עורך

מאמרים

בהקשר

ביקורת

תערוכה וירטואלית

ללא כותרת

אורה איתן
ללא כותרת

 

 

בהיותי כבת שמונה, נשלחתי לשיעורי נגינה שמהם הייתי שבה תדיר במצח חבול. לא ידה של המורה הייתה בי; השלטים המאוירים בציור גולגולת שהתנוססו על עמודי החשמל הם שגרמו לי לעצום את עיניי בחלחלה ולהתנגש בכל הנקרה בדרכי. זמן רב לאחר מכן למדתי להשיג בכוח התבונה את אשר חוויתי בעוצמה באופן בלתי-אמצעי: כוחה של צורה טעונה בתכנים, כוחו של סמל.

 

אני מתבוננת בתינוקות, משתאה. הם משמיעים הברות באינטונציה של דיבור: סימני שאלה, סימני קריאה, מנהלים שיחות בינם לבין עצמם ובינם לבין תינוקות אחרים ונראה שהם מבינים אלה את אלה. אני מקשיבה ויודעת שאין ולא תהיה לי דריסת רגל בעולמם. חוויית קיומם בלתי-נפרדת מן הטבע: הם העץ, הם המים, הם החתול, הם השמיים, הם העולם. כל יום שחולף מסיג אותו מעט ומפנה את מקומו לעולם של מושגים. ביום שבו יכנו את הדברים בשמם, יימוג העולם, ועמו יעלמו זיכרונות אותו עידן, והם יהיו אזרחי העולם שנברא במילה.

 

האנתרופולוגים משערים כי בסיומו של תהליך בן שני מיליון שנים נוצרה לפני כ-35,000 שנים השפה במתכונתה המוכרת לנו כיום. התיארוך נקבע בהסתמך על שבע תגליות, שאחת מהן היא הימצאם של חפצי נוי, אמנות וקישוטי גוף. בהנחה שאלה לא נוצרו כקישוטים בלבד אלא שימשו למטרות פולחן כסמלים, הרי שהמילה והדימוי צמחו בו-זמנית משורש אחד, כשני ענפי עץ הדעת, ועליהם השונים מסתבכים אלה באלה במרום הצמרת.

 

לשפה אנו חבים את יכולת ההפשטה, ההמשגה והתקשורת שבלעדיהן לא תיתכן תרבות. שפה במובנה הרחב היא אמצעי למסור ולקבל תכנים באמצעות סימנים ומבנים מוסכמים — שפת המוזיקה, שפת המתמטיקה וכו'. לכל אחת מהן קיום נפרד ויחסי גומלין עם האחרות. מילים הגויות וכתובות מבוססות על סימנים שרירותיים. דימויים מתבססים על צלמיות אשר להן זיקה או דמיון למושאם.

 

הקרבה, השוני ויחסי הגומלין שבין השפה המילולית לזו החזותית הם נושא לדיון המתנהל גם כיום, אך שתחילתו בתקופה הקלאסית. לאורך השנים העסיק הנושא פילוסופים ואמנים רבים. עד המאה העשרים בלטו שתי מגמות: האחת מצביעה על המשותף בין האמנויות והשנייה מדגישה את ההבדלים ביניהן. האיור מקשר בין השניים.

 

e;text-autospace:none'>איור הוא התרגום למונח Illumination / illustration. מקור המילים באנגלית הוא במילים הלטיניות lumina lusteros, שמשמעותן להעלות אור. ההגדרה מבארת על דרך המשל את אופן תפקודו של האיור ולה משנה תוקף כשמדובר בטקסטים ספרותיים שבהם ממקד האיור את תשומת הלב בסצנה נבחרת או בדמות מסוימת מתוך המכלול. כוחו של האיור ייבחן ביכולתנו לחוש באמצעותו את רוח הטקסט כולו ואת ייחודו. בתרבות המערבית יוחד השימוש ב-illumination לכתבי יד עתיקים בלבד (לרוב כתבי דת), והמונח נדרש כהארה במובן של התגלות רוחנית. בכך נוצרה לכאורה היררכיה המעניקה לתפקודו של המוצר יתרון.

