עורך

מאמרים

בהקשר

תערוכה וירטואלית

ביקורת ספרים

הקול שהואלם: האשה היהודיה בשואה

יהודית קול-ענבר
‏‏‏‏‏‏23/10/2013

‏‏‏‏‏‏‏תקציר: סיפור הנשים בשואה הוא סיפור שעדיין לא מצא את דרכו למרכז הבמה, בה עומדת היום השואה כאחד הטראומות הקשות בהיסטוריה האנושית. הדבר מתייחס לדרך בה השואה מוצגת ומסופרת הן במחקר האקדמי והן באתוס הציוני, אך גם בהוויה היומיומית הישראלית, בה השואה הפכה מרכיב חשוב ודומיננטי. סיפור הנשים בשואה הוא סיפור שלדעת קבוצה העוסקת בו מזה כמה עשורים, מהווה את אחד הסיפורים המרכזיים והמשמעותיים מבחינת ההתנהגות של הציבור היהודי ותגובתו לרצח, להשפלה ולהתעללות שערכו בו הגרמנים הנאצים ומשתפי הפעולה. המאמר עוסק בייחוד של ההתנהגות של הנשים בעיקר משלושה היבטים: הנשים כמנהיגות (ההולכות עם הנתונים לחסותן אל המוות מחד, ובעוסקות בהצלת חיים מאידך), היחס של הנשים לנושא הלחימה, ובהיבט נוסף של אמצעי הישרדות רוחנית שפיתחו הנשים, באמצעות השימוש במתכוני-אוכל. המאמר מנסה לנתח את הסיבות מדוע סיפורן של הנשים למרות היותו בעל משמעות ורלוונטיות לחיים בארץ, בה במידה שהוא גם בעל משמעות אוניברסאלית עדיין מועלם ונאלם, ומציין את הסיבות החברתיות והפוליטיות המביאות לכך.

 

...רוצה אני שתקימו יד לנו – מצבה שתגיע עד השמים. ציון שיראה אותו העולם כולו – פסל לא משיש ולא מאבן, אלא ממעשים טובים. כי מאמינה אני באמונה שלמה, שרק מצבה כזאת עשויה להבטיח לכם ולילדכם עתיד טוב יותר.

 

דוניה רוזן ((Donya Rosen, 23.6.43. נכתב כצוואה על פתק בבור ביער, שבו שהתה לבדה כילדה בגיל 10 והייתה בטוחה שהיא האחרונה שנותרה מבני העם היהודי.[1]

 

הקדמה

ילדה קטנה לבדה בעולם, באחד המצבים הבלתי-אנושיים ביותר שניתן לעלות על הדעת, מציעה ראיית עולם חיובית, המלווה במעשים טובים, על מנת ליצור עולם טוב יותר.

אחד הגורמים המשפיעים ביותר על המודעות הקולקטיבית והאישית של החברה הישראלית הוא השואה, אשר הופכת להיות יותר ויותר דומיננטית בראיית העולם שלנו, ומשקלה בתודעה גובר עם השנים. אחד הביטויים לכך הוא שבשלושת העשורים האחרונים מתנהל מחקר העוסק בנשים היהודיות בשואה. לפיכך עולה השאלה – אם השמדת הגזע היהודי כולו הייתה המטרה של הגרמנים הנאצים ועוזריהם, האם יש טעם לחקור התנהגות מגדרית בשואה?[2]

מאז תום מלחמת העולם השנייה, עברה ראיית השואה, אחד האירועים הקשים והטראומטיים ביותר בתרבות המערבית ואולי אף בהיסטוריה האנושית, התפתחויות שונות. הבולטת ביותר מביניהן היא המעבר מראיית הפסיביות היהודית והליכתם 'כצאן לטבח' של היהודים בשואה, ראייה שצידה השני בא לידי ביטוי בהאדרת נושא המרידות וניסיונות הלחימה עם נשק והגדרתם כ'גבורה היהודית',[3] לראייה רחבה יותר של 'עמידה רוחנית', ובהמשך לה לְמה שמכונה 'תגובת היהודים', [4]תפיסה שבה נתפס כל גילוי של שמירה על החיים כהתנגדות להשמדה,[5] ועד למצב שבו ישנה דרישה להתייחסות 'ניטרלית' – ללא שיפוט של התנהגות הקולקטיב והפרט היהודי.

האידיאולוגיה הנאצית דגלה בהשמדת הגזע היהודי כולו, והנשים, כגורם הפריון, היוו חלק משמעותי מאותה המטרה.[6] אולם, הן היו רק חלק ממנה. היהודים נרצחו בגלל היותם יהודים ולא בגלל היותם נשים, גברים, זקנים או ילדים. עם זאת, הדרך לשם הייתה שונה הן מבחינה היסטורית והן מבחינת דרך התגובה של הנרצחים. הדבר בא לידי ביטוי גם בהתנהגות של הנשים בזמן האירועים, וגם ביחס השונה אליהן בחברה היהודית והנאצית.[7]

בשביל מי שעוסק במגדר אין כלל מקום לשאלה שלעיל: ברור שכל קבוצה, נשים או גברים, מגיבה אחרת לסיטואציה זהה, במיוחד קיצונית כל-כך. למעשה עד להתחלת המחקר בנושא הנשים בשואה, היחס לכל היהודים היה כאל קבוצה אחת. כמו כן ניתן לומר במידה מרובה שההתנהגות של הגברים היהודים היא שעמדה בלב ראיית השואה.

אחד הדברים שאפיינו את השלבים הראשונים של המלחמה, בעיקר במזרח אירופה, היה רציחתם של הגברים או לקיחתם לעבודות כפייה, או הימלטותם למזרח. אלה שנמלטו עשו כך משום שנפוצה דעה שלגברים הכיבוש הוא מצב מסוכן ואילו בנשים ובילדים הגרמנים לא ייגעו.[8] כתוצאה ממקרים אלה וממקרים נוספים שהתרחשו מאוחר יותר, כגון היציאה ליערות בעיקר של גברים ולא של נשים, נשארו נשים רבות לבד עם הילדים והקשישים ועול הפרנסה נפל עליהן. לפיכך, עם ריכוזם של היהודים בגטאות, היו הזקנים, הנשים והילדים רוב באוכלוסייה.[9] בנוסף, רבים מהגברים שנותרו עם המשפחות נשברו נפשית, היות שתפקידם המקורי בחברה כראשי המשפחה, מגניה ומפרנסיה, נלקח מהם בברוטליות. לנשים המצב הקשה גרם לתופעה הפוכה: הן העצימו את תפקידיהן המסורתיים מלפני המלחמה, של הדאגה למשפחה ולסובבים אותן.[10] נושאים שבהם הן התמחו במשך דורות – האוכל, ההיגיינה, הטיפול בזקן, בילד ובחולה והמגע האישי – קיבלו משמעות מרכזית בחיי היומיום בשואה, מלאי התהפוכות והסבל. הנשים הקימו בתי ילדים, מטבחים ציבוריים, התנדבו בבתי חולים וטיפלו בקשישים. לקיחת אחריות זו מוסברת בכך שתפקידיהן המסורתיים במשפחה יצרו בהן את הכישורים לתפקד במצבי לחץ הישרדותיים.[11] כמו כן הן לא ייחסו חשיבות לנושא הכבוד העצמי והן לא היו 'בעד שלוש שורות בהיסטוריה' או בעד 'למות מות–כבוד' [כדבריו של אהרון ליבסקינד (Aharon Liebeskind) מהמחתרת בגטו קרקוב, משפט שהפך למוטו של הלחימה היהודית].[12] המטרה של חיזוק נפשי של הקרובים להן, הבאת מזון ושמירה על היגיינה בסיסית הייתה  כוח מניע עבורן. הנשים קיבלו עליהן את התפקיד המרכזי במשפחה, תפקיד שניתן לקרוא לו 'חיוב החיים': לנסות ולשרוד בכל מצב, בעוד רגע ועוד רגע. הנשים היהודיות בשואה הפכו במידה רבה להיות חוט השדרה של המשפחה והקהילה.[13]

את המשמעות הטמונה בהתנהגות כגון זו היטיב להגדיר הסופר האמריקאי דיוויד פוסטר וואלאס  (Foster Wallace)שאמר בהרצאה שנשא בפני בוגרי קולג' ב-2005: "יש הרבה סוגי חרויות, ועל הסוג היקר ביותר לא מדברים הרבה בעולם החיצוני הגדול של הניצחונות וההישגים ותצוגות הראווה. סוג החירות החשוב באמת קשור בתשומת לב, ובמודעות ובמשמעת ובמאמץ וביכולת לדאוג לאנשים אחרים ולהקריב עבורם, שוב ושוב, בדרכים קטנות ולא סקסיות, כל יום. זוהי חירות אמתית".[14]

העיסוק בהתנהגות הנשית החל עוד בתקופת השואה עצמה. ההיסטוריון ד"ר עמנואל רינגנבלום (Emmanuel Ringenblum) החל לחקור בגטו ורשה את דפוסי ההתנהגות הנשית בשנים 1941 ו-1942. את המחקר ניהלה צציליה (לובה) סלפאק (Cecilia Slepak), היסטוריונית ומתורגמנית[15]. כבר בראשית ינואר 1941 כותב רינגנבלום ביומנו: "כוח הסבל של נשים. המפרנסות העיקריות [...] האישה אינה מרפה [...] היא לא מפחדת מחיילים [...] האישה בכל מקום".[16]

בתקופה הראשונה לאחר השואה התייחסו החוקרים להרבה נושאים בחיי היומיום, וסיפורי הנשים היהודיות מילאו תפקיד מרכזי בעיצוב תודעת השואה בארץ.[17] ניצולות השואה כתבו יותר מגברים את זיכרונותיהן ואף עסקו יותר בנושא ההנצחה.[18] כתיבתן הייתה ניסיון לתיאור עובדתי של מה שעברו וחוו. אבל היו גם  נשים כמו צביה לובטקין (Zivia Lubetkin), מהניצולות הראשונות שהגיעו ארצה. בדברים שנשאה לובטקין בקיבוץ יגור ביוני 1946 על שאירע במרד גטו ורשה כבר ניתן היה לשמוע את ראשית בניית אתוס הגבורה של המרד ומשתתפיו.[19] בכך היא ענתה לציפיות הקהל בארץ שלא יכול היה לקבל את הליכתם של היהודים 'כצאן לטבח'[20], ויכול היה לראות את השואה רק דרך הפריזמה של הגבורה.[21]

את המשך בנייתו של מיתוס זה ניתן לראות בדיונים בכנסת על חקיקת חוק 'יום השואה והגבורה'. חברות הכנסת אמה תלמי (Talmi) ממפ"ם ורות הקטין (Haktin) מאחדות-העבודה דרשו להכניס לחוק 'יום השואה והגבורה' את המילה 'מרד' כקריטריון יחיד לגבורה. הקטין אף הביאה את דבריה של צביה לובטקין בקיבוץ יגור כאסמכתא לדרישתן זאת.[22] התבטאויות אלה מראות בפירוש את שאיפתן של חלק מהתנועות, שחבריהן היו מלוחמי המרד כולל אלה שמילטו עצמם מהגטו הבוער, להוביל את נושא מרד גטו ורשה ונושא הגבורה הפיזית של ההתנגדות כמרכיב מרכזי מול התפיסה של היהודים ככאלו שהלכו 'כצאן לטבח'. לעומתן, חברת הכנסת בבה אידלסון Idelson)) ממפא"י אמרה: "הגבורה הייתה לא רק של אלה שמרדו, אלא גם של אלה שהלכו מחוסר ברירה למשרפות, כולל אימהות וילדיהן בידן, גם ההתנגדות הפנימית של היחיד [...] גבורה היא מונח המביע הרבה יותר מאשר רק מרידה מאורגנת."[23]

מי שעוד עמד מולן היה חבר הכנסת איש הדתיים הלאומיים, אהרון גרינברג  (Greenberg),שאמר: "אחי היה אחד מהמורדים, אבל יש לקחת את הדברים בפרופורציות. הם שרפו אלפי קהילות, מיליוני יהודים. המרידות היו ב-10 קהילות, נכון שזה היה דבר גדול... אבל איך אפשר להציב זאת [את מות המיליונים] מול הגבורה?". והצעתן של 'לוחמות השמאל' ירדה.[24]

כבר כאן ניכר היה בבירור שעם הפוליטיזציה של השואה, האותנטיות ביחס אליה החלה להיעלם, והדבר חדר כמובן גם לחקר השואה.[25] באותם מקרים נעשה אימוץ יהודי – גם מבחינת התפיסה וגם מבחינת זיהוי הדמויות המרכזיות – של נקודת המבט של ההיסטוריה הכללית, העוסקת באופן בלעדי כמעט רק בגבר הלבן, במלחמותיו ובניצחונותיו.[26] נשים הוזכרו רק אם היו שייכות לנושאים שנחשבו לחשובים בהקשר זה.

אחרי השואה מפלגות השמאל הציוני הן שהובילו והטמיעו את נושא המרד וההתנגדות הפיזית כאלמנט מרכזי בהתנהגות 'העילית היהודית', והדגישו את שייכותם של משתתפי המרד לתנועותיהם ומפלגותיהם גם בכנסת.[27] הם החדירו אותו לתוך האתוס היהודי עד שהפך להיות 'מצדה שנייה'.[28] ההתנהגות הנשית לא התאימה למיתוס הזה (מלבד אותן בחורות מעטות שהיו שותפות להתנגדות הפיזית והן אכן הפכו לחלק מהמיתוס), והיו בין הנשים שחזרו מן המחנות אף כאלו שמחקו בגינו את המספר מידן.

גם בהמשך השנים, למרות העלאת החשיבות של 'ההתנגדות הרוחנית', לא נעלמה למעשה תפיסה זו. ניתן לראות זאת בצורה ברורה בדרך שבה צוינו השנה 70 שנה למרד גטו ורשה, אירוע שהפך לממלכתי מן המדרגה הראשונה. העלאת חשיבות ההתנגדות הפיזית מול ההתנהגות של שאר היהודים בשואה באה לידי ביטוי קיצוני בדברי ראש הממשלה בנימין נתניהו (Netanyahu) :

 

במעמקי החשיכה התחוללה תפנית גדולה בגורל היהודי. במחנות המוות ובגטאות, בגטו ורשה השתנתה ההיסטוריה היהודית. שם קמה מחדש ההתנגדות היהודית. שם נתגלתה מחדש רוח המכבים. שם הונף מחדש נס המרד. בשפל שלא ידעו בני אנוש, גייסו צעירים יהודים את כושר ההתנגדות ואת הגבורה היהודית, והשיבו מלחמה לצורר הנאצי. העובדה שהם ניגפו במערכה, העובדה הזאת לא המעיטה מעוצמת הגבורה שבמעשיהם ומן המהפך הגדול שחוללו בתולדות עמנו. מקורבנות חסרי ישע הפכו מגיני הגטו ללוחמים עזי נפש.[29]

 

בעשורים האחרונים התפתח כאמור במקביל למחקר של הזרם המרכזי, המחקר של התנהגות הנשים היהודיות בשואה.[30] במחקר זה עסקו ועוסקות בעיקר נשים, ניצולות שכתבו את זיכרונותיהן לצד חוקרות באקדמיה. לצד נשים מהדור הבכיר של החוקרות, ישנן גם רבות מהדור הצעיר, ובהן יהודיות ולא יהודיות. בתחילת המחקר נזהרו עדיין החוקרות מלייחד את ההתנהגות הנשית מהגברית בצורה חדה, וציינו זאת רק כאחד האלמנטים שמרכיבים את ההתנהגות היהודית בכללה.[31] בהקשר לכך אכן קורה שניצולים, אשר בתחילת הריאיון עמם מתנגדים להפרדה בין נושא הגברים לנושא הנשים, מתארים לפתע – במהלך הריאיון – את השוני בגישה ובהתנהגות המגדריים. דוגמה מובהקת לכך הייתה גישתו של ההיסטוריון וניצול השואה ישראל גוטמן (Israel Gutman). גוטמן התנגד במשך שנים רבות להפרדה במחקר בנושא הנשים. כשהצגתי בפניו את החומרים שאספתי לתערוכת הנשים, הוא הסתכל ואמר "את צודקת, כשהיינו בגטו [ורשה] היינו צריכים לשים לב שאימא תאכל משהו, אחרת היא לא הייתה אוכלת על מנת שלנו יהיה יותר."[32] על תופעה זו מרחיבה ההיסטוריונית וניצולת השואה נחמה טק (Nechama Tek) כשהיא מתארת את תהליך תשאולם של הניצולים[33].

אסתר הרצוג (Hertzog), כמו מספר חוקרות אחרות, חושבת שמחקר הפמיניסטי על השואה כבר תופס מקום של כבוד בספרות האקדמית ובכלל, ולפיכך ניתן לבחון את ההתנהגות של נשים וגברים במבט אינטגרטיבי.[34] למסקנה דומה מגיעה גם, אך מסיבה אחרת, נחמה טק, הטוענת שמחקר על נשים בלבד יביא לתוצאות מוטות.[35] לעומתן שרון גבע Geva)), שחקרה את נושא הנשים היהודיות כפי שהתקבל על ידי החברה הישראלית בשנות המדינה הראשונות, מציינת בפירוש כי מניעיה הם פמיניסטיים, וכי מטרתו של מחקרה הוא להצטרף למחקרים אחרים המביאים באמצעות דיון בנשים בתקופת השואה "[ל]יצירתו של סיפר היסטורי נוסף, כאן בהקשר של החברה הישראלית, ואולי גם בהקשר של חקר השואה".[36] למרות כנסים ומחקרים הנעשים בתחום מחקר הנשים בשואה בשלושת העשורים האחרונים, נראה כי הנושא עדיין לא תפס את מקומו הראוי בתודעה, בעיקר בארץ, ונחשב עדיין בשולי הנרטיב המרכזי של השואה, לפחות בעיני חלק מחוקרי השואה.[37] הַצָּעָתִי לקיים כנס במקביל לתערוכה כתמים של אור, להיות אישה בשואה (אפריל 2007) נדחתה על ידי המכון הבינלאומי לחקר השואה ביד ושם.[38]

כבר בתחילת המחקר על התנהגות הנשים בשואה היה ברור שיש לעסוק בנושא בדחיפות ובאינטנסיביות לפני שהמקורות החיים שלו – הנשים ניצולות השואה – לא יהיו עמנו יותר.[39] שנים רבות ואקוטיות למחקר חלפו עד לתחילת המחקר הסיסטמתי בנושא הנשים, ויש להניח שחומר מחקרי, ארכיוני ומוזיאלי רב-ערך שהיה מצוי בעשרות השנים הראשונות אחרי השואה אבד ונעלם.[40]

מתחילת המחקר עלו היבטים שהיו ייחודיים לנשים. מעבר לדברים שהוזכרו על ההתנהגות הכללית של האישה בשואה ועל התגובות למצבן בתקופה הראשונה עד לחיסול הגטאות, הרי שעם הגעתן של הנשים למחנות ההשמדה התברר כי הזיהוי של האישה עם הילדים, הן מצד הסביבה הן מצד הנשים עצמן, היה לכוח מניע מחד גיסא, אך מאידך גיסא הביא במקרים רבים גם להשמדתה.[41] נשים בהריון נשלחו מיד אל מותן בגז.[42] במקרים שבהם שרדה האישה את ההשמדה ההמונית והייתה חלק מכוח העבדים של הנאצים, היא נכנסה לעולם המחנות. שם, בדרך כלל במחנות של נשים בלבד, כשתוחלת החיים היא כשלושה חודשים, היא ניסתה לשקם את זהותה הנפשית לאחר שניטלו ממנה כל הסממנים של אינדיבידואליות, זהות פורמלית ונשית, משפחה ותרבות חיים, ונמחקו כל המרכיבים שבנו את זהותה הקודמת.

