עורך

מאמרים

בהקשר

תערוכה וירטואלית

ביקורת ספרים

את מה שותקים האוהבים?

אסתי הלפרין-מימון

 

ספרו של רולאן בארת, שיח אהבה, בא לחלץ את שפת האהבה מן הבדידות שבה היא שרויה.[1] בהקדמה לספר הוא מסביר שמדובר בניסיון להעלות על הבמה אמירה שהיא בעצם דיוקן מובנה. דיוקן שלדבריו מציע לקורא את מקומו של מי שמדבר בתוך עצמו, באהבה, לנוכח האחר, האובייקט הנאהב, שאיננו מדבר.[2] כך, הוא מציג שיח שמדבר את האהבה ולא על אודותיה. אולם הניסיון לדבר את האהבה אינו רק אתגר במובן שבו קשה כל כך לייצג בשפה את שפת הנפש האוהבת, אלא שהוא מייצר בעיה נוספת, שמתבטאת בטענתו של בארת עצמו, שלכתוב על אודות משהו כאהבה משמע להסכים גם להתרוקנותו.[3] כך אולי נותר הדיבור על אודות האהבה ואת האהבה כמסוכן כמעט לאותה חוויה מעודנת ומדוייקת, שעלולה להתנדף עם בואן של מילים. כך יכולות המילים לא רק שלא לקלוע להלך הנפש ולא להצליח לייצג את החוויה נאמנה, אלא שהן אף יכולות להפיג אותה. אולם האם אפשר לחשוב על אהבה ללא מילים? האם אין הן עצמן, במובנים מסוימים, המאפשרות והמייצרות את האהבה? היעדר המילים, השקט, נדמה לעיתים כחסר. אולם ביחס לאהבה ניתן לשאול האם היעדר המילים אינו דווקא ייצוג מדויק יותר של חוויה פנימית עמוקה? אם כך, מהו המקום של השתיקה, האין, החלל, באהבה?

בניסיון להתחקות אחר מקומו של החלל באהבה, אנסה לנתח את "מעשה בזוג נשוי", סיפור קצר של איטאלו קאלווינו (Calvino)[4] בטקסט זה מומחש בעיני המשחק העדין שבין החלול והמלא, השתיקה והדיבור, שבאהבה. ניתוחו מאפשר לנוע בין הדוגמה שבפרקטיקה לבין התיאוריה, בדיון במהו הדבר שאותו שותקים האוהבים.

הרעיון כי ביטויין של חוויות סובייקטיביות משמעותיות אינו מתאפשר בשפה אלא בשתיקה הינו ציר המשותף לוויטגנשטיין ולוויניקוט. השתיקה אצל ויטגנשטיין היא הדרך שבה הוא מציע להתייחס אל מה שאי אפשר לדבר עליו. לצד זאת הוא טוען ש"הלא יאמר לבטח ישנו, הוא מראה את עצמו...".[5] כלומר, אולי אותו דיוקן שאותו ניסה בארת לצייר בטקסט הינו בעל נראות גם בעיניו. ויניקוט אף הוא מציע, ש"יש מקום לרעיון, שהתייחסות ותקשורת משמעותיות הן דוממות".[6] הוא מתאר כי בתהליך ההתפתחות של התינוק האינדבידואלי החיים צומחים ומתבססים מתוך אי-חיים, ולהיות הופך לעובדה שמחליפה לא-להיות, כשם שתקשורת צומחת מתוך שתיקה. כלומר, בנפש ישנו מקור לערוץ, שבו לדבריו "...השתיקה שקולה לתקשורת, ושקט דומם שקול לתנועה".[7] האהבה, ברוח דברים אלה, מראה את עצמה ומקיימת תקשורת ויחס בשתיקה לא פחות מאשר בדיבור.

"מעשה בזוג נשוי" מספר לנו דבר מה על אודות המקום שבו ניתן להציץ לרגע בבואתה של האהבה. בבואה, צל, הד, כל אלה מסמנים את האהבה שנוכחת וחומקת בו-זמנית, כי האהבה, כמו שמציע סיפור זה, אינה מביטה בנו עין בעין אלא היא שארית, היא מזכרת, היא כמיהה שמתקיימת בדיעבד, כחלק ממעגל קסמים השזור כשרשרת. אין לה התחלה ואין לה סוף, אלא היא התנועה עצמה.

