עורך

מאמרים

בהקשר

תערוכה וירטואלית

האלביתי בטיפול ותרגומה לעבודת הווידיאו "שעתיים ביוני"

תמר ניסים

בחלקה השלישי של המסה- האלביתי[1], מנסה פרויד לבחון מה הם התנאים שבהם אירוע יעורר תחושה אלביתית. לדבריו האירוע והרושם שהוא מעורר אצלנו קשורים לא רק למרכיבי התופעה, אלא גם לכך ש"כדי שתיוצר ההרגשה האלביתית עלינו להיות חלוקים בדעתנו לגבי האפשרות שמה אותו משהו שאיננו ראוי שנאמין וכבר התגברנו עליו בכל זאת מתקיים במציאות"[2] .

 

 

 

פרויד יוצר הפרדה בין החוויה האישית הנוצרת בזמן אירוע שאנו מזהים אותו כאלביתי לבין חווית האלביתי המופיעה ביצירה אמנותית. המשורר (האמן) יכול ליצר את תחושת האלביתי באמצעים אמנותיים, אך יחד עם זאת  קיימת האפשרות  של תיאור ספרותי ( אמנותי) של אירועים, שאינם מעוררים בנו תחושה זו בזמן הקריאה. אילו היינו חווים אותם אירועים במציאות הם היו מעוררים את החוויה האלביתית. הבחנה של פרויד בנוגע ליצירות אמנות אילו היא "שהרבה ממה שמופיע בפיוט ואינו אלביתי היה אלביתי אילו התרחש בחיים"[3].

 

 

 

ברצוני לשתף בבחירות האמנותיות שהובילו ליצירת עבודת הוידיאו "שעתיים ביוני". בעבודה זו נוצר פער בין התרחשות אלביתית לאופן בה היא נחוות כאירוע מצולם. בעריכה ניסיתי לשחזר תחושה אלביתית באופן בו שילבתי בין האירוע הטיפולי לבין סרטים ישראלים עלילתיים מראשית שנות החמישים.

 

 

 

"שעתיים ביוני" חושף סיפור משפחתי בעזרת  טיפול אלטרנטיבי הנקרא "קונסטלציה משפחתית"[4]. המינוח האסטרונומי Constellation נלקח בהשאלה בכדי לתאר תרפיה קבוצתית אלטרנטיבית  אשר בה נבנית מחדש משפחתו של המטופל באמצעות נציגים מהקהל המשתתף באירוע. בשיטת טיפול זו קיימת הנחת יסוד, שאף כי אין בין המשתתפים הכרות מוקדמת,הנציגים הופכים למודל חי של מערך המשפחה המקורית של המטופל. במהלך האירוע  הטיפולי הנציגים מתחילים לחוש רגשות ומחשבות אשר משקפות את אלה של בני משפחתו המקורית של המטופל. המטפלת מפענחת את ההתרחשות הויזואלית והרגשית הנבנית בהדרגה, וכך מתגלה סיפור משפחתי המדובב באמצעות הנציגים. התחושות הצפות ועולות  אצל הנציגים  חושפת את מקור הבעיה בה יש לטפל.

 

בזמן האירוע הטיפולי מתקיימים רגעים אותם אפשר לראותם כאלביתיים. השימוש בגופו ובתחושותיו של המייצג בכדי לדלות סיפור של המיוצג יוצר תחושה החורגת מהמציאות המוכרת. בזמן האירוע נוצרת מערכת יחסים רגשית  העשויה להשאיר את המשתתפים בחוסר בהירות לגבי תחושת המציאות. לעיתים נוצרת תחושה שאי אפשר להפריד  בין הביוגרפיה האישית לבין הדמות שלתוך חייה נכנס המייצג.

 

 

 

הטיפול שצולם עבור עבודת הוידיאו, נערך בבית בו אני חיה עם בני משפחתי. השאלה באמצעותה ניסיתי לחשוף את הסיפור המשפחתי הייתה: "מדוע אני מרגישה שלא רואים אותי?". בכדי לתת תשובה לשאלה הועמדו הדמויות המייצגות את בני המשפחה במרכז הסלון הביתי.

