עורך

מאמרים

בהקשר

תערוכה וירטואלית

ביקורת ספרים

טראומה: נאמנות לשתיקה

יוחאי עתריה

תקציר: במסה זו אני מבקש לבחון את הקשר שבין שתיקה טראומה ועדות. טענתי המרכזית היא שכל דיבור שהוא מהווה נורמליזציה של הטראומה – מיצוע והפיכתה לעוד סיפור. כשזה מגיע לתיאור החוויה הטראומטית המילים מכסות יותר מאשר מגלות, משקרות יותר מאשר חושפות. עצם השימוש במילה פוגע בעוצמת של החוויה הטראומטית.  כדי להעיד, הניצול חייב למצוא דרך לשתוק את הטראומה. אני סבור שכתיבתו של קפקא מדגימה אפשרות כזו. קפקא הוא אולי הסופר היחידי שכתב את ומתוך השתיקה – כתיבה של מוזלמן שאוחז בפרוסת הלחם אך יודע שכבר לא יוכל לאכול אותה. קפקא, אוחז במילה ויודע שזו איבדה את משמעותה. קפקא כותב מתוך ואת הריקות הטוטאלית ובכך שומר על השתיקה שעומדת בלב החוויה הטראומטית.

1.      שתיקה בעידן פוסט-טראומטי

אחת השאלות המרכזיות בחקר הטראומה נוגעת לאפשרות לתאר את החוויה הטראומטית – חוויה שמתוך הגדרה כמעט נמצאת מעבר למילים. שאלה זו הופכת קריטית במיוחד נוכח הגדרתה של פלמן בספרה המכונן "עדות"[1] את המאה הזו כמאה פוסט-טראומטית. בספר זה עוסקת פלמן בעיקר בשאלת העדות והעד. השאלות שעולות בעקבות הקריאה מטרידות. בעוד שברובד הראשוני השאלה היא מה סיפורו של העד מספר לנו על החוויה הטראומטית עצמה – אם בכלל, ברובד השני השאלה מטרידה אף יותר: האם טראומה היא משהו שבכלל ניתן "לדבר אותו" ובניסוח אחר, ורדיקאלי יותר, האם ניתן לייצג את הטראומה? לתשובה על שאלות אל השלכות מרחיקות לכת, לא רק על "האמון" (למשל מנקודת מבט משפטית) שאנו נותנים בניצול טראומה מסוים אלא גם על האופן שבו אנו מבינים את העבר הטראומטי שלנו כיחידים וכאומה - בעיקר נוכח התפיסה (המקובלת) על פיה "זיכרון מדויק בנוגע לאירועים הממלאים תפקיד מרכזי בעבר הקולקטיבי הוא מרכיב חשוב בלגיטימציה של החברה האזרחית".[2] אכן, אם הטראומה נמצאת מעבר ליכולת לתיאור/ייצוג או-אז ברור שאנו נמצאים במצב בו כתיבת ההיסטוריה למשל לא יכולה להסתמך בכלל על עדויות של ניצולים אשר שרדו את התופת.

ברור אפוא שאם נקבל אפשרות זו, אנו שומטים את הקרקע מתחת לאחד לפרויקט ההנצחה החשוב ביותר במדינת ישראל "יד-ושם" ואולי אף מעבר לכך (שכן מה נותר מאיתנו ללא "יד ושם"). אך אולי קיימת אפשרות אחרת, אפשרות של שתיקה כדרך התבטאות. השתיקה, כך ארצה לטעון, היא מאפיין מרכזי של החוויה הטראומטית ועלינו כחוקרים וכיוצרים מוטלת האחריות לייצג שתיקה זו ולהישאר נאמנים לה.

במסה זו אנסה לבחון אפשרות רדיקאלית יחסית והיא שחוויות טראומטיות קיצוניות לא רק שהן נמצאות מעבר לאפשרות לייצוג מילולי אלא מעבר לאפשרות לתיאור בשפה המוכרת לנו. עוד ארצה לטעון שהפיכת הטראומה לסיפור – גם אם מנקודת מבטו של הניצול מדובר בתהליך של החלמה - היא למעשה מחיקת החוויה הטראומטית עצמה והחלפתה ב"עוד סיפור". ארצה לטעון שאותו "קול אמצעי" נוסח "לה קפרה" - "קול שאינו פעיל ואינו סביל, שאינו לגמרי עבר אך גם לא לגמרי הווה"[3] - מתעלם מהמרכיב החשוב ביותר בטראומה והוא השתיקה.

2.      לה קפרה – הצגת מושגי יסוד

יתר (excess)

ה"יתר" (excess) הוא מושג יסוד בהגותו של לה קפרה. היתר הוא המשהו הזה בחוויה הטראומטית החורג מכול ייצוג סימבולי ו/או מילולי. "יתר" יוצר ריק בלתי ניתן למילוי בסמלים ובייצוגים - גם כשהנפגע מתאר את האירוע הטראומטי בפרטי פרטים. וכך, בנסותו למלא את הריק, מתפתחת בקרב הסובייקט הפוסט-טראומטי "כפיית החזרה" (repetition compulsion): פלשבקים, סיוטים ועוד.

הפגן/עיבוד

לה קפרה מצביע על שתי דרכי התמודדות מרכזיות של פרט או חברה מסוימת עם האירוע הטראומטי, או מדויק יותר, עם היתר שבחוויה הטראומטית:

(1)   "הפגן" (acting out): תהליך של חזרה בלתי נשלטת ולא מודעת של הסובייקט הפוסט-טראומטי ה"נרדף בידי העבר או מודבק בו ונתפס באופן פרפורמטיבי לחזרה כפייתית על סצנות טראומטיות – סצנות שבהן העבר חוזר והעתיד נחסם או נידון לכליאה בלולאה מלנכולית"[4] במצב זה קורס ממד הזמן "והאדם כאילו חוזר לעבר וחי מחדש את הסצנה הטראומטית".[5]

(2)   "עיבוד" (working through): תהליך שיכול להתרחש ברמת הפרט וגם במסגרת מוסדית. בתהליך זה האירוע הטראומטי נשלט במידת מה ומוכל ואף מיוצג גם אם באופן חלקי. תהליך זה עשוי "לפעול לצמצום כוחם של ההפגן ושל כפיית החזרה"[6] שכן בתהליך זה זו נוצרת הבחנה והפרדה בין הרגע הנוכחי לאירוע הטראומטי: "אדם חוזר לשם [לאירוע הטראומטי] ונמצא כאן בעת ובעונה אחת, וגם מסוגל להבחין בין השניים".[7]

למרות ההפרדה בין שני התהליכים "ההפגן עשוי בהחלט להיות מצב נחוץ של עיבוד"[8] ו"ההפגן והעיבוד קשורים זה בזה הדוקות, אך מבחינה אנליטית הם תהליכים מובחנים".[9] לה קפרה מתנגד אפוא למודל "הכול או לא כלום", על פיו השורד מוגבל לשני קצוות "שליטה מלאה או כפיית חזרה נצחית והרסנית",[10] בתהליך ההחלמה וההתמודדות העיבוד אמור לאזן את ההפגן.

