עורך

מאמרים

בהקשר

ביקורת

תערוכה וירטואלית

פרטים גרפיים: על קומיקס וידויי של נשים יהודיות

נעה לאה כהן
פרטים גרפיים: על קומיקס וידויי של נשים יהודיות "

 

 

המסה נכתבה בעקבות תערוכה קומיקס נודדת (בין השאר: גלריית קופלר טורונטו 2010, גלריית הישיבה יוניברסיטי, בניו יורק 2011, ובמוזיאון היהודי בפלורידה עד פברואר 2014)

אוצרים: מיכאל קמינר ושרה לייטמן.

 

הצופה בתערוכת קומיקס זו נדרש להיכנס לתוך סודות הלב פנימה, או ליתר דיוק אל ה'קישקעס' המתובל בכישרון ובהומור של יוצרות מדורות שונים החולקות את היותן נשים השייכות לעם היהודי, על כל המשתמע מכך. אותן נשים אינן מכירות אחת את השנייה אך העיון בעבודתן מעלה צדדים רבים משותפים, אף על פי שהן עובדות לבדן בקצוות מרוחקים של הגלובוס.

 

שם התערוכה: פרטים גרפיים: על קומיקס וידויי של נשים יהודיות

Graphic Details: Confessional Comics by Jewish Women

 

שם התערוכה, הנשמע טכני כתוצאה מהמדיום הגרפי של הקומיקס, יכול להיות מטעה. אם נשים דגש על ההדגשה הגרפית בשחור ולבן של רוב העבודות, הרי שהן מכילות הרבה יותר צבע מאשר המדיום הטכני. ואם נשים דגש על הקומיקס בלבד, הרי שמי שמצפה רק לצחוק – נכונה לו אכזבה. אין מדובר בקומיקס קונבנציונאלי וידוע מראש, כזה שברור בו מי הטוב ומי הרע ואשר מציג עולם שבו שולט הגיבור המושלם וכל שאר המשתתפים הם הרעים. מדובר בקומיקס הנוגע בחיים ובמורכבות שלהם, אשר דווקא באמצעותו ניתן לבטא דברים שקשה להעלותם על הכתב או שעוצמתם דוהה במילה הדוממת והם זקוקים למימיקה הוויזואלית כדי להכיל רבדים הטמונים בסאבטקסט.

חשיבותה של תערוכה זו היא קודם כול חשיבות היסטורית, מכיוון שנחשף בפנינו תוצר של מרד כפול. המרד הראשון התרחש בסוף שנות הששים ותחילת שנות השבעים בארה"ב, כאשר חבורה של קומיקאים החליטה לפרוש ולמרוד בקודים המוּבְנים של הקומיקס. הם יצרו את הז'אנר של הקומיקס המחתרתי, שחטו 'פרות קדושות' ושברו טאבויים ודיברו על נושאים פחות נעימים שחשפו צדדים פחות אידיאלים כמו אלימות, מין, התנהגות וולגארית, קללות ועוד. מרד זה אפשר סוג חדשני של קומיקס. דוגמה לכך היא ספר הקומיקס מאוס (maus) מאת ארט שפיגלמן (Spiegelman), שיצא לאור ב-1986. מאוס מדבר על השואה מנקודת מבט המאפשרת לשתף טרגדיות אישיות ולאומיות גם יחד. נקודת מבט זו היא שנתנה לגיטימציה לקומיקס כ"אמנות אמתית". יחד עם זאת, הקומיקס נותר עדיין בשלטונם הבלעדי של כותבים גברים בעלי ראייה גברית.