כאמור, כל האסירים היהודים היו במסע אל המוות, אך מסען של הנשים התאפיין במיומנותן בטיפול במזון ובנושא ההגיינה.[43] כמו כן הן שמרו יותר על מראן החיצוני למרות המצב הנורא, ולקראת סלקציות היו "מתאפרות" – שמות אבקה מהלבנים האדומות על הלחיים.[44] נושאים נשיים אינטימיים כמו המחזור החודשי או דלקות שתן איומות כתוצאה מהקור והזיהומים היו להן למקור של כאב והשפלה. לרוב הנשים נעלם המחזור אחרי תקופה קצרה, כתגובה של הגוף למצב הפיזי. יופייה של אישה היה לעתים אמצעי הצלה, אך בדרך כלל היא שילמה על כך מחיר כבד.[45]

לעתים נשים שרדו עם בנותיהן הצעירות ומסירות הנפש (של האם לבת או של הבת לאם או מסירות הדדית של השתיים זו לזו) הייתה להן לכוח מניע ולנחמה. אם אישה הגיעה למחנות אלה לבדה, לאחר שאיבדה את כל משפחתה, היא ניסתה לשרוד באמצעות בניית קשר אנושי עם נשים אחרות, קשר המכונה "משפחות חלופיות".[46] לפי טק, לא משנה מאיזה אזור באירופה היו הנשים, לאילו מחנות הועברו ומתי, נשים יצרו קבוצות שיתופיות. היו אף שקראו אחת לשנייה "אחות מחנה" או "אם מחנה". יהודית בובר אגסי (Buber-Agassi) מרחיבה על כך במחקרה על 'משפחות המחנה' במחנה הריכוז רוונסבריק,[47] ואומרת את הדברים הבאים:

 

חיוניותו של הארגון החברתי ב'קבוצות קטנות', או ב'משפחות המחנה', בקרב האסירות היהודיות ברוונסבריק הייתה תופעה הקשורה לאופי החיברות (סוציאליזציה) של נערות במשפחות יהודיות, מסורתיות ומתבוללות. הן חונכו להפנמת אחריות, תמיכה ודאגה לזולת, בעיקר לבני משפחה חלשים יותר, שכללו מחויבות גם ביחס לאלה שאותם הם לא חיבבו במיוחד.[48]

 

בובר-אגסי מפרטת ומציינת שהיו קבוצות שכללו גיסות, נשים צעירות שהיו מכרות ממקום עבודה משותף או מימי בית הספר. נשים בגיל העמידה תפקדו כתחליף אם עבור בנות שכנותיהן. בדרך כלל לא כללה הקבוצה יותר מארבע נשים. הקבוצה השכיחה ביותר הייתה של שתי אחיות, שתי חברות טובות או יותר, אם עם בת אחת או שתיים. אך הסכנה הקטלנית בקבוצה הקטנה הייתה מצב שבו אחת מהשתיים הופרדה מהשנייה או נפטרה או נרצחה. היו לעתים אם ובת מקוריות שאימצו נערות בודדות. בובר-אגסי מציינת כי אריקה קוניו אמרילו (Erica Amarillo) מתארת כיצד 'אימצה' שלוש נערות יווניות בתחילת צעדת המוות מאושוויץ. כך נוצרה 'משפחת מחנה' בת חמש נפשות.[49] ריטה וייס (Rita Weiss) מטרנסילבניה סיפרה על הגיעה למחנה קרוטינג:

 

 בקבוצה הזאת אנחנו 600 בנות אבל מהעיר שלנו אנחנו 20 בנות, נשארנו ביחד. רק אחת מסכנה שהיו 4 אחיות וכשספרו אותנו 600, היה חסר אחת, הוציאו אותה מהשורה והיא נפרדה מהאחיות שלה. היא הייתה בודדה בלי משפחה ואני. לא היה לי אף אחד. אבל שלושת האחיות האלה שאחר כך אני מתחתנת עם האח, מאמצות אותי שנהיה רביעייה, תמיד נלך רביעייה[...]אין לנו גרביים, אין לנו תחתונים, קר לנו נורא למטה, יום אחד אנחנו עבדנו במחסן חיילים וגנבנו סוודר והלבשנו את השרוולים בתור גרביים ופה קשרנו עם חבל שיהיה לנו חם. למרות הכול אני הצטננתי מאוד מאוד, שלפוחית השתן, קיבלתי דלקת והייתי נורא חולה, כאבים וצמרמורות וחום. ולמרות הכול הלכתי בשלג בקור, תמכו בי החברות, האחיות.[50]

 

הקבוצה הידועה ביותר כדוגמה להתארגנות נשים לעזרה הדדית במחנה הייתה ה"צנרשאפט" (עשירייה בגרמנית). סיפורן פורסם על ידי יהודית תידורבאומל (Tydor-Baumel) עוד בשנת 1991.[51] יש הטוענים שמספרן הגדול בקבוצה לא מאפיין את ההתנהגות הנשית, שהייתה מצומצמת יותר בדרך כלל, וקבוצות בהיקפים גדולים אופייניים יותר להתנהגות הגברית.[52] קבוצות תמיכה אלה היו בעלות תפקיד משמעותי בתמיכה רגשית ובהשגת מזון, ביגוד או תרופות. הן גם הגנו על חברותיהן מהתעללות של אסירות אחרות. חברות ה"צנרשאפט" אף היו תומכות אחת בשנייה בסלקציות באושוויץ, ואם אחת נשלחה למותה, הן היו דואגות להעבירה שוב ושוב עד שתעבור לצד החיים. בכל מקרה, היה ברור כי סיכויי ההישרדות בעיקר במחנות (אך גם במקומות אחרים בתקופת השואה) ללא תמיכה של אדם נוסף או רצוי קבוצה, היו כמעט אפסיים.[53] הכמיהה לחיים למרות הכול היא החוט המקשר בין הנשים גם במחנות הריכוז והעבודה, כשהן נשארו בודדות בעולם.

וכך, למרות התנאים הבלתי-אנושיים במחנות, הנשים ביטאו את הרצון לחיים בגילויי הומור,[54] בשירה, סיפורים, החלפת מתכונים, ואף באמונה וטקסים דתיים. ריטה וייס מספרת:

 

ואז מגיע ראש השנה, יש בנות דתיות, רבניות, צעירות[...]נערות צעירות, מאיפה הם יודעים. הן אמרו, עכשיו ראש חודש, עכשיו יהיה ראש השנה [...] הייתה בחורה אחת בינינו, בחורה יפה, מגדה, שאחד הקפואים התאהב בה. הוא הביא לה [...] סידור שהיה חלק הונגרי ועברי. התאספו כל הבנות, האלה הדתיות ואמרו איזה תפילות צריך להגיד [...] אז מחליטים לצום, אפילו את מה שנותנים, את המים הצבעונים האלה אנחנו לא אוכלים, אנחנו צמים. איך מסתירים את הפרוסה ואת הצלחת מים האלה, מתחת המזרון, תחת המיטה, אין איפה. והגרמנים יודעים שהיהודים הולכים לצום. הבלוקים היו נפרדים, קבוצות בלוקים עם גדרות תיל ושער, עוד קבוצות בלוקים, שלא יהיה קהל גדול ביחד. שלא יהיה להם מספיק כוח והמונים שיצטופפו ביחד. נפתח השער ונכנסים הגרמנים עם שוטרים, עם כלבים, ואומרים, או שתאכלו או שנשפוך את זה לזבל. עכשיו תראי, פרוסת לחם זה עוד יום בחיים, אם את לא אוכלת את זה, אז עד מחר בערב, החיים שלך מתקצרים. אין מה לעשות. ורובם לא אכלו. רובם נתנו שישפכו את זה ולא אכלו. ואפילו החצי נוצרייה הזאת גם כן לא אכלה.[55]

 

ההיאחזות בנושאים האלה למרות המצב הנורא חיזקה בהן את תחושת האנושיות, ותרמה בכך להישרדותן.

במאמר זה אוכל להראות ולספר רק 'טיפה בים' מהסיפור האמתי, ולפיכך בחרתי להתמקד בשלושה נושאים עיקריים, שבהם ניסיתי להראות את ייחודה של ההתנהגות הנשית בשואה:

 

א. נשים כמנהיגות ומנהלות, בחרתי להאיר את התופעה הייחודית של בחירה מרצון של המנהלות ללכת אל מותן עם אלו שלהן הן היו אחראיות.[56]

ב. התנגדות ולחימה של נשים, הבאתי לידי ביטוי את משימות ההצלה שנעשו על ידי מחתרות שבהן הייתה לנשים עמדה של קבלת החלטות. זאת לעומת התנהגותן בנושא הלחימה הפיזית, שם בחרתי להתמקד בהארת ויתור הנשים על דעתן, והליכתן אחרי התפיסה הגברית של הלחימה, אך גם  הראיתי גם דוגמות אחרות של נשים שהיו מעורבות בלחימה בתפקידים נלווים כמו רופאות, או שותפות לניסיונות הישרדות וחבלה במחנות וכדומה.[57]

ג. נושא האוכל והמתכונים, אוכל הוא אחד הנושאים המרכזיים בחיי היהודים בשואה. בו בחרתי להתמקד בתופעה של עיסוק הנשים במתכוני–אוכל כאמצעי רוחני של הישרדות.[58]

 

ישנם נושאים רבים נוספים שבהם ניתן להראות את הייחוד שבהתנהגות הנשים, ועל רבים מהם נכתבו מאמרים מקיפים ומאירי עיניים בעשורים האחרונים.[59] פרופ' יהודית באומל- שוורץ(Baumel-Schwartz) כתבה: "לא צריכים להיות 'פמיניסט' להבין את החשיבות של עיסוק בנושא של נשים בשואה, צריכים להיות הומניסטי". [60]וברוח זו אשתדל להראות את הייחוד של התנהגות הנשים בשואה.

 

א.    נשים מנהיגות ומנהלות

 

אם אנחנו נרעד מפחד כל יום, אנחנו נאפשר להם להרוס אותנו לא פעם אחת, אלא כל יום. הילדים ירגישו זאת ויסבלו. אני מסרבת לחשוב על דבר מעבר למה שצריך לדאוג לבריאות ולטובת הילדים משעה לשעה. זו צריכה להיות מטרתנו והמוטו הקדוש של הבית הזה.[61]

 

את המוטו הזה שיננה  ד"ר רוזה שאבאד-גברונסקה (Rosa Szabad Gabronska) לעובדי המעון לילדים בווילנה, שאותו ייסדה וניהלה, ושעם ילדיו הלכה אל מותה. .

נשים בודדות היו בהנהגה היהודית, היודנראטים, שברובה כשלה ממילא.[62] גם לפני השואה לא היו בין הנשים נשות דת משפיעות[63] ולא מנהיגות מפלגתיות. דרך פעילותן במוסדות ציוניים חברתיים כמו ארגון ויצ"ו או אוז"ה, פילסו הנשים את דרכן למנהיגות בתחומים סוציאליים או אחרים. לפיכך הן היו ראשות ארגונים סוציאליים, בתי יתומים, בתי ספר וכדומה. בתקופת השואה החלו הנשים לתפוס את מקום הגברים גם בהנהגות של סוגים קטנים של מנהיגות ציבורית. עמנואל רינגנבלום, היסטוריון של ארכיון 'עונג שבת' בגטו ורשה, כותב ביומנו ב-1942: "בזמן האחרון ניכרת תופעה מעניינת, בחלק מוועדי הבתים תופסות הנשים את מקום הגברים [...] יש ועדי בתים שההנהלה כולה מורכבת מנשים בלבד".[64] לוועדי הבתים הייתה משמעות חשובה בעיקר בנושא העזרה–הסוציאלית למשפחות שברובן לא היו להם אמצעי קיום. הרופאה ד"ר קיוויץ (Kivits), ששימשה כיו"ר יודנרט בגטו מושצ'יסקה במחוז גליציה (נפת לבוב), פעלה במרץ אצל השלטונות הגרמניים בניסיון לשחרר את האסירים, ואף ניסתה לסייע להם במחנות העבודה, עד שנרצחה באחד מביקוריה אצלם.[65]  גם ד"ר שאבאד גברונסקה הייתה אחראית ביודנראט בווילנה על הטיפול בילדים הצעירים, עד שסולקה משם, ונבחר יודנרט חדש שהורכב רק מגברים.[66]

מי שהייתה אולי האישה היחידה שכיהנה כמנהיגה של כלל הקהילה היהודית הייתה גיזי פליישמן (Gisi Fleischmann) מסלובקיה, שהייתה ראש ארגון הנשים ויצ"ו בברטיסלאבה. בתחילת המלחמה צורפה לחברה בארגון הסלובקי המרכזי לטיפול בפליטים. בהמשך הפכה להיות ראש הג'וינט בברטיסלאבה. היא הייתה פעילה בהברחת פליטים לא"י, וב-1942 הייתה ראש 'קבוצת העבודה' שהוקמה לצורך ייזום ניסיונות הצלה. קבוצה זו הייתה למעשה היחידה שיזמה את 'תוכנית אירופה', שכוונה להצלה נרחבת של היהודים באירופה ולהפסקת השילוחים למחנות המוות, באמצעות משא ומתן עם הגרמנים. במהלך התקופה היא נאסרה, ועם צאתה מהכלא לאחר מספר חודשים היא סירבה לסרטיפיקט שיאפשר לה להימלט לא"י שם הייתה בתה (אמה הייתה אתה בברטיסלאבה). הקבוצה המשיכה בניסיונות ההצלה, וכמו היודנראטים במזרח לא הזהירה את היהודים שעליהם לנסות ולהימלט בכל דרך, אף על פי שכבר חזתה את כישלון התוכנית. לקראת סוף ספטמבר 1944 פליישמן ורוב היהודים נעצרו ונשלחו אל מחנה סרד. ומשם נשלחה פליישמן אל אושוויץ-בירקנאו, שם נרצחה.[67]

רבות מהנשים שניהלו את בתי הילדים הלכו עם הילדים או החולים כשאלה נשלחו אל הירצחם, גם במקרים שבהם הן יכלו לבחור שלא להצטרף אל משלוח המוות ולנסות להציל את חייהן. הן הלכו מרצונן אל המוות עם האנשים שראו את עצמן אחראיות להם עד לרגעיהם האחרונים.

את שמו של יאנוש קורצ'ק (Yanush Korchak) מכירים כולם.[68] אך את שמה של  סגניתו, סטפניה (סטפה) וילצ'נסקה (Stefania Wilczynska), שלמעשה ניהלה את בית הילדים בפועל ושגם לה כמו לקורצ'ק הייתה האפשרות לא לצאת במשלוח, שמעו מעטים.

 

תמונה # 1

ד"ר טאובה (טולה) מינץ מנהלת 'מדם', סנטוריום הילדים במיידשז'ין (ליד ורשה), פולין,  2 באפריל 1942. (באדיבות ארכיון התצלומים יד ושם)

 

אחת ממנהלות בתי הילדים הייתה ד"ר טאובה (טולה) מינץ (Tauba Tola Minc) שנולדה ב-1 בספטמבר 1901, במילוו, ליד פוזנן שבפולין. אחרי שסיימה את לימודיה בפילוסופיה באוניברסיטת וורשה היא למדה רפואה בווילנה. מינץ דיברה פולנית כשפת אם, וכמו כן שלטה בגרמנית, ברוסית וביידיש. היא השתייכה ל'בונד' (המפלגה הסוציאליסטית היהודית). אחיה פנחס שימש כמזכירו של טרוצקי. בזמן שהותה בווילנה היא פגשה את הנריק מינץ (Henryk Minc), שבא מוורשה ללמוד רפואה גם הוא. גם הנריק היה חבר פעיל במפלגה הקומוניסטית. אחרי ששניהם קיבלו את התואר ברפואה, הם התחתנו וחזרו לוורשה. בנם קראוס (קרול) (Kraus Karol) נולד ב–1933.

בתחילת המלחמה מונתה מינץ למנהלת של "מדם"(Medem) , הסנטוריום במיידשז'ין (ליד ורשה), שם גם שימשה כרופאה פעילה אחרי שהמנהל שלמה גלינסקי נמלט למזרח.[69] מינץ ובנה גרו בבניין הסנטוריום אחרי שבעלה גויס לצבא הפולני.[70] הזוג שמר על קשר בעזרת שליחי מחתרת פולניים. הנריק יעץ לטולה לברוח מפולין אך היא סירבה. ב-22 לאוגוסט 1942, שליח מה'בונד' יצר קשר עם טולה והודיע לה על החיסול המתוכנן של הסנטוריום, וייעץ לה למצוא מקום מסתור. היא סירבה שוב וכתבה: "אני אלך לשם, להיכן שכל ילדיי ילכו, לשם היכן שאפילו קבר אין לו לאדם". היא כללה את בנה בן ה-9 בהחלטתה. במכתב שכתבה לבעלה ב-1942, היא סיפרה לו על יום ההולדת ה-9 של הילד: "רציתי לראות אותו גדל, וגם בשבילך, אבל הילד לא רוצה להיפרד ממני [...] אל תבכה עלינו ואל תחפש אותנו. לעולם לא תמצא את מקום קבורתנו". קרול כתב לאביו "אבא היקר, הם רוצים שנעזוב כאן, ונלך למקום לא ידוע. אנחנו לא יודעים אם נראה אותך שוב. אני שולח לך נשיקות, בנך קרול".[71]

בלילה של ה-22 באוגוסט 1942, כמה שעות לפני חיסול הסנטוריום בידי הנאצים, הובילה מינץ קבוצה של אנשי הצוות דרך דלת סודית אל מחוץ לבית. אחרי כן, לבושה בלבן, עם בנה לצידה ומלווה בחיילים נאצים, היא הובילה את הצוות שנשאר ולמעלה מ-200 ילדים, בשקט גמור, אל הרכבת שלקחה אותם למחנה ההשמדה טרבלינקה.

ב-11 ביוני 1943 הופיעה בעיתון הארץ בפלסטינה א"י ידיעה על רצח הילדים מסנטוריום "מדם" במיידז'שין. בידיעה מצויינת ההחלטה של מנהלת הסנטוריום ד"ר טולה מינץ ללכת עם הילדים, כשהיא מושווית למעשהו של קורצ'ק, אבל שמה לא מוזכר.

ד"ר הלנה (הלה) שמולקובה–נדל  (Helena Schmolkova-Nadel)הייתה רופאת ילדים בקסרקטין 'המבורג' בטרזין. היא הגיעה לטרזין ב-24 לאוקטובר 1942, ושולחה אל הירצחה באושוויץ-בירקנאו ב-12 לאוקטובר .1944.[72] ד"ר נאדל העבירה במרץ 1944 הרצאה בנושא 'רגשות' בטרזין.[73] "למרות שאמי [פרופ' מינה שיפמן-נאדל] סדרה לה סרטיפיקט והיא יכלה לעזוב ולבוא לארץ, היא לא נענתה להפצרות, ולא הייתה מוכנה לעזוב את הילדים."[74]

 ניתן לומר ששמה של הנרייטה פימנטל (Henrietta Pimental), מנהלת מעון ה"קרש" (Creche) באמסטרדם – שלא רק הלכה עם הילדים אל מותם אלא גם הייתה אחראית על הצלה של מאות מהם מתחת לאפם של החיילים הנאצים[75] - נמחק כליל.[76] כמוה היו נשים מנהלות רבות, כולן נסתרות מן העין.[77] אפשר בהחלט להגדיר את התנהגותן כתופעה. דליה עופר (Ofer) מתעמתת עם הגדרתו של יהודה באואר (Bauer) את מונח ה'התנגדות' בשואה, וטוענת, בניגוד לדעתו, שרק הקולקטיב יכול ליזום התנגדות שמטרתה לסכל את המטרות של הגרמנים, שגם את מאמציו של היחיד לשמור על חייו ראוי לראות כמעשה של התנגדות.[78] ההחלטה של הנשים ללכת מבחירה עם הילדים אל מותם אינה עונה על אף אחת מן ההגדרות האלה. אין היא שייכת כלל לקורפוס הזה של ההגדרות. היא יוצרת הגדרה משלה: אף על פי שפעולתן עונה כביכול על מטרותיהם של הגרמנים לרצוח את כלל היהודים, אין בה משום פסיביות או הבעה של קורבנות. להפך, זהו מעשה אקטיבי, הן בוחרות מתי ועם מי למות.

בהחלטתן יש כמובן גם התרסה כלפי ההתנהגות הגרמנית, אך לדעתי היא שולית ביחס להחלטה המוסרית שהן מקבלות. אירוני הוא כי גם המורדים בגטאות מקבלים החלטה מתי, עם מי ובאיזה דרך הם ימותו. אך בניגוד לאותן נשים, הם סוחפים במותם גם אחרים, שאולי יכלו לשרוד עוד תקופה, או אף להינצל.

נשים אלה בוחרות בחירה מוסרית מהמעלה הראשונה: ללוות את הנזקקים להן ברגעים הקשים ביותר שניתן להעלות על הדעת. בכך גדולתן ובכך הן מתעלות מעל המטרות של הגרמנים, ומעל ההגדרות המקובלות של התנגדות או גבורה.

 

ב.    נשים בהתנגדות ובלחימה

המחקר הנפרד בנושא הנשים חיזק משמעותית את השינוי בראייה של אחד הנושאים שבהם נקודת המבט הייתה גברית בעיקרה – נושא 'הגבורה היהודית'. נושא זה נבחן בראייה גברית הן מצד התפיסה של מיעוט מהיהודים בתקופת השואה עצמה שראתה את הגבורה בעיקר כהתנגדות פיזית,[79] והן – וביתר שאת – מבחינת המשקל שניתן לנושא זה במיתוס ובמחקר השואה עד היום.