קאלווינו מספר בדרכו על אותו זוג נשוי. בסיפורו מקום נרחב לעשייה, לפעולות, לרוטינה ולאקטים, עם מעט מאוד תיאור של דיבור בין השניים ואף לא מילה אחת המצוטטת כנאמרת ביניהם. הסיפור מדמים את המילים, את השיחה ואת האמירות, שאותן אנו מכירים כהצהרות אהבה. נעדר ממנו דיבור הגיבורים המעורר השראה, מציע תובנה, חושף רגש כזה או אחר. במקום אלה, הוא מספר לנו על מה ששני הגיבורים, ארתורו ואלידה, עושים. וכך נגלה לעינינו מחזה של שני אנשים עובדים, החיים להם יחד ולרגע נדמים כמשלימים זה את זה כיום ולילה. הם מתחלפים ביניהם כמו החושך והאור, בנוכחות בבית ובעבודה. ביום עובדת אלידה ובלילה עובד ארתורו, ביום ישן ארתורו, ובלילה אלידה. הם חיים על פי חוק, חוק העשייה וחוק הזמן, וכיום ולילה כמעט ולא נפגשים, אלא בנשיקת הזמנים של דמדומי בין ערביים ושל בקיעתו של היום מתוך הלילה. השקה זו היא אזור הביניים שבו נמצאים שניהם. ואולי, כמו שלא ניתן לקבוע את הצבע המדויק שלובשים השמיים בשעות אלה, כך קשה לומר מה הם בדיוק ארתורו ואלידה. מהו שנרקם ונפרם, נמצא וחומק, מוצפן ונגלה, ביניהם. מהו אותו הדבר, שנקודות חפיפה אלה שבהן נפרשות שתי רשתות של אנושיות חמה ונוכחת זו על פני זו יוצרות כמצע שאולי אין לו שם.

 

כדי לעקב אחר מה שמתרחש ביניהם, מזמין אותנו הסיפור לחפש אחר אותן נקודות השקה ולהתבונן בנעשה בהן, בגלוי ובנסתר. אלידה וארתורו מזהים זה את זו דרך החושים, הצלילים, הריחות, הטקסטורות של החיים. כך למשל, מזג האוויר שנספג במעילו של ארתורו רומז לאלידה מה עבר עליו קודם. באופן זה הופכים אולי החלקים המוחשיים ביותר שביומיום, לפיוטיים. שכן באמצעותם מתקיים כל אחד מהם בהלך רוחו של השני.

 

הסימנים שארתורו ואלידה מותירים זה לזו מעוגנים כמעט כולם בבית. בפעולה, בעשייה. אין מכתב אהבה, אין פתק על המקרר, אין טקסט רומנטי או פרח או שוקולד או כל סמל אחר שנוכל להכיר ולומר: הוא אוהב אותה, זו מחווה של אהבה. המחוות האלה, אם היו, היו הופכות את הסיפור לקלישאה, לחסר טעם, ללעוס ולמשעמם. כי תרבות האהבה המלאה, הצרכנית, המוסכמת והמתומללת היטב שאנו מכירים – היא היא האהבה השחוקה. וכאן בא אולי סיפורו של קאלווינו להראות לנו בפשטות שאת האהבה אין מוצאים ואין מקבעים. את האהבה רודפים, מהאהבה חומקים, מהאהבה מסתתרים ואת האהבה מגלים. ואולי גם כל זאת נעשה בדיעבד. וכמו שסיפורו מתחיל כמעשה בזוג נשוי – תיאור פשוט של שני פועלים עם קשר ממוסד ופרקטי, ונגמר באהבה גדולה, כזו היא גם האהבה. היא מנכיחה את עצמה בדיעבד. כי הפרח והשוקולד והמכתב הם אולי הניסיון של אנשים להתמודד מול הזמן שעולב בהם. הניסיון להחזיק באהבה בכל הכוח, לתפוס אותה כמו שתופסים פרפר ברשת ולנעוץ בה סיכה חדה, כדי להיאבק כמיטב יכולתם באכזריותו של הזמן. הזמן שמכלה את התשוקה כפי שאנו רגילים לחשוב, הזמן שהופך אותנו ליפים פחות, מחוזרים פחות, נלהבים פחות, וככזה הוא אויבה הגדול והקטלני לכאורה של האהבה. אבל בסיפור הזה, מצטייר לנו הזמן דווקא כפטרונה של האהבה. שכן בזכותו הנוכחות של ארתורו ואלידה במקום אחד, אינה שמה קץ לכמיהה שביניהם ליותר מרגעים ספורים. שכן תמיד נדמה שמפריד ביניהם הזמן. הדקות שעוברות מייצרות פער ביניהם, וכך לפתע נתפסת אלידה בהלה ואצה להתארגן ולצאת לדרכה. וכך גם מרחיק ארתורו במחשבותיו עוד קודם שיוצא את הבית, ומותיר אותו מאחור. הזמן שמאיץ בכל אחד מהם לצאת ולעזוב את השני בבית הוא זה שמאפשר את הציפייה. וכך הופכות עבודות הבית שעושה ארתורו ל"מעין פולחן של ציפייה לבוא אשתו, כמעט כמו ללכת לקראתה גם בלי לצאת מארבע קירות הבית...".[8] הזמן שעובר מקרב ביניהם ומרחיק, בתנועה חוזרת שעליה אפשר לסמוך כמו על חוק טבע. בזכותו ישנם געגוע, איחוד, החמצה, חיפוש, כמיהה ורגיעה. וכך מספר לנו הסיפור:

