים.

חלפתי בסמוך.

באותו זמן נהגתי לטייל בשדרות ח"ן כמעט בכל יום ועברתי לידו במהירות, במדרכה הצרה, נזהרת ממכשולי בנייה – קרש, עמוד פיגום חלוד, שק חול, מסמר – ומכלבים אחרים שהעירו בכלבי את חוסר הביטחון שמתנה אותו לנבוח ולהתנפל כאילו אחז אותו שד. צעיר. כמעט ילד. לבוש יפה. עמד בצד שלא יבחינו בו מביט, כאילו חלק מהצל.

דבר-מה עצר אותי.

בחוץ המשכתי ללכת, למשוך ברצועה, לרגע לא להבין – מה מבהיל בעיר הזאת? בעיר הנינוחה בשמש החורפית, בשדרה הרחבה המוצלת עם הקיוסקים החייכניים שמזמינים לשבת ולשתות, שם ניתן לפעמים לשכוח את ההזנחה? מה מבהיל בעיר שמזמינה להלך בה ממקום למקום או לנסוע באופניים? שבה האנשים חמימים כל כך? שבתי הקפה מרובים ונעימים והאוכל מגוון והלילה נגיש, בעיר שבה הנשים בהיריון כל כך וילדים בכל מקום וההורים רגישים? והים, והים שכאן כל כך.

נער שאסור לו להיראות עומד בקרבתי. זר-שייך. מותר לו אסור לו להיות. מי שמותר לו כל מיני דברים על פי חוק אבל החוק בכל זאת אינו מתיר והוא יכול למצוא את עצמו במהירות בלתי-נתפשת מחוץ לחוק יודע כיצד מותר לו להביט.

נער בסוף יום עבודה. גאה. בוחן בקפדנות את קו הצל. הוא מומחה לקווי צל, אבל עכשיו נתן למבטו לנדוד מעט, לתהות. רציתי לגשת אליו, או לפחות להניד ראש כאומרת שאני שמה לב, שאינני נותנת לצל שליטה, אבל כשנתקלו עיניים בעיניים הוא התקפד מחדש, נזכר עד היכן אפשר ואני, במקום לגשת, המצאתי את עצמי כצלמת ומשכתי את הכלב קרוב אלי, שלא ימשוך, וחשבתי איך הייתי מצלמת את המבט ומארגנת את האור או – לוּ הייתי משתמשת בשחור-לבן-אפור – מסדרת את צערי

ב.

באותו זמן כבר הייתי בהיריון עם בתי, ממש בהתחלה, והלכתי הרבה ובמיוחד עם הכלב, זה שאינו יודע להתחבר עם כלבים אחרים ואינו מצליח להזיז מהם את המבט אם איננו מעוניין בחברתם (מסתבר שכך כלבים נוהגים לסמן אם אינם רוצים בקשר) ואז מתנפל בנביחות ואינו יודע להפסיק, כאילו התחבר אליהם, באופן פרדוקסלי, כמגנט.

לכן נהגתי ללכת על המדרכה הצרה ולא במרכז השדרה, כדי להימנע ממפגש עם כלבים. ובחלק אחד של המדרכה היו פיגום וקרשים ואפילו מסמר גדול שיש להיזהר ממנו ולמשוך את הכלב.

ולמדתי כיצד לעזור לו להתמקד בי ולא בכלבים האחרים ונתתי לו חתיכות קטנות של אוכל כל כמה שניות, כדי שילך לצדי.

ובתי היתה בבטני והריתי אותה מיד אחרי שהסתיים הדבר הזה שהתרחש בעזה. והיא באה אלי בהפריה חוץ-גופית, כלומר זה היה תהליך ביורוקרטי שנמשך כמה חודשים ולא פרץ תשוקה – אחרי או בתוך "פעולת לוחמה" – שעזר לה להגיע אלי. שהרי בישראל, בתום מה שמכונה מלחמה, הרבה נשים הרות. אז זה לא היה ככה אצלי, כלומר זה היה, אבל לא מאותן הסיבות.

