עורך

מאמרים

בהקשר

תערוכה וירטואלית

ביקורת ספרים

מה נותן למדע הבדיוני את כוחו הביקורתי?שלוש רמות של הדרה/הזרה מרצון

יונתן לירז

 

במסה קצרה זו אסתמך על שני טקסטים קנוניים בתחום חקר המדע הבדיוני, בניסיון להסביר כיצד שלושה מופעים שונים של הדרה-מרצון מספקים לז'אנר את כוחו לייצר שיח חברתי-תרבותי ביקורתי.

במחזה השייקספירי הידוע, מזמין המלט קבוצת שחקנים להופיע בפני המלכה ובעלה החדש, ולהציג סצנה שהוא כתב, שבה מתואר למעשה פשעו של דודו – רצח המלך וחיזור אחר המלכה עד לנישואיהם והכתרתו למלך החדש. בשיחתו עם נציג השחקנים, טוען המלט ש"תכליתו [של המשחק] היתה ועודנה להחזיק מראה, כביכול, אל מול פני הטבע: להראות לתם את תארו, לסכלות את דמות-דיוקנה, ולהאיר את פני הדור, כהויתם."[1] אולם גם אם נקבל את טענתו של המלט לגבי מטרת המשחק, עדיין עלינו לברר באיזו צורה מצליח המשחק, ובהרחבה, הספרות והאמנות הפרפורמטיבית, להשיג מטרה זו.

חודשיים בלבד לאחר רצח אביו, חש המלט בטוח מספיק כדי להציג בפני הרוצח-המלך-החדש וכל חצר המלוכה את טענתו לגבי הרצח, ואינו חושש מתוצאות הצגה זו. ביטחון זה נובע מהצורה שבה המלט מציג את האישום – מחזה, אירוע המופרד בבירור מהמציאות הכללית ומוגבל בזמן ובמרחב. ב-T.A.Z.[2], אזור אוטונומי זמני, הגבלת הזמן והמרחב ויצירת הפרדה ברורה בין המתרחש מחוץ לטאז ולבין המתרחש בתוכו מאפשרות את החירות הקיצונית בו. בצורה דומה, הצגת הסצנה באופן שתחום בזמן ובמרחב ומופרד מהמציאות הכללית – הדרת המסר מהמציאות[3] – מאפשרת להמלט להציג ביקורת כלפי דודו ואמו מבלי להיחשף לפגיעה ישירה.

כנאמר למעלה, תכונה זו של המחזה, שאותה מנצל המלט בחוכמה, אינה ייחודית למחזות או לז'אנר ספרותי מסוים, אלא היא משותפת לכלל האמנות והספרות – או לפחות לזו הבדיונית. הרמה השנייה של ההדרה, לעומת זאת, ייחודית לז'אנר אחד – ספרות המדע הבדיוני. בשנת 72', פרסם דארקו סובין (Suvin), חוקר ספרות קנדי, מאמר מכונן בחקר המדע הבדיוני,[4] שמטרתו לספק לראשונה הגדרה סטרוקטורלית של מדע בדיוני. לפי סובין, התכונה הבסיסית שמגדירה את המדע הבדיוני היא "הזרה קוגניטיבית".

סובין מגדיר את המציאות שבה הסופר והקוראים חיים כ"מציאות-0", ומגדיר את ה"הזרה" כפער שבין מציאות-0 למציאות המתוארת ביצירה הספרותית. פער כלשהו מסוג זה קיים בכל יצירה ספרותית.[5] גם רומן היסטורי, אפילו אם ידייק בתיאור ההתרחשויות הגדולות, הרי שפרטי החיים האישיים של גיבוריו הינם בדיון ועל כן מתקיים בו פער שכזה. בניגוד לרומן ההיסטורי, ישנם ז'אנרים וסגנונות המשתמשים בפער כאחד מהמאפיינים והכלים המרכזיים המגדירים אותם. כך, ז'אנר הפנטסיה, או סיפורי-פיות לפי הגדרתו של סובין, נשען על פער גדול, בין מציאות-0 למציאות המתוארת, כאחד ממאפייניו העיקריים. הפער בז'אנר הפנטסיה שונה מהפער בז'אנרים האחרים לא רק מבחינה כמותית (גודלו) אלא גם מבחינה איכותית – לא ניתן לגשר עליו באמצעים הסבריים או לוגיים, שכן מדובר בקפיצה לעולם אחר[6].

