עורך

מאמרים

בהקשר

ביקורת

תערוכה וירטואלית

קבלת מדליית קלדקוט/ מוריס סנדק (Maurice Sendak)

מוריס סנדק
קבלת מדליית קלדקוט/ מוריס סנדק (Maurice Sendak)

קבלת מדליית קלדקוט/ מוריס סנדק (Maurice Sendak)

מוריס סנדק נשא נאום זה לרגל קבלת מדליית קלדקוט ב-30 ביוני 1964 בכנס איגוד הספריות האמריקאי (American Library Association) בסנט לואיס, מיזורי.

 

בדבריי אנסה לענות על שאלה. מדובר בשאלה שמציבים בפניי לעתים קרובות, ואשר מנוסחת פחות או יותר כך: מאיפה צץ במוחך רעיון כה מטורף ומפחיד עבור ספר? השאלה מתייחסת, כמובן, לספר ארץ ייצורי הפרא (Where The Wild Things Are). אני תמיד שולף תשובה מתחמקת – "מהראש לי". תשובה זו מעוררת בדרך כלל מבטים סקרנים ומלאי חמלה כלפי הראש האומלל שלי, כאילו שכעין ד"ר ג'קיל אני עומד להוכיח את כוונתי על ידי הצמחת קרניים ושורה סדורה של ניבים מחודדים.

זו שאלה קשה בצורה בלתי רגילה. בניסיון להתחיל לענות עליה, אני רוצה לפנות אל עבודתו של רנדולף קלדקוט (Randolph Caldecott) ולנסות להגדיר את האלמנט שלדעתי זיכה אותו בתהילה. בנוסף לכך, זו הזדמנות לדון בכמה מהמאפיינים שמסבים לי הנאה ביצירותיהם של מורי.

איני יכול לחשוב על קלדקוט מבלי לחשוב על מוסיקה וריקוד. היצירה שלושה ציידים עליזים (The Three Jovial Huntsmen) מדגימה בצורה יפה את הקרבה שלו לשפה מוסיקלית. זהו שירון מאויר שמציג מהלך עניינים טבעי, קליל וקונטרפונקטי בין מילים לתמונות. פעילות הדמויות על גבי הדף מכוונת למקצב פעימה של מארש עליז, פוגה קומית וריקוד אנגלי כפרי – אני יכול לשמוע את המוסיקה בעודי מדפדף.

 

תמונה מס' 1- רנדולף קלדקוט/ שלושה ציידים עליזים

אני מוקסם מהליווי המוסיקלי שקלדקוט מספק בספריו. למעשה שאפתי ליצור את אותה תכונה בספרי שלי. למוסיקה תפקיד מהותי בעבודתי. אני חש שישנה קרבה עזה בין הצורה של פראזה מוסיקלית לזו של קו מצויר. רישום לצלילי מוסיקה הוא תמריץ נפלא לדמיון שלי, ולעתים קרובות יצירה מוסיקלית מספקת לי את הרמז הנדרש למראה ולצבע של דימוי. מרגש לחפש אחר הצבע המדויק שואגנר מצא בפראזה מוסיקלית כדי להעלות בדמיון יער קסום.

