עורך

מאמרים

בהקשר

תערוכה וירטואלית

עיניים שלא רואות

דבורה מורג

אחד הנושאים בהם אני עוסקת בעבודתי האמנותית  הוא מחקר על הביתיות. העיסוק בביתיות החל מצילום שפורסם בעיתון (צולם על ידי שאול גולן), ובו נראה חייל ישראלי צופה במשקפת לרחוב מבעד לחלון מטבחה של משפחה פלשתינאית. עבודת הסאונד הנוכחית היא חלק מן הסדרה: תולדות השקט.

 

בתערוכה "תולדות השקט" מטפלת דבורה מורג במושג הבית, אך מציגה בפנינו בית ריק מאדם [...] ציוריה צומחים מתוך צילום של מרחבי ביתה. המקום הפיזי שמורג מציירת בעבודותיה מוגדר על ידי השקט, חוסר ההתרחשות, מרחבים ריקים מנוכחות אדם [...] מוקד של מתח ועוצמה בעבודות בסדרה נבנה מכוח תחושת ה"שם". "המקום שמעבר" של מורג נע בין זיכרון, זמן עבר, או אולי אפשרות להווה, למה שנמצא-נוכח מעבר לדלת, אך צריך להיחשף. [1]

 

החדר הפנימי בתערוכה, שכותרתו "אוספת את הזמן", הוא הצבה של ציור פסים רציף שאורכו 22 מטר ורוחבו 32 ס"מ, המקיף את החלל.  בציור זה אני נצמדת לגשמי שבחיי - חפצים, סימני נוכחות פשוטים. אובייקטים שהם סימנים המקושרים לקונפיגורציה סימבולית הידועה כביתיות. ציורים המושתתים על צילומים ואלו מצידם עוברים עיבוד נוסף ויוצרים הרחקה, כמו הוכחות דוקומנטריות,  בניסיון לבנות את הזיכרון דרך הציור. הציור לא מסביר את החיים, לא מפרש אותם, רק סופג אותם. האובייקטים הביתיים מצוירים זה לצד זה ומתקיימים כדי לנווט את העין מנקודה לנקודה כחלק ממערכת סדר והיגיון, פריים אחרי פריים, המרכיבים יחד  22 מטר של רקמת ציורי הפסים:

 

בעדינות לאין- קץ, רק במבט השלישי או הרביעי, אנו מגלים כי מה שנפער בתוך חלל הבית של מורג אינו אוטופיה צבעונית ורכה של "הבית הישראלי", אלא דיסטופיה מחרידה. המהלך הצורני של מורג אינו מסתיים רק בספירה האסתטית; הוא נושא עימו מטענים אתיים רבי עוצמה. "הפסים, הם כאילו עוסקים בסדר אך למעשה עושים בלגן נוראי לעין המתבונן. הם מכניסים עקרון של ארגון ומיד משבשים אותו".[2]

 

סביב החלל הפנימי, על קירות הגלריה מוצגת הסדרה "עוצרת את הנשימה" הכוללת עשרה ציורי ארכיטקטורה ביתית (דלתות ומעברים) תולים מהתקרה לרצפה, המבוססים על צילומי לילה ועשויים בגיר שומני על בד שחור כבד. קנה המידה של העבודות כמו מכיל את הצופה, משאיר אותו בציפייה דרוכה ומעלה בהכרח את השאלה: מה נוכח  שם, מעבר לדלת הפתוחה? התערוכה חושפת אותנו לצליל השקט. בחלל התערוכה נשמע סאונד המלכד את המיצב כולו.

 

הסריקה הציורית שלי את הבית באמצעות החפצים הזכירה את סרטו של אלן רנה  (Alain Renais), "אשתקד במרינבד", 1961. צפייה מחודשת בסרט הציפה את תחושת האלביתיות שבו. תחושה שעולה מן התזוזות בזמן-מרחב, מהטקסט, מהאינטונציה שלו ומתנועת המצלמה המרחפת בפרוזדורים ארוכים וסורקת את החלל והרהיטים פריים אחרי פריים, מהפערים בין הטקסט המוקרא והדימוי הוויזואלי ומהחזרתיות.

 

 עבודת הסאונד שלי מבוססת על הטקסט של אלן רוב גרייה (Alain Robbe Gillet), שנכתב לסרט. הטקסט מפורק ומורכב מחדש. הטקסט בעבודת הסאונד מכיל משפטים הלקוחים מהסרט ותורגמו על ידי:

 

השקט גרוע ממוות והלחישות גרועות מן השקט. הקירות היו שם תמיד וגם השקט [...] לא דוברו מילים כדי לא לעורר רגשות. היו סימנים בכל מקום [...] את הקול של אשתקד אני שומע. 

 

בחלקים אחרים בו המספר מתאר את מקום ההתרחשות בסרט על פרטיו, שיניתי את הטקסט והתאמתי אותו למציאות אחרת, מציאות אינטימית ביתית שלי, אך עם זאת שמרתי על הנימה המוסיקלית, על שיבושי הזמן, החזרתיות והקצב המונוטוני המיוחד והמהפנט של הטקסט המילולי המקורי. עניין אותי היחס בין הדימוי הוויזואלי לבין הטקסט והסאונד. קטיעה פתאומית ברצף התיאור (אך לא ברצף ההקראה המונוטוני), יוצרת שבירה בזמן ובהתרחשות; סדק הנפער בסיפור גורם לתחושה לא נוחה. התיאור והטקסט חוזרים על עצמם, הפעולה מתוארת שוב ושוב כאילו אינה יכולה להסתיים. הזמן משתבש: הווה ועבר מתנגשים ומתחלפים זה בזה  ואז מתברר שלא המאזין הוא הנמען אלא מישהו אחר: נוכחות נעדרת.

 

 

 

 

 

 
 
 

[1] מלי דה-קאלו, "תולדות השקט", דבורה מורג (קטלוג תערוכה), בית האמנים תל- אביב, אפריל 2010, עמ' 5-3.

[2] קציעה עלון, "שקט שהוא צעקה: על תולדות השקט לדבורה מורג", ערב-רב אמנות, תרבות, חברה, 31/5/2010, http://erev-rav.com/archives/6788#more-6788

 

 

 


ילידת ישראל, חיה ויוצרת בתל-אביב. בת לניצולי שואה, אמא לעדי והדר. בעלת תוארM.SC בביולוגיה ותעודת הוראה מאוניברסיטת בן גוריון. למדה אמנות במכון לאמנות בת-ים; רישום סיני במכחול וגילוף עץ בסיאול, קוריאה; ולמדה במדרשה למורים לאמנות, רמת השרון. מלמדת פיסול בסמינר הקיבוצים, הפקולטה לאמנות, תל אביב. קיימה תערוכות יחיד רבות וכן השתתפה בתערוכות קבוצתיות רבות בארץ ובחו"ל.

האלביתי, מרץ 2013