והיא הגיעה אלי אחרי שראיתי תמונות של ילדים מתים עם עיניים עצומות שלוות, כמו של בני הגדול כשהוא ישן. ולא יכולתי להביט בו ישן כי ראיתי יותר מדי את הדמיון. וחמישה, כל אחד גדול בשנה או בשנתיים מהשני, מסודרים ליד ליד ליד, מכוסים שמיכה ואחד בגיל של בני ואחד תינוק והיו להם שמות בערבית ואינני זוכרת את השמות רק את ייסורי האב והבטן שלי כאבה מאוד ולמרות זאת בתי הגיעה אל בטני ושמחתי בה, וידעתי שהיא באה עם ים ועם החופש הכרוך בו

וכשראיתי אותו עומד בצל נראה היה כמי ששרד, אף שידעתי שוודאי לא היה שם, ורציתי לבוא ולהגיד לו שזה מצער אותי, שזה מקומם אותי, שזה מטריף את דעתי שצריך להרגיש שרק בצל מותר לך

ולא ניגשתי, רק ראיתי את פניו שהיו בהן שפתיים עבות עם תמימות של ילדות ועוצמה של התבגרות, והעיניים שהיו עמוקות וחודרות וריסים ארוכים וצווארון משובץ מעל הסוודר ומעיל מקופל על היד. ורגליים לא זזו, רק עמדו אחת ליד השנייה וחיכו, אולי עד שאביו יסיים לעבוד ואפשר יהיה לעלות על הטנדר ולחזור.

וחשבתי שלוּ הייתי צלמת

לוּ הייתי צלמת הייתי שואלת אם אכפת לו שאצלם. ואז הייתי יוצרת קשר. וגם אם היה אומר לי לא ולא הייתי מצלמת היה יודע שראיתי

ג.

פעם מזמן עוד כמה שנים, הלכתי עם בני אל החוף ונמשֶׁה מצלמה מן הים, מכוסה שרידי רשתות וצמחי מים וצדף אחד דבוק לעדשה ומן התמונות שאצרה בתוכה ייפתח עולם והתבוננו בו משתאים, ועָרים שעטנז היו בו, ויתהלכו שם נשים וגברים לפחות בשתי שפות ושפה אחרת שורה בכול והכול היה מקומי מאוד אבל זר, כי בקפה הערבי ביפו יושבים וסובבים והשיחות אינן תחומות, ועל המגדל של השעון צומחים תפוזים ובני ואני שוטטנו על החוף, ויגיעו לפתע חוקר אצות מסיפור ישן והנער שבגר ויראו לנו כיצד מן האצות צומחים לבבות פועמים קטנים, עלי אצה תפוחים, והמים מלאים בחום הרוחבלב שיכול היה להיות כאן ונושמים מעלה מטה, מעלה מטה

ויספרו שערכו מחקר על ההשפעה של שחייה בסמוך לאצות להפחתת חרדות ושכבר רואים תוצאות, רואים תוצאות יפות

וצפְתי בזה, היתה לי האפשרות לצוף בזה

חנה הלבנה

עכשיו כשחנה ואני כבר לא חברות, מוזר לראות את השתקפותה המסויטת גרה בסמוך כל כך אלי. ואולי מוטב לומר "נמצאת" במקום "גרה", שהרי אין לדעת.

לחנה שיער חום כהה מתולתל וארוך בעל נפח ומרשים, במיוחד ביחס לעורה הבהיר העדין ולדקיקותה.

לחנה הלבנה שיער מתולתל ארוך, מרשים ובעל נפח. לבן לגמרי. עורה הבהיר הפך אדמדם ועיניה מושפלות לרוב ומקומטות ולא ניתן לעמוד על טיבן. שלא כמו חנה היא גוצה למדי או לפחות מכופפת, אבל דבר-מה בנוכחות השיער ובהילה שהוא יוצר, דומה להפליא.

בפעם הראשונה שראינו אותה יחד, אמרה לי חנה "תראי, זו חנה הלבנה. משום-מה התדפקה פעם על דלת המכונית בדיוק ביום חתונתי, והבהילה." ואני לא הבנתי כיצד יכולה היתה לראות את עצמה התהומית מבלי להשכיח.

כפי הנראה חנה הלבנה מטופלת במקום כלשהו כי מדי פעם ניתן לראותה נקייה ולבושה בבגדים רגילים (אף שגם אז הם משונים – כפכפים צהובים, חצאית ארוכה סגלגלה חסרת צורה ווסט חום), ולעתים נראה שהיא ממש הסתדרה כשהיא הולכת עם תיק צד מבד שהכול אגור בתוכו. אבל אז מבחינים בכניסה לבניין ציבורי ברחוב סואן, ברחבה קטנה שמובילות אליה שלוש או ארבע מדרגות מעוגלות ורחבות, שם בנתה מחדש בית קרטון והניחה בצדדיו שקיות.

לא הזדהיתי עם חנה כאשר דיברה על הבהלה מהיות חסרת בית, הרי היא גדלה במשפחה שנחשבת רגילה כל כך ולהוריה יש דירה משלהם. להפך, מצאתי את עצמי קהה, כאילו התבייתה על חשש שלי, כאילו ניתן לחמוס חשש, לקנות עליו בעלות או לצבור נקודות זכאות. אולי הקהות נוצרה בעקבות הפער בינינו. היא ידעה שלא תוכל לשרוד במצב כזה ושתעשה הכול כדי לא להגיע לכך, אפילו תוותר על עצמה מראש כדי לא להסתכן. ואני סירבתי לחשוב כך, הרי תמיד הכנתי את עצמי להישרדות או לפחות האמנתי כך, שהכנתי.

