עורך

מאמרים

בהקשר

תערוכה וירטואלית

ביקורת ספרים

מגרש חניה - מרחב ביניים

שרון ריבק

 

 

"הייתי רוצה שיהיו מקומות יציבים, נייחים, לא מוחשיים,

 

שלא נגעו בהם ושכמעט אי אפשר לגעת בהם, בלתי ניתנים להזזה,

 

מושרשים; מקומות שישמשו כציוני דרך, נקודות מוצא, מקורות:

 

 

 

ארץ הולדתי, ערש משפחתי, הבית שבו הייתי נולד,

 

העץ שהייתי רואה את צמיחתו (שאבי היה שותל ביום הולדתי),

 

עליית הגג של ילדותי המלאה זיכרונות שלא הוכתמו ...

 

 

 

מקומות כאלה אינם קיימים, ומשום שאינם קיימים המרחב נהפך לשאלה,

 

חדל להיות ודאות, חדל להיות חלק מאתנו, חדל להיות שייך.

 

המרחב הוא ספק: אני חייב לסמן אותו, לציין אותו ללא הרף ; הוא אף פעם לא שלי,

 

הוא לא ניתן לי אף פעם, אני חייב לכבוש אותו.

 

 

 

המרחבים שלי שבירים: הזמן עומד לשחוק אותם, עומד להרוס אותם:

 

שום דבר לא ידמה עוד למה שהיה, זיכרונותיי יבגדו בי, השכחה תסתנן לזיכרוני,

 

אתבונן בלי להכיר בכמה תצלומים צהבהבים וקרועי שוליים.

 

לא יהיה עוד כתוב באותיות של חרסינה לבנה מודבקת על שמשת הקפה ברחוב קוקילייר:

 

"מדריך הטלפון לשירותכם" ו"ארוחות קלות בכל שעות היום".

 

 

 

המרחב מתמוסס כמו שהחול נוזל בין האצבעות. הוא חולף עם הזמן ולא משאיר לי אלא קרעים חסרי צורה:

 

 

 

לכתוב: לנסות בקפדנות לשמר משהו, לעשות שישרוד משהו: כמה פתותים מדויקים מן הריק שמתרוקן, להותיר, אי שם, איזשהו תלם, איזשהו עקב, איזושהי אות או כמה סימנים"

 

ז'ורז' פרק, המרחב (המשך וסוף), פאריז 1973 – 1974[1]

 

 

 

 

 

 

[1] מתוך זורז' פרק, חלל וכו': מבחר כתבים, הוצאת בבל, 2005, עמ' 124 - 125

 

 

 

מגרש חניה (1.15 MB)


שרון ריבק – ריבק הינו בעל תואר ראשון במשפטים ותואר שני בפילוסופיה מאוניברסיטת תל אביב. מחקריו של ריבק מתמקדים בהגותם של חברי אסכולת פרנקפורט וממשיכיה בכלל ובכתביו של ואלטר בנימין בפרט, וכן בשימוש בתמות תיאולוגיות ואסתטיות בתורות מוסר ופוליטיקה של הוגים מודרניסטיים.

שקט בבקשה! על שתיקות והשתקות