טראומה היסטורית/טראומה מבנית

רעיון מרכזי נוסף בהגותו של לה קפרה נוגע בפער שאינו ניתן לגישור בין טראומה היסטורית לטראומה מבנית. הטראומה ההיסטורית קשורה באירוע ידוע וקונקרטי, טראומה מבנית תיאורטית יותר ומתארת מצב אקסיסטנציאלי של האדם בעולם. הטראומה ההיסטורית קשורה לרעיון האובדן (loss) "מות יקירים למשל, ברמה הפרטית, או, בהקשר רחב יותר, אובדן חיים ותרבויות כתוצאה מן האפרטהייד או השואה",[11] הטראומה המבנית עוסקת ב"העדר" (absence) – אימה קמאית בלתי ניתנת לייצוג, צמצום או מיקום על הציר ההיסטורי, זו תופעה טרנס-היסטורית: "האובדן, בניגוד להיעדר, ממוקם ברמה ההיסטורית, והוא תוצאתם של אירועים מסוימים".[12]

חשוב להדגיש כי לה קפרה סבור שכל ניסיון לעשות רדוקציה של הטראומה ההיסטורית לטראומה מבנית או לטעון שהטראומה ההיסטורית אינה אלא ייצוג של טראומה מבנית כלשהי, של היעדר, שגוי מיסודו ומייצר תמונה מעוותת ושטחית שאינה מאפשרת עיבוד אלא מובילה "למלנכוליה נצחית".[13] המרתו של ההיעדר באובדן, על פי לה קפרה, מסוכנת ברמה החברתית שכן היא יכולה להוביל למצב שבו יש רצון "להיפטר בדרך כלשהי מאותם אחרים או לחסלם – או אולי לחסל את האחר - חוטא שבעצמך".[14]

טראומה המכוננת

הרעיון על פיו "ההיסטוריה כולה, היא טראומטית ביסודה; או שבהקשר הפוסט-שואתי כולם ניצולים"[15] אמנם שגוי אך יחד עם זאת, קובע לה קפרה כי "ישנן סיבות לראות את ההיסטוריה – או לפחות את התרבות המודרנית, ועוד יותר מכך את התרבות הפוסט מודרנית – כטראומטית. במיוחד ישנן סיבות לראותה כתגובה של התעסקות מורגשת ביתר (excess)".[16] זאת ועוד, לה קפרה מקבל את הרעיון של "טראומה מכוננת" (שואה, אפרטהייד, עבדות, פצצת אטום), אשר נעשית "בסיס לזהות קיבוצית או אישית (או שתיהן)".[17] 

*

לה קפרה, כך אני סבור, אינו מתייחס לנתון מרכזי בחקר הטראומה: דיסוציאציה בזמן טראומה היא גורם הסיכון מספר אחד להתפתחות תסמינים פוסט-טראומטיים.[18] ולכן, אם אנו אכן, כפועל יוצא של מלחמת העולם השנייה, חיים במאה פוסט-טראומטית, כפי שלמשל שושנה פלמן סבורה,[19] או אז צריך לקחת את האפשרות הבאה בחשבון: מדובר בעידן בעל מאפיינים דיסוציאטיביים חזקים. יש כאמור להבדיל בין ניצול שעבר טראומה ואינו סובל מפוסט-טראומה לבין ניצול שעבר טראומה וסובל מפוסט-טראומה, האחרון חי באקלים דיסוציאטיבי ובשבילו כל תהליך של עיבוד הוא לא אלא השמדת הדמות הטראומטית שבתוכו ומכאן שלא ברור כיצד תהליך של עיבוד מאיין, הלכה למעשה, את החוויה הטראומטית עצמה – בשתיקתה - לטובת המילה.

3.      דיסוציאציה – העולם ששולל את עצמו

במצב הדיסוציאטיבי אירועים הקשורים בדרך כלל זה בזה נעשים מנותקים, וגם חלקים מודעים ב"עצמי", מתנתקים זה מזה. זאת ועוד, מצבים דיסוציאטיביים מאופיינים לעיתים בנימול רגשי (קהות רגשית), במקרים חמורים יכול אדם לחוש כאילו הוא נשלט בידי כוחות חיצוניים והסובייקט מוצא עצמו פועל באופן שכלל אינו מתאים לו מבלי יכולת להתנגד לכך. חוקרים סבורים כי דיסוציאציה היא מכניזם הגנתי בזמן טראומה המאפשר לאורגניזם לשרוד - במצב שבו לסובייקט אין אפשרות להילחם או לברוח (fight/flight) נותרת בפניו האפשרות היחידה והיא להתנתק מהמציאות ומגופו הסובל.[20]

אחת הבעיות המרכזיות בכל הנוגע להבנת החוויה הדיסוציאטיבית בזמן טראומה קשורה לשאלה הבאה: איך, אם בכלל, זוכר הסובייקט את החוויה הדיסוציאטיבית. שאלה זו אינהרנטית להבנת החוויה הדיסוציאטיבית עצמה; הזיכרון המפורק והחוויה הדיסוציאטיבית בזמן טראומה הם שני צדדים של אותו מטבע.[21] יש אמנם מחקרים המראים כי הזיכרון הדיסוציאטיבי-הטראומטי מפורק (ואף בלתי אמין) לעיתים קרובות, אולם הדעות לגבי הסיבות לכך, חלוקות. יש גישה ועל פיה בשל החוויה הדיסוציאטיבית בזמן הטראומה, החוויה לא קודדה כלל כך שמבחינת הסובייקט אין היא קיימת, היא נעדרת. על פי סברה אחרת האירוע עצמו קודד אך אין לסובייקט גישה לזיכרון בהווה – הזיכרון הטראומטי מנותק מהנרטיב. לכל אפשרות השלכות אחרות (ומרחיקות לכת יש לומר) הנוגעות להבנתנו את החוויה הדיסוציאטיבית ואת האופן שאנו זוכרים אותה (אם בכלל). גישה שלישית ממזגת את שתי הגישות הקודמות, על פיה, יש חלקים מהאירוע שלא קודדו ולכן הם נעדרים ואילו חלקים אחרים של החוויה קודדו, אינם נגישים, אך ניתנים לשחזור.[22] זאת ועוד, מחקרים מראים כי ירידה בעוצמת הסימפטומים הפוסט-טראומטיים באה יחד עם זיכרון מפורק פחות של החוויה הטראומטית ובמילים אחרות, "החלמה" מטראומה באה לידי ביטוי בזיכרון נרטיבי סדור יותר (ולאו דווקא אמיתי יותר) של האירוע הטראומטי.[23] חשוב להוסיף בנקודה זו שזיכרון נרטיבי סדור יותר אינו מעיד על זיכרון "אמיתי" יותר או "אותנטי יותר" – למעשה יכול להיות שהמסלול הפוך בדיוק: תהליך ההחלמה מלווה בהבניית זיכרון שניתן לחיות איתו ולכן, מתוך הגדרה ממש, כזה שמכסה יותר מאשר מגלה.