חנה התגרשה מזמן ובנתה חיים אחרים והותירה מאחור את נסיכת האשפתות שהתדפקה על מכוניתה, מצטרפת לתנועה של אי-ההיעתרות. חנה הלבנה משוטטת מפה לשם, לעתים עם תיק בד גדול שהכול מוכל בתוכו ולעתים עם שקיות שקופות מרובות שעומדות לגלוש או להיקרע. כנראה יש לה כעת בית ורוב הזמן היא לוקחת תרופות שמאפשרות לה להתנהל במרחב כאילו איננה דרת רחוב.

והפחד הזה, שניתן לוותר על עצמך מראש, ממשיך להסתובב בינינו.

פיה

הנה פיה, אמרה שכנתי הקטנה שהכתירה את עצמה "פיית הפיות" ודרשה שרק כך אקרא לה כשהיינו יחד ברחבת הסינמטק.

                                                                        *

כמה ימים קודם לכן פגשתי אותה נעצבת בחצר ביתה ושאלתי למה והיא ענתה במהירות, כאילו התאכזבה שלא ידעתי את התשובה, "הנסיך שלי דני הלך לאיבוד."

היא לבשה את השמלה הוורודה של פיית הפיות שעליה הסבירה לי כמה ימים קודם ואמרתי שדני ודאי מחפש אותה, אבל היא עמדה על שלה. "לא! הוא הלך לאיבוד ואף אחד לא יודע איפה!" וכיווצה את עיניה החומות וסובבה את גופה לאחור אל עבר העצים. וסובבה את גופה בכאב מתריס שגם משלים עם המציאות, כאילו לא היתה רק בת ארבע.

                                                                      *

"הנה פיה," היא אמרה כשהיינו ברחבת הסינמטק והבטנו, אני ואִמה, וראינו אישה פוסעת בשמלה ובשיער ארוך צהוב ושובל של כוכבים מנצנצים מרקד מאחוריה. אבל את הכוכבים לא יכולנו לראות ואמרנו זו לזו בצחוק שבשבילה כל אישה בשיער ארוך ובשמלה היא פיה.

                                                                     *

כמה ימים קודם לכן לבשה את השמלה הוורודה המנצנצת, עטתה את קסדת האביר, שיחקה מרגלים עם בני ונעצה חרב פלסטיק של פיראטים בגבי. ובין לבין סיפרה בקול בוכים על כך שהיא אוהבת את דני, שדני הלך לאיבוד ושהוא לא אוהב אותה בכלל. כלפי פנים חייכתי. עמדתי לצד מערבולת החרבות והצעיפים, המזימות החרישיות והאהבות המתלקחות ומפשירות, מנסה לתפוס חלקי סיפורים שהתעופפו סביב בחופשיות ולהמשיך לשטוף כלים. לרגע הכריזה עליו כחתן ואילו הוא הכתיר אותה כמרגלת, הם היו בקשר בכמה תדרים, משתיקים כמה אחרים, לא לגמרי מסונכרנים, מנגנים, מכבים-מדליקים כפתורים. כלפי חוץ היה עלי להפגין כאילו אינני רואה או שומעת. כאילו אינני רואה ואינני שומעת כלל וכלל את צמד הבלשים המסתורי. כאילו אינני יודעת מי הוא זה המקיש לפתע על גבי, והמשכתי לשטוף כלים.

                                                                     *

זה רק עניין של תכנון נכון, אמרנו לעצמנו, אמא שלה ואני, ואפילו לא יקר במיוחד, שכל הרחבה הזו המגעילה ליד הסינמטק תהיה יפה.

                                                                    *

 כמה ימים קודם לכן, בדירה שלה, היא לבשה שמלת ריקוד סגולה ותכננה בלחשים רועמים להרוג אותי. באותו הזמן בני הגיש לה מקל שמצא בגינה ותיאר בגאווה כיצד יוכל הוא עצמו להרוג את אמא שלה. הם עברו על פנינו אך שוב אסור היה לראותם. הם דיברו בקול, בטוחים, כי איננו שומעות את התדר.