בספרות המדע הבדיוני, לעומת זאת, הפער בין מציאות-0 לבין המציאות המתוארת ניתן להסבר באופן לוגי או לגישור היסטורי. בתת-ז'אנר מדע בדיוני נפוץ, "היסטוריה חלופית", שינוי באירוע ספציפי בעבר מוביל להתפתחות היסטורית שונה וליצירת מציאות עכשווית מקבילה ונפרדת באופן עמוק[7]. תת-ז'אנר אחר הוא "היסטוריה עתידית", ובו מתוארת מציאות עתידית אפשרית כלשהי, בהסתמך על התפתחות היסטורית סבירה על בסיס מציאות-0 של המחבר.[8] במובן זה, בעוד שבספרות הפנטסיה הפער הוא איכותי וההזרה אינה קוגניטיבית, במדע הבדיוני הפער הוא כמותי ומתקיימת הזרה קוגניטיבית.

בשנת 2000 פרסם חוקר ספרות אמריקני, קרל פרידמן (Freedman), ספר בשם תיאוריה ביקורתית ומדע בדיוני[9]. לפי פרידמן, ההזרה הקוגניטיבית מייצרת זיקה מיוחדת בין ז'אנר המדע הבדיוני לבין תיאוריה ביקורתית. תיאור מציאות חברתית-תרבותית חלופית אך אפשרית, כפי שמתרחש בז'אנר זה, מייצר אצל הקורא הבנה שהמציאות הנחווית, ה"מציאות-0" שלו, אינה 'טבעית'; קרי, היא אינה הכרחית ואינה האפשרות היחידה. הבנה זו פותחת בפני הקורא המודרני את האפשרות לדמיין ולדון בחלופות ממשיות לצורה שבה הוא חי, באותו אופן שבו עושה זאת התיאוריה הביקורתית. הזרה לא-קוגניטיבית, לעומת זאת, פועלת בצורה הפוכה. תיאור עולם שבו קיימים דרקונים, אלפים וקוסמים, ושבו המציאות החברתית-תרבותית שונה, מייצר תחושה של תקיעות: הצורה היחידה ליצור מציאות חברתית-תרבותית שונה היא על ידי שינוי חוקי הטבע הבסיסיים. כלומר, בעוד שהספרות הפנטסטית מייצרת תפיסה שמרנית-מהותנית של המציאות החברתית-תרבותית, ספרות המדע הבדיוני, בזכות ההזרה הקוגניטיבית, מאפשרת תפיסה ביקורתית, ואולי אף חתרנית, של המציאות.

הרמה השלישית של ההדרה אינה תכונה מִבנית של ז'אנר המדע הבדיוני או של ספרות בכלל, אלא תכונה קונטקסטואלית של ז'אנר המדע הבדיוני במאה העשרים. ז'אנר המדע הבדיוני החל לפרוח בשנות השלושים של המאה העשרים, במגזיני-פאלפ שיועדו לקהל של נערים צעירים. תחילתו הצנועה של הז'אנר בתרבות הפופולרית האמריקנית, בנוסף למאפיינים סגנוניים מסוימים[10], הובילה לתפיסתו בקרב אנשי הגות ותרבות כז'אנר נחות. סיכום מאמרו של סובין מבהיר כי מטרתו היא למחות ולחתור תחת תפיסה זו, ולמַצֵּב את הז'אנר כשווה לז'אנרים ספרותיים "גדולים" אחרים, אם לא כעליון עליהם.[11]

השתקה זו של המדע הבדיוני והדרתו מתחום הז'אנרים הנחשבים לאיכותיים ומהקנון של היצירה הספרותית יוצרת תחושת עלבון בקרב חלק מסופרי וחוקרי הז'אנר; אך דווקא היא, לטענתי, האלמנט השלישי שמעניק למדע הבדיוני את כוחו. ספרות המתקבלת בחיבה והערכה גבוהה על ידי האליטות החברתיות-תרבותיות זוכה להטבות רבות, אך מתקשה לייצר אמירה ביקורתית על אותן אליטות ועל החברה שבה היא מתקיימת. המדע הבדיוני, דווקא בגלל תפיסתו בציבור כז'אנר נחות, כספרות-פאלפ של בני נוער, מאפשר אמירות חריפות כלפי המציאות שבה הוא נכתב/נקרא. בשנת 53' המקרתיזם האמריקני עבר אמנם את שיאו, אבל קשה לדמיין רומן היסטורי שהיה מציג משנה סוציאליסטית בוטה ובכל זאת מתפרסם וזוכה להצלחה בשנה זו. "סוחרי החלל" של פרדריק פול וס.מ. קורנבלות' (Pohl and Kornbluth), עם זאת, הציג משנה כזאת בדיוק וזכה להצלחה ניכרת. שנות השישים הביאו לארה"ב שחרור מיני ומהפכה מגדרית, אך סביר להניח שהתכנים המגדריים-מיניים שרוברט היינליין (Heinlein) מציג בספרים כמו "די זמן לאהבה" (73') או "ששת" (82') היו נתפסים כשערורייתיים אם היו מתפרסמים בז'אנר מוערך יותר.