מאפיין נוסף וחשוב הוא (במקרה שהזיכרון אינו נעדר) אי יכולתו של הסובייקט להעלות באופן רצוני ומכוון את הזיכרון של החוויה הדיסוציאטיבית בזמן טראומה.[24] ניתן להסיק שהחוויה הדיסוציאטיבית נותרת מנותקת מתחושת העצמי האוטוביוגרפי/נרטיבי בהווה,[25] ויש חוקרים הטוענים כי מדובר שוב, בסוג של מכניזם הגנתי.[26] מאפיין מרכזי של החוויה הדיסוציאטיבית בזמן טראומה הוא העדר זיכרון נרטיבי מחד גיסא ומאידך גיסא זיכרון גופני־פולשני־בלתי נשלט של האירוע - קשה להפריז בחשיבות תופעה זו העומדת בבסיס הסימפטומטולוגיה הפוסט-טראומטית-חורבנית-כאוטית: זיכרון נרטיבי חסר/נעדר/בלתי נגיש כנגד זיכרון גופני חזק ובלתי נשלט.[27]

בהמשך לתופעה זו, ובקשר ישיר, נראה כי החוויה הדיסוציאטיבית בזמן הטראומה יכולה להתפתח לכדי דיסוציאציה מבנית מצב שלאדם יש שתי דמויות שונות ומנוגדות שאינן מודעות זו לזו: האחת "נורמאלית לכאורה" (The "apparently normal" part of the personality) ואילו השנייה "רגשית" (The "emotional" part of the personality).[28] בתנאים הללו הסובייקט מרגיש מצד אחד מנותק לחלוטין מהאירוע הטראומטי עד שאינו זוכר את האירוע ומהצד השני יכול לחוות, את הטראומה מחדש "כאן ועכשיו" - לרוב כתוצאה מגירויים סביבתיים שאין הוא מודע להם כלל, הדבר בא לידי ביטוי בסיוטים, פלשבקים, קיפאון ועוד.

נראה אפוא שלחוויה הדיסוציאטיבית השפעות מרחיקות לכת על הסובייקט, ואכן מחקרים שונים מראים שדיסוציאציה בזמן טראומה היא גורם הסיכון הראשון במעלה להתפתחות פוסט-טראומה.[29]

*

כדי להבין טוב יותר את החוויה הדיסוציאטיבית בזמן טראומה ואת השלכותיה על הניצול בטווח הארוך אבקש להתעכב על מספר סרטים פופולאריים. במאמר אחר שנקרא "משבר הגבריות"[30] השוויתי, על פי דוגמאות מסרטי קולנוע, בין דמויות מפוצלות: קוּרץ (מרלו ברנדו) ו-וילארד (מרטין שין) בסרט "אפוקליפסה עכשיו",[31] מייק (רוברט דה-נירו) וניק (כריסטופר ווקן) בסרט "ציד הצבאים",[32] הגיבור ללא שם (אדוארד נורטון) וטיילר דרדן (ברד פיט) בסרט "מועדון קרב".[33] הטענה המרכזית במאמר היא ששתי הדמויות אינן אלא שני צדדים של אדם מפוצל ואין הן יכולות לדור בכפיפה אחת, בגוף אחד, ומשום כך הן מנסות להשמיד זו את זו.

 

תמונה # 1 מייק (משמאל) וניק (מימין)  במשחק האחרון (צייד הצבאים). אלמנטים של חזרה אובססיבית תוך כדי ניסיון לגאולה ע"י השמדה של האחר בתוכך, האחר שהוא אתה. זהו הניסיון להיפטר מזהיכרון הטראומטי, ולמעשה, מהמיד הגופני של הזיכרון, להיוותר רק נפש ללא גוף.

אני סבור שמדובר במנגנון הבעייתי ביותר של הסובייקט הפוסט-טראומטי והוא נובע ישירות מדיסוציאציה בזמן טראומה, מדובר בחזרה כפייתית שהסיום האפשרי היחיד שלה הוא קץ היסטוריה, רוצה לומר, מדובר בתהליך שבו אומה מקדמת את הגאולה של עצמה ע"י כך שהיא משמידה את עצמה – אך לא מתוך רצון להעיר את אלוהים מתרדמתו, כמו למשל במקרה של הסיקריקים (לא בכדי כאשר תייר מגיע לישראל שני המקומות הראשונים שלוקחים אותו הם יד-ושם ומצדה ובד"כ באותו יום ממש), אלא מתוך תובנת עומק באשר לטבעו של האדם. הגורם המרכזי לכך הוא חוויה טראומטית קיצונית שנותרת לא רק בלתי מעובדת אלא בלתי ניתנת לתיאור כלשהו – יתר שנמצא מעבר לגבולות האפשר.

הטראומה צרובה בגוף במובן העמוק ביותר - הגוף אינו רק נשא הטראומה, הוא הטראומה, הוא הממשי הבלתי אפשרי. הזיכרון הגופני בלתי מיוצג וגם בלתי נשלט לחלוטין וכפועל יוצא הוא מתפרץ בממד הגופני בעוצמה רבה, מה שגורם לסובייקט הפוסט-טראומטי לחוש ששוב הוא נוכח ברגע הטראומה, הטראומה איננה זיכרון אלא "כאן ועכשיו", ובמצב זה הפיצול בין הדמויות טוטאלי ודיאלוג ביניהן אינו אפשרי שכן מצד אחד נמצא עולם שכל כולו שפה, מילים וסמלים ומנגד ניצב עולם שבהגדרתו דוחה שפה.

אין להתפלא אפוא שבסרט "מועדון קרב", הדמויות כלל אינן מכירות זו את זו. גם כאשר הדמות השפויה לכאורה (נורטון) מתעוררת (בעצם היא לא ישנה) היא אינה מצליחה לייצר באמת דיאלוג עם הדמות הגופנית (פיט) שיצאה מדעתה. הפתרון במקרה זה הוא אחד: ירייה בעצמך (בסצנת הסיום אדוארד נורטון יורה בעצמו).

תמונה# 2 אדוארד נורטון יורה בעצמו בסצינת הסיום של הסרט "מועדון קרב". אין שום אפשרות לדיאלוג אמיתי בין הדמיות המפוצלותו השמדה היא האופציה היחידה. זו גם הסיבה להשמדה הנאצית, במצב של קירבה כה עמוקה הדרך היחידה היא השמדה עצמית, היהודי הוא האחר בתוך הגרמני, אך לא אחר חיצוני אלא הוא ממש. מתוך:  http://www.thundercatseductionlair.com/images/Fight_Club_05a.jpg

גם בסרט "אפוקליפסה עכשיו", למרות הדיאלוג המוקדם בין קוּרץ (ברנדו) ל-וילארד (שין)– גם כאן מדובר כאמור באותה דמות עצמה והרצח הוא בלתי נמנע. מטרת מסעו של וילארד היא להשמיד את החלק שהוא אינו יכול להכיל בתוכו – את הזיכרון הבלתי אפשרי. המקרה הקיצוני ביותר מוצג בסרט "צייד הצבאים", מייק (דה-נירו) וניק (ווקן) הם אותה דמות ממש, בסיום הסרט מייק חוזר לווייטנאם כדי להציל את ניק, אך בעצם הוא חוזר כדי לשחק משחק אחרון, כדי להשמיד את האחר שבתוכו, את הגוף שזוכר את הטראומה. האלימות הסובבת את הדמויות בכל הסרטים היא תפאורה שמייצגת את פנים עולמו של האדם הפוסט-טראומטי, המפוצל.