כשהגעתי לעבוד ביד ושם בשנת 1994 ופגשתי את ישראל גוטמן, אחד הדברים הראשונים שלמדתי ממנו היה שהתנגדות לגרמנים ולמשתפי הפעולה הייתה למעשה בחירה בין סוג מוות אחד למשנהו. ליהודים לא היה כל סיכוי להינצל באמצעות הלחימה. כל אירופה קרסה תחת השיטפון הנאצי, וצבאות רבים ומהוללים לא החזיקו מעמד. ליהודים לא היו לא צבא ולא מדינה ולא שום אמצעי להיאחז בו. ובנוסף לכך היחס אליהם היה ממוקד וטוטלי מצד הגרמנים, המדינות שבהן הם חיו לא סיפקו להם שום הגנה (מלבד במקרים חריגים) והציבור שבתוכו חיו דורות הקיא אותם מקרבו מסיבות של אנטישמיות או מסיבות כלכליות.

בזמן כזה, לחימה או התנגדות פיזית – בחירה בסוג המוות – הייתה במידה מסוימת פריווילגיה. היא התאימה בעיקר לאנשים צעירים שלא היו בעלי משפחות, ואשר חלקם היו חברים בתנועות נוער. הם לכאורה יכלו להרשות זאת לעצמם, אם כי פעמים רבות גם האנשים שסביבם שילמו את המחיר. במובן מסוים, ניתן לומר שהם צדקו: הם היו היחידים שראו שהגורל שציפה לכל היהודים היה מוות, והאמינו שעדיף למות בקרב או תוך כד ניסיון להגן על עצמם מאשר בבורות הירי או בתאי הגזים.

עם זאת, מובן הדבר שכל מי שיש לו משפחה או אנשים קרובים שהוא צריך לדאוג להם, ינסה להחזיק אותם בחיים בכל דרך – לעוד שבוע או אפילו עוד שעה, בתקווה שבינתיים תימצא איזו שהיא ישועה. בתקופת השואה, אנשים אלה היו נגד כל ניסיון התנגדות שעלול היה לסכן את קרוביהם.[80] בקבוצה זו, שהייתה למעשה הדומיננטית בהיקפה אך שקוֹלה כמעט ולא נשמע גם אחרי השואה, היה רוב גדול לנשים. הנשים אכן היו גיבורות, אך גבורתן והדרך שבה הביאו לידי ביטוי את ההתנגדות לגרמנים הנאצים ועוזריהם, באה בעיקר לידי ביטוי בדרכים אחרות, משמעותיות הרבה יותר מאשר הלחימה הפיזית. בפרק זה אנסה להראות את אחת הדרכים המשמעותיות ביותר שבהן בחרו הנשים כהתנגדות: אראה כי הן לקחו על עצמן מקום מרכזי בנושא ההצלה, ובנוסף, אראה כי גם בתוך המיעוט שראה בהתנגדות הפיזית את מטרתו העיקרית, הקול הנשי התנגד לראייה זו, אך לבסוף הכפיף עצמו לראייה הגברית.

 

נשים במחתרות הצלה

כשניתן היה למצוא סדק צר במכונת ההשמדה הנאצית, נשים עסקו בניסיונות הצלה, בעיקר של ילדים במרכז ומערב אירופה. בניגוד לנשים במחתרות מזרח אירופה, שהיו בדרך כלל חיילות מן השורה במחתרות שגברים עמדו בראשן, כאן הן היו ראשי ארגונים מחתרתיים, חברות מחתרת בעלות השפעה על התכנים של הפעילות המחתרתית שהייתה בעיקר בעלת אוריינטציה של הצלה, ונשות שטח עם ראש גדול ולקיחת אחריות אישית לדרכי הפעולה

 

 

תמונה # 2

אנדרה סלומון עם קבוצת ילדים לפני מילוטם לארה'ב, מרסיי, צרפת, 1941. (באדיבות ארכיון התצלומים יד ושם)

 

 

המלאך המגן עלינו פעל בדמותה של אנדרה סלומון מהאוז"ה, שמנעה את הנסיעה [לביקור ההורים במחנה ריווזאלט] בשכנעה את ההורים לוותר על רצונם לראות את הילדים כדי לא לסכנם. בשנות השמונים, זמן קצר לפני שנפטרה, סיפרה לי אנדרה שהיא העזה לדרוש מההורים קרבן כה גדול מפני שנודע לה שמי שיכנס למחנה - שוב לא יצא ממנו. ואכן כמה הורים לא עמדו בפיתוי, וילדיהם שולחו יחד איתם לאושוויץ.

 

כך מתארים האחים מנחם מאיר ופרדריק ריימס (Menahem Mayer, Frederick Raymes) את אנדרה סלומון (Andree Salomonn), מי שפעלה רבות להצלת ילדים במלחמת העולם השנייה בצרפת של וישי. סלומון ליוותה את האחים לאורך כל שהותם במסתור ושימשה עבורם כשליחה המקשרת בינם לבין הוריהם שנותרו במחנה ריווזאלט שבדרום צרפת.[81]

סלומון הייתה האחראית בשנים 1940‑1947 על תחום העובדים הסוציאליים בארגון האוז"ה.[82] בארגון זה היה רוב לנשים. [83] בתחילת הכיבוש טיפלה סלומון בהוצאת משלוחי ילדים לארה"ב.[84] היא בנתה רשת של נשים שטיפלו בילדים שהוצאו ממחנות ריכוז בצרפת והועברו לבתי-ילדים. לאחר שנשקפה סכנה לילדים בבתים אלה, סלומון דאגה לפזר אותם במקומות מסתור רבים בצרפת. העובדות הסוציאליות פיקחו על מצב הילדים במקומות אלה, דאגו לתשלום עבורם, למצב בריאותם ולטיפול בהם.[85] כמו כן הוברחו ילדים לשוויץ, פורטוגל וספרד. בצרפת כולה ניצלו למעלה מ-10,000 ילדים על ידי הארגונים השונים (כמו "הצופים היהודיים" וגורמים לא יהודיים) שהשכילו לשתף פעולה ביניהם, מתוכם כ-6,700 על ידי האוז"ה.[86]

 

 

תמונה # 3א'

מריאן כהן, חברת המחתרת בצרפת (הצופים הציוניים). נתפסה בניסיון להעברת קבוצת ילדים לצרפת, ונרצחה ב- 8 ליוני 1944. (באדיבות ארכיון התצלומים יד ושם)

 

תמונה # 3ב'

שירה של מריאן כהן "לא אבגוד" (פקסימיליה מתוך תיק מס' 8, ארכיון המחתרת הצרפתית, האודיטוריום לזכר המחתרת היהודית, יד ושם)

 

מריאן כהן  (Marianne Cohn Colin)מארגון הצעירים הציונים (וקודם לכן מארגון הצופים), הדריכה ב-1 ביוני 1944 קבוצת ילדים בני 6‑16. במעבר לשוויץ נתפסה הקבוצה על ידי הגרמנים, כנראה בעקבות הלשנה. היא סירבה להצעות להימלט מהכלא, מחשש שהדבר ישפיע על גורל הילדים. כהן נרצחה ב-8 ביוני בידי אנשי המשטרה הצרפתית, שהוציאו אותה מבית הסוהר ורצחוה בגרזן בחוץ, כנראה מפחד שתלשין עליהם שקיבלו שוחד עבור ההברחה של הילדים. הילדים ניצלו. בבית האסורים כתבה את השיר הבא:[87]

 

מחר אבגוד, לא היום

היום קרעו ציפורני מבשרי, לא אבגוד.

 

אתם לא יודעים גבולות גבורתי.

אני, אני יודעת.

אתם חמש ידי ברזל מטובעות.

לרגליכם נעלי מסמרים

כמדקרות.

 

מחר אבגוד, לא היום.

מחר.

דרוש לי הלילה כדי להחליט.

לילה אחד, לא פחות,

כדי לכפר, לזנוח, לבגוד,

 

כדי להתכחש לחברי

לזנוח לחם, יין

כדי לבגוד בחיים

כדי למות.

 

מחר אבגוד, לא היום.

הפצירה מונחת תחת המרצפת,

הפצירה לא סורגים מפצחת,

הפצירה לא ליד תלין רוצחת,

הפצירה היא בשביל אגרופי.

 

היום אין לי שום דבר להגיד.

מחר אבגוד

 

תמונה # 4

סיני כהן – קטנברג, אחת משלוש המטפלות במעון ה'קרש' באמסטרדם, שהעבירו מאות ילדים למסתור באמצעות המחתרת ההולנדית. (באדיבות סיני קטנברג- כהן, אוסף פרטי, אמסטרדם)

 

בהולנד כולה ניצלו כ-4500 ילדים יהודים. כ-1000 מתוכם ניצלו דרך ה"קרש" (The Creche), מעון הילדים ששכן מול התיאטרון היהודי שבו כינסו את היהודים המיועדים למשלוח, ושהפך להיות בהחלטת הגרמנים למקום שבו שיכנו את הילדים, ואיחדו אותם עם הוריהם רק לקראת השילוח.[88] את המעון ניהלה ביד רמה הנרייטה פימנטל (Henrietta Pimental) בת ה-67. היא קשרה קשר עם איש היודנרט שהיה נציגם בתיאטרון, וולטר סוסקין (Walter Susskind), ארגנה לו משרד במעון ליד משרדה, ויצרה קשר עם מחתרות הולנדיות, בעיקר מחתרת הסטודנטים. שלוש נערות היו הקשר בין ההורים בתיאטרון לבין הילדים במעון. אחת מהן הייתה סיני קטנברג (Sieny Kattenberg-Cohen) בת ה-17. קטנברג גם הייתה אחראית במעון על הגיל הרך, ומתפקידה היה לשכנע את ההורים לאפשר את הוצאת הילדים והסתרתם. קטנברג מספרת שרוב ההורים לא רצו להיפרד מילדיהם. לילדים שהוריהם הסכימו להסתרתם, היו מתאימים את משפחת המסתירים, ומוציאים אותם מהמעון בדרכי מסתור שונות, ממש מתחת לאפם של אנשי הס.ס. ששמרו הן על המעון והן על התיאטרון. אחת הדרכים הייתה להעבירם דרך גדר המעון לסמינר למורים קלוויניסטים, שאותו ניהל יוהן ואן הולסט (Johan Van-Hulst).[89] בדרך זו הוברחו כ-100 ילדים. היו דרכים נוספות שכולן דרשו אומץ שקשה לתארו (הסתרת תינוקות בפחי אשפה, הברחת ילדים כשה"טרם" – הרכבת העירונית – עברה ברחוב ועוד). הורים שיצאו במשלוח קיבלו חבילה ובה בובה, וכשנגמרו הבובות שמו כריות בתוך השמיכות. את הילדים החסרים דאג סוסקין להעלים מרשימות השילוח. קטנברג ובן זוגה (שהיה נער שליח תחת סוסקין) אף נישאו בתקופה זו בעיריית אמסטרדם, ביוזמתה של פימנטל, שחשבה שכך סיכוייהם לשרוד גדולים יותר. לאחר שילוחה של פימנטל עם הילדים ב-29 בספטמבר 1943 באחד המשלוחים האחרונים, מונתה קטנברג למנהלת המעון, אך לאחר תקופה קצרה (בשלב זה לא נותרו בו כמעט ילדים), היא ובעלה ירדו למחתרת וניצלו.[90]

רופאת הילדים ד"ר אודט רוזנשטוק עבאדי (Oddette Rosenstock-Abbadi), יחד עם בעלה מוסה הצילה למעלה מ-500 ילדים באזור מרסי. בעוד שבעלה נמצא במסתור ועסק בהיבטים הארגוניים, רוזנשטוק הייתה זו שהסתובבה בשטח לחפש את הילדים. היא נתפסה, עונתה, שולחה לאושוויץ-בירקנאו ושרדה. בבלגיה, נשים כמו אידה סטרנו (Ida Sterno) ואנדרה גלן-הרשקוביצ'י (Andree Geulen-Herscovici, לא יהודייה שהוכרה כחסידת אומות העולם) שהיו חברות במחתרת הבלגית, ופלה פרלמן (Fela Perlman) וסופיה ורבר  (Sofia Verber) שהיו חברות ב'וועד להגנת היהודים',[91] היו שותפות בהצלתם של בין 3000 ל-4000 ילדים. נשים יהודיות ולא יהודיות פעלו במחתרת הז'יגוטה בפולין שהצילה כמה אלפי ילדים ומבוגרים. מובן שהיו גם גברים במחתרות אלה, אך כאמור לנשים היה בהן מעמד מרכזי, גם בתפיסה הרעיונית של חשיבות ההצלה לעומת התנגדות פיזית כשלעצמה וגם בעצם פעולות ההצלה.

בדוגמוֹת שלעיל ניתן ביטוי לכמה סוגים של נשים במחתרות הצלה: נשים שעמדו בראש מערכות הצלה כגון פליישמן, סטרנו וסלומון, נשים כפימנטל ורוזנשטוק-עבאדי, שאמנם פעלו במהלך נקודתי אך המערכת האירגונית שיצרו הצילה מאות, ונשות-שטח ככהן וקטנברג שאמנם לא יזמו וארגנו את תהליך הצלת הילדים, אך היוו בו גורם מרכזי ומשמעותי. במרכז ובמערב אירופה ניצלו בזכות מחתרות אלה למעלה מ-20 אלף ילדים.

נקודה מעניינת למחשבה היא שהַקַּשָּׁריּוֹת (ראה להלן) במחתרות הלוחמות בעלות האוריינטציה הציונית במזרח אירופה לא עסקו כנראה בהצלת ילדים, ואילו הקשריות שהיו שייכות לתנועת ה"בונד" כן הוציאו ילדים מהגטאות למסתור.[92]

 

נשים בלחימה פיזית       

הקבוצה הקטנה אך הכול-כך ידועה היום, של נשים שהיו בתנועות הנוער ובמחתרות במזרח אירופה, אשר תמכה בהתנגדות פעילה, לא אפיינה את התנהגות הנשים ברובה. גם בקבוצות אלה, הנשים היו אמנם בעמדות משפיעות אבל לא עמדו באף ראש מחתרת ולא הנהיגו אף מרד. לעומת זאת לנשים היה רוב של 70% בין הקשריות במחתרות במזרח.[93]

מעניין שגם דעתן של אלו הנקראות "לוחמות" על דרך הפעולה הייתה שונה מזו של הגברים, אך למרות זאת הן נתנו להם לקבוע את דרכי הפעולה. המעיין ב"יומנה של יוסטינה", אחד היומנים המקוריים החשובים והמפורסמים שנותרו מתקופת השואה שנכתב על ידי אישה מהמחתרת היהודית בקרקוב, גוסטה דוידזון-דרנגר ((Gusta Dawidson-Draenger, המכנה עצמה יוסטינה ביומן, רואה זאת בבירור.[94]

 

 

תמונה # 5א'

חברי המחתרת היהודית, גטו קרקוב, פולין, 1940. משמאל: גוסטה דווידסוןדרנגר ושמעון דרנגר. (באדיבות ארכיון בית לוחמי הגטאות)

 

תמונה # 5ב'

עמודים מכתב היד של 'יומנה של יוסטינה', שנכתבו על ידי גוסטה דווידסוןדרנגר, בכלא מונטיפלוך, קרקוב, פולין. (באדיבות ארכיון בית לוחמי הגטאות)

 

עד כה השתמשו ביומן רק כדי להראות את חשיבות הלחימה היהודית. אך קריאה מעמיקה חושפת סיפור שונה לחלוטין, הנותן ביטוי להבדלים המהותיים בין הנשים והגברים בתנועות הנוער וההתנגדות. כך למשל כותבת דוידזון-דרנגר שהאחריות לשלום משפחתה נותרה על כתפיה: "לא מקרה הוא, שהאחריות לשלום כל המשפחה [...] הוטלה על שכם יוסטינה [...] הוכרחה לסמוך על כוחותיה, על זריזותה ויוזמתה בלבד...” בהמשך היא מתייחסת ליחסו של בעלה אליה: [95]"תמו חייו הפרטיים של מארק [הכוונה לבעלה שמעון(Shimshon Draenger) ] בראותה את קלסתר פניו החצובים כאילו מנחושת, ובהציצה אל עיני הפלדה הכחולות שלו – הרגישה ברור, כי שוב איננו רואה אותה...".[96] במקום אחר היא כותבת על הגבר הלוחם כסוג של ילד-נער המשתעשע בכלי נשק: "מרק פירק את האקדח לחלקיו [...] ואין יודע מי מאושר יותר בקרבו: הגבר שהשיג כלי מלחמה, או הנער המשתעשע בחפץ אהוב".[97]

בקטע המצוטט להלן מספרת דוידזון-דרנגר שגם כאשר הנשים היו חברות שוות לכאורה בארגון, כאשר נפלו החלטות מכריעות הן נותרו מחוץ לקבלת ההחלטות. יתרה מזאת, בסופו של הקטע דוידזון-דרנגר אף יותר מרומזת שהגברים החליטו על פעולות שהיו באופן מובהק משימות התאבדות, בניגוד למה שהנשים היו מחליטות:

 

הסתגרו בחדר הקטן של אווה. חיפו את דלת הזכוכית. שוחחו בקול לחש. על הספה שכב אדווין – מסביב ישבו דולק, מרק, רומק, מניק. אדווין סיפר הכול במפורט. הקשיבו נסערים. נסוגה כמו שצוותה. כמה הייתה משתוקקת להיות איתם עכשיו, שם בפנים!... עתה, כשגורל האנשים נתון על כף המאזניים, מן הדין היה, שגם היא תשב בין ארבעתם. אולי לא דווקא היא. אפשר, ורצויות יותר אננה, מירה, אווה – כל בחורה שהיא. [...] שם, בפנים, בהתייעצות יושבים רק בחורים. והגברים אין דרכם לסגת. כל נסיגה היא בעיניהם תבוסה.[98]

 

היומן של יוסטינה נכתב אמנם על ידי גוסטה דוידזון-דרנגר, אך לכתיבה היו שותפות כל הנשים בחדר בכלא בקראקוב (גם באספקת הנייר וגם בכך שהקריאה להן קטעים ממנו), ולפיכך, ניתן להניח שכולן חשבו כמוה.

ישראל גוטמן מספר על אנשי המחתרת בגטו ורשה, ואומר שגם שם לא תמיד נכנעו הנשים לחלום הגברי של הלחימה. הוא מתאר כיצד כשמרדכי אנילביץ (Mordecai Anielewicz) דיבר על המוות המחכה לכולם, קמה אחת הבנות ואמרה: "האם אף אחד לא נדון לחיים?" דממה והלם היו התגובה של הקבוצה.[99]

גם הנשים שהוזכרו לעיל וגם אחרות השתתפו במרידות הבודדות שפרצו בגטאות, בעיקר כאמור באמצעות מחתרות שבהן התרכזו אנשי תנועות הנוער. יורגן שטרופ (Juergen Stroop), שהיה מפקד הכוחות הגרמניים בחיסול מרד גטו ורשה, כתב עליהן:

 

זריזות כאקרובטיות, ירו באקדחים בשתי הידיים. מסוכנות במגע פנים אל פנים. כשנתפסה בחורה כזאת, נראתה נפחדת כארנב, מיואשת לגמרי, ופתאום כשקרבה אליה קבוצת אנשינו, שלחה ידה אל הרימון החבוי בחצאית או אברקיים והטילה אותו על אנשי בקללות נמרצות עד דור אחרון על שפתיה[100].