 

כשהיה השולחן ערוך, וכל הדברים כבר הונחו בטווח הושטת יד כדי שלא יהיה עוד צורך לקום, אזי בא רגע ההתמוגגות שהייתה אוחזת בשניהם, כשחשבו כמה מועט הזמן שהוקצה להם להיות יחד, וכמעט ולא היו מצליחים להביא את הכף אל הפה, מרב חשק שניעור בלבם להחזיק זה ביד זו, ולהשאר כך תמיד.[9]

 

האהבה, שאינה מדוברת בסיפור אלא נשתקת בו, נגלית כתנועה חריגה בתוך שטף של תנועות מוכרות, אשר נדמה שרק מתוך הרוטיניות שלהן היא יכולה למצוא לעצמה מקום מסתור אשר יגונן עליה מלהפוך מלאה בעצמה, מתוכננת ומודעת, עד שתתרוקן מתוכנה. כך מתאר הסיפור את המילים שמחליפים ביניהם ארתורו ואילדה, כרקע דל שבתוכו מתרחש הדבר המשמעותי שאינו בר מילים: "כך בשעה שעמדו שניהם ליד הכיור, עירומים למחצה, קפואים מעט, דוחפים זה את זה מפעם לפעם, חוטפים מיד ליד את הסבון ואת משחת השיניים וממשיכים לומר זה לזו את הדברים שהיה צריך לומר, הגיע גם רגע של קרבה, ולפעמים, אולי דווקא בשעה שעזרו זה לזו לשפשף את הגב, התגנבה בין תנועותיהם לטיפה, והם מצאו את עצמם מתחבקים".[10] החיבוק הוא מה שקורה להם כשהם עושים דברים אחרים. כמעט כאילו הוא מסתתר כתנועה סוררת בתוך הרחצה, בין התכופפות לבין הרמת יד ושחרור המים העצורים בברז.

 

עכשיו הוא היה דוהר ברחובות האפלים, בין הפנסים הדלילים, אולי כבר נמצא מאחורי מפעל הגאז. אלידה היתה הולכת למיטה ומכבה את האור. בשכבה בצד שלה היתה מזחילה אחת מרגליה אל הצד של בעלה, כדי לחפש את חמימותו, אלא שבכל פעם נוכחה לדעת שבצד שבו היא ישנה היה חם יותר, סימן בטוח שגם ארתורו ישן שם, ובשל כך היתה אלידה חשה בלבה רכות של אהבה גדולה.[11]