דיסוציאציה חמורה בזמן הטראומה יכולה לבוא לידי ביטוי בזהות מפוצלת לחלוטין שאינה יכולה לנהל דיאלוג עם עצמה ולכן כל ניסיון של תהליכי עיבוד אינו אפשרי, במקרי קיצון מהסוג הזה הטכניקה היחידה להתמודד עם היתר שעליו מדבר לה קפרה היא דרך השמדת האחר שבתוכך. במובן הזה תהליכי החלמה אינם מכילים את הטראומה אלא דווקא מאיינים אותה. בניסיון להמשיך בחיים צריך לייצר סיפור שאפשר לחיות איתו ועל מנת לעמוד במשימה זו הניצול מנסה להשמיד את המימד הטראומטי שבו. אם התהליך מצליח הוא "מחלים" אך בכך כאמור מאיין את הטראומה ולא באמת מחלים ממנה. הוא אמנם יכול לספר את סיפורו אך סיפור זה אינו עוסק בייצוג הטראומה אלא בהכנסתה לתבנית מסוימת. בתהליך זה מימד השתיקה אינו מקבל שום ייצוג אלא מודחק. משוויתר על השתיקה הניצול לפתע לא יכול להפסיק ולדבר ולספר, אלא שהסיפור אינו מתאר את החוויה הטראומטית, הסיפור הוא תהליך של בריחה מתמדת מהריק – דיבור כהימלטות משתיקה משתקת.

ההבחנה שלה קפרה מציג בין תהליכי הפגן לתהליכי עיבוד נכונה ומדויקת, יחד עם זאת המודל שלה קפרה מציג הוא כזה שבהם תהליכי הפגן ועיבוד מתמזגים זה בזה. אני סבור שלפחות בחלק מהמקרים אין זה אפשרי. יתרה מכך, אני סבור אל פעם לתהליכי העיבוד יש מחיר גבוה ביותר של שלילת הייחודיות שבאירוע הטראומטי והפיכתו ל"עוד סיפור", במובן הזה כל תהליך של עיבוד למעשה מכסה ומסתיר את הטראומה והופך אותה מפגישה עם הממשי ל"סיפור שניתן לחיות איתו". למעשה, האדם הפוסט-טראומטי עומד מול אפשרות של "הכול או לא כלום", או להישאר נאמן לאירוע הטראומטי הבלתי ניתן לייצוג  - שתיקה, או, לחילופין "למכור" אותו לטובת החלמה מדומה. באקלים הדיסוציאטיבי אותה חלמה מדומה אינה אלא השמדת האחר שבתוכך.

4.      שתיקה אותנטית: "השתיקה היא לב לבה של העדות"[34]

כפי שראינו, החוויה הדיסוציאטיבית בזמן טראומה וזיכרון מפורק הם שני צדדים של אותו מטבע, יחד עם זאת, יש להבחין באופן ברור בין שני מצבים: מצב שאירועים לא קודדו בנסיבות האירוע והוא מצב של העדר, ומצב שהזיכרון קודד אך אינו נגיש והוא מצב של אובדן. במקרה של העדר (לא קודד), כי אז כל תהליך של עיבוד מוביל לסיפור שבינו לבין החוויה הטראומטית אין שום קשר. כאן מדובר במשבר עדות עמוק שכן תהליכי עיבוד במצב של העדר זיכרון מייצרים עד חלול. לעומת זאת, במצב שבו האירוע קודד ולא נגיש בהווה או-אז נראה שלפחות בחלק מהמקרים תהליך העיבוד, אם אכן מתרחש, הוא תהליך שבו הטראומה עוברת נורמליזציה מהסוג הגרוע ביותר, השתיקה הטוטאלית הופכת להיות מילה כביכול בעלת משמעות – וככזו מיד נופלת לתוך מערבולת אינסופית של משחקי המילים וחוטאת למהות החוויה הטראומטית. וכך שוב החוויה הטראומטית מאבדת את ייחודה – את שתיקתה היוקדת. ברגע שהניצול הפוסט-טראומטי מדבר את הטראומה שלו הוא בעצם מוותר עליה - האפשרות האותנטית היחידה בעידן הזה היא שתיקה מטמטמת.

אך יש גם אפשרות אחרת, כך אני רוצה לטעון, אפשר לבחור בשתיקה – במצב זה הניצול הופך את הקערה על פיה. לא עוד השתיקה בוחרת בו, אלא הוא בוחר בשתיקה. במצב זה הוא נותר אותנטי ומחויב לשתיקה אך שלא כמו במצב תהליכי הפגן קלאסיים הוא בונה את עצמו מחדש כשתיקה ומתוך שתיקה. אכן, האדם הפוסט-טראומטי שבוחר בשתיקה בוחר בבחירה האותנטית היחידה האפשרית בעולם נטול כל אפשרויות. שתיקה היא אפוא בחירה בעולם בלתי אפשרי, זו אולי האפשרות היחידה מלבד התאבדות: "העמדה העקיבה היחידה שיסודה בחוסר משמעות עשויה להיות השתיקה, אילו נעדרה גם השתיקה משמעות. האבסורדיות המושלמת מנסה להיות אילמת".[35]