 

בדרך כלל יצאו הנשים פחות מן הגברים ליערות, שכן הדעה הייתה שהן לא ישרדו שם. ברוך שוב ((Baruch Shuv, שברח ליער והפך לפרטיזן, אומר בכאב: "הייתה לי אחות בת 16. לא עלה על דעתי להציע לה שתלך ליער. זה רודף אותי."[101] הצטרפותן של נשים לפרטיזנים הייתה בעיקר לצורך הצלה עצמית. מעטות מהן נלחמו, וגם אז לעתים הן עצמן העדיפו לבצע תפקידים פחות קרביים.[102] רבות שילמו על כך מחיר בשמשן במקרים רבים אובייקטים מיניים של הגברים בקבוצה (גם ביחידות יהודיות).[103] פאני סלומיאוןלוץ ((Fanny Solomian-Lutz, שהייתה אמנם פיזיותרפיסטית בהכשרתה אך שימשה כרופאה מנתחת ביחידה פרטיזנית יהודית, כתבה בזיכרונותיה:

 

כמעט לכל הנשים ביחידה היה בן-זוג, ששימש להן כאדון ובעת ובעונה אחת כמגן על 'כבודן' בפני זכרים אחרים. הגברים דאגו לעבודה קלה יותר בשביל הנקבות שלהם ושמרו עליהן – לבל תישלחנה לפעולות קרביות...לא יכולת להתרגל למחשבה, שכדי לזכות לשקט יחסי ביום יש להסכים לאי – שקט בלילה.[104]

 

תמונה # 6

גנרל ד"ר רוזה פאפו, הקימה את המערך הרפואי של 'צבא השחרור העממי היוגוסלבי' והייתה אחראית עליו. (המוזיאון היהודי בבלגרד, באדיבות ארכיון בית לוחמי הגטאות)

 

בעמדה אחרת וחריגה הן בדרגתה והן במעשיה ובהשפעתה הייתה גנרל ד"ר רוזה פאפו (Dr. Rosa Papo) שנולדה בסרייבו שביוגוסלביה ב-1913, שם גם סיימה את לימודי הרפואה. ב-1941 הצטרפה לצבא השחרור העממי היוגוסלבי, והייתה בין בוני מערכת הגיוס ומפקדיה, בכפיפות ישירה למפקד הפרטיזנים יוסיפ ברוז טיטו ((Josip Broz Tito. בהמשך מונתה לאחראית על מערך בתי החולים של הפרטיזנים, וקבעה את התקן הרפואי הראשון של הצבא. על ימיה אלה אמרה: "היו ימים קשים, מסוכנים, אבל היו אלה ימי היפים ביותר. כולנו היינו בני אדם, ערכי רעות והומניות היו מעל לכל". היא הייתה האישה הראשונה ביוגוסלביה בדרגת גנרל, וכונתה בחיבה "הגנרל עם הצמות".[105]

נשים היו גם בין מקימות "מחנות-המשפחה", מחנות שבהם התקבצו יהודים ביערות לצורך הצלתם.[106] גם במערב אירופה היו נשים יהודיות שותפות למחתרות לחימה, אך גם כאן לא היו הנשים בעמדות פיקוד ולא פעלו כלוחמות אלא בסוגים שונים של שירותי לחימה.[107]

במחנות העבודה נשים גם חיבלו בבתי החרושת שבהם עבדו בייצור נשקים וחומרים נוספים עבור הגרמנים. מעטות בלבד היו במחתרות.

תמונה #7

רוז'ה רובוטה, שעבדה בביהח'ר 'אוניון' באושוויץ, והבריחה עם חברותיה חומרי נפץ לסיוע במרד הזונדרקומנדו. למרות שעונתה לא מסרה את שמות הגברים חברי המחתרת. הוצאה להורג עם חברותיה בינואר 1945. (באדיבות ארכיון התצלומים, יד ושם)

 

הדמויות המזוהות ביותר עם ניסיון למרד במחנות הן רוז'ה רובוטה (Rosa Robota) וחברותיה לפעולה רגינה שפיר שטיין ((Rgina Safirsztain, אלה גרטנר ((Ella Gertner ואסתר וייסבלום ((Ester Weissblum, שהבריחו חומר נפץ מבית החרושת שבו עבדו,[108] עבור "מרד הזונדרקומנדו". הן נתפסו והוצאו כולן להורג.[109] גם בפרשה זו ניתן לראות שימוש בנשים לצורך מרד של גברים, שעשו אותו למעשה רק כשהבינו שגורלם נגזר. רובוטה וחברותיה יכלו כנראה לשרוד, היות שעבדו במקום עבודה בעל תנאים סבירים יחסית.[110]

נשים צעירות אלה גם הבריחו חומר נפץ לתא המחתרת היהודית, והללו חששו שהן לא תעמודנה בעינויים ותסגרנה אותם למרות שרובוטה שלחה פתק מכלאה כי לא הלשינה ולא תלשין. על מותן כתבה עדה פגיס ((Pagis בספרה על חייו של ישראל גוטמן: "את רוז'ה וחברותיה תלו עם שחר במחנה הנשים. מותן פתר את בעייתם של כל המעורבים בהעברת חומר הנפץ והסיר מהם את פחד ההסגרה". האמת במשפט זה מצמררת.[111] חברי תא המחתרת היהודית שרדו כולם.

 

ג.     אוכל ומתכונים בשואה

 

האוכל באופן מסורתי היה בתחום אחריותן של הנשים. דבר זה בא לידי ביטוי בשואה, בכך שעד ריכוזם של היהודים בגטאות וגם בגטאות עצמם הנשים ניסו בכל דרך להשיג אוכל למשפחתן. כמו כן, הן פיתחו דרכים יצירתיות למצות את המרב מאותו אוכל מועט שהצליחו להשיג, כדי להאכיל את בני המשפחה. למרות המאמצים, האוכל לא הספיק אף פעם וכולם היו רעבים. רבות מהאימהות חסכו אוכל מפיותיהן, כדי שיהיה יותר למשפחה.[112]

הנשים המעטות ששרדו את הרצח ונותרו לבד במחנות חיפשו דרכים אחרות, מלבד התמיכה במשפחתן ובקרובים אליהן כפי שפעלו עד אז, שיעזרו להן לשמור את רוחן ולא להישבר. אחת מאותן דרכים הייתה עיסוק במתכונים. כנראה שרק אז, כשהאחריות להכנת האוכל כבר לא הייתה מוטלת עליהן והן היו תלויות בפרורי המזון שסיפק המחנה, הן יכלו להרשות לעצמן לדבר על מתכונים.

רוב המתכונים שמצאתי מתקופת השואה הם מהשנים 1943‑1945, וברובם הם של נשים ממרכז אירופה. נשים אלה נותרו במחנות ללא המשפחה. היוצא מן הכלל הוא כנראה גטו טרזין שהיה בנוי במבנה של מחנה, ולכן בשעת הבישול המשותף, הנשים המבוגרות עסקו במתכונים.[113] רות בונדי (Ruth Bondy) ציינה בהקשר זה:

 

 בינינו הבנות היה אסור לדבר על אוכל ומתכונים. בטרזין רק הנשואות היו מדברות על מתכונים - אני הייתי שמה שמנת והשנייה אמרה צריך חמאה, או אם לכופתאות צריך לשים מי סודה או חלב... זה היה רק נשים, בעיקר כשנשים עבדו כמקלפות תפו"א. זו הייתה מעיין חברותא של נשים.[114]

 

המתכונים סיפקו בריחה מהמציאות אל מחוזות הדמיון, אמצעי להתגבר על הרעב, ובו זמנית גם אפשרו יצירת קשר בין הנשים שלעתים באו מארצות ותרבויות שונות, ואשר במקרים רבים לא הייתה להן שפה משותפת. רושל סיידל (Saidel) שכתבה על הנשים ברוונסברוק,[115] מתייחסת אליהן אף כאמצעי התנגדות.  אדית גומבוש ((Edith Gombus שעבדה ברוונסברוק בבית החרושת סימנס, כתבה את מתכוני הפנטזיה שתיארו הנשים. בזיכרונותיה היא מתארת את הסיטואציה:

 

היה קר מאוד, רעדנו, לא רק מהמחסור בבגדים ראויים, היינו רעבות עד ייאוש. אז התחלנו לדבר על מאכלים מופלאים, מאכלים שהוגשו לשולחן המשפחתי בזמנים טובים יותר. הצלחתי לגייס מעט דפים ועפרון, וביקשתי מחברותיי למחנה לרשום את מתכוניהן בתקווה (וכאשר) יגיע השחרור, אוכל למלא את גופי החלוש במאכלי הגורמה הללו. במבט לאחור, אני חושבת שההתעסקות שלנו עם המתכונים האלה משקפת את הנחמה שמצאנו בארוחות המדומיינות שלנו.[116]

 

 יהודית אופריכנטיג (Yehudit Aufrichtig) הייתה חברתה הטובה של גומבוש ברוונסברוק והועסקה אף היא במפעל סימנס, חברה אליה לכתיבת המתכונים. בחלק מהמתכונים שכתבה הכמויות, בעיקר של חומרים כמו שמנות, חמאה וכד' היו מוגזמות, והיה דגש על מתכונים מתוקים, כביכול כדי לומר אם כבר נזכרים אז מדוע לא להתענג...בזיכרונותיה כפי שסיפרה אופריכנטיג בעדותה ביד ושם היא מתארת את תהליך הכתיבה של "ספר המתכונים שלה" במחנה:

 

היה לנו נייר לבן מאיכות ירודה. הוצאנו גיליון נייר גדול וקיפלנו לחלקים קטנים, הבאתי חוט ומחט שלא יתפרק, וכתבנו בו. לא אשכח איך אישה הולנדית אמרה לי 'יש לי קוגל עשוי מאגסים, תרשמי' אמרתי 'מעולם לא אכלתי אותו, אז אין לי כמיהה אליו'. היא אמרה 'אבל לי יהיה כזה אושר לדבר עליו'. אז עשיתי לה טובה ורשמתי אותו. המטרה הייתה להשביע את הצורך שלנו באוכל. אם אתה רעב, לא אכפת לך כלום חוץ מלאכול.[117]

 

תמונה # 8א'

אדית (אסתר) מאייר (Edith Meijer), חברת המחתרת בהולנד, נתפסה במרץ 1944 ושולחה למחנה הנשים רוונסברוק, משם אל מחנה ליבאו. (באדיבות אוסף החפצים, אגף המוזיאונים, יד ושם, תרומת יופ מאייר, הולנד)

תמונה # 8ב'

כריכת ספר המתכונים שכתבה אדית יאס במחנה ליבאו  1944. על הכריכה רשום 'ספר המתכונים של אסתר ויוטי – רעב בליבאו'. הספר כתוב בהולנדית. (באדיבות אוסף החפצים, אגף המוזיאונים, יד ושם, תרומת יופ מאייר, הולנד)

מניתוח של המתכונים לפי המקום שבו נכתבו עולה שרובם נכתבו במחנה רוונסברוק.[118] סיידל חושבת כי זו הייתה תופעה שבעיקר לא יהודיות עסקו בה, שכן היו להן יותר אפשרויות.[119] אין באפשרותי לאשר או לחלוק על כך שכן לא ידוע לי על מחקר בנושא,[120], אך היקף ספרי המתכונים של יהודיות ממחנה זה מצביע על כך שלמקום העבודה, ואולי גם להרכב אנושי ייחודי, היה יותר משמעות מבחינה זו. בובר-אגסי כותבת כי הבעיה העיקרית שעמדה בפני הנשים היהודיות במחנה רוונסברוק הייתה חוסר הסולידריות למרות הגורל המשותף (שהיה למשל בין קבוצות אחרות במחנה), שנבע בעיקר עקב חוסר הקומוניקציה בין הנשים, בגלל המוצא השונה, התרבות ממנה באו וחוסר האפשרות לדבר בגלל השפות השונות. אמנם היו ביניהן קבוצות-משפחה, אך הן היו כאמור קטנות. מתברר שבובר-אגסי ראיינה את אופריכנטיג,[121] ומהריאיון עלה שהקבוצה החריגה הגדולה היחידה שנוצרה בין הנשים היהודיות היא הקבוצה של עובדות בית החרושת 'סימנס'. חברות זו לא התבססה על קשר בין חברות ממשלוח, וכן כללה גם עובדות לא יהודיות. מה שמפתיע הוא שאופריכנטיג לא הזכירה כלל בראיון עם בובר-אגסי את נושא ספרי המתכונים, אף על פי שהוא נערך כמעט שנתיים אחרי שמסרה כבר את ספרהּ לאוסף החפצים של יד ושם. גם בובר -אגסי לא מזכירה את התופעה הזאת, שבה, כך מתברר, עסקו 'נשות סימנס' באופן אינטנסיבי. קלרי וייזר-ארדלי (Klari Weiser- Erdelyi) [122] שעבדה גם היא ב'סימנס', כתבה למשל ספר ובו 236 מתכונים. הספר דומה לספרי המתכונים של גומבוש ואופריכנטיג בגודלו, בצורתו ובעריכת המתכונים על הדף, וגם צורת הכריכה דומה. הציורים שבו ועל כריכתו מזכירים ציורים הרקומים על מטפחת שעשתה אופריכנטיג למזכרת מרוונסברוק. גם וייזר-ארדלי רקמה מטפחת, אותה עשתה כמתנת יום הולדת לדודתה שהייתה עמה במחנה, ועליה רקמה גם היא ציורים המסמלים את חייה כאסירה במחנה. בברור ניכר שיש קשר בין הנשים, ושלא מדובר על משהו שנעשה כלאחר יד אלא על היקפים גדולים והשקעה רבה. נושא המתכונים היה אולי החוט המקשר בין קבוצת הנשים שעבדה ב'סימנס' או הביטוי לקשר בין נשים אלה.

'במקום השני' מבחינת המידע על נושא המתכונים נמצא מחנה אושוויץ-בירקנאו, שבו אמנם יש רק טקסט כתוב מאישה אחת, טרודה קסוביץ ((Trude Kassowitz,[123] אך ברור שהסיכוי היה כמעט אפסי להשיג במקום זה כלי כתיבה ונייר, לכן המתכונים משם הם בעיקר מזיכרונות של הנשים.[124] נראה שלמרות שרות בונדי ציינה שמי שהיו תקופה ארוכה במחנה אושוויץ-בירקנאו כמו הצ'כיות הפולניות והיווניות לא היו מסוגלות לדבר על אוכל והעיסוק בכך היה של ההונגריות בלבד,[125] נשים רבות כנראה עסקו במתכונים בעיקר ברגעי הפנאי הבודדים – כמו לפני השינה, או בין אפל לאפל. העובדה שבובר-אגסי כן הביאה מידע על כך שגם הפולניות והאוקראיניות עסקו ברוונסברוק במתכונים[126] מעידה על כך שרות בונדי טעתה אולי לא רק לגבי הצ'כיות (כמו אליעז, ראה בהמשך), אלא אולי גם לגבי הפולניות והיווניות. לפי העדויות שמצאתי לא רק ההונגריות באושוויץ-בירקנאו היו אלה שעסקו במתכונים, אלא ניתן למצוא זאת גם בין גם הצ'כיות, ואף הולנדית ובלגית נמצאות ברשימה.[127] יש להניח שהיו עוד ספרי מתכונים או סיפורי מתכונים רבים שאבדו עקב האיחור במחקר. אפשר להשוות זאת לנושא המשחקים: מי שהיו ילדים בשואה התביישו לספר בתחילה על משחקיהם (שהרי בשואה נרצחים, לא משחקים), אך בסופו של דבר התברר שכל הילדים שיחקו הרבה מאוד, אם באופן מעשי ואם בדמיון.[128] מסיבה זו ניתן לשער שגם על המתכונים לא היה מקובל לספר, בפרט כשהאנשים היו קשובים בעיקר ל'נשים לוחמות' שסיפרו על מעשי גבורתן במרידות וכדומה. אפשר לראות בכך שאופריכנטיג לא דיברה על כך בראיון עם בובר-אגסי דוגמה בולטת ל'הסתרה' של הנושא, כל עוד לא שאלו אותה ישירות על כך. התופעה של עיסוק במתכונים נמצאה גם במחנות נוספים כמו ברגן-בלזן,[129] מחנה לנזינג,[130] ומחנה שטוטהוף.[131]

 

ספר המתכונים שכתבה ניצולת השואה רות בונדי שנים רבות לאחר השואה נקרא טעם החיים ואינו עוסק בשואה. בהקדמה אליו היא מאפיינת את יצירתה בשם "החיים כמאכל", ומתארת את ייעודה: "לא רק [כ]אוסף מתכונים, אלא [כ]ארון תרופות ביתי לשעות מצוקה, לתקלות ולכישלונות, ידיד נפש שלפעמים אפשר לצחוק עמו ולפעמים להשעין את הראש על כתפו".[132] ואכן כך גם מתוארים מתכוני האוכל וטקס יום הולדת הומוריסטי בזיכרונותיה מבירקנאו של יהודית (יוצי) פוקס-איז'ק (Judith Fuchs-Izsak):[133]

 

בין אפל לאפל השתופפנו ליד הבלוק, לעתים קרובות דנו במתכונים, ובמיוחד נהנינו ממתכונים של אוכל כבד ומוצק [...] ב-24 באוקטובר יש לי יום הולדת. הקבוצה שלי חוגגת אותו, אילונקה כותבת שיר ברכה, על ארוחת מלכים, שבה עוגיות ממולאות קדות קידות, וכדי שלא יהיה לי קלקול קיבה, מוסרים לי דרמול (כדור משלשל), שאיצה קיבלה מהקבוצה השוויצרית.[134]

 

מאיה אנג'לו ((Maya Angelou, אחת המשוררות האמריקאיות החשובות שמעמדה הנכבד אינו מונע ממנה לכתוב ספרי בישול, אומרת: "כתיבה ובישול הם פשוט שני אמצעים שונים לתקשורת".[135] ניתן לראות זאת בברור בדבריה של רות אליעז, שמתארת בזיכרונותיה מבירקנאו קבוצת נשים צעירות העוסקות במתכונים למרות שכלל אינן יודעות לבשל: [136]

 

אחרי העבודה וארוחת הערב העלובה, בה בלענו את מנת הלחם היומית, כמעט בבת אחת, נאספנו, כמה בחורות, בדרך כלל ב"קומה השלישית" (של הדרגש), והתחלנו ל"בשל" כלומר להיזכר במאכלים שונים המוכרים לכל אחת מהבית. כך "בישלנו" במשך שעות, למרות שרובנו היינו בחורות צעירות ללא כל ניסיון וידע בבישול. ה"בישול" הזה קירב אותנו למשפחותינו וחיזק בנו את הרצון להחזיק מעמד, שכן עלינו להחזיק מעמד.[137]

 

כך גם לילי (לאה) ריקמן (Lili Rikman)[138] מתארת את השיחות שהיו בין הנשים בבראקים (צריפי המגורים במחנה שהיו אורוות לשעבר) של בירקנאו:

 

עבדנו, רעבנו. בימי א', היום החופשי במחנה, היינו מחליפות בעל פה מתכונים. האולמות היו ארוכים מאוד והיו בהם מיטות קומתיים. האסירות היו שוכבות על המיטות וצועקות מצד לצד: '18 ביצים אמרת או 20?' 'ואיך לערבב?' 'כמה קמח?' וכד'... לא כתבנו את המתכונים כיוון שלא היה לנו על מה לכתוב.[139] 

 

"אני מבשלת בלשונות שונות" מציינת מאיה אנג'לו.[140] אנג'לו אומרת זאת אולי כמטפורה לטעמים שונים, או כדרך לציין שהיא מבשלת מאכלים שמקורם בעמים שונים, אך ביטוי כמעט מוחשי לבישול "בלשונות שונות" ניתן למצוא אצל שרה טובל ברנשטיין (Sara Tuvel-Berenstein) מהונגריה, המספרת שברוונסבריק היא סיפרה לקהל רחב ומגוון בלשונותיו סיפורים מילדותה וממנהגי משפחתה הכפרית והמסורתית. אלה נטו להסתיים מהר בתיאורים של האוכל הנהדר שהוגש בחגים.[141]

בראיונות אנג'לו מגדירה מתכונים כחוקים שצריך להתעלם מהם: "הכותב צריך לקחת שמות עצם, כינויים, פעלים, תוארי-הפועל, שמות תואר וכדומה, ולהרתיח אותם כך שאתה יכול לזרוק אותם מול הקיר והם יקפצו".[142]  האנתרופולוג קלוד לוי שטראוס (Claude Levi Strauss) הגדיר את הבישול כפעולה של שינוי תלוי תרבות, טרנספורמציה שחברה נוהגת לבצע לחומרי הגלם שעומדים לרשותה. ספרי מתכונים הם ספרי החוקים של הנורמות האלה.[143] ואכן ניתן לראות דוגמוֹת לכך שהנשים משתמשות במתכונים כמילים המאפשרות להן לשחזר טקסים תרבותיים ולשבור חוקים: טרודה קסוביץ,[144] שהצליחה כאמור לעשות את הבלתי אפשרי כמעט – לכתוב בבירקנאו מתכונים – מראה כיצד בעזרת המתכונים היא מצליח לשנות את כל חוקי המחנה הבלתי אנושיים, ולעשות להם טרנספורמציה לטקס תרבותי. בזיכרונותיה היא מתארת: "הייתי כאילו באה להתארח אצל מישהי. והיא כאילו כיבדה אותי בקפה ועוגה, והיא הייתה מעבירה לי מתכון ואני הייתי רושמת. עשינו את זה כדי להתגבר על תחושת הרעב".[145]

אירוע תרבותי אחר שנוצר באמצעות לימוד המתכונים מתארת ריטה וייס,[146] שהייתה במחנה שטוטהוף; בסרט שביימה רונית וייס-ברקוביץ (Weiss-Berkowitz),[147] רואים את וייס מכינה עוגה שאותה היא מכינה באופן קבוע לימי הולדת של בני המשפחה וחגים. היא מספרת תוך כדי הכנת העוגה:

 

למדתי אותה במקום מוזר...היינו המון בנות צעירות בנות 17, 18 וסבלנו מרעב. והייתה אישה יותר מבוגרת, בת שלושים ומשהו, והיא הייתה מלמדת אותנו איך מבשלים... היינו מדמיינות שעושים מסיבת דיפלומטים, ומתווכחים איזה יין הולך עם מה, שמפניה ויין לבן ואדום... היינו משתעבדות לשיעורים של בישול ואפיה, וכאילו אכלנו אותם, וזה עזר לנו... את המתכון לעוגה קיבלתי שם, אבל אני לא אופה את העוגה לזכר שטוטהוף, כי אין מה להיזכר, רק דברים רעים, אבל שמחים עם העוגה.