בספריו של קלדקוט איש לעולם אינו עומד במקום. גם כשהדמויות אינן רוקדות יש להן דחף עז לרקוד. הן לעולם אינן הולכות; הן מדלגות. בתחילת המפגש עם הפנג'נדרום הגדול (The Great Panjandrum), רגלו, ונראה שגם שאר גופו – הנחבא מעיני הצופים – רוקדים בריקוד מהיר. זכור לי התענוג שביצירת כוריאוגרפיה לדמויות מספרי איור שלי; הבלט האהוב עלי מכל הוא ריקוד קופצני שרקדו כמה ילדים בסיפור של רות קראוס (Ruth Krauss) לצלילי סרנדה של היידן. אני חושב שקלדקוט היה מגלה אהדה להשתחצנות מסוג זה, מכיוון שהוא עצמו ניחן בחוש נפלא לאיור מלא חיים. תכונה זו משותפת גם לשאר המאיירים האהובים עלי: בוט דה מונוול (Boutetde Monvel), ווילהלם בוש (Wilhelm Busch), האנס פישר (Hans Fischer) ואנדרה פרנסואז (André François). דמויות שרוקדות ומזנקות לרוחב הדף, מצהירות בקול על חירותם האישית מהנייר – זה הוא אולי המאפיין השובה-הלב יותר מכול בספרו המאויר של קלדקוט. חישבו על שלושת הציידים הלציים שלו – אדומי-פנים, מועדים, צונחים, נושפים בטירוף בחצוצרותיהם, נסוגים בצורה מבדחת לעומק הדף ואז שועטים קדימה במלוא המרץ. זו אותה החיות של סרט אילם, והציידים הם שלושה צ'ארלי צ'פלינים מושלמים.

ספרי האיור של קלדקוט יהיו לעולם מקור להנאה בחיוניותם ובקלות החומרית שלהן, ובמשחק היצירתי והעליז שלו על טקסט נתון. אולם באשר לי, תכונות מעוררות קנאה אלו הן רק נקודת פתיחה להסבר גדולתו של קלדקוט. עבורי, גדולתו טמונה בגישתו הכֵּנה לחיים. סירוס האמת נעדר מעולמו. זהו עולם ירוק ונמרץ, המוגש בנאמנות ובכנות בגוונים כהים ובהירים. עולם שבו הטראגי והעליז חיים יחדיו, האחד צובע את רעהו. עולם הכולל בתוכו שלושה ציידים נטולי דאגות וכן את מותו האירוני של כלב משוגע ובלתי מובן; עולם המאפשר ריקוד ופלרטוט של נערים ונערות של כפר סביב "עמוד-מאי" (Maypole), לצד התובנה המבהילה של התינוק בנטינג (Baby Bunting) שמקורו של עור הארנב שלו הוא ביצור שהיה פעם חי.

הדוגמה האהובה עלי לַכֵנוּת חסרת הפחד של קלדקוט מצויה בעמוד האחרון של הי דידל דידל (Hey Diddle Diddle). לאחר שקראנו את המשפט "והצלחת ברחה עם הכפית", שאותו מלווה רישום של הזוג המאושר, בא ההלם שבהפיכת העמוד ומציאת האיור של הצלחת השבורה לעשרה חלקים – בוודאי מתה – בעוד שהכפית מורחקת מהמקום על ידי הוריה הזועפים, מזלג וסכין. אין מילים המרמזות קודם לכן על סיום כזה להרפתקה; זוהי המצאה טהורה של קלדקוט. ככל הנראה, הוא לא יכול היה להימנע מלהעצים את ממדיו של שיר הילדים הרענן הזה על ידי הוספת נגיעה מצערת אחרונה.

תמונה מס'  2- "והצלחת ברחה עם הכפית"

רנדולף קלדקוט/ הי דידדל דידדל

קלדקוט אף פעם לא מספר אמיתות למחצה בנוגע לחיים. נקודת המבט הכנה שלו, המבוטאת בצורה כל כך משכנעת, היא כזו שילדים מזהים כבעלת תוקף לחייהם.

כנות כלפי החיים – חיים של פנטסיה וחיים של עובדות – היא הבסיס לכל אמנות גדולה. זוהי תחילת התשובה שלי לשאלה: "מאיפה צץ במוחך רעיון כה מטורף ומפחיד עבור ספר?" אני מאמין שיש ביכולתי לנסות לענות עליה כעת, בתנאי שננסח אותה מחדש כדלקמן: "מהי נקודת המבט שלך על האמת ומה הקשר שלה לילדים?"