מלמעלה הביטו העצים, סיפקו חמצן וערסלו את ידינו הגדולות שהכינו ביצה מקושקשת ושוקו. משהגיעה שעת הארוחה נפרצו לרגע הקרומים השקופים והילדים נענו לקריאתנו וניתן היה, לשעה קלה, לדבר איתם ולראותם. מיד אחר כך חזר הכול לקדמותו – עלי להיענות לקרומים האוטמים ולא לשמוע שרוצים להרוג אותי, במקביל, להחניק אנחת רווחה כששומעת כי הם מתכננים להרוג גם את אמהּ.

                                                                  *

כן, הנהנו לעצמנו, אם היו בוחרים ריצוף חם, מארגנים בצורה אינטימית את החלל ומקשרים למבנה הקולנוע הגדול, אז זה ודאי היה מרגיש אחרת. בינתיים הילדה שדרשה שאקרא לה "פיית הפיות" רדפה אחר שובל זוהר ומבטה המרוכז הוביל את רגליה מעלה. אם כי אינני יכולה להישבע שלא דמיינתי, במשך זמן שלא ניתן להגדירו היא ריחפה כמה מילימטרים מעל הרחבה ולרגע קצרצר אחד ראיתי גם אני את הכוכבים.


אביר

 

שלשום התעורר בְּני לפנות בוקר בעקבות חלום מפחיד וסיפר שראה אבירים באים להרוג אותו ואמרתי מתוק שלי, זה חלום. והוא אמר לא. ואבא בעצמו אמר שזה אמיתי. ואמרתי מתוק שלי, לפעמים דברים נראים אמיתיים. ואביר אחד קטן רצה להרוג אותי ואמרתי שאי-אפשר כי אני קטן. והסברתי שוב שזה חלום והוא הישיר מבט לאיזה אופק (ישבנו על מיטתו) ואמר שלא, שלפעמים, אם הוא מסתכל לצד הלא נכון הוא רואה דברים. והמשיך בבהירות בקול אטי ושקט, כמו דיבור ממתחת, לפעמים אני רואֶה דברים כמו בטלויזיה, אני לא מדמיין. נישקתי אותו וחזרתי ואמרתי זה חלום. ונתן לי לחבק אותו חזק.

ממרחק אני נזכרת עד כמה היה מבוהל כשסיפר שאבא אמר שזה אמיתי. שפתו היתה מופשלת מעט, כאילו היה צריך לעצור את הגוף מלהיעתר לפחד. והיה רגע שגם גופי נדרך ופחדתי שבחלום אבא לא יכול היה להגן אבל הסתרתי וחיבקתי ואמרתי זה חלום זה חלום. ועד עכשיו אינני יודעת אם נעתר לחיבוקי בהקלה או שמא שתק כי ראה שאינני מבינה שאם מסתכלים לצד הלא נכון יש דברים, והרגיש דריכות בגופי.

וישבנו חבוקים דקה ארוכה, שנינו עם הגודש, אבל כבר ערים.

פעם חלמתי שאני עפה. שאני מנענעת את הגפיים כפי שלימדו אותי ולמרות כל הפעמים שלא – הפעם הצלחתי – ובעודי עפה אני אומרת לעצמי שכן, שאפשר לעוף ושזה כמו תרגיל קשה ביוגה, אבל מי שמתאמן מספיק יכול. ושזהו ידע של דורות. והייתי בעיר הזאת, העשויה חומר ושסביבה חומה לא גבוהה מדי והאנשים לבושים בה בבדים דמויי תחבושות ולומדים בה תעופה ורבים עפו, ונענעתי וחזרתי לאדמה וקרטעתי והתעופה לא הפכה להיות של מומחית, אלא נותרה של מתלמדת. והיתה הדואליות הזו בין היכולת להינתק מן הקרקע לבין תחושת חיבורי הבשר והעצם, כמו מכונה פגיעה.

הספר "לפעמים מאבדים אנשים", בדפוס, רואה אור בהוצאת ידיעות ספרים.

הציטוט של המוטו ל"נער צל" מתוך הספר "אין לי עכשיו" מאת אבות ישורון, הוצאת הספריה החדשה בקיבוץ המאוחד, 1992.

 

 

 

 

 

 

 

 


עדי שֹורק היא סופרת (נולדה, 1970). ספריה הם "שבע מטרוניתות" (2001, הוצאת ידיעות ספרים), "תיירות פנים" (2006, הוצאת ידיעות ספרים), ו"לפעמים מאבדים אנשים" (בדפוס, 2013, הוצאת ידיעות ספרים). כתבה גם את הנובלה "חללים" (בתוך "חללים, שדות תעופה, קניון", 2004, הוצאת רסלינג). כמו כן היא עורכת סדרת "ושתי" לפרוזה מתורגמת בהוצאת רסלינג. מלמדת כתיבה ב"מנשר" וב"מוסררה". מתגוררת בתל-אביב.

האלביתי, מרץ 2013