 

בעדותה מספרת ריטה: "השיחות האלה על אוכל, על מעדנים כאלה, כאילו הרגשת את הריח, בלעת את הרוק כאילו את באמת אוכלת."[148]

 

תמונה # 9א'

ואלי (מלכה) קוןצימט, מפראג, צ'כוסלובקיה. נשלחה לאושוויץ – בירקנאו ביולי 1943, משם למחנה לנזינג, ומשם למחנה מטהאוזן. (אוסף אגף הארכיונים, יד ושם, תרומת מלכה צימט, ישראל)

 

תמונה # 9ב'

את המתכונים כתבה ואלי קון-צימט במחנה לנזינג על דפי תעמולה נאציים שמצאה. על הדף המקורי רשום: 'אנחנו תומכים ברייך! מול מוות והרס אנחנו עומדים ונאבקים, דור חדש. ההבטחה שלנו: "נאמנות לפירר!" קריאתנו: "היו נכונים!"'. (אוסף אגף הארכיונים,יד ושם, תרומת מלכה צימט, ישראל)

 

ואלי קון ((Valy Kohn שוברת את חוקי הרייך בדרך אחרת: [149] בלנזינג (תת-מחנה של מטאהאוזן) היא כתבה את חוברת המתכונים, כ-290 עמודים, על פנקסי חשבונות נאציים שכתבה על צדם האחורי ועל דפי תעמולה נאציים שמצאה ברחוב. על חלקם מופיעה תמונתו של היטלר. המתכונים נכתבו בגרמנית, בכתב יד זעיר. על מעשים אלה, לו הייתה נתפסת, הייתה עוברת עינויים ומוצאת להורג, שכן היה בכך לא רק שימוש בחומרים נאציים לצרכיה, אלא אף זילות בדמותו של היטלר ובאידיאולוגיה הנאצית. בעדותה אמרה:

 

אחרי יום עבודה הלכנו לבאראק. היינו מאוד עייפים ואני הייתי כותבת על האוכל, מה שמישהו אמר שזה הכי טוב. אכלנו עם המחשבות. כתבתי משהו שאחרים אמרו על אוכל – מתכונים. כל הלילה כתבנו על אוכל. כתבתי על כל מה שמצאתי, על תמונות של היטלר.[150]

 

אם נקבל את דבריה של בונדי על המתכונים כאמצעי מנחם וכארון תרופות וכידיד שאפשר לצחוק עמו, ואת הגדרותיה של אנג'לו על המתכונים כאמצעי תקשורת, אסוציאציה, שפה, טקסט, וחוקים שצריך לשבור, ונתייחס לדבריו של לוי שטראוס על כך שהמתכונים הם החוקים של נורמות הבישול, נמצא שהמתכונים בשואה אכן שימשו כלי לקשר בין הנשים ולחיבור בין השפות הרבות שהן דיברו (ראו במיוחד מקרה רוונסבריק, שבו 'נשות סימנס' שיצרו חבורה מגובשת בניגוד לשאר הנשים במחנה, עסקו במתכונים). הם היו זיכרון העבר והבית וגאווה במורשתן, וסימלו תקווה לעתיד. ניתן לפיכך גם לומר שבמקום שבו החוק לא הכיר בזכותן של הנשים לחיים בגלל היותן יהודיות, הפעילו הנשים ספר חוקים משלהן, שסתר ושבר את החוקים שהחילו עליהן הגרמנים הנאצים ואפשר להן לא לחוש כקורבנות אלא כאנשים שיש להן עבר, הווה ועתיד.

הנשים הללו עולות מדרגה בשימושן במתכונים: אלה משמשים אותן לא רק כאמצעי תקשורת ואסוציאציה, ידיד ונחמה, אלא הן למעשה בונות כאן את מה שאני מכנה "צינור אוויר לחיים", אמצעי הישרדות. מצאתי בכך דמיון למשחקי הילדים בשואה. כמו העיסוק במתכונים גם המשחק והדמיון הופכים עבור הילדים לאמצעי הישרדות. אני מניחה שגם לשמירת מצוות ותפילה בתקופה זו יש משמעות דומה. אין למתכונים כל היבט מעשי, הם הופכים לאמצעי רוחני. במבוא לנושא האוכל בקטלוג לתערוכה כתמים של אור, להיות אישה בשואה, כתבתי:

 

הנשים בשואה רושמות את המתכונים, כדי להוכיח ולהזכיר לעצמן מהיכן באו, וכדי שיעברו כביכול לדורות הבאים.[151] הן רושמות אותן בעבור חברותיהן, בשביל להתפאר בידיעותיהן, במי שהן היו. מכיוון שהן באו מרחבי אירופה, הן משוות מתכונים ביניהן. הן רושמות לעתים משקלים מוגזמים, כדי להפוך את הפנטזיה לקסומה יותר. הן רושמות לעתים חומרים לא כשרים, שכלל לא השתמשו בהן. לעתים הן מדייקות בתפריטים, כאילו כל עולמן תלוי בכך. הן רושמות על כל פיסת נייר שהן יכולות להשיג ובכל בדל עיפרון יקר ערך שהן מצאו, או שהן מחליפות תמורת לחם. הן רושמות על נייר שהן משיגות ממקום עבודתן, ומסתכנות ברציחתן במקרה ויתגלה 'הפשע הנורא' של פגיעה ברכוש גרמני. הן רושמות על פניו של היטלר, על מעין דף תעמולה, מתכון ביידיש. הן כותבות במגוון שפות ובכל מיני מחנות. וכשאין להן נייר ועיפרון, הן צועקות בלילה את המתכונים ממיטה למיטה בצריפי המחנה החשוכים, והופכות אותם לרגע לבית שהיה להן פעם.[152]

 

סיכום

למרות האסונות הנוראיים שפגעו ביהודים, עד להירצחם של רובם, התנהגותם בשואה של רבים מהם הייתה משמעותית, יצירתית ופעילה. הנשים, שניתן לומר עליהן שלקחו על גבן את משא השואה, גם אם המוות חיכה להן בסוף הדרך, עשו את הדרך עם ראשן למעלה, זקופות וחזקות, כי הן הרגישו אחראיות לנתמכים בהן ולא יכלו להרשות לעצמן להישבר. זאת עשו גם בדברים הפעוטים כביכול כמו ליטוף או מילה טובה, וגם בדברים הגדולים כמו ויתור על חייהן על מנת ללוות את הנתונים לאחריותן בדרך אל המוות. מתברר שבחברות ששולטות בהן תביעות של דַּכְּאָנוּת וכפייה, עזרה הדדית והקרבה עצמית יכולות לשפר את איכות החיים ואף את הסיכויים להישרדות.[153] לפיכך אפשר להגדיר את התנהגותן של הנשים כ"לא קורבנית": גם בימים השחורים ביותר של האנושות מתברר שלהרגיש קורבן זו החלטה של האדם הפרטי. 

 

תמונה # 10

אישה ושני ילדיה במהלך גרוש יהודי אזור רדום- שידלוביץ, פולין, אל מחנה טרבלינקה,

אוגוסט-ספטמבר 1942 (באדיבות ארכיון התצלומים, יד ושם)

 

הביטו על התצלום של האישה מגטו שידלוביץ בדרכה אל מחנה המוות טרבלינקה, שצועדת עם שני ילדיה המבועתים והבוכים בדרכם אל המוות: את הקטן ללא נעלים היא מחזיקה ביד אחת ופניה צמודות לפניו, ואת הגדול יותר היא עוטפת ומחזיקה צמוד אליה בידה השנייה. היא לא בוכה, סנטרה זקוף למעלה, והיא צועדת קדימה. ראו את המסר שהיא מעבירה לילדיה, את נחישותה, את המבט המורם, את החיבוק שאין חם ממנו. זהו מסר אנושי ואוניברסלי הרלוונטי לכל אחד ואחד מאתנו, בכל מקום ובכל שעה. הנשים הללו הופכות להיות סמל אנושי להתמודדות עם סבל.

תערוכת הנשים כתמים של אור, להיות אישה בשואה (Spots of Light, To Be a Woman in the Holocaust) הוצגה בשנת 2012 במוזיאון השואה של אילינוי, ארה"ב (The Illinois Holocaust Museum). באחד העיתונים בשיקגו התפרסמה תגובה בעמוד הראשון, של שתי עורכות משנה של העיתון שנשלחו לסקר את התערוכה.[154] הראשונה לא-יהודייה ממוצא גרמני, שלדבריה באה לתערוכה על מנת להתמודד עם רגשות האשם שנבעו ממוצאה, אף על פי שמשפחתה הגיעה לארה"ב במאה ה-19 ולא היה לה כל קשר לשואה.[155] השנייה יהודייה, שמשפחתה הגיעה לארה"ב לפני השואה, אך איבדה חלק ניכר מהמשפחה שנשארה באירופה.[156] זו האחרונה ציינה שהיא הלכה לתערוכה בחשש מסוים כי הנושא קשה לה מאוד ולפיכך נוצרת אצלה תמיד תחושה של ניתוק ובריחה מהנושא. שתיהן יצאו מהתערוכה ברגשות שונים מאלה שציפו שיצאו איתם. ההזדהות שחשו עם סיפורי הנשים היהודיות והתנהגותן מול מצבים מהקשים שאדם יכול להעלות על הדעת, הביאו לכך שיצאו עם תחושת גאווה, התרוממות רוח והזדהות עם האנושיות שגילו אותן נשים.

הנשים בשואה הן דוגמה לכך שבמקום שבו לא הייתה להן זכות קיום הן הצליחו בדאגתן לאחר לרכוש את החירות הגדולה ביותר האפשרית. לא כל הנשים התנהגו כמו הנשים שתוארו בדוגמוֹת שהבאתי, וכמובן לא כל הזמן. לכולן היו נקודות שבירה מול האירועים הנוראים והבלתי אנושיים שעברו עליהן ועל הקרובים אליהן. אך מדובר בהכללה שעולה וצפה ממרבית המקרים והסיפורים שעוסקים בנשים בשואה. אין בכך כדי לאשר או לשלול את ההתנהגות של גברים רבים שלקחו גם הם אחריות על ה"אחר" ושאבו מכך תעצומות נפש. גם קולם ברוב המקרים לא נשמע (מי שמע על פרדי הירש (Freddy Hirsch) למשל?), או שדמותם הופכת להיות מעין דמות-על שלא מאפיינת את התנהגות הכלל (כמו במקרה של קורצ'ק). עם זאת, אין ספק שהנשים היו דומיננטיות בתופעות שהוזכרו לעיל. המסר שלהן לעולם הוא מסר חיובי של בחירה בחיים ובמוסר האנושי של התייחסות לאחר, אפילו כשהן הולכות אל המוות. בתוך כל הכאוס הזה של השואה שמקושרת בעיקר למושגים של מוות ורוע, קשה להפנים תובנה כזו.

כמו כן, נשאלת השאלה – האם ההאלמה/העלמה של הנשים נוצרה כי זהו תפקידן להיות מסורות עד הסוף ולכן אין בכך – במובן מאליו – משום חידוש? ישנו מונח בוטה בלימודי מגדר שמגדיר העלמה של נשים 'השמדה סימבולית'. למרות הקושי של המינוח בהקשר של השואה, הרי אי אפשר להתעלם מהעובדה שהנשים הללו שהושמדו על ידי הגרמנים ומשתפי הפעולה איתם נעלמו גם מעל רוב דפי ההיסטוריה.

הסופר האירי סבסטיאן בארי (Barry) אמר ש"אנשים שסיפורם לא תואם את ההיסטוריה הלאומית, את הנרטיב המרכזי של המדינה , הולכים לאיבוד.".[157] אמירה זו מביאה לתובנה נוספת לגבי השאלה מדוע קיימת העלמה/האלמה של סיפור האישה בשואה: הוא לא השתלב באף אחד ממרקמי תפיסות השואה שהתפתחו בארץ מאז תום מלחמת העולם השנייה.

עם התחזקות הדגש על הזווית האישית בשואה, על זוועות הרצח והרוע ועל מכאובי ההישרדות, מציינים דגן ודישון (Dagan and Dishon) את הדברים הבאים :"פרסה הציבוריות הישראלית כעין אצטלה על השיח הטראומטי דווקא, ורתמה דווקא אותו לאתוס לאומי חדש שענינו קורבניות כמקור כוח ואף דורסנות [...] כך הפכה דווקא הטראומה לחזות ציבורית קורבנית המכוננת את הזהות הישראלית כזהות טראומטית-כוחנית, מפוחדת, רדופה ודורסנית כאחד".[158] על סמך קביעתם זו, האם ניתן להסיק כי ההתנהגות שאפיינה את רוב הנשים בשואה ולא באה לידי ביטוי בעשרות השנים שבאו לאחר השואה הואיל ולא התאימה לדימויי הגבורה הפיזית והמרד, אינה משתלבת גם בתודעת הקורבניות של תפיסת השואה היום?

השימוש בזיכרון השואה כדי לחזק תודעה קורבנית גורם עוול לזכרם של היהודים בשואה בכלל ושל הנשים בשואה בפרט, וגם לעצמנו. את ה"אנדרטה של מעשים טובים" שביקשה דוניה רוזן למען יצירת עולם טוב יותר, ודמויות כגון אלו שהזכרתי ועוד רבות שהיו כמותן, אנו צריכים לשים כמופת מול עינינו.

אם הנושא של התנהגות הנשים בשואה והמסר שהיא משדרת ה'אנטי קורבניות' וחיוב החיים מחד גיסא, והיחס והדאגה לאחר ולחלש מאידך גיסא יתפסו את מקומו הראוי בהיסטוריה של השואה, יוכל הדבר לתרום ליצירת ראיית עולם הומנית וצודקת יותר בישראל ובעולם. פרופ' יהודית באומל-שוורץ מציינת כי "חקר הנושא של נשים ומשפחות בשואה הוא נושא חי, מתפתח וכואב".[159]

אבנר שלו (Shalev) יו"ר ההנהלה ב'יד ושם', בפתח-דבר לתערוכה 'כתמים של אור' כתב:  "התערוכה [מעמידה] במרכז את גילויי ההתמודדות של נשים עם הקיום האנושי [...] מדגישה את רלוונטיות התערוכה לשאלות הקיום שלנו גם בהווה."[160]

עמנואל רינגלבלום, ההיסטוריון שתיעד את גטו ורשה, כתב ביומנו: "...היסטוריון העתיד יצטרך להקדיש דף הולם לאישה היהודייה במלחמה. היא תתפוס דף חשוב בהיסטוריה היהודית על אומץ לבה וכושר עמידתה. בזכותה עלה בידי אלפי משפחות להתגבר על אימת הימים".[161]

 

תמונה # 11

תצלומה של נטליה יומינסקהברז'ינסקי, ילידת פולין  1916, ניצולת אושוויץ – בירקנאו

(מספר אסיר 38364). אחרי המלחמה נישאה נטליה לד'ר הנריק ברז'ינסקי. בתם אווה נולדה בשנת 1950. (באדיבות אווה צ'פמן, אוסף פרטי, אוסטרליה)

 

כפי שכתבתי בקטלוג לתערוכה כתמים של אור, "הנשים בשואה במקום שבו לא הייתה להן דעה, הן למדו דעת. במקום שבו לא היה להן כוח, הן אספו כוח. במקום שבו לא הייתה להן ולמשפחתן זכות חיים, הן הלכו כל הדרך אל המוות והפכו כל דקה נוספת של חיים למשמעותית".[162] לא ייתכן שגם היום קולן יושתק ויאלם, ולפיכך עלינו מוטלת המשימה להשמיע את קולן של נשים אלה ולספר את סיפורן. ‏‏‏

 

 

*תודתי נתונה לכל האנשים שעזרו במידע על החומרים שהיוו בסיס לכתיבת המאמר, במיוחד לאנשי אגף המוזיאונים ביד ושם, שהעבודה לצדם לאורך השנים היא מקור תמיכה והשראה.

תודה מיוחדת לגב' רות בונדי, לפרופ' יהודית באומל-שוורץ ופרופ' אסתר הרצוג. אנושיותן, חכמתן וידיעותיהן מלוות אותי לאורך השנים.



[1]דוניה רוזן, ידידי היער, ירושלים: הוצאת יד ושם, (1954) 1985, עמ' 59.

[2] Lenore J. Weitzman and Daila Ofer, "Introduction, the role of gender in the Holocaust", In Lenore J Weitzman and Daila Ofer (Editors), 'Women in the Holocaust', New Haven and London: Yale University Press, 1998, p.2.

[3]יהודית תידור-באומל, "חקר האישה, המגדר והמשפחה בתקופת השואה: התפתחותה של דיסציפלינה היסטורית", בתוך אסתר הרצוג (עורכת), נשים ומשפחה בשואה, נתניה: הוצאת אוצר המשפט בע"מ, 2006, עמ' 5 ; אברהם מילגרם ורוברט רוזט (עורכים), גבורה בלב התופת, פרקי קריאה, ירושלים: הכנסת, יד ושם, 2013, עמ' 12‑13.                                                                                                                          

[4] רוברט רוזט, "התנגדות היהודים לנאצים", בתוך ישראל גוטמן (עורך), האנציקלופדיה של השואה, ירושלים ות"א: הוצאת יד ושם וספריית הפועלים, 1990, כרך ב', עמ' 3‑392.

[5] דליה עופר, "אסטרטגיות של נשים במאבק לחיים בתקופת השואה", בתוך אסתר הרצוג (עורכת),נשים ומשפחה בשואה, 2006, עמ' 27.

[6] יהודית ענבר, כתמים של אור, להיות אישה בשואה, מוזיאון יד ושם, ירושלים, אפריל 2007, עמ' 7.

[7] נחמה טק, 'נשים וגיבורים בצל השואה (תרגמה איה ברויר), ירושלים באר שבע: הוצאת יד ושם ואוניברסיטת בן גוריון, 2012, עמ' 32.

יחס שונה מצד הנאצים ניתן לראות למשל בשילוח של האימהות עם הילדים אל הירצחם המשותף, על מנת למנוע מהומות ובכי של הילדים.

[8]  נחמה טק, 2012, עמ' 26. 

[9]  דליה עופר, 2006, עמ' 33.

[10] אסתר הרצוג, 2006, עמ' י"ג.  יהודית ענבר, 2007, ע' 8.                                                                                                                                         

[11]  Lenore J. Weitzman and Daila Ofer, 1998, p.2 ; אסתר הרצוג, 2006, עמ' י"ד.                                                                                      

Yehudit Kol-Inbar, "Not Even For Three Lines In History, Jewish women underground members and[12] partisans during the Holocaust", In Barton c. Hacker& Margaret Vinning (editors), A companion to Womens Military History, Leiden – Boston: Brill, 2012, p. 513.

[13] Marion Kaplan, "Keeping Calm and Weathering the storm: Jewish womens response to Daily Life in Nazi Germany, 1933-1939", In Weitzman and Daila Ofer (Editors) 1998, p.41 ;יהודית ענבר, 2007, עמ' 7.

[14]  דיויד פוסטר וואלאס, "אלו הם מים, כמה מחשבות שנמסרו באירוע חשוב, על האפשרות לחיות חיים של חמלה", בתוך ילדה עם שיער מוזר, בני – ברק: ספריית הפועלים, 2011, עמ' 185.