מתברר כי כוחו של ז'אנר המדע הבדיוני לייצר אמירות ודיונים ביקורתיים מתבסס על שלוש רמות של הדרה. ראשית, ההדרה הבסיסית של יצירה בדיונית מהמציאות – קרי, ההגבלה לתחום זמן ולמרחב הנפרד מהמציאות; שנית, הדרה/הזרה קוגניטיבית, שהיא מאפיינו המבני של ז'אנר המדע הבדיוני, ושיוצרת זיקה בינו לבין תפיסה ביקורתית של המציאות התרבותית-חברתית; שלישית, הנסיבות ההיסטוריות של ז'אנר המדע הבדיוני, קרי, העובדה שהוא נחשב לספרות נחותה, המאפשרות לו לחרוג מהמוסכמות של זמנו ולהציג תפיסות חברתיות-תרבותיות חתרניות.



[1]  ויליאם שקספיר, המלט: נסיך דנמרק (תרגם: ט. כרמי), תל אביב: דביר, 1990, מערכה 3, תמונה 2, עמ' 107.

[2]  חכים ביי, T.A.Z: אזור אטונומי ארעי (תרגמה: ליאת סאבין), תל-אביב: רסלינג, 2008.

[3]  בצורה דומה, פול וון דן בספרו על הדת היוונית באופן שבו אדם 'מאמין' למתרחש בספר כל עוד הוא קורא בו, כל עוד הוא שקוע במציאות ספר זה, ורק כאשר הוא מניח את הספר בצד הוא שב אל המציאות הכללית שלו. ראו: פול וון, האם האמינו היוונים במיתוסים שלהם?: מסה על הדמיון המכונן (תרגם: דן דאור), תל-אביב: אוניברסיטת תל-אביב, 2003, עמ' 9.

[4] Darko Suvin, "On the Poetics of the Science Fiction Genre", College English, Vol. 34, No. 3, 1972, pp. 372-382

[5]  תפיסה היסטוריוגרפית ביקורתית, כגון זו של היידן ווייט, תטען שפער כזה מתקיים תמיד, גם בכתיבה היסטורית, כיוון שאין ביכולתו של ההיסטוריון לתפוס את המציאות ההיסטורית ממש, אלא רק לספק פרשנות על סמך הממצאים ששרדו. ראו לדוגמה: Hayden White, Metahistory: The Historical Imagination in Nineteenth-Century Europe, Baltimore, MD: Johns Hopkins University Press, 1975

[6]  ראו, לדוגמה, את סדרת "נרניה" (מאת ק.ס. לואיס) או "חומריו האפלים" (מאת פיליפ פולמן), שתי סדרות ספרים המנצלות את פער-ההזרה ומתארות מעברים בין "המציאות שלנו" לבין מציאות פנטסטית באמצעות שער-קסמים; C. S. Lewis, The Chronicles of Narnia, New York: HarperCollins, 2001; Philip Pullman, His Dark Materials Omnibus, New York: Random House Children's Books, 2012

[7]  דוגמה קלאסית לספר כזה היא "האיש במצודה הרמה", ספרו של פיליפ ק. דיק משנת 62', המתאר את המציאות בשנת 60', לאחר שגרמניה הנאצית ניצחה במלחמת העולם השנייה; פיליפ ק' דיק, האיש במצודה הרמה (תרגם: שמעון אדף), תל אביב: עם-עובד, 2011.

[8]  כך, עריצה היא הלבנה של רוברט היינליין מתאר מרד של מושבות כדור-הארץ על הירח וניסיון של המושבות לכונן עצמאות פוליטית וכלכלית – במעין פראפראזה על מרד המושבות האמריקניות; רוברט היינליין, עריצה היא הלבנה (תרגם: עמוס רגב), תל אביב: עם-עובד, 2006.

[9] Carl Freedman, Critical Theory and Science Fiction, Middletown, CT: Wesleyan University Press, 2000

[10]  פרידמן מדבר, לדוגמה, על השימוש הנפוץ ב"שפת רחוב" או "שפה טכנית" שמבדיל את המדע הבדיוני מז'אנרים של "ספרות גבוהה". ראו: Freedman, Critical Theory and Science Fiction, pp. 33-43.

[11] Darko Suvin, "On the Poetics of the Science Fiction Genre", p. 380


יונתן לירז השלים לימודי ב.א. בהיסטוריה וסוציולוגיה באוניברסיטת תל-אביב, והוא סטודנט מחקר בחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל-אביב. מחקר התזה שלו עוסק בתפיסות ובדיונים ביחס להיסטוריוגרפיה המופיעים בספרות מדע בדיוני בעקבות מלחמת העולם השנייה.

שקט בבקשה! על שתיקות והשתקות