טראומה הוא מצב בלתי אפשרי לחלוטין. מצב לימינאלי, בין סיוט להזיה. מצב שבו מערכות חוקים, האמונות, הציפיות, התקוות – קרסו. אין הסברים, רק זוועה מוחלטת. האדם הפוסט-טראומטי מייצג אפוא מצב שבו באמת נגמרו המילים. המילים לא חודרות את המעטפת, הן מערכת של סימנים אשר מנותקת לחלוטין מהחוויה. כל ניסיון להחדיר מילה לתוך עולם זה – שהוא עולם קדוש של מיסטיקונים ששקעו בתוך לילות אפלים – מחלל את הקדושה, מחלל את האדם. ארחיב, בזמן הטראומה המילה הופכת להיות זרה ולכן במצב הפוסט-טראומטי אין עוד אפשרות להשתמש בשפה היומיומית כדי לתאר את העולם שמאחורי המסך. המילים לא מתארות, לא מסבירות. המילים חוסמות. העדות פוגעת בקשר האינטימי שבין העד לחוויה המקורית. הדיבור הופך את הבלתי אפשרי ל"עוד סיפור" ובכך ממוטט אותו. המילה היא רק שלב בדרך ל"סרט תיעודי" וכפועל יוצא להפסקת פרסומות. לדבר משמע לשתף פעולה עם השיטה שהיא, כפי שאנו יודעים, לא רק צינית אלא מסתיימת במחנות השמדה בגרסאות שונות. במובן העמוק ביותר, המילה היא הצעד הראשון בדרך לשיתוף פעולה עם המודל הפשטני והמסוכן: אשמה-כפרה-גאולה. המילה הופכת את הטראומה לסיפור, לנרטיב, להיסטוריה. אלא שמבחינתו של האדם הפוסט-טראומטי המילה לעולם תהיה שקר, לעולם תסתיר ותשווק יותר מאשר תגלה. המילה תהיה תמיד בגדר בגידה בעצמך. כל מילה היא מיתוג עצמי שקרי. כל דיבור שהוא, אפילו דיבור פנימי, הוא בגדר מוכנות לעמוד למשפט כמקרבן או כ-קורבן. כל דיבור הוא הודאה וקבלת גזר הדין שהרי בסופו של דבר, במציאות הקפקאית, האשמה כולה מתנקזת למילה אחת שנחרטת על הגוף.[36] זה אולי נכון שהמילה היא במצבים רבים תנאי להחלמה,[37] אך במובן הזה החלמה היא לא אלא יצירת סיפור שלא היה – סיפור שאפשר לחיות איתו אשר בינו לבין הממשי אין דבר וחצי דבר שכן הטראומה, לפחות במקרים מסוימים, היא לא "עוד סיפור" שאפשר לחיות איתו, הטראומה מייצגת ריקות מוחלטת שנמצאת מעבר למילים ומעבר לאפשרות לייצר סיפור. ברובד אחר, זה העולם שרוצה להמשיך הלאה כופה על הניצול לדבר בשבילו – ולא בשביל הניצול. הקורבן ממשיך להיות הקורבן, הוא מדבר כדי שאנו נרגיש טוב עם עצמנו, שנוכל להקשיב לסיפור טוב, להזדעזע, לבכות כמו שצריך ואז כמו שגם אני עשיתי בפעם האחרונה שביקרתי ביד ושם, לרדת לעין כרם לאכול במסעדה טובה ולדבר על כמה זה בלתי נתפס. פתטי.

שתיקה היא המרד האפשרי היחיד בעולם שבו המילים מסדרות הכול, שבו הזוועה מכובסת והופכת להיות "טוב למות בעד". אבל מסביבך דם. הכול שחור. הזמן חדל מלהתקיים. תחושת העצמי קורסת. אתה מנותק. אתה לא שם אבל ממשיך לראות הכול. צרחות. בכי. דם. תפילות. ואתה, אתה עוצר את זעקתך מתוך הבנה שזעקה משולה להודאה שיש אלוהים, שיש סדר, שיש משמעות. אם אתה זועק אתה עוד מצפה ואז עוד אפשר לפגוע בך. ולכן בשלב הראשון אתה חדל מלזעוק את הזעקה המתבקשת. אתה לא מוכן לשתף פעולה עם העולם. אתה מכריז שהגעת למקום הנמוך ביותר האפשרי. אתה מואר, את מהלך מת בין החיים (מצב תודעה של מוזלמן), או נכון יותר, חי בין המתים. האם מישהו באמת סבור שיש תהליך כלשהו שבו המוזלמן יחזור לעולם המילים – הרי זה פשוט בלתי אפשרי. ישנם מצבים בלתי הפיכים ובלתי ניתנים לתיאור כלשהו. מצבים שהניסיון לדבר אותם הוא בגין חטא בעולם ללא אלוהים.

בשתיקה אתה חוזר למצב הקדם רפלקטיבי, קדם שיפוטי, קדם אנושי. אתה חוזר לגוף שלך ולקשר הראשוני עם העולם – זו הסיבה שטרוויס (דה-נירו, "נהג מונית") צובע את עצמו לפני שהוא יוצא למסע ההרג, בצביעת הפנים יש אמירה של חזרה למצב הפראי, האותנטי. האדם הפוסט-טראומטי צובע את פניו לא כדי להסתיר את מישהו אלא כדי לחשוף את מי שהוא באמת, מאותה סיבה בדיוק קפטן וילארד ("אפוקליפסה עכשיו") צובע את עצמו לפני שהוא יוצא לרצוח את אביו ממש – את קוּרץ.[38] חוסר המוכנות לדבר היא הבחירה שלא להשתתף עוד במשחק. השתיקה היא אמירת "לא!" אחד ברור ומתמשך וכאמור "אין לך גורל שאי-אפשר להתגבר עליו על-ידי הבוז".[39] זו אפוא הסיבה שמֵרסו של קאמי בספר "הזר"[40] בוחר לשתוק במשפטו, עצם הדיבור הוא הודאה, הוא שיתוף פעולה, הוא מוכנות להיות חלק מהמשחק הבלתי אפשרי שבו שוללים מאסד את הרשות לרצוח בנשק כימי ובכך בעצם מאשרים לו לרצוח בגרזנים (אחרי היטלר העניין הוא לא המספרים אלא השיטות). אם אלו הם כללי המשחק, או אז, כפי שאיוון קרמזוב[41] מבין באחד המונולוגים המצמררים שנכתבו מאז ומעולם, עדיף פשוט להזדכות על הכרטיס לחיים הללו.

 

תמונה# 3  וילארד מימין וקוּרץ משמאל. וילארד רוצח את קוּרץ שהוא בה בעת עולמו הפנימי, אחיו לנשק ואביו שלו.

להשתמש במילים זה לייצר משמעות, לייצר סיפור, לבנות התחלה אמצע וסוף. אך המילה לעולם תמצע ואף תבטל שהרי כמו שביאליק הדגיש במסה "גילוי וכיסוי בלשון"[42] המילה היא לא יותר מ X אחד אטום שלא חושף דבר. השימוש במילה מנסה לייצר עולם של סיבות ותוצאות, אך עולם הטראומה שונה במהותו, מדובר בעולם של רוע טהור ובנאלי, רוע לשמו. רוע בלי מילים. האדם הפוסט-טראומטי מבין זאת היטב, הוא יודע שהמילים הם רק בגדר "כיסוי" שכן מתוך שאנו מגדירים אנו מכסים ומסתירים. ואת רגע הטראומה הטהור לא ניתן, ואף אסור, להכניס לתוך תבנית – אסור למסגר אותו.