[15] המחקר נקטע עם שילוחה של סלפאק למחנה המוות טרבלינקה. עמנאול רינגנבלום, ראו:עמנואל רינגנבלום, 'כתבים אחרונים, יחסי פולנים-יהודים: ינואר 1943- אפריל 1944' (כתבים מימי המלחמה ב), ישראל גוטמן, יוסף קרמיש וישראל שחם (עורכים), ירושלים: יד ושם ובית לוחמי הגטאות, 1994, עמ' 122.

[16] עמנואל רינגנבלום, 'יומן ורשימות מתקופת המלחמה: גטו ורשה - ספטמבר 1939- דצמבר 1942' (כתבים מימי המלחמה א), ישראל גוטמן, יוסף קרמיש וישראל שחם (עורכים), ירושלים: יד ושם, 1992, עמ' 51.

[17] שרון גבע, אל האחות הלא ידועה, גיבורות השואה בחברה הישראלית, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010 עמ' 13.

[18]  Judith Tydor Baumel "Double Jeopardy, gender and the Holocaust", London, Prtland, Vellentine Mitchell, 1998, pp. 244-245

[19]  על צביה לובטקין: "כשהייתה זו אישה שאחזה בנשק, היא זכתה להוקרה מיוחדת ולפעמים הועלתה על נס. במקרה של צביה לובטקין נוסף לכך מימד מיתי[...]גם בתנועות הימין[...]הייתה לובטקין גיבורה לאומית". שרון גבע, "הימין משתלט על מרד גטו ורשה", הארץ, 7.4.2013, ב- 1985 הנפיק שירות הבולאי בול לזכר צביה לובטקין ויצחק צוקרמן.

[20]  המונח 'כצאן לטבח' הופיע בכרוז הכתוב ביידיש שכותרתו (המתורגמת) "אל ניתן שיובילנו כצאן לטבח!", והוקרא באסיפת הנוער החלוצי בווילנה ב- 1 בינואר 1942 (ארכיון מורשת  D.1.4630). הכרוז אינו חתום ובסגננו הוא מיוחס לאבא קובנר. המונח 'כצאן לטבח' שנצרב בתודעה הקולקטיבית הישראלית, צרב את נפשם של הניצולים, בעיקר ניצולי המחנות (בשיחה עם רות בונדי 20 ליולי 2011), והשפיע במידה מרובה על היחס אליהם מצד החברה. הכרוז יצר לאורך שנים אשליה שבווילנה היה מרד, ושבראשו עמד אבא קובנר. למעשה לא היה כל מרד בווילנה והקבוצה של 'המחתרת' (פ.פ.או.) גורשה מן הגטו על ידי תושביו, אחרי שמפקדה יצחק ויטנברג הסגיר את עצמו, עקב דרישת הגרמנים, והתאבד או הורעל בכלא ביולי 1943.

[21]  יהודית תידור-באומל, "חגרה בעוז מותניה: גיבורות השואה בזיכרון הקולקטיבי", דפים לחקר תקופת השואה, י"ג, 1996, עמ' 189‑201.

שרון גבע מציינת כי מגמה זו נמשכה לפחות עד משפט אייכמן, שם, 2010, עמ' 13.

[22]  Yechiam Weitz "Prelude to the Eichmann Trail", Yad Vashem Studies 40(2), Jerusakem, 2012, p.152

[23]  Yechiam Weitz, 2012. p. 152

  Yechiam Weitz, 2012 p.154-155[24]יש לציין עם זאת שהסיבה לכך ש'יום השואה והגבורה' (כפי שהוא נקרא לבסוף, ומועדו כ"ז ניסן), נקבע לחודש ניסן, החודש שבמהלכו אירע מרד גטו ורשה, אך שבו גם ימי ספירת העומר שהם ימים של אבל בלוח השנה היהודי.

[25]  ראו את הוויכוחים הנמשכים עד היום, העוסקים בחלקם של אנשי בית"ר שהשתתפו במרד גטו ורשה ואשר נטען כי לחימתם הועלמה מההיסטוריה ונותרה רק לחימתו של אי"ל (הארגון היהודי הלוחם בפיקודו של מרדכי אנילביץ'). ראו: שאול פרידלנדר, 'שנות ההשמדה 1939-1945', תל אביב וירושלים יד ושם ועם עובד, 2009, עמ' 495. מאמרו של עופר אדרת "גרסת הליכוד לזיכרון הקולקטיבי ממרד גטו ורשה", הארץ 5.3.13. שרון גבע במאמר בעיתון 'הארץ' (עמוד 'דעות') "הימין משתלט על מרד גטו ורשה" 7.4.2013. כמו כן לפני שנים אחדות יזם ארנס את שחזור פורטרט מפקד אצ"י(הארגון הצבאי היהודי, של אנשי בית"ר), פאוול פרנקל, בסיועה של לוחמת אצ"י פלה פינקלשטיין. ביום השואה 2013 לכבוד ציון 70 השנים למרד, יצא דיוקנו כמפקד אצ"י בבול. גם בויקיפדיה מופיע היום אצ"י לפני אי"ל.

[26] יהודית באומל-שוורץ בהתכתבות עם יהודית ענבר, מייל מ-11.9.12.

[27]  כאמור גם תוך העלמת אנשים שלא היו מ'התנועה' כמו למשל אנשי בית"ר, ראה הערה 9.

[28]  ראו גם: איתמר לוין ושלומית לן, הקרב האחרון - מרד גטו ורשה, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות- ספרי חמד, 2009, עמ' 416.

[29]  דברי ראש הממשלה בנימין נתניהו בטקס הממלכתי ביד ושם שהוקדש לנושא ‏'70 שנה למרד גטו ורשה', 7 באפריל, 2013.

[30]  יהודית תידור-באומל, 2006, עמ' י"ב, 26-1. הכנס הראשון שקרא לחקר מגדר ולמחקר של נשים בשואה, היה כינוס שהתקיים בסטרן קולג' בניו- יורק בשנת 1983. בעקבותיו יצא ספר המאמרים: Ester Katz and Joan Miriam Ringelheim eds., Proceeding of the Conference on Women Surviving the Holocaust, New-york:Institute for Rresearch in History, 1983

  Lenore J. Weitzman and Daila Ofer, 1998, p.1[31]

 [32] בשיחה עם ענבר יוני, 2006. ראה גם יהודית ענבר, 2007, עמ' 151.

השינוי אצל גוטמן במשך השנים לגבי חשיבות ומשמעות נושא הנשים בשואה עבר שינוי משמעותי ביותר: ב 'האנציקלופדיה של השואה' שיצאה בהוצאת יד ושם ב- 1990 ואשר  בה שימש גוטמן כעורך ראשי, כמעט לא מופיעים ערכים לנשים יהודיות מלבד אלה שהיו 'לוחמות'. העלמת הנשים האחרות, הראויות ששמן יופיע באנציקלופדיה, מקוממת במיוחד בערך על ינוש קורצ'ק המשתרע על שני עמודים (1085-6), ובו מוזכרת סטפניה וילצ'נסקה בשמה בלבד, המובא בציטוט מרינגנבלום והמתאר את ההליכה לכיוון המקום הכינוס לעליה על הרכבות. הדבר בולט עוד יותר היות שהערך שבא אחרי ינוש קורצ'ק מוקדש לרוז'קה קורצ'ק המוגדרת 'לוחמת מחתרת ופרטיזנית' בווילנה ויערותיה, ואף יש תצלום גדול שלה עם נשק ביד (אחרי השחרור). גם רינגבלום ביומנו בזמן השואה, וגם גוטמן בשיחה איתי (23 באוקטובר 2011) תארו את וילצ'נסקה כדמות המשמעותית שניהלה את בית הילדים (גוטמן חווה זאת באופן אישי היות שאחותו גניה הייתה בבית הילדים והוא בא לבקרה כמעט באופן יומי).רינגנבלום אף תאר את התנהגותו של קורצ'ק בגטו כ"עובר בטל" (עמנואל רינגנבלום, יומן ורשימות מתקופת המלחמה ע' 294).

[33]  נחמה טק, 2012, עמ' 30‑31.

[34]  אסתר הרצוג, 2006, עמ' כ"א.

[35]  נחמה טק, 2012, עמ' 18.

[36] שרון גבע, שם, 2010, עמ' 13.

[37]  שתי חוקרות ותיקות ובכירות אמרו לי בשיחות אישיות בע"פ כי הן סוברות שאין לגיטימיות למחקר נפרד בנושא הנשים. כ"כ ראו נחמה טק, 2012, עמ' 30.

[38] פרופ' גוטמן אף הסכים שאתן את שמו כממליץ לעריכת הכנס, אך הדבר כאמור לא עזר.

[39]  יהודית תידור-באומל, 2006, עמ' 9, 22.

 [40] הוכחה ברורה להיעלמותם של חומרים אלה, התבררה לנו כשעשינו את התערוכה 'כתמים של אור' (יועצת היסטורית פרופ' ג'ודי באומל-שוורץ) שנפתחה ב- 2007 ביד ושם , אשר התמקדה בכ-10 נושאים מרכזיים ששיקפו את ההתנהגות הנשית בשואה. בשונה מתערוכות רגילות החליט המעצב חנן דה-לנגה להקרינה על קירות המוזיאון ממחשבים. לא היה זה מסיבות של עיצוב. פשוט, לו היינו צריכים להשתמש בחומרים מקוריים כפי שבונים תערוכות בדרך הרגילה, לא ניתן היה לממש את התערוכה. בסוף התערוכה בוויטרינות זעירות וספורות הוצגו חומרים ויזואליים של הסיפור הנשי. הצגתם רק הדגישה את הריק שהם סימלו. את הסיפורים על הנשים והיבטיהם הוויזואליים בנינו מחוטים זעירים שהצלחנו לחבר ולמצוא, כמעט כמו בתהליך של חפירה ארכיאולוגית.

[41]  לפי רות בונדי בשיחה עם יהודית ענבר, ינואר 2007, בסלקציה היה לחץ הן מצד התפיסה של הנשים כאחראיות על הילדים גם מהצד היהודי וגם מהצד הגרמני, כי על הנשים ללכת עם הילדים לתאי הגזים. ראו גם רות אליעז, 1990, עמ' 115.

[42]  ראה מקרה רות אליעז וחברתה ברטה שהצליחו להסתיר את הריונן, וילדו תינוקות, והזריקו להן סם הרדמה ע'מ להורגם, היות שמנגלה ניסה לערוך בתינוקה של אליעז ניסוי לראות כמה זמן תוכל התינוקת לשרוד ללא הנקה. רות אליעז, 1990, עמ' 130‑140.

[43]  נחמה טק, 2012 עמ' 180, 190.

[44]  נחמה טק, 2012, עמ' 191. יהודית ענבר, פרק 'נשיות' 2007 , עמ' 67-85. בפרק מובאות דוגמאות רבות לשמירה על נשיות החל מהוספת חרוז צבעוני למדי האסירה, שימוש בשארית סומק, תפירת חזייה וכדומה.

[45]  נחמה טק, 2012, עמ' 209.

[46]  לעיתים הם נקראות גם 'קבוצות התקשרות', או יחידות שיתופיות. נחמה טק, 2012, עמ' 216, 224.

[47]  יהודית בובר-אגסי (ילידת 1924 עלתה ארצה מגרמניה ב-1938), 2006, עמ' 95112.

[48]  בובר- אגסי, 2006, עמ' 111112.

[49]  בובר-אגסי, 2006, עמ' 107108.

[50]  ריטה וייס, עדות וידאו, מס' עדות במרכז הצפייה 623, יד ושם, 02:46:15, 02:47:20.

[51]  יהודית תידור-באומל "הצנרשאפט כדוגמא להתארגנות נשים לעזרה הדדית במחנה" בתוך: יהויקים כוכבי ואשר כהן עורכים, 'חיי יומיום בתקופת השואה' , מאסף י, אוניברסיטת חיפה, תשנ"ג, עמ' 107‑128. סיפורן הופיע גם בתערוכת הנשים 'כתמים של אור', יהודית ענבר, 2007, עמ' 123‑126.

[52]  בובר– אגסי מציינת כי גברים יצרו קבוצות גדולות יותר, 2006, עמ' 110.

[53]  נחמה טק, 2012, עמ' 215.

[54]  לדוגמא: רות אליעז, 1990, עמ' 119, מספרת על הלנקה שהחביאה שעון כה עמוק בווגינה עד שלא יכלה להוציאו. כשחברתה שאלה אותה בהומור "מה השעה" הרימה את רגלה למעלה ואמרה "בבקשה, תסתכלי בעצמך".

[55]  ריטה וייס, עדות וידאו, 02:49:55 2:47:20

[56]  בנושא זה נתתי הרצאה בכנס בוורשה: "Hidden from Eye and Heart: Stories of Four Women who directed children homes and accompanied them to their mortal fate Women and Holocaust". New Perspectives and Challenges. November 17-19, 2011. ; כמו כן הרצאה מורחבת יותר בנושא נתתי במכון הבין-לאומי לחקר השואה ביד ושם, ב-20 לפברואר 2012. הדברים עדיין לא הובאו בכתב במלוא היקפם, ובמאמר זה בחרתי להתמקד בעיקר בדמותה של ד'ר טולה מינץ, והזכרתי את חלק מהנשים האחרות בשמן.

[57] בנושא זה ובנושא הנשים במחתרות הצלה עסקתי בהרחבה (ועם זאת מאז הכתיבה גם אספתי מידע חדש) במאמר: Yehudit Kol-Inbar, 2012, pp. 513-546

[58]  בנושא זה הרצתי בכנס לכבוד רות בונדי, שנערך ע'י המכון הבי'ל לחקר השואה ביד ושם, ב- 18 לדצמבר 2012.

 [59] רבות מהחוקרות, ובעיקר החלוצות בתחום זה, הן שיצרו את בסיס הידע בנושא, ומהוות השראה לכל המצטרפות האחרות למסע העוסק בנשים בשואה.

[60]  מתוך תכתובת אי-מייל ביני לבין יהודית באומל-שוורץ מיום ה-22.9.2012.

[61]  מצוטט בספר על חייה של ד"ר שאבאד- גברונסקה. הספר לא יצא לאור, העתק נמצא בספריית יד ושם (מס' 2084-514), מודפס במכונה, לא ידוע שמה הפרטי של הכותבת: “When heaven  cried"Handy M., עמ' 20. הדפים המקוריים נמצאים אצל נכדתה של ד'ר שאבאד- גברונסקה, סופי ליבו – וובז'יניאק, ת'א. התרגום נעשה על ידי.

[62]  למעשה הייתה הוראה של היידריך מתאריך 21 לספטמבר 1939 כי יש להקים מועצות זקנים של היהודים בכל קהילה, שתמנה עד 24 גברים יהודים. ראה: "איגרת בזק אל ראשי כל האיינזאצגרופן של משטרת הביטחון", בתוך: השואה בתיעוד, י.ארד, י. גוטמן, א. מרגליות (עורכים),ירושלים: יד ושם, 1978 עמ' 139‑140.

[63]  אחת החריגות הייתה רגינה יונס (Regina Jonas) מברלין, שהייתה האישה הראשונה בהיסטוריה שהוסמכה להיות רב ליברלי. ב-1942 שולח לטרזין שם סייעה לפסיכולוג ויקטור פרנקל בעבודתו. כמו כן הרצתה בנושאים שונים הקשורית בדת ובנשים. ב-1944 נשלחה לאושוויץ-בירקנאו ונרצחה. ראה: יהודית ענבר, 2007, עמ' 149.

[64]  עמנואל רינגנבלום, 1992, עמ' 381.

[65]  מייל מד'ר לאה פרייס חוקרת במכון הבי'ל לחקר השואה ביד ושם, מתאריך 19 לפברואר 2013.

[66]  יהודית ענבר, 2007, עמ' 5657.

[67]  Yehuda Bauer, "Gisi Fleschmann", In Weitzman and Daila Ofer (Editors), 1998, p. 253-262

[68]  בזמן השואה עצמה רינגנבלום ואחרים מדברים על העובדה שוילצ'נסקה וקורצ'ק הלכו שניהם יחד עם הילדים. אך מייד לאחר השואה שמה של וילצ'נסקה נעלם. לדוגמה כבר בדיון בכנסת ב – 1959, הציג שר הפנים בר-יהודה את ההרואיזם של קורצ'ק בלכתו עם הילדים אל מותם כגבורה. ראו: Yechiam Weitz, 2012, p.153

[69]  על סנטוריום מדם, בית הבראה לילדים, מפעלו המפואר של ה'בונד', ידוע בעיקר מסרט מקורי מ-1938 בשם Mir Kumen on שנעשה לצורך גיוס כספים למקום.הילדים והצוות המופיעים שם אינם אלה שהיו שם בתקופת השואה.ראו: פריט 82640 במאגר הסרטים ביד ושם. המקור נמצא באוניברסיטת ברנדיס בארה"ב.

[70]  הוא נשלח לעבוד כרופא בביה"ח הצבאי בברזיסק, על נהר הבוג. כשפולין נכבשה הצוות של בית החולים נלקח למחנה שבויים על יד הגבול עם הונגריה.

[71]  המידע על משפחת מינץ כולל מסמך מתורגם מפולנית על קורות המשפחה (XVII.   MINC FAMILY), תצלומים ותצלום של המכתב שקרול כתב לאביו, התקבלו במחלקה לאמנות, באגף המוזיאונים ביד ושם, על ידי  חתנו של ד'ר הנרי מינץ, מר יז'י קובובסקי. הוא הגיע כמסמכים נלווים לאוסף הציורים של הנרי מינץ ממחנה השבויים שבו נאסר. מקוטלג בארכיון יד ושם  O.48/284.13. במסמך שכתב הוא מציין כי הפרטים במסמך מבוססים על מחקר שעשה על הנריק וטאובה (טולה) מינץ בשנים 19971998 אחיינו של הנריק ז'אן סטים, (תושב צרפת). כמו כן על טולה נמסרו תצלומים ומסמכים ליד ושם על ידי  אחיינה יהודה אייזנברג ראו:O.48/312.24. בנוסף הוא מסר תצלומים לארכיון התצלומים ביד ושם ושמספרם: 9291/1-5. להלן פרטים נוספים לגבי הכותב יזי' קובובסקי והמתרגמים של המידע:  Translated from Polish into English by J. Kubowski and Jean Jacques Granas. Many personal details were based on the extensive documentary biography of Henryk and Tauba (Tolla) Minc, elaborated in 1997‑1998 by his nephew Jean Stimm, resident of France    

[72]  דף-עד מס 4752772, היכל השמות יד ושם.

[73]  לגבי ההרצאה שהלנה העבירה בטרזין ב- 1944 הרצאה בנושא "רגשות": Makarova, Elena and Makarov, Sergei and  Kuperman, Victor, University over the Abyss. The Story behind 489 Lecturers and 2309 lectures in KZ Theresienstadt 1942-1944, Verba Publishers Ltd., Jerusalem 2000, p. 441

[74]  מתוך תיכתובת עם  אחיינה ד'ר יורם נאדל- שיפמן. במייל מיום 21 לאפריל 2012. במייל מה- 3 לאוגוסט 2013 הוא מספר על המשפחה בארץ ובחו"ל, ומתוארים קשרים ייחודיים עם הבריטים, ו מעמדה של אמו בארץ, שאולי אפשרו את העברת הסרטיפיקט גם כשבאופן פורמלי כבר לא ניתן היה לקבל סרטיפיקטים. על קסרקטין המבורג בטרזין ראה: http://collections.jewishmuseum.cz/index.php/Browse/modifyCriteria/facet/people_facet/id/121594/mod_id/0 

[75]  Yehudit Kol-Inbar, In Barton c. Hacker& Margaret Vinning (editors), 2012, p. 534-535                             

[76]  על וולטר סוסקין ששיתף אתה פעולה בתהליך ההצלה שבו היא הייתה היוזמת, כבר נעשו 3 סרטים (!).

[77]  קטע מתוך זיכרונותיו של אברהם ברמן, מנהל מוסד צנטוס לילדים בגטו ורשה, על גירוש מוסדות הילדים ביולי-אוגוסט 1942: "המוסד לדוגמה לילדים קטנים ברחוב דז'לנה 67 החזיק מעמד זמן רב למדי תודות לתושייה ולחבולות שונות של סגל מחנכיו. אבל בסוף גם פנימייה זו הלכה להשמדה יחד עם מנהלתו המסורה, שרה גרובר-יאנובסקה, אשר יחד עם כל סגל העובדים נלוותה לילדים עד לסוף המר". אברהם ברמן, "גורל הילדים בגטו ורשה" מתוך 'מימי המחתרת', הוצאת המנורה, 1971, עמ' 215.

[78]  דליה עופר, 2006, עמ' 29-30.