בשנות נעוריי המוקדמות ביליתי אינספור שעות בישיבה מול החלון, רושם ילדים משחקים בשכונה. רשמתי והקשבתי, ומחברות אלו הפכו לקרקע פורייה לעבודתי בשנים מאוחרות יותר. לא קיים ספר שכתבתי או איור שיצרתי שלא חב להם את קיומו בצורה זו או אחרת. בסתיו שעבר, זמן קצר לאחר שסיימתי לכתוב ולאייר את ארץ ייצורי הפרא, ישבתי על המרפסת הקדמית בבית הורי בברוקלין והייתי עד לסצנה שהייתה יכולה להופיע באחת המחברות המוקדמות הללו. יכול הייתי להעניק לה את הכותרת "ארנולד המפלצת".

ארנולד היה ילד קטן, גוץ ונאה-פנים, שיכול היה להפוך עצמו בן רגע למפלצת מגובננת, מייללת, רוטנת ואיומה – שילוב בין פרנקנשטיין, איש-הזאב וגודזילה. הקורבנות – מרצון שלו –היו ארבע ילדות קטנות ומצחקקות, שנרדפו על ידו בתזזיתיות בין מכוניות חונות ובמעלה ובמורד גרמי מדרגות. הילדות נמלטו בעודן משהקות וצווחות: "אוי, עזרה! הצילו אותי! המפלצת תאכל אותי!" וארנולד היה מדדה אחריהם, מגלגל עיניו וגועה. הרעש היה מחריש-אוזניים, המהלך היה מרתק.

בנקודה מסוימת, נסחף ברוח ההשתוללות, ארנולד הפר חוק בלתי כתוב של משחקים מסוג זה. הוא באמת תפס את אחת הקורבנות שלו. היא זעמה. "אתה לא אמור לתפוס אותי, אידיוט!", היא אמרה, וסטרה לארנולד. הוא פלט התנצלות כנועה, ורגע לאחר מכן אותה ילדה קטנה התרחקה בחיפזון בעודה צורחת את המנון המשחק " אוי, עזרה! הצילו אותי!" וכו'. לילדים נהיה חם והם נראו פרועים. היה להם אותו מבט מזוגג שמאפיין יצורים פרימיטיביים המבצעים ריקוד ריטואלי.

המשחק הסתיים באפיסת כוחות. ארנולד גרר עצמו משם והילדות התרחקו כשמבט של שלווה מתוקה פרוש על פניהן. מאבק פנימי מסתורי הגיע לסופו, ואתו גוף ונפש שרויים בשלווה – לעת עתה.

התבוננתי בילדים משחקים גרסאות שונות של משחק זה. אלו הם משחקים שמן ההכרח שילדים ימציאו כדי להילחם בעובדה איומה של הילדות: עובדת היותם פגיעים לפחד, כעס, שנאה ותסכול – כל התחושות שהן חלק בלתי-נפרד מחייהם ושהם יכולים לתפוס רק ככוחות מסוכנים ושלוחי רסן. במטרה להשיג שליטה על כוחות אלו הילדים פונים אל הפנטסיה: אותו עולם מדומיין שבו מצבים של תחושות מטרידות באים על פתרונם לשביעות רצונם. באמצעות הפנטסיה, מקס, הגיבור בספר שלי, משחרר את תחושת הכעס כלפי אמו וחוזר לעולם האמתי עייף, רעב ושלם עם עצמו.

כמובן שאנחנו רוצים לגונן על ילדינו מפני חוויות חדשות ומכאיבות, הנמצאות מעבר ליכולת ההתמודדות הרגשית שלהם והמעוררות בהם חרדה. ובמידה מסוימת יש ביכולתנו לשלוט על חשיפתם מוקדמת לתכנים כאלו. זה מובן מאליו. אך מה שמובן באותה מידה – ותכופות מעלימים ממנו עין – היא העובדה שילדים רכים בשנים חיים ביחסי קרבה עם תחושות טורדניות. שפחד וחרדה הם חלק מהותי מחיי היומיום שלהם ושהם מתמודדים באופן קבוע עם תסכול בהתאם ליכולתם. הילדים מגיעים דרך הפנטסיה לקתרזיס. זהו האמצעי הטוב ביותר שיש בידם לאלף יצורי פרא.