 

המרד השני התרחש מספר שנים לאחר מכן, בשנות ה70, עם יצירתה של טרינה רובינס ( (Robbins היהודייה, זה לא אני, מותק (It aint me baby), שהיה לספר הקומיקס הנשי הראשון. ב-1972 הצטרפה אליה אליין קמינסקי קראמב (Kominsky-Crumb) ויצרה את הקומיקס האוטוביוגרפי הראשון גולדי: אישה נוירוטית. בכך היא המציאה זרם חדש באמנות הקומיקס שעודנו באופנה. למעשה שלוש מתוך "ארבעת האמהות" שייסדו את הזרם הפמיניסטי בקומיקס ואשר מיסדו אותו בעיתון ובאונתולוגיה wimmen's commen היו יהודיות. זהו דור שהפמיניזם בער בעצמותיו. נשים אלו דחפו את עצמן קדימה בכל מחיר, והתוצאה התבטאה בקומיקס נשי פוגעני, חושפני, וולגרי, פוליטי ולוחמני, שדיבר על נושאים הקשורים במגדר, כגון הפלות, התעללות מינית ודיבור חופשי על מוצאן היהודי, כמו בקומיקס בשם נשים מסוכנות של שרון רודהל, העוסק באמה גולדמן – לוחמת רדיקלית יהודייה.[1]

אמניות אלו סללו את הדרך לארבעים שנות יצירה נשית שבאו בעקבותיהם. הן גם שותפות בתערוכה זו, על תקן grandmother of whiny tell all comics כפי שהגדירו את עצמן בהומור. שותפותן בתערוכה חושפת בפנינו תהליך של מורכבות, קבלה וסלחנות שעברו הנשים במהלך השנים. האמירות בתערוכה זו אינן חד משמעיות כמו בתחילה. הן מרשות לעצמן להראות כישלונות ופגיעות ולחשוף מן הסודות של המין הנשי. כך נוצר הקומיקס של הדור הבא – הקומיקס הוידויי (confessional comics) שנחשב לתוצר ישיר של המרד.

 

במבט ראשון לא ניכר אולי לעין אופיים היהודי של ספרי הקומיקס וגיבורותיו, שהרי סיפורים נשיים שייכים לציבור האנושי – הכללי. גם דיוקנן העצמי של היוצרות מצביע על כך שכיום חסרים מודלים חיוביים של השראה יהודית: הן אינן מזהות את עצמן עם שום מודל חיצוני היכול להיחשב 'יהודי', כמו האידישייע מאמא, יינטה או אפילו עם הjap Jewish American Princess. למעשה הנשים נראות אוניברסליות לכל דבר: הן לא נראות יהודיות בלבושן, ובחלק מספרי הקומיקס צריך לנבור עמוק כדי לגלות שמדובר בכותבות יהודיות.

 

את התשובה לכך מספקים אוצרי התערוכה: מיכאל קמינר ביקר בתערוכה דומה ב-MOCCA, מוזיאון הקומיקס בניו יורק, ושאל את עצמו את אותה השאלה. הוא החליט לחקור ולראות אם יש מאפיינים מיוחדים ליהודיות הרבות השותפות בתערוכה זו ומה גורם לנשים אלו לעשות דווקא קומיקס אוטוביוגרפי- וידויי. הוא פרסם את מסקנותיו בעיתון Forward הניו יורקי בשנת 2008.[2]

לאחר שקראה את הכתבה, פנתה אליו שרה לייטמן , אמנית קומיקס מאנגליה. היא הציעה לו להפוך את הכתבה לתערוכה והצטרפה לקמינר כאוצרת. הנימוק שלהם להצגת כל האמניות היהודיות יחד היה שאם לקתולים יש קופסת וידויים עם וילון, הרי שהיהודים מעדיפים להתוודות בפומבי מול קהל. הם טענו שנטיה זו עוברת בדם ומכאן שמדובר בתכונה יהודית לכל דבר. למעשה, הם טוענים, לכל נערה יהודייה יש את השילוש הבלתי-הקדוש: פחד אשמה ובושה. הפחד מלהיות יותר מדי יהודייה, האשמה מפני האמא היהודיה והבושה מלֹא להיות מספיק יהודייה – אלו הנחות היסוד הרוחשות, לדעתם, מתחת לפני השטח של הקומיקס בתערוכה. אם נזכור את וודי אלן בתפקיד השלומיאל בלה בארט ואת גרי סיינפלד היום, ששניהם קומיקאים יהודיים הבולטים בשל החשיפה העצמית הכנה שלהם ובשל עיסוקם בנושאים לא מחמיאים ובדיבור ללא פילטרים, הרי שקל יהיה לנו להבין את הלך- החשיבה המועתק אל שדה הקומיקס.