[79] מדובר על חלק קטן בלבד מהעם היהודי, בעיקר צעירים מתנועות נוער שהפכו למחתרות. במקומות אלה אימצו גם חלק מהנשים (בעיקר לא נשואות ולא אימהות) את ראיית העולם הגברית.  Yehudit Kol-Inbar2012, p. 541

[80] גוסטה דוידסון, "קטעים מיומנה של יוסטינה", בתוך יצחק צוקרמן ומשה בסוק (עורכים), ספר מלחמות הגטאות, תל- אביב ובית לוחמי הגטאות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1953, עמ' 303. דוידסון כותבת על אנשי גטו קרקוב: "הוי כמה שנאו את הנוער הזה, שהתעורר למעשה כביר, ומה פחד תקפם - פחד לא ישוער"; ראו כיצד סולקה המחתרת מגטו וילנה על ידי כל אנשי הגטו, מחשש שירעו את המצב: רייזל קורצ'ק אומרת על אנשי המחתרת והדרישה להסגרת מפקדה י.ויטנברג, גטו וילנה 16 ביולי, 1943 "מבודדים אנו בתוך הגטו", "הגטו שוטם אותנו [...] רואה בנו אויבים, בוגדים, פרובוקטורים!", שם, עמ' 425, 426.

[81]  מנחם מאיר ופרדריק ריימס, האם העצים פורחים אצלכם, יד ושם, תשס"א, ירושלים, עמ' 106.

[82]  'מפעל סיוע לילדים', עד שנת 1938 קלט הארגון בפריז כמה מאות ילדים פליטים מפולין וגרמניה בארבעה מוסדות. במהלך שנות המלחמה, התמקד האוז"ה בעיקר בטיפול והצלת ילדים קטנים, עד גיל 16. לאחר כניעת צרפת, העתיק האוז"ה את מרכזו מפריס למונפלייה שבדרום, שם פעל באורח חוקי. בהוראת הגרמנים הוקם האוז'יף (UGIF),  היודנראט הצרפתי. באזור הכבוש נכפה על הארגונים היהודיים, ביניהם האוז"ה, להצטרף לאוז'יף. באזור החופשי רק בשלהי 1941 הצטרפו האוז"ה וארגונים אחרים אליו. נילי קרן, "הצלת הילדים היהודים בצרפת בתקופת השואה", ילקוט מורשת, ל"ו, מורשת, 1983, עמ' 105.

[83] Renee Poznanski, "Women in the French-Jewish underground", In Ofer and Weitzman (ed.), women in the Holocaust, 1998, p. 245  

[84]  אף על פי שלה ולבעלה הוצעו ויזות לארה"ב הם העדיפו להישאר בצרפת ולהתמסר לטיפול בילדים.

[85]  עדותה של אנדרה סלומון נמצאת במדור לתיעוד בעל-פה, האוניברסיטה העברית בירושלים. עותק שלה שמור בארכיון יד ושם מס' 9557421. כמו כן  יש תיק מסמכים על האוז"ה ובו שני מכתבים שלה מ- 1984, ארכיון יד ושם, מס' 4693403. 

[86]  על הצלת ילדים בצרפת כתבתי ב: .Yehudit Kol-Inbar, 2012, p.531-534 לגבי מספר הילדים שניצלו בצרפת ראה: אשר כהן, תולדות השואה צרפת, יד ושם, 1966, ע'116. לגבי תאריך הירצחה של מריאן כהן באתר אגודת 'עלומים' מצוין כי נרצחה ביולי ע'י אנשי גסטפו: www.aloumim.org.il/indexheb.html

[87]  פקסימיליה של השיר בצרפתית מצויה באוסף המחתרת הצרפתית (תיק מס' 8), בבניין האודיטוריום לזכר המחתרת היהודית בצרפת ביד ושם. הגן סביב הבניין הוא "לזכר מריאן כהן, גיבורת המחתרת היהודית בצרפת". הבניין והגן נחנכו ב – 4 במרץ 1982, בנוכחות נשיא צרפת מר פרנסואה מיטראן. אבל יתכן שלא מדובר בהעתק ממקור של כתב ידה של מריאן אותו לא ניתן היה למצוא. החיפוש אחריו כלל פניה לד'ר לוסיאן לזר שכתב עליה את הערך באנציקלופדיה, ונשאל שוב בימים אלה לגבי הנושא (לוסיאן לזר, האנציקלופדיה של השואה, 1990, עמ' 589), וחיפוש בארכיון היהודי לתולדות השואה בפריז, שם גם לא ידעו פרטים על הנושא (CDJC)  החומר נמסר לארכיון המחתרת ביד ושם בידי מר עמנואל רסין, שהיה מראשי המחתרת היהודית הצרפתית, ועסק בתקופה זו בהצלת ילדים לשוויץ, והיה מפעילה של מריאן כהן (מילה רסין אחותו נרצחה גם היא זמן קצר לפני כן,  בניסיון להבריח ילדים לשוויץ). לפי השערתה של דניאלה רסיןוכסלר (בתו של עמנואל רסין), יתכן ומריאן כתבה את השיר על הקיר, ומישהו העתיק אותו. לא ידוע מי תרגם את השיר לעברית (נמצא בתוכנת ספיר של יד ושם ומספרו4418103. גרסה נוספת שרה הזמרת עופרה חזה).בנוסף, יכול להיות שהוא נמצא בבגדיה של מריאן לאחר הירצחה.

[88]  Alex Bakker, The Creche, Bye daddy, see you  tomorrow , Exhibition catalogue (in Dutch), Hilversum: Veerzetmuseum, 2005, p.1

[89]  הוכר על ידי יד ושם כחסיד אומות העולם. כיום הוא בן למעלה ממאה שנים.

[90]  סיני קטנבורג-כהן, עדות וידאו(ראיינה יהודית ענבר), 2011, 9000434 , ארכיון עדויות מס' 03/13340, , VT-10587יד ושם. מכתב ליהודית ענבר 28.9.2011 לפי קטנברג ניצלו דרך ה'קרש' מספר קטן יותר, אך היא אינה יודעת בוודאות. לדעתה מדובר בכ-600 ילדים.

[91]  ד"ר אריה מוסקט, "יהודי בלגיה תחת השלטון הנאצי", בתוך ש. מאירי (עורך), משואה, ד', 1976, עמ' 62.

[92]  על פי ד'ר פרומי שחורי בפגישה בע'פ בבית וולין, גבעתיים, אוקטובר 2012 ,ראה גם: ולאדקה פייגל פלטל-מינדזיז'צקי, משני עברי החומה, זיכרונותיה של קשרית, ת'א: הקיבוץ המאוחד ובית לוחמי הגטאות, 1962, עמ' 117.

[93]  בתכתובת אי-מייל עם ד"ר פרומי שחורי ליהודית ענבר, 25 ליולי 2013. במייל נוסף מיום 28.7.2013 ד"ר שחורי כותבת שבמחקרה מצאה כ- 100 קשריות וקשרים, אך היות שהחומר נאסף מתוך ספרות זיכרון, נראה שהיו עוד.

[94]  גוסטה דוידסון – דרנגר, יומנה של יוסטינה, תל-אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1953

היומן נכתב בכלא מונטאלופיך, כנראה בין התאריכים 29 בינואר עד 29 באפריל 1943 (ראה: נחמן בלומנטאל, ספר מלחמות הגטאות, 1953, ע' 307-308). הוא נכתב ע'ג נייר טואלט שסופק ע'י כל האסירות שבחדר. המקור נמצא בבית- לוחמי הגטאות ומספרו הקטלוגי  6429. בקטעים שהובאו בספר מ'יומנה של יוסטינה' לא מוזכרים כל הקטעים על הכעסים והתסכול של הנשים, מוזכר רק הקטע שהזכרתי לגבי הגבר כ"ילד המשתעשע בכלי נשק". בלומנטאל גם מתאר (ע' 315) שלמעשה בסוף, כשנתפס שמעון בעלה, הוא הסגיר אותה למעשה על ידי  כך ששלח לה מכתב עם סוכני הגסטפו. היא נאסרה, ושניהם נרצחו.  האבסורד הוא שהיומן מוצג בדרך כלל כדוגמא ללחימה, לשותפות גורל ולאהבה בין שני בני הזוג. כך חשבתי גם אני במשך השנים, היות ושמעתי זאת מהרבה אנשים, כולל היסטוריונים ומדריכים. ניתן לראות זאת גם באופן שבו כבר ב - 1953 הקטעים שהובאו בספר מלחמות הגטאות, אינם משקפים למעשה את היומן, והמיתוס שנבנה סביבו במשך השנים, עבר מפה לפה מבלי שאנשים קראו את היומן המלא, ואת דבריו של בלומנטאל, שנאמרים אומנם, בעיקר לגבי הסוף של בני הזוג, בעדינות אך בברור

[95]  גוסטה דוידסון – דרנגר, 1953, עמ' 11.

[96]  שם, עמ' 11.

[97]  שם, עמ' 41.

[98]  שם, עמ' 53.

[99]  עדה פגיס, ימי אפילה – רגעי חסד, פרקים מחייו של ישראל גוטמן, תל אביב: הוצאת הכבשה השחורה, 2008, עמ' 82, וכמו כן גוטמן בשיחה עם יהודית ענבר בפברואר 2008

[100]  יורגן שטרופ מפקד האס אס והמשטרה במהלך מרד גטו ורשה, בדו'ח על חיסול הגטו, ששלח להיינריך הימלר במאי 1943.

[101] ברוך שוב, עדות שניתנה למוזיאון לתולדות השואה ביד ושם , 2003, מס' 5596757 במרכז הצפייה ביד ושם.

[102]  ויטקה קמפנר קובנר ((Vitka Kempner-Kovner, עדות שניתנה למוזיאון לתולדות השואה ביד ושם, 2003, מס' 5596757 במרכז הצפייה ביד ושם.

[103]  נחמה טק, 2012, עמ' 16.

[104]  פאני סלומיאןלוץ, "נערה מול גרדום", תל אביב: הוצאת ספריית הפועלים והוצאת 'מורשת', 1971, עמ' 13-14. הנושא של פגיעות והטרדות מיניות של גברים, גם מצד היהודים, הוא עדיין במידה מרובה טאבו. יש להניח שבחלק קטן מהמקרים, כפי שמציינת סלומיאן-לוץ, היה מדובר בהסכמה של הנשים למצב בתמורה להצלה, או לתנאים טובים יותר להן או לאנשים קרובים להן. כך גם אדית ארנסט דרורי פרטיזנית בסלובקיה, שנאנסה על ידי מי שהוביל אותה ליחידה הפרטיזנית בהרים, כותבת "עוד לפני שהבנתי את כוונתו, קרע מעלי את התחתונים. לא התגוננתי. היה לי ברור שעלי לשלם תמורת מאמציו, כי הם הדבר היחיד שמחזיק אותי בחיים. היה עלי לשלם בגופי." אדית ארנסט דרורי, רוקדת מעל תהום, שלוש שנים עם הפרטיזנים במחתרת בסלובקיה 1942-1945, ירושלים: הוצאת יד ושם, 2003, עמ' 49.

[105]  תיק על רוזה פאפו, ארכיון יד ושם ירושלים, מס' 048.242.17 על פאני סלומיאן וד'ר רוזה פאפו כתבתי בהרחבה  Yehudit Kol-Inbar, 2012, P.527,529  

[106]  ראו לדוגמא את מחנה המשפחות של זינה ודוד מודריק ((Zina and David Modrick, שהקימו ביערות אוקראינה שכלל כ- 200 איש. מחקר לקראת אירוע יום השואה 2001 ביד ושם, אגף הנצחה והסברה. ראה בהרחבה: Yehudit Kol-Inbar, 2012, P. 528   במחנה זה לא היה היחס לנשים כפי שהיה למשל במחנה המשפחות של האחים ביילסקי, כפי שכתבה עליהם נחמה טק בספרה משפחת אנשי היער, יחידת הפרטיזנים של ביילסקי, ירושלים:יד ושם, 2009.

[107]  נוהל נוראי היה לגבי נשים שנתפסו בצרפת בפעילות מחתרתית. היות שבצרפת לא היה פסק דין מוות לנשים, הן הועברו לגרמניה, נשפטו שם מחדש, ונרצחו בעריפת ראשן. ראה מקרה אולגה בנקיק, שהייתה חברה במחתרת 'מנושיאן', נתפסה והוצאה להורג ב1944. Yehudit Kol-Inbar, 2012, p. 536-537

[108]  בביהח"ר אוניון לתחמושת מלחמה, אושוויץ-בירקנאו, בתת-מחנה מונוביץ.

[109]  חיה קרוין, "קחי אותי אתך" תל אביב: הוצאת משרד הביטחון, 1995, עמ' 74‑75. פסל שלהן יצר יוסף סלומון (נ. 1932): "לזכר ארבע גיבורות של המחתרת היהודית  באושוויץ", 1989, (גרניט אדומה 180x87x70x ס"מ), אוסף האמנות, אגף המוזיאונים, יד ושם, ירושלים,  תרומת העמותה הישראלית של עובדות מפעל "אוניון" באושוויץ, מצוי בגן על שמה של מריאן כהן ביד ושם.

[110] נעשתה אליה פניה לספק את החומר נפץ על ידי בני עיירתה מקרב ה'זונדרקומנדו'. בתחקיר שעשו הגרמנים אחרי המרד, נמצאו שרידים של חומר נפץ מ'אוניון', ובעקבות הלשנה הגיעו לרובוטה וחברותיה. היא גם שוכנעה ע'י בן עיירה אחר נח זבלודוביץ לספק חומר נפץ גם לאנשי תא המחתרת היהודית. פגיס, עדה, ימי אפלה, רגעי חסד, פרקים מחיי ישראל גוטמן. ת'א, ירושלים: הקיבוץ המאוחד ויד ושם, 2008, עמ' 117‑119.

[111] שם ע' 118. כשעבדתי על תערוכת הנשים 'כתמים של אור' נכנס יום אחד ישראל גוטמן לחדרי ואמר שעלי לספר בתערוכה על רוז'ה רובוטה וחברותיה. עד שלא קראתי את הספר של פגיס, לא הבנתי את הקשר הישיר שהיה לו לנושא.

[112]  דברי ישראל גוטמן על אמו שרה גוטמן לבית אוברמן (ראה בפרק הקדמה במאמר), בשיחה עם יהודית ענבר, (יוני 2006).

[113] ראו למשל: ספר המתכונים של מינה (וילהלמינה) פכטר. יהודית ענבר, 2007, עמ' 165-6. הספר המקורי נמצא בוושינגטוןUnited States Holocaust Memorial Museum, Washington D.C. USA , Courtesy of : David P. Stern, Greenbelt, MD USA  . פכטר נולדה ב־1872 בהלובוקה שבבוהמיה, והייתה היסטוריונית לאמנות. בהגיעה לטרזין הייתה בת 70. לפני מותה העבירה את מחברת המתכונים שכתבה בטרזין לחבר, וביקשה ממנו שיעביר את המחברת לבתה אנני. במתכון 'קינוח מלחמה' שכתבה פכטר בטרזין, היא עשתה שימוש בתחליפי מזון, היות שהחומרים המקוריים לא היו בנמצא. אך גם התחליפים שהציעה לא היו בנמצא בגטו. מספר גדול של מתכונים אינם גמורים או שהם מבולבלים. חלקם נכתבו ע'י נשים אחרות. רובם כתובים בגרמנית ולא בצ'כית . ראה גם:  Cara de silva, in Memory 's Kitchen, a Legacy From the Women of Terezin, Northvale, New-jersey,London, 1996 זהו ספר שנכתב על נושא המתכונים והאוכל והנשים בגטו טרזין, מבוסס על ספר המתכונים של מינה פכטר;ספר נוסף שנכתב בהשראת הספר לעי'ל על ספר המכונים של פכטר, ועוסק יותר בסיפור האישי וההתגלגלות של כתב היד המקורי הוא:  Anne Georget, Elsie Herberstein, Les Carnets de Mina, Paris: Editions du Seuil, 2008.Georget  גם יצרה סרט דוקומנטרי על ספר המכתכונים של פכטר: Les Recettes de Minna - Terezin 1944 של "Quark Productions " פברואר 2008; Georget עובדת כעת על סרט דוקומנטרי על נושא המתכונים של הנשים בשואה; ביאנקה שטיינר בראון, ניצולת טרזין אומרת: " בכדי לשרוד, היה צריך להיות לך דמיון. לפנטז על אוכל ... דמיינת את הכול כאילו זה יותר טוב מהרגיל... לדבר על זה עזר לך ". ראו גם: ארנוסטקה קליין -  ספר מתכונים שכתבה מצוי באוסף מוזיאון 'בית טרזין', בקיבוץ גבעת חיים.  באוסף הנ"ל מצוי גם ספר מתכונים של גבר בשם ירוסלב בודלובסקי, שהתחיל את כתיבתו בצעדת המוות לטרזין והמשיך לכתוב אותו בטרזין עצמה [זהו מקרה יחיד שידוע לי על גבר שכתב ספר מתכונים]. דוגמאות אלה מצויות בספרה של קלרה דה סילבה:  Cara de silva, 1996, p.xxx [עקב מיחשוב האוסף לא ניתן היה לקבל מ'בית טרזין' מידע נוסף על ספרי המתכונים הנ"ל];זיכרון אישי: ב-1996 כשהספר של דה-סילבה יצא והגיע ליד ושם, הייתי יחסית תקופה קצרה בעבודה. הראיתי את הספר לשני קולגות בכירים והבעתי את התפעלותי. הם התייחסו בגיחוך לנושא שהספר עסק בו היות שכנראה חשבו שמדובר על מתכונים לפיהם בישלו בשואה. אני זוכרת שלא עניתי להם. בתערוכת הנשים נושא המתכונים כבר הופיע:  יהודית ענבר, 2007, עמ' 151‑176.       

[114]   בונדי ילידת 1923, צ'כוסלובקיה, בשיחה עם יהודית ענבר 20.7.2011.

[115] Rochelle, G. Saidel, The Jewish Women of Ravensbruck Concentration Camp, Wisconsin: The University of Wisconsin Press, 2004, pp. 53-57

[116] ילידת 1915 גרה בהונגריה. היא לא ידעה לבשל היות שגדלה אצל סבתה. ב-1944 שולחה לרוונסברוק. בעלה נספה והיא נישאה בשנית והתגוררה ונפטרה באוסטרליה. ברוונסברוק שימשה מזכירה במשרדו של המהנדס הראשי של סימנס. ממשרדה הצליחה להוציא נייר וקרטון לכריכת מחברת המתכונים. אליסיה חברתה היא שהביא את חוט הברזל לחברם, ואף ציירה את הכריכה. אדית הייתה כותבת את מתכוני הפנטזיה שתיארו הנשים.  אדית כתבה ספר על הנושא: Edit Gombos Peer, Fantasy cooking Behind Barbed Wire , 1986 הספר המקורי נמצא ב: Sydney Jewish Musem.  כמו כן ראה, יהודית ענבר, 2007, עמ' 167‑169.

[117] נולדה ב- 1914 בהונגריה. ב-1938 היגרה להולנד. בהולנד היא חברה למחתרת ובשנת 1944 היא שולחה לווסטרבורק, ומשם לרוונסברוק. יהודית כתבה את המתכונים בשפה ההונגרית. הספר כולל 76 עמודים (38 דפים הכתובים משני הצדדים). הגודל של הספר גובה: 14.5 ס"מ  רוחב: 10.5 ס"מ. עד כה לא נמצא קשר בין קלרי ליהודית טאובה או לאדית גומבוש, אך כאמור כולן עבדו בבית החרושת סימנס. ספר המתכונים של יהודית אופריכנטיג -טאובה נמסר לאוסף החפצים ב-26.12.95 (בעדות שמסרה ל'Shoa Foundation’ בסוף נובמבר 1995היא מראה את הספר בסוף העדות) מס' פריט באוסף החפצים של אגף המוזיאונים ביד ושם הוא 3095 בספר הנכנסות, ובספיר - 4033192 יהודית טאובה –מס' העדות שלה (באנגלית) ביד ושם VT-1237  ספיר  3740530, תמליל דף 89 . כמו כן ראה יהודית ענבר, 2007, עמ' 171‑172.