ההכרה שלי בעובדה קשה זאת – הפגיעות הנוראה של ילדים והמאבק שלהם להכתיר את עצמם למלכי ארץ יצורי הפרא – היא המעניקה לעבודתי את מעט האמת והתשוקה שעשויים להימצא בה.

מקס הוא יציר הדמיון האמיץ ביותר שלי, ולכן גם היקר לי מכל. כמו כל הילדים, הוא מאמין בקיום גמיש של מציאות ופנטסיה, עולם שבו ילד יכול לדלג מדבר אחד לשני ובחזרה, באמונה שלמה ששניהם ברי קיימא. תכונה נוספת שהופכת אותו לאהוב עלי במיוחד היא הישירות שלו. מקס לא הולך סחור-סחור. הוא נכנס ללב העניין במהירות של מטוס קרב. זוהי תכונת אופי המתאימה במיוחד לפשטות הוויזואלית הנדרשת לספר מאויר.

מקס הופיע בספרים אחרים שלי תחת שמות שונים: קני, מרטין ורוזי. לכולם יש את אותו צורך להיות אדונים להיבטים הבלתי-נשלטים והמפחידים של חייהם, וכולם פונים לפנטסיה כדי לממש זאת. קני נאבק בבלבול' רוזי בשעמום ובתחושת חוסר ערך ומרטין בתסכול.

באופן כללי, זו חבורה רצינית. מישהו פעם ביקר אותי על כך שאני מציג ילדים כזקנים קטנים המעבירים את ימי ילדותם בדאגה. איני מכחיש שאלמנט קודר צובע את תפיסתי את תקופת הילדות, אך אני דוחה את הטענה שאין זו תפיסה מהימנה. נדמה לי שיהיה זה סילוף גדול יותר להעמיד פנים בפני ילד שחייו הם מצב מתמשך של "במעגל נחוגה". הילדות הינה תקופה קשה. יחד עם זאת, אנחנו יודעים שזו היא גם תקופה מופלאה – אולי אפילו הטובה מכולן. מובן שלא כל משחקי הילדים הם ניסיונות תרפויטיים לגירוש הפחד. לעתים קרובות הם משמשים רק לשם הנאה.

גם מקס נהנה, ולא במשחק מחבואים עם זיגמונד פרויד. הוא מאושר על שזימן את יצורי הפרא האיומים שלו, והוא מאושר על הנכונות שלהם להיות מצווים על ידי מיני-מלך תוקפני. זוהי, עבור מקס, התגשמות של חלומו הפראי ביותר. מניסיוני, אותם מבוגרים שמוטרדים מהצביון המפחיד של הפנטזיות שלו, שוכחים שהגיבור שלי נהנה עד אין קץ ושהוא שולט במצב כשהוא מצויד בביטחון עצמי איתן. ילדים מתבוננים במקס. הם קולטים את הביטחון העצמי שלו ומפליגים בהרפתקה. הם דולים, אני מקווה בכנות, את אותה מידת הנאה כמוהו. אלו הם הילדים ששולחים אלי את הרישומים שלהם ליצורי הפרא: מפלצות, חזיונות מסמרי שיער, יצורי חלומות, חסרי ניבים ובעלי טפרים, בני דמותו של קינג-קונג המתנשאים מעל איים טרופיים. הם גורמים ליצורי הפרא שלי להיראות ככדורי צמר נעימים לליטוף.

המציאות של הילדות מביישת את הרשמים החצי-אמתיים שמופיעים בכמה ספרי ילדים. אלו מציעים עולם מצופה זהב, שאין בו צל-צלה של רמיזה על קונפליקט או כאב. עולם המיוצר בידי אלו שאינם מסוגלים –- או שאינם רוצים – לזכור את האמת לגבי ילדותם שלהם. אין לנקודת המבט המצונזרת שלהם דבר עם האופן שבו ילדים אמתיים חיים.