 

התערוכה, כמו הקטלוג שייצא בקרוב בהוצאת מקפרלאנד,[3] מחולקת לתמות המובנות בסאבטקסט: דוגמא אחת היא הביטוי באנגלית "shit happanes", המתייחס להתמודדות עם כישלונות, לקשיים ולמקרים לא נעימים שהנשים חולקות בקומיקס. "Go gevalt" הוא ביטוי המציין מקרים שבדרך כלל לא מדברים עליהם ושהחברה משתיקה אותם, כגון התמודדותה של דייאן נומי (Noomin) עם הפלה, או ברניסאייזנשטיין (Eisenstein) שבחרה את נושא השואה לספר הקומיקס האוטוביוגרפי שלה, אני הייתי ילדה של ניצולי שואה, שתורגם לעברית (2009).[4] היא חושפת את עצמה – דור שני לניצולי שואה במשפחה דוברת יידיש, שמעולם לא דיברו בה באופן גלוי על מה שעברו בני המשפחה בשואה, אך שהשואה תמיד הייתה נוכחת בה באוויר.

נושא שכותרתו "זה לא אתה – זה אני" נוגע בנקודות הרגישות של חיי המין הזוגיים מנקודת מבט נשית. הריבועים הקטנים של סוגת הקומיקס הופכים לתאי וידוי קטנים המאפשרים לצופה לעכל ולהתמודד עם בעיות קיומיות ותפיסות חברתיות שכולם חולקים מתחת לפני השטח, זאת באופן שונה ממה שהיו מאפשרים אילו הופיעו על בדי קנווס גדולים. בקטגוריה "chosen smosen" מופיעות אמניות קומיקס המביאות את סיפוריהם האוטוביוגרפיים ומבקשות למתוח דרכם את גבולות הטאבויים בעולם היהודי.

 

 

האוצרים חיפשו יוצרות ישראליות ומצאו את רחלי רוטנר – אמנית צעירה, אורתודוקסית, השותפה באתר קומיקס דתי בארץ, הנקרא ארמדיל – בין קודש לחול. רוטנר פרסמה ב-2008 ספר קומיקס חדש בשם "הצד האחר של העולם". הספר, שמספר דפים ממנו מופיעים בתערוכה, עוסק בנושא האוניברסלי של התמודדות עם גיל ההתבגרות והמעבר אל השלב הבא. ז'אנר זה של כתיבת ספרי פרוזה בקומיקס זוכה רק בעשור הנוכחי לפריחה בארץ. לעומת מצבו במדינות אחרות, בארץ נמצא הז'אנר עוד בחיתוליו. כאמנית קומיקס מצטרפת רוטנר לדור עכשווי של יוצרים אורתודוקסיים היוצרים ז'אנר החסר עדיין שם והגדרה, אך שהנו בעל מאפיינים תרבותיים ייחודיים: סמלים, קודים וטרימינולוגיה פנימית. עם זאת, הרומן של רוטנר דווקא אינו משתייך באופן מובהק להגדרות האלו.

האמניות הישראליות אינן ייחודיות, טוען קמינר. הוא מסביר שקשה לו לראות את המציאות הישראלית בעבודתן, ושהוא מגלה בקומיקס שלהם אובייקטיביות אוניברסלית המנותקת מזמן וממקום. אבל במקרה של רוטנר האיורים מאפשרים להבין היבטים מקומיים ותרבותיים, שאינם גורעים מהפן האישי של האמנית, ושאינם נחשפים במילים. זאת בנוסף להשפעות סגנוניות הלקוחות מספרו של רועי רוזן[5] – שהיה המנחה של רוטנר במדרשת בית ברל, ולשימוש משני בסגנון מתיילד בנוסח רפי לביא.