[118] 7 ספרי מתכונים (כולל גם את ספרה של אסתר מאייר ממחנה ליבאו שהגיעה לשם מרוונסברוק ):1. קלרי וויזרארדלי Klari Gal, born Weiser - נולדה בשנת 1919 בבודפשט הונגריה למשפחה אמידה. היא למדה הנדסת טקסטיל ונסעה לעבוד באנגליה. עם פרוץ מלחהע' השניה, היא חזרה להונגריה ופתחה סדנה לאריגת טקסטיל, וב- 1942 היא נישאה.בנובמבר 1944 גורשה למחנה רבנסברוק, וקיבלה מספר אסיר 90604. מינואר 1945 - עבדה בבית החרושת סימנס. קלרי שוחררה ע'י הצבא הרוסי ב - 8 במאי 1945 במהלך צעדת מוות לכיוון הים הצפוני, תוך כדי עצירה במחנה מלחוב (תת-מחנה של רבנסברוק). הוריה, אחיה ובעלה שרדו את המלחמה. ב- 1948 נולדה בתה רינה. קלרי ובעלה התגרשו, והיא והתינוקת בת השנה פתחו במסע דרך סלובקיה, אוסטריה ולבסוף הגיעו לישראל. בארץ היא נישאה מחדש. וייזר-ארדלי- גל נפטרה בגיל 90 בלוס- אנג'לס, ארה'ב, שם התגוררה ליד בתה ונכדיה. ברוונסברוק וויזר-ארדלי כתבה ספר מתכונים בשפה ההונגרית. בספר הכולל 88 עמודים, ישנם 236 מתכונים. בספר גם 4 עמודים בהם ציורים שונים (רישומים). לדברי בתה היא השתמשה במתכונים שרשמה בחיי היום יום אחרי השואה. ספר המתכונים המקורי נמצא אצלה בתה רינה שפירא בלוס – אנגל'ס, ארה'ב, שמציינת ש" קלרי ראתה את חייה כמבורכים מלבד ה'בור בדרך' כפי שכינתה את תקופת השואה". העתק ממנו נמצא באוסף החפצים באגף המוזיאונים, יד ושם. 2.אדית גומבוש (פיר) ראה הערה לעיל. 3. יהודית אופריכנטיג ראה הערה לעיל. 4. פרנצ'סקה קווסטלר נולדה ב- 1931 בברטיסלבה, צ'כוסלובקיה. בשנת 1944, היא נשלחה עם אמה ודודתה לרוונסברוק. עם השיחרור נשלחה להחלמה בשבדיה, ובהמשך עלתה לישראל. ברוונסברוק עבדה קווסטלר במפעל סימנס. את הספר היא יצרה מחומרים שגנבה מהמפעל, ואת כריכתו עטפה בבד ועליו רקמה בחוט אדום "מחנה ריכוז נשים". גודל הספר הוא 15 ס'מ גובה ו10 ס'מ רוחב ובו 32 דפים (כתובים בשני הצדדים) . את הספר והעיפרון החביאה בתוך מזרונה.  בהיותה נערה צעירה, שלא היה לה ניסיון בבישול, היא ריכזה את המתכונים שהנשים היו מפנטזות עליהם בערבים, והם כתובים ב- שלושת העמודים האחרונים בהונגרית. חלק מן העמודים נכתבו כנראה בשבדיה, ובהם חתימות של אנשים בשפות שונות – פולנית, צ'כית, סלובקית, שבדית, אנגלית, הונגרית. ספר המתכונים של פרנצ'סקה קווסטלר היום נורית שטרן, נמצא באוסף החפצים של אגף המוזיאונים ביד ושם בספר הנכנסות הוא 475, וברישום הספיר 4896790; כמו כן ראה יהודית ענבר, 2007, עמ' 163‑164 5. רבקה בוקמן - טייטלבאום ילידת בריסל בלגיה. נישאה ב- 1937 להרמן ונולדה בתה אנני. עם הכיבוש הילדה נמסרה למסתור ורבקה ובעלה הסתתרו בנפרד. עקב הלשנה הם התגלו. הרמן נשלח לבוכנוולד. רבקה גורשה לרוונסברוק. לקראת השחרור רבקה נפצעה מהפצצות בעלות הברית, ונלקחה להחלים בדנמרק. גם בעלה ובתה שרדו, והזוג אימץ את אלכס בנם של אחיה וגיסתה שנרצחו באושוויץ. לזוג נולדו עד שני ילדים. רבקה נפטרה בקנדה. ברוונסברוק רבקה עבדה בהובלת עצים. בהמשך הועברה למפעל סימנס. משם לקחה חתיכה מגליל נייר חום, עיפרון ומספריים ובצריף, לאחר שהחליפה מנת לחם בחוט, היא תפרה לעצמה ספרון המכיל 110 עמודים( 55 כפולים). בספרון כתבה  110 מתכונים בצרפתית, חלקם זכרה מהבית, חלקם קיבלה מחברותיה לצריף . המקור של ספר המתכונים של רבקה נמצא ב: Vancouver Holocaust Educational Center, Vancouver, Canada. כמו כן ראה יהודית ענבר, 2007, עמ' 161-162. 6. אדית (אסתר) יאס - מאייר  נולדה ב- 1910 באמסטרדם. לה ולבעלה סלומון היו שני ילדים. הילדים הוסתרו והבעל גורש ונרצח באושוויץ. אדית הייתה פעילה במחתרת, במרץ  נתפסה 944, וביולי 1944 גורשה לווסטרבורק. בספטמבר גורשה לאושוויץ- בירקנאו, ומשם למחנה ליבאו (תת מחנה של מחנה גרוס - רוזן) שם שהתה 7 חודשים, ושוחררה עי'  הצבא האדום. ילדיה שרדו. היא נפטרה בהולנד ב- 2003. במחנה ליבאו כתבה בהולנדית ספר מתכונים בפנקס שגודלו כ 15 ס'מ גובה וכ- 10 סמ' רוחב.. עליו רשמה "ספר המתכונים של אסתר ויוטי – רעב בליבאו". ב-8 העמודים הראשונים רשומים מתכונים. ב- 4 עמודים נוספים יש בספר רשימה של תכולת בית עם כתובת ושם, ובדף האחרון רשמה כתובת לילדים לצורך קבלת תלושי מזון ושם של שוטר. הפנקס נמצא באוסף החפצים של אגף המוזיאונים ביד ושם, ומספרו ב'ספר נכנסות' 7309, ובספיר 4689979; כמו כן ראה יהודית ענבר, 2007, עמ' 153‑154 7. אווה הס אוסטוולט  נולדה בקלן גרמניה ב- 1902, שרדה והיגרה לארה'ב אחרי המלחמה. סיפור ספר המתכונים שלה מצוי בספרה  Schroeder- Hildebrand, Ich Sterbe Vor Hunger

ראה ספרה של Saidel  עמ' 57,241. 

[119] Saidel, P.54

[120] סיידל מזכירה ספר מתכונים אחד מרוונסברוק של לא יהודיה בשם אנה - מריה ברנשטרן – דרוג. שם עמ' 57.

[121]  בתאריך 10.9.1997.

[122] ראה הערה118/1 .

[123] טרודה קסוביץ נולדה ב- 1907 והתגוררה עם בעלה בווינה. במרץ 1944 הם שולחו למחנות שונים באזור יוגוסלביה והונגריה, ומשם טרודה שולחה לאושוויץ-בירקנאו. בעלה והוריה נספו. היא נפטרה בארה"ב ב‑2002. את הנייר וכלי הכתיבה היא השיגה במקום עבודתה ב"קומנדו קנדה". בזיכרונותיה היא תארה את תהליך הכתיבה "הייתי כאילו באה להתארח אצל מישהי. והיא כאילו כיבדה אותי בקפה ועוגה, והיא הייתה מעבירה לי מתכון ואני הייתי רושמת. עשינו את זה כדי להתגבר על תחושת הרעב". בעלה והוריה נספו. טרודה שרדה ונפטרה בארה"ב. ארבעה עמודים מהמתכונים נמצאים באוסף החפצים של אגף המוזיאונים ביד ושם. נמסרו ע'י קרובתה מרתה פלטו לדני. מספרם בספר הנכנסות הוא 8147/1-4, בספיר הוא 5606961. כמו כן ראה יהודית ענבר, 2007, עמ' 173‑174.

[124] דוגמאות לנשים שבזיכרונותיהן מופיעים מתכונים: 1.רות אליעז נולדה בשנת 1922 בצ'כוסלובקיה, במרץ 1939 קיבלו רות ואחותה אדית אישור לעזוב לאנגליה, אך לא רצו לעזוב את אביהן החולה. אדית ורות גורש לטרזין ב-1942. אדית נשלחה לאושוויץ בירקנאו ונרצחה. רות הגיעה לשם בדצמבר 1943. היא ובתה שנולדה שם שימשו לניסיונותיו של מנגלה עד למותה של התינוקת. היא שוחררה במחנה טאובה שליד לייפציג. עלתה לישראל בשנת 1949. בארץ נולדו שני בניה רפי וגבי. נפטרה בישראל ב- 2008. 2. יהודית ( יוצי) פוקס - איז'ק ילידת 1919 טירגו-מוריש, טרנסילבניה, הונגריה. יהודית הגיעה עם משפחת קראוס (משפחת אמה, דודים ודודות ובניהם) במאי 1944 בטרנספורט מהונגריה לבירקנאו. מאושוויץ בירקנאו הועברה עם שתי בנות דודות ששרדו לברגן-בלזן ולאחר מכן לבוכנוואלד, ומשם בצעדות המוות לכיוון צ'כיה. היא הגיעה לטרזין ושם שוחררה במאי 45'. לאחר השחרור נישאה לאימרה איז'יק, ונולדה להם בת (נעמי שחורי). יהודית נפטרה בישראל ב- 1974. 3. לילי/לאה ריקמן נולדה ב- 1921 ב- מטז'לקה שבהונגריה. היא נשלחה לאושוויץ – בירקנאו. בשלב מסוים לילי ונשים נוספות נלקחו אל "באראק 25, באראק המוות", וכל קבוצת הנשים שהייתה אתה ניצלה בנס. לילי סיפרה שהיא אמרה להן לא לדאוג כי צועניה שניבאה לה את עתידה, אמרה שהיא תתחתן עם אהוב ליבה, ולכן הן כולן תשרודנה גם כן...וכדברי הנבואה אחריה המלחמה לילי התחתנה עם חברה ששרד, נולדו להם שתי בנות והם עלו לארץ. לרות, יהודית, לילי  וחברותיהן כבר לא היה נייר לכתוב עליו את המתכונים עליהם דיברו בעל-פה.

[125] רות בונדי אמרה: "באושוויץ, בבירקנאו לא דיברו על אוכל, לא דיברו על מה שהיה. זה לקח כוח והגביר את הרעב. ההונגרים באו מאוחר יותר והיו יחסית זמן קצר. שלחו אותן לגרמניה לעבודה, ובאו במצב גופני טוב יחסית, אבל מי שהיה הרבה זמן, לא דיברו. גם לא הפולניות והיווניות". בשיחה עם יהודית ענבר 20.7.2011.

[126] עדות נדירה על עיסוק במתכונים של נשים מפולין ואוקראינה מראה בובר-אגסי: "בקרב קבוצה גדולה של נשים ונערות מפולין ומאוקראינה ששהו בתנאי רעב במלשו, בירכת הבוקר השכיחה הייתה 'מה את מבשלת היום?' למרות שחלקן תיארו פיורגי וקנישס ((Pirogi, Knishes), כולן ידעו ששתיים מהן 'שמרו על כשרות', והאזינו לפרטי המתכונים שלהן להכנת מרקי-עוף ואיטריות". בובר- אגסי, 2006, עמ' 105.

[127] טרודה וייס הגיעה אמנם מווינה אבל עברה בדרכה גם במחנות בהונגריה.

[128] בשנת 1995 התחלתי לעבוד על נושא משחק ויצירה של ילדים בתקופת השואה. הבסיס היה בובה בבגדי- פסים ומשחק מונופול שהיו באוסף החפצים. כשאנשים שמעו על הנושא שאותו אני מעוניינת להציג, נאמר לי שהניצולים יכעסו עלי כעס גדול, ועדיף שארפה ממנו. מי שעמד מאחורי בהחלטה לגבי התערוכה היה ישראל גוטמן (שאחותו הצעירה גניה הייתה בבית הילדים של קורצ'ק ווילצ'נסקה). ואכן כשהתחלתי לשאול את הניצולים לגבי משחקים וצעצועים התשובה הייתה שלילית. רק כשהבינו שהשאלה אינה קנטרנית אלא 'אמתית' החלו לפתע לעלות סיפורים על משחקים, וקצת צעצועים שבורים שיצאו ממעמקי הארונות. בפתיחת התערוכה 'אין משחקים ילדותיים – משחק ויצירה של ילדים בתקופת השואה' ב-1996, עמדו הניצולים כל אחד לפני הסיפור שנכתב עליו או הצעצוע שלו ששרד ואשר הוצגו בתערוכה, וסיפרו בעיקר לנכדיהם, אך גם לאחרים, על המשחקים שבהם שיחקו (אמתיים או מדומיינים). היום יש באגף המוזיאונים את אוסף הצעצועים הגדול ביותר ששרד מתקופת השואה. 

[129] מחנה ברגן-בלזן, ראו את ספר המתכונים של דורותיאה שטארק מסלובקיה. עם תחילת גרוש היהודים נמלטה לבודפסט, הונגריה, שם התגוררה ביתה ולריה שהייתה רופאה ונשואה. בת נוספת אדריאנה, הצליחה להגיע לא'י תוך כדי המלחמה. באביב של 1944 גורשו דורתיאה וולריה לברגן בלזן, שם שימשה ולריה רופאה. את ספר המתכונים כתבה דורותיאה בהונגרית במחנה ברגן- בלזן. גובהו 10 ס"מ ורוחבו 5.6 ס"מ. בספר 32 עמודים הכתובים משני הצדדים. הספר נתרם על ידי נכדתה עיינה פרידמן. נמצא באוסף החפצים באגף המוזיאונים ביד ושם. מספרו בספר הנכנסות 9130, ובספיר 7073249.הבת ולריה שטארק כתבה ספר בשם אחת מני אלף - מיומנה של רופאה בברגן-בלזן, ת"א, תשי"א.

[130] ואלי קון, מס' פריט של מתכוני ואלי קון (צימט מלכה) בארכיון יד ושם הוא 3699050.

[131] ריטה וייס,  עדות וידאו לסרטי המוזיאון, מרכז הצפייה , עדות מס' 623, 02:52:22.

[132]  רות בונדי, טעם החיים, תל אביב: הוצאת זמורה ביתן מודן, 1985, עמ' 9.

[133] יוצי פוקס – איז'ק, ראה לעיל הערה 124/2.

[134]  המידע על יוצי פוקס-איז'ק הגיע מבתה נעמי שחורי , שגם תרגמה את זיכרונות אימה (התכתבות ב אי-מייל עם יהודית ענבר מתאריכים 7,28 ו- 29 לנובמבר, 2011).

[135]  Maya Angelou, "Great Food, All Day Long: Cook Splendidly, Eat Smart"
Random House,  2010, p. 176
                                                                                                   

[136] על רות אליעז ראה הערה 124/1.

[137]  רות אליעז, רוח החיים, תל אביב: ספריית הפועלים הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1990, עמ' 110.

[138] על לילי/לאה ריקמן, ראה הערה 124/3

[139]  בשיחה עם יהודית ענבר ב-9 בינואר 2007.

[140]  Dec 16, 2010 - Great Food, All Day Long: Cook Splendidly, Eat Smart By Maya Angelou        www.goodreads.com › Food And DrinkCookbooks 

[141]  בובר-אגסי, 2006, עמ' 104.

[142]  Maya Angelou's Cooking Advice: Ignore The Rules December 16, 201012:01 AM.                             www.npr.org › Arts & LifeFood

[143]  תובנה מספרו של קלוד לוי שטראוס מיתולוגיות א', הנא והמבושל הוצאת נמרוד. מובא ב: אור עזרתי, "אתה צריך אהבה חדשה וקוראים לה פוריקאקי", הארץ, מוסף גלריה, 29 לנובמבר 2011

[144] קסוביץ נולדה ב-1907 והתגוררה עם בעלה בווינה. במרץ 1944 הם שולחו למחנות שונים באזור יוגוסלביה והונגריה, ומשם קסוביץ שולחה לאושוויץ-בירקנאו. בעלה והוריה נספו. היא נפטרה בארה"ב ב- 2002.את הנייר וכלי הכתיבה היא השיגה במקום עבודתה ב'קומנדו קנדה'. ארבעה עמודים מהמתכונים נמצאים באוסף החפצים של אגף המוזיאונים ביד ושם. נמסרו ע'י מרתה פלטו לדני. מספרם בספר הנכנסות הוא 8147/1-4, בספיר הוא 5606961. כמו כן ראה יהודית ענבר, 2007, עמ' 173‑174.

[145] לפי דברי מוסרת המתכונים של טרודה מרתה פלטו למדני, ראשון לציון, ישראל. כמו כן ראה יהודית ענבר, 2007, עמ' 173‑174.

[146] ריטה וייס נולדה בטרנסילבניה, למשפחה גדולה (האם הראשונה נפטרה והאב נישא שנית) מגובשת ומסורתית. המשפחה הייתה אמידה. מצבה של המשפחה הלך והידרדר עם הרדיפות, ועד השילוח לאושוויץ – בירקנאו, ממנו למעשה שרדה רק ריטה שהייתה כבת 17. מאושוויץ ריטה נשלחה למחנה שטוטהוף. היא שוחררה בנוישטט-הולשטיין, והייתה במחנה העקורים פלדפינג. אחרי המלחמה התחתנה עם אח של 3 בנות שהיו אתה לאורך התקופה במחנות (משפחת- מחנה).

[147]  "קוראים להם איגן מיגן" בימאית רונית וייס – ברקוביץ, מפיקים נעמי ונתן שחורי, 1994, עבור ערוץ 1.

[148]  עדות וידאו לסרטי המוזיאון, מרכז הצפייה ,ראה הערה 131.

[149] נולדה ב- 1918 בצ'כוסלובקיה. והתגוררה עם בעלה אוואלד בפראג. ביולי 1943 שולחה עם אמה לטרזין. באוקטובר הן שולחו לאושוויץ – בירקנאו, שם נרצחה האם וואלי עברה את הסלקציה. בהמשך שולחה למחנה לנזינג, ומשם שולחה למחנה מאוטהאוזן. לאחר השחרור התברר כי בעלה נרצח. היא עלתה לא"י ב 1946, נישאה וילדה בת.

[150]  מס' פריט של מתכוני ואלי קון (צימט מלכה) באגף הארכיונים, יד ושם, ראה הערה 130

 כמו כן ראה יהודית ענבר, 2007, עמ' 157‑159.                                                                                                     

[151]  בכך ניתן לראות מצד אחד אלמנט של אופטימיות, שהן תשרודנה, ומאידך שאם לא תשרודנה שמורשתן הנשית, המשפחתית, הקהילתית, שבאה לידי ביטוי במתכונים, תישאר אחריהן.

[152]  יהודית ענבר, 2007, עמ' 151‑152.

[153]  נחמה טק, 2012, עמ' 23.

[154]  Daily Herald, 25 June 2011Fornt Page

[155]  Teresa Schmedding

[156] Julie Merar

[157]  ראיון במוסף גלריה, 'הארץ' עמ' 2, 10.9.12.

[158]  חגי דגן וגידי דישון, "נוסטלגיית שואה: עיון מחודש בטראומה ובנוסטלגיה", ליאורה בילסקי (עורכת) תיאוריה וביקורת 38-39, ירושלים: מכון ואן ליר, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, חורף 2011, עמ' 206.

[159] ג'ודי באומל-שוורץ, ביקורת על הספר 'נשים ומשפחה בשואה', 'מקור ראשון', 21 לנובמבר, 2006.

[160]  אבנר שלו "פתח דבר", יהודית ענבר(עורכת) כתמים של אור, להיות אישה בשואה, ירושלים: יד ושם, 2007, עמ' 6.

[161]  עמנואל רינגנבלום,1992, עמ' 380.

[162]  יהודית ענבר, 2007, עמ'9.

 

 

 


יהודית קול-ענבר, מנהלת האגף למוזיאונים ביד-ושם, ירושלים. בעבר הקימה וניהלה את המחלקה למוזיאונים ואמנות במשרד החינוך והתרבות, והייתה מעורבת בהכנת חוק המוזיאונים. הייתה 'אוצרת-אחראית' בהקמת התצוגה במוזיאון לתולדות השואה ביד ושם, ואוצרת-בכירה בתצוגת הקבע "שואה" בביתן היהודי, במוזיאון הלאומי באושוויץ-בירקנאו. יזמה הקמת ולימדה בתוכנית ללימודי תעודה במוזיאולוגיה, באוניברסיטת ת'א. כתבה ספרים, מאמרים, ואצרה תערוכות רבות.

שקט בבקשה! על שתיקות והשתקות