אני מניח שלספרים אלו יש מטרה כלשהי – הם אינם מפחידים מבוגרים. מבוגרים שנצמדים לפנטסיה נוסח המאה התשע-עשרה שמציגה את הילדות כגן עדן של תמימות נצחית. אותם ספרי ילדים כביכול מוּצָאים לאור בצבעים כוזבים מכיוון שהם משמשים רק לריצוי המבוגרים. הם עוברים ממבוגר למבוגר, מכיוון שהם יכולים להיות נאהבים רק על-ידי מבוגרים בעלי זיכרון כוזב וסנטימנטלי של הילדות. את הילדים, אני מנחש, הם משעממים למוות.

הפופולאריות של ספרים אלו היא הוכחה לעודף הזהירות שננקטת בכל הנוגע לצדדים האפלים שבחיי ילדים. זוהי זהירות-יתר שמנסה להצדיק את עצמה על-ידי הטענה שעלינו להימנע מלהפחיד את ילדינו. מובן שאנו צריכים להימנע מהפחדת ילדים אם בכך אנחנו מתכוונים להגנה עליהם מפני חוויות שהן מעבר לסף היכולות הרגשיות שלהם; אבל אני בספק אם לכך אנשים מתכוונים כשהם אומרים: "אל לנו להפחיד את ילדינו". הצורך באותם ספרים טרחניים הוא האינדיקציה הברורה ביותר לדחף הרווח להגן על ילדים מפני הפחדים וחרדות היומיום, זוהי תקוות שווא הכופרת במאבק האינסופי של הילד ברגשות מטרידים.

אורסולה נורדסטורם (Ursula Nordstrom) הייתה חברת-חיים שלי. אני אומר "חברת-חיים" מכיוון שהחלק הטוב ביותר של חיי התחיל כשיכולתי לממש את כישרונותיי, והיא הייתה שם כדי להדריך אותי מבחינה יצירתית. היא זכתה ממני לכבוד מחודש כשהתוודתה בפני על תחושותיה כשראתה את הדימויים הראשונים לארץ יצורי הפרא. הבעת החשש, יחד עם ההבנה שתגובתה הייתה טיפוסית למבוגרים, הייתה וידוי אמתי ומשמעותי שאותו רק היא הייתה יכולה לגלות. לא מכבר היא ניסחה זאת כך: "וכך נזכרנו פעם נוספת, כמו פעמים כה רבות בעבר, שילדים הם חדשים ואנחנו לא." התמיכה שלה והתלהבותה חסרת הלאות עזרו להביא ספר זה לסיומו המאושר.

לא בקלות אשכח את פניה החיוורים והנוגים של דורותי האגן (Dorothy Hagen), המנהלת האמנותית – חיוורים ונוגים מציפייה להגהה של עוד סקיצת צבע. אני חב לה רבות.

בזכות ארץ יצורי הפרא אני חש שאני ניצב בסופה של תקופת חניכות ארוכה. כוונתי לכך שכעת כל עבודותיי הקודמות נדמות כטיוטה מפורטת עבורו. אני מאמין שזהו צעד גדול עבורי ושלב קריטי בעבודתי. הענקת מדליית קלדקוט לספר זה נותנת לי תמריץ נוסף להמשיך בעבודה זו. בראש ובראשונה נתונה תודתי על כל אלו.

הספר ארץ יצורי הפרא לא נועד לרצות את כולם, הוא נועד לרצות רק ילדים. מכתב מילד בן שבע מעודד אותי לחשוב שנגעתי בלב הילדים כפי שקיוויתי. הוא כתב: "כמה עולה להגיע לארץ יצורי הפרא? אם זה לא יקר מידי, אחותי ואני רוצים לבלות שם את הקיץ. בבקשה ענה בהקדם." לא עניתי על השאלה הזאת מכיוון שאין לי ספק שבמוקדם או במאוחר הם ימצאו את דרכם. ללא תשלום.

(מאנגלית: טליה בן אבו)

איור: דיאלוג בין טקסט לתמונה, יולי 2013