החוויה הטראומטית היא מפגש חד פעמי עם העולם כפי שהוא בזרותו ואדישותו, מפגש עם הממשי באמת,[43] לכן פרידלנדר בוחר (במודע או שלא במודע) לפתוח את ספרו המונומנטאלי "שנות ההשמדה" בציטוט הבא מיומנו של סטפן ארנסט "אפילו הסופר האדיר ביותר לא יוכל לתאר את האמת כולה, את האמת הממשית, שאין מנוס ממנה".[44]

מבחינת האדם הפוסט-טראומטי המילה, שלעצמה, בעירומה, מחייבת אותו לבחור בחיים או במוות, שכן המילה לא קיימת במצב הלימינאלי. זו הסיבה שניק ("ציד הצבאים") חייב להרוג את עצמו ברגע שהוא מצליח לראשונה לשמוע מילה – לשמוע את מייקל (דה-נירו). מייקל הוא לכאורה האדם שמנסה להמשיך. מייקל הוא "האדם שבחוץ", נורמאלי לכאורה (apparently normal). נראה שמייקל נמשך לעולמו הפנימי - לניק. שכן, לאמיתו של דבר, מייקל, כמייצג עידן פוסט-טראומטי, לא מוצא את עצמו בעולם שבחוץ. אכן, גם למייקל אין שום יכולת לחוש "בית". ניק מייצג את עולמו הפנימי של מייקל. וניק מתוך מצב של טהרה אינו מוכן ו/או אינו מסוגל לדבר עם עצמו לכן כאשר האני-האחר (מייקל) מתעקש לפנות אליו (אל ניק) הוא מסיים את חייו. זו הסיבה שבסצנת הסיום נראה כאילו מייקל יורה ב-ניק,[45] ההתעקשות לפנות במילים אל העולם הפנימי של האדם הפוסט-טראומטי משולה לרצח שכן מהרגע שנכנסו מילים לתוך עולמו של האדם הפוסט-טראומטי החוויה שלו הופכת מחוויה חסרת כל משמעות, מחוויה אותנטית וחד פעמית, ל"עוד סיפור" – חלק מהסטטיסטיקה. האדם הפוסט-טראומטי, שנותר נאמן לעצמו ולחוויה הראשונית של המפגש עם הרוע הטוטאלי, לא יכול לעבור מעולם השתיקה לעולם המילים שכן המעבר הזה, מתוך הגדרה, מחייב אותו לוותר על האמת שלו (ואין שום אמת אחרת מלבד אמת זו), במובן הזה המושג המיופייף "החלמה" נוסח הרמן[46] אינה אלא אתנחתא קומית מהדבר האמיתי; כל ניסיון לדבר אל האדם הפוסט-טראומטי (בכל שפה שהיא) מייצרת תגובה אלימה כלפי פנים או חוץ. האדם הפוסט-טראומטי, האותנטי, זה שנאמן לעצמו עד הסוף, יעדיף לרצוח אנשים שמדברים אליו מאשר לשוחח איתם – כך גם במקרה שזה הוא עצמו שמנסה לדבר איתו (דיבור עצמי/פנימי). ואכן יש בכך היגיון צרוף. האדם הפוסט-טראומטי ממשיך לתקשר אלא בדרך ישירה וברורה הרבה יותר – בשפה של הדם. האדם הפוסט-טראומטי מבקש לו רק את השתיקה, אך אם לא מאפשרים לו את השתיקה הוא עומד מול שתי אפשרויות, או-או: או הוא או אני. או להרוג את האדם שפונה אליו או להרוג את עצמו. על כל פנים, מבחינת האדם הפוסט-טראומטי אין הבדל ממשי. לכן קאמי בספרו "האדם המורד" מתאר את ההתאבדות והרצח כמצבים כה דומים. בעולם של אדישות טוטאלית אין לכך משמעות ממשית.

5.      קפקא: לשתוק את הטראומה

אם נחזור להגדרתה של פלמן את המאה הזו כמאה פוסט-טראומטית וניקח בחשבון שגורם הסיכון להתפתחות תסמינים פוסט-טראומטיים הם דיסוציאציה בזמן הטראומה, על המאפיינים הייחודיים של חוויה זו, או-אז נראה שאנו אכן שקועים עמוק בתוך משבר עדות, רוצה לומר, אותם "סיפורי זוועה" שאנו שומעים בהזדמנויות שונות הם במקרה הטוב מכסים יותר מאשר מגלים, במקרה הפחות טוב, אינם מייצגים את החוויה הטראומטית עצמה ובמקרה הרע פשוט לא יכולים להוות מקור אמין – לא בהקשר המחקרי ולא בהקשר המשפטי. השאלה היא אפוא האם ניתן לשתוק את הטראומה.

אני רוצה להציע אפשר לשתוק את הטראומה ובכך לבטא אותה, כדי לעשות כן צריך לחשוב במונחים של אלגוריה פתוחה עד לאין סוף. אסביר, בניסוח האלמותי של קוינטיליאנוס מציגה דבר אחד במילים ודבר אחר במשמעות,[47] כלומר, "אומרת דבר אחד ומתכוונת לדבר אחר".[48] בהשראתו של קפקא אפשר לחשוב גם על קטגוריות מסוג אחר לחלוטין, אלגוריות ריקות וחלולות, כאלו שמצביעות על עולם ריק ונטול משמעות. עולם של מסמנים ללא מסומנים; בעולם של אלגוריות פתוחות לאין סוף ולמעשה חלולות לאין סוף אין למסמן שום משמעות. המסמן מביא אותנו למבוי סתום, אין לנו אפשרות להבין ולפענח את היצירה מתוך הבנת האלגוריות שכן העולם האלגורי לא מביא אותנו לעולם סדור ורציונלי או לעולם בעל משמעות, אלא דווקא משליך אותנו באופן אכזרי ואדיש לעולמנו הפנימי - הריק. האלגוריה הפתוחה לאין סוף היא בגדר מסמן שלא מביא אותנו לעולם לממשי אלא תמיד למסמן נוסף, אנו עוברים ממסמן למסמן מבלי להיחשף לשום משמעות משום סוג שהיא, במובן הזה אנו נאלצים בשלב מסוים לוותר על המושג משמעות ולאחר מכן לוותר על "המושג" שלעצמו. המילה של האדם הפוסט-טראומטי מסמנת את הריק הטוטאלי וכתיבתו של קפקא מביאה לידי ביטוי את חווייתו של האדם אשר מדבר במילים נטולות משמעות כלשהי.