 

האמנם? רבות הדוגמאות לטקסטים מעולים המלווים באיורים עלובים ולעומתם איורים מצוינים הנלווים למוצרי צריכה או פרסום כאריזות, עטיפות ספרים וכרזות. איכות האיור נקבעת על ידי הזיקה בין התוכן לצורה, על ידי בחירת האמצעים הנאותים להמחשתה, מיומנותו של המאייר וכשרונו.

 

קני המידה להערכת מעשי האמנות אינם מדויקים, אינם מדידים ואינם אובייקטיביים. הם תלויי תרבות, תקופה ותלויי טעם. ואף על פי כן, אין להתייאש מלנסות ולהתחקות אחר הסיבות הגורמות לנו ליהנות או לסלוד ממראה עינינו וממשמע אוזנינו בלי לקבל תכתיבים מפי "קובעי טעם", שמספרם כיום עולה על מספר היוצרים (ומספרם של אלה מתקרב למספר אזרחי המדינה).

 

ככל שנוקף הזמן דוחקים סימני השאלה את סימני הקריאה, וכל שאוכל להמליץ עליו הוא הצעתו של עמנואל קאנט: "העז לחשוב בכוחות עצמך", ועל אחת כמה וכמה להרגיש. אשר להררי הספרים הנערמים, יש לקוות שעקרון תורתו של דרוויןsurvival of the fittest , יחול גם עליהם.

 

אגב אבולוציה, תהליכיה בתחום התרבות מהירים בהרבה מאלה שבעולם הטבע. על כך יעיד זן חדש של ילדים שכבשו את דפי הספרים: עיניהם בקצה הרקות, פיותיהם כמעט נשמטים מן הסנטר ותחת התלתלים מנצים קוצים (מה שאינו גורע מחִנם). שינויי הסגנון הם תולדה של פיתוח טכנולוגיות חדשות לצד תמורות שהתחוללו בחברה ובתרבות, ובאופן מופלא – באמצעות מערכת צורות בעלות כוח הבעה ואיכויות – הם מאפשרים זיהוי של תקופה או יחיד מתוכה.

 

הסגנון הוא נושא מרכזי בהוראת מקצוע האיור. מורים מעודדים פיתוח שפה אישית מובהקת ותלמידים עושים כל מאמץ לרכשה, לעתים מאמץ מוגזם המניב איורים מנייריסטיים. "סגנון הוא ביטוי לאחדות האמנותית שאינה מושגת במתכוון" כתב מאייר שפירו (Meyer Schapiro 'Style', Anthopology Today,ed. Kroeber,Chicago' 1953).

לא כל אחד יכול להרשות לעצמו...

 

בהיותי ילדה ביליתי בין דפי הספרים יותר מאשר מחוצה להם. כמתבגרת, ולעתים גם לאחר מכן, נחלתי אכזבות מרות מכיוון שהחיים אינם טורחים להתאים את עצמם לספרות. עובדה מצערת זו לא ריפתה את ידי מלהמשיך ולחפש את החוליה החסרה, תוך כדי הפלגה לעולמות רחוקים, בלי לקום מן הכיסא.

 

קטעים מסוימים שקראתי בנעורי גרמו לי זעזוע ותחושה קמאית של בשורה המתריעה על העתיד להתרחש בחיי. הם מעולם לא נמחו מזיכרוני. מדוע נקלטו בתודעתי שורות אלה ולא אחרות? האם מצויד כל אחד מאתנו ב"מערכת קולטנים" משלו המאפשרת לספוג את הנקרא, הנשמע והנראה לפי מידותיו? האם זו משמעותה של השפעה?

 

בילדותי שמעתי "מילים קשות" למכביר, ומכיוון שלא ידעתי כמה הן קשות אפילו נהניתי! הוריי הם שהנחילו לי את אהבת השפה בשעות ארוכות של קריאה באוזניי. היו מילים שנהגתי לשנן ולגלגל על הלשון כמי שטועם תופינים. לכן, אולי, מקוממים אותי עיבודים מדולדלים של יצירות קלאסיות למען "הקורא הצעיר". למה לעלוב בקוראים הצעירים, שמספר התאים במוחם גדול מזה שבמוחותינו? מילים "קשות", ועמן פיסות היסטוריה, נמחקות לא מדאגה לטף אלא מעצלות ההורה כקורא שאימצו הוצאות הספרים, מה גם שוויתור על הדפסת ביאורי מילים מצמצמת את הוצאותיהן. חבל. דווקא המילים האלה תרחבנה את גבולות הדעת. הלוא טוב מסד רחב משורה במשורה !