לדוגמא, הרומן מורכב משני סיפורים ונובלה הקשורים זה בזה באופן עקיף. בסיפור הראשון, "שער", נראית הסופרת במסע חיפוש אחר דמות אוטופית בשם ססיל הדג', המניעה את גיבורת הסיפור לסוע אחריה לאוסטרליה. לאחר מכן מסתבר שססיל היא דמות טלוויזיונית בדויה, דמות שלילית וחיונית לסיפור המתרחש באזור הדמדומים שבין המציאות לעולם האשליות הטלוויזיוני. המשמעות המילולית של שמה היא "גדר חיה". זה הוא שם לדמות המנסה לסגור את הגיבורה מהעולם ולנתק אותה מהמציאות, כמו שיח הקוצים בסיפור "היפיפייה הנרדמת".

בסיפור השני "חלום", הדמות המרכזית היא התיקן, החרק הישראלי הטיפוסי, שתיאורו משתלב עם דמות הקוצים של סיסל הדג' ויוצר אלמנט משותף דומיננטי של שערות וקוצים דוקרניים. אלמנט זה מתכתב במודע עם הדימוי הפופולארי של הצבר, שהפך לאייקון הישראלי הטיפוסי: הטיפוס הקשוח, הציני והעוקצני מבחוץ אך רך מבפנים, כמו פרי הצבר. הצבר נושא סטריאוטיפים של דמות הגיבור הישראלי, 'מלח הארץ', דמות אמיצה אך מרושלת, ישירה ולא פורמלית. המייצגת את השכבה הישראלית השלטת. התיקן הוא אנטיתזה של הצבר. מבחינה חיצונית צורתו נושאת אמנם דמיון לצבר – היא אובלית, שעירה והרגליים שלו נראות כקוצים. אך הקונוטציה שהוא מעלה היא של יצור בזוי, בלתי רצוי, דוחה ורדוף.

הבחירה של רחלי בתיקן מייצגת דור חדש, של הישראלי המודרני, האינדיבידואל, זה העוסק בעצמו ובמחוזותיו הפנימיים, דור שלא בוחל להיות בקצה החברה או מתבונן מהצד, ולא מזהה את עצמו כחלק מהחבר'ה. זה הוא דור שהאידיאלים הקולקטיבים אינם עומדים עוד בראש סולם העדיפויות שלו. את מסורת הטיול במולדת הוא מחליף בטיול לחוץ לארץ, כפי שקורה גם ברומן הגרפי. שבירה זו של המיתוס דומה לאופן שבו שבר הקומיקס המחתרתי את הסטריאוטיפים של גיבורי העל כדוגמת סופרמן, שדמותו יכולה לשמש דוגמא טיפוסית להבנת התפיסה הישראלית. בהשוואה ל"צבר הישראלי" סופרמן הוא דמות מושלמת מדי, אוטופית. בגרסתו הישראלית מאת אורי פינק הוא עובר שינויים הכרחיים. הוא נקרא סברהמן והוא בן לניצולי שואה שמטרתו להילחם בנאצים ובאויבי ישראל. למרות האדפטציה לחברה הישראלית דמות גיבור העל לא זכתה לפופולריות, וגרסתו נעלמה לאחר חוברות ספורות בלבד.[6]

יתרה מזאת, עובדת נשיותה של רחלי מעצימה את חשיבות הבחירה בתיקן ואומרת דרשני, במיוחד לאור העובדה שהיא רואה את המקק כחלק מזיהויה האישי, כשהיא מתארת פעם את שערותיה במבט על בתור תיקן ופעם את זוג עיניה כשני תיקנים. יש להודות שמקק כדימוי עצמי אינו בחירה טבעית. האם מדובר בהשלכה של ילדה הגדלה בחברה אורתודוקסית, שעדיין לא מרשה לעצמה לראות את פריחתה הנשית, כמו גולם העומד להפוך לפרפר ולא מודע לעוצמת יופיו? או שמדובר בהזדהות עם דמותו של ה'אחר', זה שנמצא בשוליים? המציאות הישראלית מראה לעתים ששתי הגדרות אלו מתלכדות להגדרה אחת.