 

 המטפלת התייחסה לעובדה שגבו של האב מופנה למשפחה ומבטו מופנה לכוון אחר. מול האב הוצבו ארבע דמויות. דמויות אילו הן של חבריו של האב שמתו במלחמה. התהליך הטיפולי כלל את הפרידה מהדמויות והפניית המבט למשפחה. הפנית המבט למשפחה מלווה בבקשת מחילה של האב מבני המשפחה ובשחזור הקשר העמוק שהיה בין האב לביתו בתקופה שלפני המלחמה.

 

 

 

בעבודת הוידיאו התמקדתי בסיפור שעולה מתוך הטיפול. בחרתי לבחון את ההתמודדות עם התוצאות  הטראומטיות של מלחמה, ושל הפציעה של האב. אווירת המלחמה מהדהדת את הטראומה בבית. השילוב בין החומרים התיעודיים לסרטים נתן אפשרות להדגיש את מערכות היחסים הנוצרים  בן גבר לאישה ובין הורים לילדים בצל האירועים החיצוניים.

 

הדמויות המייצגות את החיילים המתים ואת בני המשפחה החיים את יצרו תחושה האלביתית. אומר פרויד כי "...האלביתי- הוא כל מה שהיה עליו להישמר בסוד ונתגלה"[5]. אך הגילוי שאירע בזמן הטיפול ותועד במספר מצלמות נשאר כפני שטח אשר אינם מצליחים להעביר את התחושה המערערת של החוויה שחוו המשתתפים בעת האירוע עצמו.

 

 

 

בכדי לשמר את התחושה שעלתה באירוע הטיפולי בחרתי בשימוש בסרטים המגויסים וההרואיים דוברי האנגלית שנוצרו כסרטי תעמולה בשנים הראשונות שאחר הקמת מדינת ישראל[6]. הבחירה בסרטים אילו נבעה  מהתחושה שעלתה בי כאשר צפיתי בהם. הם נראו לי מוכרים באופן בו מסופר בהם הסיפור הלאומי, ונראו בעיני כמעט כמו מעשיות לפני השינה. יחד עם זאת הם זרים לי בשפתם וחושפים מחדש את הרעיונות לאורם גדלתי ואותם אני מנסה להדחיק.

 

בזמן העריכה נוצר שילוב בין הסרטים והאירוע הטיפולי. באמצעות אריגת הסיפור האישי והלאומי ליחידה אחת ניסיתי להדגיש את אי נוחות הנובעת מחוסר היכולת לגשר על הפערים בסיפור. ההיאחזות במוכר הנפרמת ומתלכדת מחדש ועמדות שונות מתחלפות ומשתנות. שילוב בין איברי הסרט השונים הכוללים גם כתוביות ומוסיקה מהסרטים הישנים מייצר  ריבוי עמדות הנעות מביקורתיות ואפילו היתוליות כלפי האירוע, ועד לתחושה של קבלת הטיפול כפשוטו והישאבות לתוך התהליך הטיפולי. באמצעים אלו ניסיתי לשחזר את חוסר הנחת, תחושת הכפילות,  והערעור על הפנים והחוץ שהיוו את מרכז החוויה הטיפולית.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

Tamar Nissim (236 KB)

[1] זיגמונד פרויד,האלביתי( תרגמה: רותי גינזבורג),תל אביב: רסלינג,2012, עמ'41-88.

 

[2] זיגמונד פרויד, 2012, עמ' 84.

 

[3] זיגמונד פרויד, 2012, עמ' 83

 

[4] מיסד השיטה הוא ברט הלינגר. http://www2.hellinger.com/en/

 

[5] זיגמונד פרויד, 2012,עמ' 52

 

[6] בעבודת הוידיאו השתמשתי בסרטים הבאים: קריה נאמנה, אין ברירה,48 שעות ביממה, גבעה 24 אינה עונה.


תמר נסים, חיה ויוצרת בתל אביב. בוגרת תואר ראשון במחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר. סיימה את תוכנית לימודי המשך, ותואר שני בחינוך לאמנות במדרשת בית ברל .זכתה במלגת אמן מורה בשנים 2011,2012.השתתפה בתערוכות רבות בארץ ובחול. יוצרת בתחום הוידיאו, וידאו פרפורמנס ומיצג.

האלביתי, מרץ 2013