 

שעת ערב מאוחרת. מבעד לחלון נשקפים הרי מואב, משחירים על רקע השמיים, מנוקדים באורות בתי הכפר, וצריחי מסגדים צועקים בירוק. הר העצה הרעה. בלי שום קשר אסוציאטיבי עולה נוף אחר בזיכרוני: לראשונה בחיי ראיתי גורדי שחקים, מביטה בקו הרקיע של סן פרנסיסקו, מבטי עוקב אחר המגדלים המלבניים הניצבים כתף אל כתף. ורק אחד מהם, צורתו כפירמידה מאורכת וקצה גגו מחודד, פורע את הסדר ומפר את השלווה. כמו פעימת לב המעירה לחיים קו אחיד של שְׁכִיב מְרַע על מוניטור, חולל ה-Bellaire Tower  "הפרעת קצב" משובבת, כקריצת עין מבטיחה: יש מצב למהפכה! לפעמים תמונה שווה באמת אלף מילים.

 

נסיעה ברכבת בקו ירושלים-תל-אביב איננה מאפשרת ליהנות מן הנוף, החלונות מלוכלכים מדי. תשומת הלב נודדת לשכניי לספסל. לכולם מכשירי תקשורת חכמים והם משוחחים ומסמסים: "ראית את ההיא?"... "פחחחחחחחח"... "מה??" "....פשששששש".

מצלצל מוכר... לאחרונה שמעתי את הצלילים האלה לפני כ-35,000 שנה מפי שאר בשר נאנדרטלי.

 

האמנם אנו סוגרים מעגל? האמנם תצטמצם השפה למידת מסך האייפון? וקיצורי המילים המכילים דימויים יחזירו אותנו לכתב החרטומים? ההיסטוריה כידוע איננה חוזרת, בוודאי לא במדויק.

אנחנו נמצאים בעיצומה של מהפכת טכנולוגיה דוהרת. כשכתב ז'ול ורן את ספריו, איש לא שיער כי יבוא יום ואנשים יצללו שמונים אלף מיל מתחת למים והדבר קם והיה. תגליות במדעי החיים, חקר המוח וספרי המדע הבדיוני גורמים לחשוב על עולם שונה משלנו באופן שלא היה כדוגמתו, עולם שלא רק התרבות תשתנה בו אלא עצם מהות הקיום האנושי.

 

בעבר אכלסו יצורי כלאיים בין אדם וחיה קתדרלות וכתבי יד כסמלים מקאבריים של רוע. כיום מככבים בסרטים יצורים היברידיים, פרי הכלאת אינטליגנציה מלאכותית ובני אדם, אבל שלא כקודמיהם, אלה הנוכחיים הנם בעלי מגדר וערכי מוסר מעורבים. ייתכן שבשלב הבא יתייתר מה שאנו מכנים היום בשם רגש, והתקשורת תסתפק באותות חשמליים.

 

אני מרשה לעצמי לומר את הדברים האלה רק מפני שאני יודעת למי ניתנה הנבואה, ובסתר לבי אני מקווה שהגורם הבלתי-צפוי ישים אותם לאל. העובדה שעיתוני לונדון, באמצע המאה התשע-עשרה, התנבאו על סתימת כל הכבישים בגללי הסוסים המתרבים עם ריבוי מספר הכרכרות, פותחת פתח לתקווה. שאם לא כן – מי יקרא בספר הזה?


אורה איתן מאיירת,כותבת ומרצה בוגרת "בצלאל" איירה למעלה ממאה ספרים בארץ ובעולם. עבודותיה זיכו אותה בפרסים רבים בינהים פעמיים עיטור אנדרסן, שלוש פעמים במדליה ע"ש בן יצחק, בפרס נחום גוטמן ועודהשתתפה בתערוכות בארץ ובחול ,לאחרונה הציגה תערוכה טרוספקטיבית במוזיאון נחום גוטמן מ 1978 ועד 2008 מרצה בכירה לאיור במחלקה לתקשורת חזותית באקדמיה "בצלאל", מרצה אורחת במחלקה לאיור ב-
R‪.‬I‪.‬S‪.‬D‪.-‬ Rhode Island School of design פרובידנס ארה"ב

איור: דיאלוג בין טקסט לתמונה, יולי 2013