האמנית יוצרת ברומן הגרפי חבר דמיוני, מושא חלומות ומניע לנדודים. אלא שבסופו של דבר היא מגיעה להחלטה שהיא אינה רוצה לפגוש בו בפועל, מתוך פחד מודע שהאידיליה שבנתה תתנפץ. עובדה זו יכולה להעיד על מאפיינים טיפוסיים של גיל ההתבגרות בחברה ניאו-שמרנית, ועל הספקנות הבסיסית הקיימת בתרבות הסרטים המערבית, המאיימת על הקודים השמרניים. היא מתארת קודים התנהגותיים המקבילים לאלו שברומן הגרפי האוטוביוגרפי פרספוליס.[7] פרספוליס מתאר את חייה של ילדה באיראן בתקופת האייתולה חומייני ואת מאבקה הפמיניסטי הבודד במערכות אטומות, מסע שנגמר באמריקה החופשית. אצל רוטנר החלום משמש מפלט והיא מרשה לעצמה לעשות בו דברים שאינם קבילים במסכת הערכים השמרנית. אלא שגם אז גרסתה מאופקת ומדודה. הסצינה לפני האחרונה של הנובלה 'שער', רגע לפני החזרה לארץ, מאפשרת לגיבורה להשתחרר ממעגל הקסמים הדמיוני הזה באמצעות שירה מול קהל זר במועדון שכוח אל. סצינות דומות מופיעות בסרטים ישראלים הנוגעים במסע ההתבגרות של נוער ישראלי (כמו למשל בלוז לחופש הגדול, שהפך לסרט פולחן).[8] הסצינה היא רקוויאם לגיל ההתבגרות, רגע לפני הכניעה למוסכמות החברה הישראלית ולמטלותיה כבוגר. לבחורה דתייה משמעות הסצינה היא כפולה – היא מותחת את גדרי האיסור שלפיו אין היא יכולה לשיר לפני קהל מעורב. אך מרשה לעצמה לעשות זאת במקום שאינו מודע לכללי המגזר.

הפנטזיה הישראלית העכשווית, זו שלפיה בצד האחר של העולם תימצא השלווה, מתנפצת כבלון ברומן של רוטנר והיא מחליטה לחזור הביתה ולא לשמוט את התשתית הקיומית שעליה מבוסס עולמה. למרות רצונה להשאיר סוף פתוח, בין השאר כדי לא להיות מובנת מדי או שמא אידיאליסטית מדי, רוטנר מצהירה באופן ברור שהיא בסופו של דבר לא שוברת את הכלים ונשארת נאמנה לערכיה הבסיסיים. ויש וניתן יהיה לראות את השימוש המרובה במבט על בקומיקס כהכלת מבטו של גורם עליון כנוכח תמידי אך נסתר, הקיים בבסיס אמנותה של האמנית.

הנחות יסוד אלו נוכחות בספרה ותואמות בין השאר את הכרזתה ש"מי שיודע הרבה על החיים תמיד מנצח את מי שיודע הרבה על המוות",[9], אמירה אקסיסטנציאליסטית זו המאדירה את ערך החיים היא עמוד תווך בעולם היהדות, שבו שותלת רוטנר את פתרונות הדיכאון הסמוי שמתחבא בסאבטקסט הנרטיבי.