כך חותם קאלווינו את הסיפור, ב"רכות של אהבה גדולה". אלא שזוהי הפעם הראשונה שהמילה 'אהבה' מוזכרת בסיפור, ונדמה אולי כי היא הסתתרה לה בין המעשים השגרתיים של בני הזוג, מציצה ומסתתרת, נגלית וחומקת, ברגעים שונים בשגרת יומם. גיבורי סיפורו של קאלווינו מחפשים במיטה המשותפת כל אחד בתורו, את המקום שבו נותרה חמימותו של האחר. את אותה "גומחה המלאה חמימות"[12] שנותרה מכל אחד, ומשמרת את צורת גופו. כל אחד מהם מותיר אותות, ועוקב אחרי אלה שהוצפנו עבורו. צעדיו של ארתורו, שהתערבבו בתודעתה של אלידה עם קולו של השעון המעורר בבקרים, מנכיחים את בואו אך מתמזגים בקול אחר, ונחבאים בו. קולות טפיפת עקביה של אלידה הופכים לסימני חיים, אחריהם עוקב ארתורו בערבים בשמיעתו, ולאחר מכן בעיני רוחו. ההסתרה והחשיפה, כמו החלול והמלא, מבטאים את המשאלה הכמוסה שעליה כותב ויניקוט: "...זהו אושר להיות חבוי, אך אסון לא להימצא".[13] כך, כמו במשחק של תופסת ובמשחק של מחבואים, קאלווינו מציע לנו שאולי גם באהבה ישנו כלל. המשחק יכול להתקיים כל עוד מישהו איננו. אותה תנועה בין הימצאות להיעדרות היא שמייצרת חלל ייחודי שבו מוצאת את עצמה האהבה. שכן אלידה איננה מזחילה את רגלה כדי לחפש את ארתורו. גופו נמצא הרחק משם. היא מבקשת דבר מה אחר. היא מבקשת את הסימן לכך שהוא איננו, אך שהיה שם. החמימות שהותיר דומה להד מחשבתו, לצל של תחושותיו. דבר מה ששייך לו אך שאין לו קיום משל עצמו. הוא מתקיים מעצם היותו מזכרת, סימן. אלידה מבקשת את החום שמסמן לא את ארתורו, אלא את ניסיונו לחפש אחר חומה שלה, שמסמן את החיפוש שלה אותו. התשוקה העמוקה שלה היא התשוקה להיות נחשקת, וכזו היא גם תשוקתו.

ארתורו היה נשכב בצד שלו בהקפדה רבה, אבל אחרי זמן מה היה פושט רגל אחת לכיוון ההוא, אל המקום שבו נותרה חמימותה של אשתו, כעבור שעה קצרה היה מושיט לשם גם את רגלו השנייה, וכך היה מעביר את כולו, אט-אט, לאותו צד של המיטה שקודם היה צדה של אלידה, לאותה גומחה המלאה חמימות, שעדין שמרה את צורת גופה של האשה, היה משקיע את פניו לתוך הכרית שלה, לתוך בושמה, ונרדם.[14]

מיטתם של אלידה וארתורו היא מקום שבו נחבאת אהבה. שם נפגשים מבלי לשכב זה לצד זו שניים המחפשים את אותו הדבר. את הנגטיב זה של זו. או אולי נכון יותר לומר, שניים המחבקים בלבם את היעדרו של האחר, שחבק בדיוק שם את היעדרותם שלהם. וכך נע לו מעין ריקוד שכזה. ארתורו לופט את חום גופה הנעלם של אלידה, ובזכות כך יכולה אלידה להתרפק על חום גופו האבוד של ארתורו, באותו המקום בדיוק. לרגע נדמית בפנינו תמונה של שניים, שכל אחד מהם בתורו מקיף חלל, תוחם ריק, אשר מסמן במחשבתו את נוכחות האחר בהיעדרו. ושם, מספר לנו קאלווינו, בתנועה העדינה הזו, השקטה והכמעט בלתי קיימת, שם נחה לה לרגע חולף האהבה.

 