לא בכדי קפקא רצה לשרוף את כתביו, בבקשה זו, בתשוקה זו, קפקא קורא לנו לחשוף את הריקות שביצירתו. קפקא כותב מתוך האין הטוטאלי ואת האין הטוטאלי (הרבה מעבר לאותה "שפה מינורית").[49] במובן הזה השריפה היא חשיפת הריקות, השריפה משמידה את היצירה אך חושפת את משמעותה, או נכון יותר, את העדר משמעותה. עד כמה ששריפת הכתבים היא בגין אסון (האם אפשר לחשוב על עולמנו בלי יצירותיו של קפקא) כך היא חסרת משמעות, בדיוק כמו ששריפת גופות היא בה בעת אסון וחסרת כל משמעות –מלבד תיירות שואה. קפקא מפנטז לאיין את כתביו שכן במעשה זה הוא חושף את היצירה כמעשה שהוא בה בעת בלתי נשלט אך מהווה סוג של בחירה בלתי אפשרית בעולם נטול בחירות של הניצול הפוסט-טראומטי. הניצול הפוסט-טראומטי, יוצר מתוך השתוקקות להשמיד את יצירתו ולחשוף את חוסר משמעותה. ובין לבין, קפקא יוצר עולם חדש, זו האפשרות היחידה של הניצול הפוסט-טראומטי, יצירת עולם שלם ומושלם, עולם חדש ובלתי תלוי לחלוטין בעולם המציאותי – עולם אשר מבוסס על האקלים הדיסוציאטיבי. העולם החדש הזה מייצג את עולמו הפנימי של האדם הפוסט-טראומטי אשר יודע ששתיקה היא האפשרות האותנטית היחידה עבורו. בעולם הקפקאי אין שום משמעות למושג אמת וכמובן שאין שום משמעות למושג עדות – ולא בכדי המשפט של יוסף ק. לעולם לא יתקיים.[50]

האלגוריה הפתוחה לאין סוף היא קטגוריה ששוללת את עצמה, היא לא מובילה לדבר. על פניו בזמן הקריאה הקורא סבור שהוא יכול לזקק תובנות מסוימות, אך למעשה האלגוריות לא מאששות ולא שוללות שום תיאוריה. הם משאירות את הקורא בעולם נטול כל אפשרויות, עולם שבו השתיקה מדברת את עצמה באובססיה אך באדישות מבעיתה. קפקא הוא אולי הסופר היחידי שכתב את ומתוך השתיקה – כתיבה של מוזלמן שאוחז בפרוסת הלחם אך יודע שכבר לא יוכל לאכול אותה, כך קפקא, אוחז במילה ויודע שזו איבדה את משמעותה. אם מדובר בתהליכי עיבוד או-אז מדובר בתהליך עיבוד מסוג שונה לחלוטין – קפקא לא מייצר "סיפור" או "נרטיב", הוא כותב את הבלתי אפשרי, הוא משתמש בשפה באופן שנשאר נאמן לשתיקה המוחלטת, לטראומה עצמה. קפקא מסתובב כל חייו סביב הטירה, הוא נשאב אליה כמו אל חור שחור, אך הוא יודע שלעולם הוא לא יוכל להגיע אליה. הטירה היא-היא אותו חור שחור ריקני שמושך אליו הכול בכוח אינסופי, ממש כמו החוויה הטראומטית, אך בה בעת הטירה תמיד תישאר מעבר להישג יד. הטירה היא השתיקה שבתוך המילה.

תמונה # 4 מתוך http://www.infocenters.co.il/gfh/multimedia/GFH/0000004677/0000004677_1_web.jpg

"כשראו אחד נושא איתו שתי מנות־לחם, ידעו כי אסיר זה כבר היה למוזלמן. לא שנפל לו פתאום בירושה אוצר גדול כזה, אלא להיפך: עתיד הוא להורישו לאחרים. אך בלע המוזלמן אל קרביו, מיד התריז. לפיכך היו המוזלמנים שרויים על־הרוב במחראה, מכנסייהם מלוכלכים תמיד בצואה רירית, בידם האחת לופתים הם בכל כוח את מנת-הלחם, ובידם האחרת מקנחים את שלשולם. מתוך פיהם וחוטמם, מתוך עיניהם ומתוך כל פתחי-גופם זבה הייתה ליחה. אל המוזלמן צריכים היו לדבר פעמים מספר עד שהגיעו הדברים אל מוחו. אך על לחמו הוסיף לשמור מכל משמר. תת-ההכרה שלו, זה חוש־הקיום האושוויצרי המיוחד קודם הגיעו לדרגת מוזלמן, היה ער בקרבו לשמור על מְנת־לחמו לבל יגנבוהּ. אף כי עדיין לא אכל את מנת־אתמול, ולא יאכלנה עוד".[51]

6.      סיכום – לה קפרה בראי קפקא

בחוויה הטראומטית ישנו תמיד "יתר", שאינו ניתן להמשגה, סימול או ייצוג. לה קפרה מנתח באופן מבריק ומעורר השראה את דרכי ההתמודדות עם ה"יתר" בדרכים של הפגן ועיבוד. במאמר זה הצעתי הבחנות בכל הקשור למאפיינים הדיסוציאטיביים בזמן החוויה הטראומטית המאפשרים, להבנתי, חידוד תובנות אשר לה קפרה מציע בעיקר בנוגע לאפשרות ואי האפשרות להתמודד עם מצב של העדר מובנה. טענתי המרכזית היא שישנם מקרים שאינם ניתנים לעיבוד, ויתרה מכך, במקרים רבים תהליך של עיבוד הוא למעשה תהליך של וויתור על הייחודיות שבאירוע הטראומטי והפיכתו למקרה סטטיסטי. במצבים אלו שתיקה האי אפשרותו היחידה של האדם הפוסט-טראומטי שנותר נאמן לייחודיותו של החוויה הטראומטית עצמה – במסה זו ניסיתי להראות שזו היא דרכו של קפקא לכתוב מתוך ואת ההעדר. כמובן שלאמירה זו השלכות ברובד האישי והתרבותי, אם חוזרים לרעיון של טראומה כאירוע מכונן ברמה הלאומית נראה שהדרישה ל"זיכרון מדויק" (לה קפרה) היא בבחינת הבלתי אפשרי שזה מגיעה לאירוע טראומטי שמוגדר "כאירוע קצה", מה שנותר הוא הבזקים של שתיקה וייצוגים של שתיקה שמסעים את המבנה היציב כביכול של התרבות והופכים אותה ל"תרבות לכאורה", מבחינת, שום דבר אינו בטוח עוד גם לא המילה עצמה.

 

 



[1] שושנה פלמן ודורי לאוב, עדות:משבר העדים בספרות, בפסיכואנליזה ובהיסטוריה (תרגמה: דפנה רז), תל אביב: רסלינג, 2008.

[2] דומיניק לה קפרה, לכתוב היסטוריה, לכתוב טראומה, (תרגם: יניב פרקש), תל אביב: רסלינג, 2006, עמ' 122.

[3] עמוס גולדברג, “השואה וההיסטוריה: נתקים בעידן פוסטמודרני”, תיאוריה וביקורת, גיליון 40, 2012, 121-155, עמ' 127.

[4]  לה קפרה, טראומה, עמ' 49.

[5] שם, שם.

[6] שם, עמ' 49.

[7] שם, עמ' 118.

[8] שם, עמ' 89.

[9] שם, עמ' 90.

[10] שם, שם.

[11] שם, עמ' 78.

[12] שם, עמ' 86.

[13] שם, עמ' 77.

[14] שם, עמ' 82.

[15] שם, עמ' 30.

[16] שם, שם.

[17] שם, עמ' 94.

[18] Doris Breh and Günter Seidler, "Is Peritraumatic Dissociation a Risk Factor for PTSD?", Journal of Trauma & Dissociation,.8(1), 2007, pp. 53-69; Emily Ozer and Suzanne Best and Tami Lipsey,and Daniel Weiss, "Predictors of Posttraumatic Stress Disorder and Symptoms in Adults: A Meta-Analysis", Psychological Trauma: Theory, Research, Practice, and Policy, vol S(1) :pp. 3-36, 2008.