גם אם ספר זה, שנולד מתוך צורך הבעתי-פנימי מובהק של האמנית, יישאר ייחודי בקריירה שלה, הרי שיש בו עדות מיוחדת לנפש רגישה ורוטטת הבשלה לפתח סגנון איכותי בתחום הקומיקס. כמו כן הוא נותן מקום, גם אם מוגבל עדיין, לקול הנשי האורתודוקסי בישראל, בגרסתו המתבגרת. ספרה של רוטנר סולל את הדרך לא רק להתבססותו של הרומן הגרפי בישראל אלא גם להשמעת קולן הייחודי של נשות המגזר האורתודוקסי בישראל ובחוץ לארץ, דבר שאינו מפותח דיו. סוגיות טיפוסיות של התמודדות עם רווקות מתסכלת, ריבוי ילדים, התיישבות ואידיאולוגיה, בישולים והומור ישראלי הם נושאים הנעדרים מן הלקסיקון של הנשים הצפון אמריקאיות המנהלות את הבדיחות הפנימיות שלהם ביידיש בעיקר. עם זאת, נשים אלה הורישו לנו את הפתיחות שמאפשרת לגעת בנושאים שהנם בבחינת טאבו ולחשוף נושאים שהחברה לא הייתה מסוגלת להתמודד איתם בריש גלי. פתיחות זו יכולה לאפשר יצירה של קומיקס מורכב ואיכותי בקרב מגזר זה, על פי אמות המידה שלו. רק לאחרונה יצא בישראל קומיקס אינטרנטי הנקרא גם "הקומיקס לשינוי חברתי", העונה לשם ללא מסיכה: סיפורה העצוב של אריאלה דדון,[10] הנוגע במצבן של הנשים העגונות בישראל, מבית המדרש של מכון שכטר הקונסרבטיבי. עדויות ספורות אלו מראות את החשיבות לכך שהתערוכה פרטים גרפיים תמצא את דרכה גם לישראל. אוצרי התערוכה מגשימים בתערוכה נודדת זו את מה שמבקרי אמנות מייחלים לו – להשפיע על עולם האמנות מבפנים ולהיות שותף-מודע ליצירת זרם וז'אנר חדשים.



Baskind Samantha and Ranen Omer- Sherman (eds.), The Jewish Graphic Novel: Critical [1] Approaches, Rutgers University Press, 2010.

Kaminer Michael, Graphic confenssions of Jewish woman, Forward, December 2008, [2] http://forward.com/articles/14657/graphic-confessions-of-jewish-women/.

[3] Lightman S., Graphic Details: Confessional Comics by Jewish Women, Mcfarland, (not published yet)

[4] אייזנשטיין ברניס, הייתי ילדה של ניצולי שואה, ירושלים: כתר, 2009.

[5] ראו למשל: Rosen Roee, Justine Frank Sweet Sweat, Berlin/ New York, Sternberg Press, 2009.

[6] Fink Uri, Sabraman, Jerusalem: Good Times, 1978. פינק, יוצר הסדרה, הגיב על דמותו של סופרמן ואמר: "איזה ישראלי יתלבש בטייטס צבעוניים וילך להציל אנשים בהתנדבות? כל הפאתוס ההרואי, שהוא חלק בלתי נפרד מהז'אנר, נשמע מגוחך לחלוטין בעברית – אנחנו פשוט ציניים מדי!”. מתוך: אלי אשד, מסברמן ועד לרב שאנן", הממד העשירי, 9, יוני 2000, http://meimad.sf-f.org.il/.

 Marjane Satrapi, Persepolis: The Story of a Childhood, New York, Pantheon 2004 [7]

Rennen Schorr, (Director), Late Summer Blues, Israel, 1987 [8]

[9] רחלי רוטנר, הצד האחר של העולם, הוצאת בבל, 2008, עמ' 110.

[10] ענבל נוביק פרוינד ושרי פר, "ללא מסיכה: סיפורה העצוב של אגיאלה דדון", Unmasked Comics, 2009, http://www.unmaskedcomic.com/.


נעה לאה כהן, דוקטורנטית לאמנות יהודית באוניברסיטת בר אילן. מרצה להוראת האמנות במכללת אפרתה ובמכללת אמן בירושלים עם התמקדות באמנות ושואה, ובאמנות יהודית עכשווית בישראל. הדגש המחקרי הוא על שיטות מתודולוגיות חדשות ביחס להגדרת האמנות היהודית. אוצרת תערוכות.

איור: דיאלוג בין טקסט לתמונה, יולי 2013