"מעשה בזוג נשוי" מספר לנו דבר מה על אודות הפועל 'לשתוק'. אנו שותקים דבר מה, גם אם אין לו ניסוח במילים. דבר מה שיש לו ייצוג בעולמינו אך שאין לו ביטוי בשפה. אולי מפני שאין אפשרות לשחזר אותו. שתיקה כזו היא לעתים ביטוי של החלקים העמוקים האותנטיים ביותר שבנו. היא לעתים התקשורת החמה והרכה ביותר. קשה לתרגם שתיקה למילים. הסיפור אינו יכול לבצע להטוט שכזה, אבל הוא עושה בעיני דבר מה אחר: הוא מראה את השתיקה בתיאוריו, דרך אותה התמונה המיוצגת במילים. הבחירה בטקסט שכתוב בסגנון זה, כתיאור ללא דיאלוג וללא דיבור של גיבוריו, יכולה לבטא ולהעביר מסר ביחס לתפקידן של המילים, מעבר לרמת התוכן. המחשבה שבסגנון טמון המסר משתקפת בדבריו של אהרון מגד (Megged): "המספר פסח על שתי פעימות לב ובחר בשתיקה. או השאיר לקורא למלא את החסר, לדמות לעצמו את אשר ידמה, או לשתוק ביחד אתו." כך הוא כותב, כאשר הוא מתאר משאלה כמוסה של הסופר: להגיע באמצעות הדיבור אל השתיקה, או במילותיו שלו "להגיע אל אותה מדרגה, שבה הברה המושמעת במרחב, מעירה הדים כה מרחיקי נדוד, כה מוכפלים והולכים, עד שכל המרחב מתחיה מהם".[15] הוא מציע כי משאלה זו נובעת מידיעתו הפנימית של הסופר, שהסיפור אינו אלא אמצעי להעברת משהו אחר שאותו הוא משתוקק להעביר, להשליך אל העולם, דבר מה "שאין להביעו אפילו במלים אלא במה שביניהן".[16] במילים שבטקסט מספר הסופר את הסיפור וברווחים שביניהן הוא מוסר קול אחר. הוא מספר כי בזוהר נאמר על קולות אלה : "הולכים ומשוטטים, ונכנסים לתוך נקיקים ומחילות עפר ונחבאים שם [...] וכשאדם נותן קול, הם מתעוררים לאותו קול".[17]

לא רק ארתורו ואלידה מחפשים אחר סימנים כדי לגלות דבר מה אחר שהותיר שם מישהו עבורם. גם חוויית הקריאה של הסיפור היא כזו. אנו עוקבים אחר המילים ומוצאים בהן שתיקה, אנו עוקבים אחר מעשים ופוגשים באהבה. בתוך הקורא מצטיירת תמונה שאינה מורכבת רק מהתוכן, ואינה רק בבואת הצורה, אלא היא יצירה משותפת של אלה עם המפגש בסובייקטיביות שמביא עמו הקורא עצמו. החיפוש שלנו כקוראים בתוך הסיפור, גם הוא אולי מייצר אהבה. שכן המרחק בין הקורא לבין הטקסט מצוי תמיד וכך, מתוך הפער הזה, ישנו חלל שמחכה להתמלא.

 

 



[1] רולאן בארת, שיח אהבה (תרגמה: אביבה ברק) ירושלים ותל-אביב: הוצאת שוקן, 1981.

[2] שם, עמ' 5.

[3] שם, עמ' 94‑97.

[4] איטאלו קאלווינו, אהבות קשות (תרגם: גאיו שילוני), תל-אביב: ספריית פועלים בע"מ, 1995.

[5] לודוויג ויטגנשטיין, מאמר לוגי-פילוסופי (תרגם: עדי צמח), תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, 1994, סעיף 6.522.

[6] דונלד וודס ויניקוט, "לתקשר ולא לתקשר ובהמשך עיון בהפכים מסוימים" (תרגמה: אורה זילברשטיין), בתוך עמנואל ברמן (עורך), עצמי אמיתי עצמי כוזב, תל-אביב: עם עובד, 2009, עמ' 241.

[7] שם, עמ' 247.

[8] קאלווינו, 1995, עמ' 143.

[9] שם, עמ' 144.

[10] שם, עמ' 141.

[11] שם, עמ' 145.

[12] שם, עמ' 143.

[13] ויניקוט,  2009, עמ' 243.

[14] קאלווינו, 1995, עמ'142.

[15] אהרון מגד, שולחן הכתיבה: קובץ מאמרים בענייני ספרות. תל-אביב: עם עובד, 1989, עמ' 11‑12.

[16] שם, עמ' 15.

[17] שם, עמ' 20-22.


אסתי הלפרין-מימון היא פסיכולוגית קלינית, דוקטורנטית במסלול פרשנות ופסיכואנליזה בתוכנית ללימודי פרשנות ותרבות, אוניברסיטת בר-אילן. היא פסיכולוגית בעמותה לקידום החינוך, הרווחה והבריאות ביפו.

שקט בבקשה! על שתיקות והשתקות