[19] פלמן ודורי, עדות.

[20] Pierre Janet, L'automatisme psychologique, Paris: Alcan, 1889; Pierre Janet, Psychological healing; a historical and clinical study (Translation: Eden Paul and Cedar Paul), New York: Macmillan, 1925; Bessel A van der Kolk, and Onno van der Hart, "Pierre Janet & the Breakdown of Adaptation in Psychological Trauma", American Journal of Psychiatry, vol. 146(12), pp. 1530-1540, 1989.

[21]Bessel A van der Kolk and Rita Fisler, "Dissociation and the fragmentary nature of traumatic memories: Overviewand exploratory study", David Baldwins Trauma Pages, 1995, http://www,trauma-pages,com/a/vanderk2,php (accessed Jan 11, 2011).

[22] David Spiegel, "Trauma, Dissociation, and Memory", Psychobiology of Posttraumatic Stress Disorder,vol.821 pp. 225-237, 1997.

[23] Merel Kindta and Marcel Van den Hout and Nicole Buck, "Dissociation related to subjective memory fragmentation and intrusions but not to objective memory disturbances", Journal of Behavior Therapy and Experimental Psychiatry, vol. 36, pp. 43-59, 2005.

[24] Anke Ehlers and Ann Hackmann and Tanja Michael, "Intrusive re-experiencing in post-traumatic stress disorder: phenomenology, theory, and therapy", Memory, vol.12 (4), pp. 403-415, 2004.

[25] van der Kolk and Fisler, Dissociation.

[26] Kylie Sutherland and Richard Bryant, "Autobiographical memory and the self-memory system in posttraumatic stress disorder", Journal of Anxiety Disorders, vol. 22, pp. 555–560, 2008.

[27] Bessel A van der Kolk, Psycological Trauma, Washington: Amrican Psychiatric Press, 1987; Bessel A van der Kolk, "The body keeps the score: memory and the evolving psychobiology of posttraumatic stress", Harvard Review of Psychiatry, vol. 1(5), pp. 253-65, 1994.

[28] Ellert Nijenhuis and Onno van der Hart and Kathy Steele, "Trauma-related Structural Dissociation of the Personality", Activitas Nervosa Superior, vol. 52 (1), pp. 1-23, 2010.

[29] לגישה ביקורתית לקשר בין דיסוציאציה לפוסט-טראומה ראו בהרחבה:

Richard Bryant, “Does dissociation further our understanding of PTSD?”, Journal of Anxiety Disorders, vol 21, 2007, pp. 183−191; Grant Marshall and Terry Schell, "Reappraising the link between peritraumatic dissociation and PTSD symptom severity: Evidence from a longitudinal study of community violence survivors", Journal of Abnormal Psychology, vol. 111, pp. 626−636, 2002; Ingrid Candel and Harald Merckelbach, "Peritraumatic Dissociation as a Predictor of Post-traumatic Stress Disorder: A Critical Review", Comprehensive Psychiatry, vol. 44(1), pp. 44-50, 2004.

[30] יוחאי עתריה, “משבר הגבריות”, סליל, גיליון 7, עמ' 57-81, 2013, http://slil.huji.ac.il/~slil/uploads/sheets/ataria_man.pdf .

 

[31] Joseph Conrad, Apocalypse Now, Directed by Francis Ford Coppola, Produced by Francis Ford Coppola, Performed by Francis Ford Coppola, 1979.

[32] Michael Cimino (dir,) The Deer Hunter, 1978.

[33] David Fincher (dir,), Fight Club, 1999.

[34] גולדברג, השואה וההיסטוריה, עמ' 140.

[35] אלבר קאמי, האדם המורד (תרגם: צבי ארד), תל אביב: עם עובד, 1976, עמ' 11.

[36] פרנץ קפקא, “במושבת העונשין”, בתוך פרנץ קפקא, סיפורים ופרקי התבוננות, ירושלים ותל אביב: שוקן, 1977, עמ' 151-183.

[37] Dori Laub, "Truth and Testimony: The Process and the Struggle", in Cathy Caruth (ed,), Trauma: Explorations in Memory,  Baltimotr, Maryland: The Johns Hopkins University Press, 1995, 45-61.

[38] עתריה, משבר הגבריות.

[39] אלבר קאמי, המיתוס של סיזיפוס: מסה על האבסורד (תרגם: צבי ארד), תל אביב: עם עובד, 1978, עמ' 125.

[40] אלבר קאמי, הזר (תרגמה: אילנה המרמן), תל אביב: עם עובד, 1985.

[41] פיודור דוסטויבסקי, האחים קרמזוב (תרגמה: נילי מירסקי), תל-אביב: עם עובד, 2011.

[42] חיים נחמן ביאליק, ח,נ, ביאליק, דברי ספרות, גילוי וכיסוי בלשון, הוצאת דביר, תשל"ח.

[43] פלמן ודורי, עדות.

[44] שאול פרידלנדר, שנות ההשמדה, 1939-1945, ירושלים: עם עובד, 2009, עמוד פתיחה.

[45] רעיה מורג, הגבר המובס, תל אביב: רסלינג, 2011.

[46] Judith Lewis Herman, Trauma and recovery, New York: Basic Books, 1992.

[47] Quintilian. Institutio Oratoria. Book 8, Chapter 6, Section 44. Cambridge, Mass: Harvard University Press, 1953.

[48] Agnus Fletcher, Allegory: The Theory of a Symbolic Mode. Ithaca: Cornell University Press, 1964, p. 2.

[49] ז'יל דלז ופליקס גואטרי, קפקא - לקראת ספרות מינורית, בעריכת רפאל זגורי -אורלי, בתרגומם של רפאל זגורי-אורלי ויורם רון, תל אביב: רסלינג, 2005.

[50] פרנץ קפקא, המשפט (תרגם: ישורון קשת), ירושלים: שוקן, 1975.

[51] ק. צטניק, סלמנדרה: כרוניקה של משפחה יהודית במאה העשרים, חיפה: שקמונה חברה להוצאה לאור בע"מ, 1971 עמ' 151–152


יוחאי עתריה הוא דוקטורנט באוניברסיטה העברית בתוכנית מלגאי הנשיא. יוחאי כתב מספר מאמרים בכתבי עת שונים בנושא הטראומה - בעיקר על הקשר שבין תחושת העצמי לגוף בזמן החוויה בזמן החוויה הטראומטית. מוציא בקרוב את הספר "המתמטיקה של הטראומה" בהוצאת "גג" שעוסק בהיבטים התרבותיים של הטראומה. כמו כן, עורך קובץ מאמרים יחד עם פרופ' זיוה שמיר וד"ר חיים נגיד על פרנץ קפקא שרואה אור בימים אלו.

שקט בבקשה! על שתיקות והשתקות